בתקופה האחרונה אני מרגיש סוג של עייפות-כבדות-מועקה מתמשכת, שבאה, הולכת ושוב חוזרת.
תחושה שנמצאת שם כל הזמן, ברקע או בקדמת הבמה, שאינה נובעת מחוסר שינה או מעומס יתר של עבודה.
היא יותר תוצר של מורכבות ואינטנסיביות שנמשכים כבר תקופה ארוכה מאוד.
אני חווה את זה לא אחת בתוכי, וזה גם עולה כל הזמן בשיחות ובמפגשים עם אנשים סביבי.
יכול להיות לזה גוון של ייאוש זוחל שהולך ומשתלט בהדרגה ובהתמדה,
של פחד, חשדנות וחוסר אמון שמחלחלים ומתגברים,
או של תסכול מתמשך, חוסר אונים ומחשבות שמה שנעשה, לא באמת ישנה את המצב.
בשבוע שעבר נתקלתי בפוסט של אסף סטי אל-בר שמתייחס לתחושות הללו ונותן להן שם – "חוסר אונים נרכש".
מאז, כבר עשרה ימים שאני מסתובב עם המושג הזה, מרגיש שהוא מעורר בי תנועה חדשה ומזרים בי עוד ועוד חיים.
אז מה זה בעצם "חוסר אונים נרכש"?
המונח "חוסר אונים נרכש" נטבע לראשונה על ידי הפסיכולוגים מרטין זליגמן וסטיבן מאייר בשנות ה-60.
הם גילו בתהליך מחקרי מדעי כי בעלי חיים ובני אדם יכולים ללמוד להיות חסרי אונים.
חוסר אונים נרכש הוא מצב שבו אנחנו לומדים להאמין שאין לנו שליטה על מה שקורה, גם אם יש לנו.
זה מין מנגנון פנימי שהמוח שלנו מייצר אחרי שחווינו שוב ושוב כישלונות, תסכולים ואכזבות.
במילים פשוטות זו האמונה שמה שאנחנו עושים לא משנה, שאין קשר בין הפעולות שלנו לתוצאות שאנו משיגים.
הדגש פה הוא על כך שזו מיומנות נלמדת (לכן קוראים לזה "נרכש") ולא גזרת גורל.
זה בדיוק מה שקורה לנו היום, בכל כך הרבה תחומים:
– במצב הפוליטי: "מה הטעם לצאת להפגנה? גם ככה כלום לא משתנה."
– ביוקר המחיה: "למה לנסות להתמקח? המחירים תמיד יעלו."
– בתחושת הביטחון: "כבר אי אפשר להאמין שמישהו דואג לנו באמת."
אחד הדברים המרתקים בהקשר של חוסר אונים נרכש הוא שאנחנו יכולים להיות בעלי תחושת מסוגלות גבוהה במימדים מסוימים בחיינו (לדוגמא – בעבודה או במשפחה),
ועם תחושת חוסר אונים נרכש במימדים אחרים (לדוגמא – בלימוד מתמטיקה או בהשפעה על המצב במדינה).
הסכנה הגדולה ביותר של חוסר אונים נרכש היא שיתוק פנימי.
כשאנחנו מאמינים שאין ביכולתנו לשנות דבר, אנחנו מוותרים מראש.
זה לא רק מונע מאיתנו להתקדם – זה גם משפיע על מערכות היחסים שלנו, הקריירה שלנו ועל חיינו.
במקרים חמורים יותר, חוסר האונים הנרכש יכול להוביל לחרדה, לדיכאון ואפילו למחלות פיזיות.
חשוב להבין שלמרבה הצער יש מי שמרוויח מהתחושה-אמונה הזו שאנחנו לא יכולים לשנות דבר.
כשאנחנו שקועים בחוסר אונים, קל יותר להסיח את דעתנו,
לשמר את הכוח של מי שנמצא בעמדות השפעה, לקדם אג'נדות ולמנוע מאיתנו להתאחד ולפעול.
הפחד והייאוש משמשים לעיתים ככלים – כי חברה מפורדת ומיואשת היא חברה שקל יותר לשלוט בה.
הבשורה הטובה היא שחוסר אונים נרכש אינו גזרת גורל.
זוהי מיומנות נלמדת, ולכן אפשר גם להחליש ולשחרר אותה.
הנה שלושה צעדים שעשויים לעזור:
1. להכיר בכך שזו מיומנות מחשבתית-רגשית נלמדת.
חשוב להבין שמה שאנו חווים הוא לא עובדה אלא דפוס מחשבתי-רגשי שנרכש.
את הדפוס הזה ניתן לאתגר, להחליש ולסדוק.
כשעולה מחשבה כמו "אני לא יכול" או "זה בטוח לא ישנה",
אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שזו רק מחשבה (לא עובדה) ולבדוק:
"האם אני בטוח שזה נכון?", "מה יקרה אם אנסה?", "מה עשיתי לאחרונה שכן השפיע ושינה?"
2. להתגבר על חוסר האונים באמצעות פעולה:
עשייה היא תרופת נגד יעילה לחוסר אונים.
כדאי להתחיל בצעדים קטנים.
הצעדים הקטנים הללו ייצרו תנועה חדשה.
במצבים כאלו עצם ביצוע הצעד חשוב יותר מגודל הצעד,
כיון שהוא מוציא אותנו מפסיביות לאקטיביות.
הנה כמה דוגמאות לפעולות שקוראים של הבלוג הזה כתבו לי שהם עושים בתקופה האחרונה:
אפיית עוגות לחיילים, אמירת תהילים יומית תוך מיקוד בנזקקים השונים,
תמיכה נפשית ולוגיסטית במשפחות שזקוקות לזה, עזרה לנשות מילואימניקים,
השתתפות בהפגנות ובעצרות תמיכה.
אחת הפעולות שלי השבוע היתה לנסוע שוב למעגל שיח בכיכר החטופים.
ישבתי במעגל של ענבל צח, בת דודתו של טל שוהם החטוף.
טל נחטף בשביעי לאוקטובר מקיבוץ בארי עם אשתו, שני ילדיו ועוד שלושה בני משפחה.
כולם מלבדו חזרו בעסקה לפי כשנה. ממנו אין אף אות חיים מאז.
כמה זה כבר משנה שאני יושב במעגל הזה? זה באמת מה שיחזיר אותו?
זה משנה.
זה מחזק את המשפחות. את ענבל שמקדישה את חייה בשנה האחרונה לזה.
זה עוזר כשעוד אנשים זוכרים את טל, חושבים עליו ושומרים עליו בתודעה.
וזה משפיע מאוד עלי כמובן. עשייה היא ההיפך מחוסר אונים.
אני את החלק שלי אעשה, בלי קשר לתוצאה הסופית שתקרה או לא תקרה.
3. לייצר סביבה מרימה ותומכת:
חפשו אנשים ומקורות מידע שיכולים לחזק אתכם ולהזרים לכם אנרגיה מיטיבה.
מפגש עם חברים, שיחה תומכת והשתתפות בפעילויות שונות הן כמה דוגמאות.
כשמצטרפים לפעילות עם אנשים אחרים, התחושה היא שאנחנו לא לבד.
חיבור כזה יוצר תנועה חדשה, שמתחילה להשפיע לא רק עלינו, אלא גם על סביבתנו.
**
ניתן לצאת מתחושת חוסר אונים נרכש בהחלטה אחת ובצעד אחד.
לבחור לעשות, ואז לקום ולעשות.
פחות משנה מה, העיקר לעשות.
את הצעד הקרוב שלי אני בוחר לעשות מחר, יום ו' 22.11 בירושלים, בעוד משמרת של 101.
יושבים בשקט בחולצה לבנה, ללא התלהמות וצעקות, ללא שלטים, ללא קריאה פוליטית כזו או אחרת.
תמיכה אנושית קרובה באמהות החטופים, נוכחות והקשבה לתחינת הלב שלהן להחזרת ילדיהם.
יש עוצמה אדירה בישיבה שקטה ונחושה כזו של מאות אנשים, והלוואי הלוואי שכבר מחר נהיה אלפים.
יום שישי הקרוב – 10:15 תדריך בשער הכניסה לקמפוס גבעת רם, 11:00-14:00 משמרת.
אפשר להירשם בטופס הבא שבו תמצאו גם קישור להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ.
מעוניינים בהסעה? פנו לעידית ב- 0524398991, אולי יש מהאזור שלכם.
מה אתם אומרים? תצטרפו אלי ואליהן?
אם תהיו שם, בואו להגיד שלום ולתת חיבוק.
יהיה נחמד להיפגש "בעולם האמיתי" שמעבר למיילים ולרשתות.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר