תגית: ענווה

מיאמוטו מוסאשי הוא אחד הסמוראים הידועים ביותר בכל הזמנים,
ונחשב דמות איקונית רבת השפעה על התרבות היפנית.
הוא היה מומחה לוחמה בחרב שהתפרסם בזכות סגנון הלחימה הייחודי שלו וניצחונותיו הרבים.
מחברו של "ספר חמש הטבעות" העוסק באמנות לחימה, אסטרטגיה, טקטיקה ופילוסופיה.

השבוע נתקלתי בתרגום של יובל אידו טל (תודה על התרגום !!) לאחד הטקסטים של מוסאשי. 

למרות שהמילים הללו נכתבו לפני מאות שנים, בתרבות שונה מאוד מזו שלנו,
יש משהו בהן שדיבר אלי מאוד ונגע בי:

"אל לה לכוונת הלב
בעיצומו של מאבק
להיות שונה
מכוונת הלב
בחיי היומיום

בימי שלום
ובעיצומו של מאבק
על כוונת הלב להיות
אותה כוונת לב

ראה את המציאות נכוחה
וראה אותה מנקודת המבט
הרחבה ביותר שתוכל

הקפד שלא להיות מתוח מדי
הקפד שלא להיות רפוי מדי
הנח את תודעתך
בלב לבו של המאבק
מבלי לנוע ולנוד
ומבלי לאבד את שיווי המשקל שלך
הקפד על דריכות נינוחה
הנח דעתך
מבלי שדריכותך תהפוך רופסת
אף לא להרף עין

דע להוקיר
כל רגע
את הגמישות
ואת הנכונות להשתנוּת
ושמור את דעתך פתוחה

על הקטן לדעת לעומקו את לבו של הגדול
על הגדול לדעת לעומקו את לבו של הקטן
ועל שניהם גם יחד
הגדול והקטן
לשמור על יושרתם מכל משמר

הרחב דעתך
דע להכיר בחסד כחסד
כשאתה נתקל בחסד
דע להכיר בעוולה כעוולה
כשאתה נתקל בעוולה
וכשלא תתערפל עוד דעתך
לנוכח יקיריך
ולנוכח יריביך
אז תדע
לראשונה
את תמצית חוכמת המאבק"

מיאמוטו מוסאשי. יפן. מאה 16

**
חשוב לזכור שהטקסט הזה נכתב על ידי סמוראי שהקדיש את מרבית חייו ללחימה ולמאבק.
הנה דוגמא למספר משפטים מרכזיים מתוך הטקסט שנוגעים בי ומדברים אלי:

אל לה לכוונת הלב בעיצומו של מאבק להיות שונה מכוונת הלב בחיי היומיום –
בעשור האחרון כוונת הלב המרכזית שלי היא להרבות טוב ולהפחית סבל לעצמי ולסובבים אותי.
זה בא לידי ביטוי באינטראקציות מגוונות ובמעגלים השונים שבהם אני חי, עובד, מסתובב ופועל.
בעולם דו-קוטבי הבחירה היא תמיד בין להיות חזק או חלש, להילחם או להיכנע, לנקום או לחמול, טובים או רעים.
אני מאמין שהעולם הרבה יותר מורכב מזה.
עם כל האירועים, התהליכים, המשברים והמלחמות שאנחנו חווים בשנים האחרונות,
כוונת הלב שלי לא השתנתה ונשארה בעינה – להרבות טוב ולהפחית סבל, לעצמי, לעצמנו ולסובבים אותי.

ראה את המציאות נכוחה… מנקודת המבט הרחבה ביותר שתוכל – 
חשיבה חיובית ואופטימית לא מספיקה, ויותר מכך היא עלולה להיות מסוכנת.
גם ייאוש או השקפה פסימית נחרצת מסוכנים ולא משרתים.
לראות את המציאות נכוחה מתוך נקודת מבט רחבה,
זה גם להכיר במשברים, בבעיות ובקשיים, לא להקל בהם ראש ולהתמודד איתם,
וגם להכיר בהיבטים נוספים ומיטיבים שמתרחשים לצד הקשיים והמשברים.
זה לזכור בענווה שנקודת המבט שלנו מוגבלת ושאנחנו בתוך תהליכי שינוי משמעותיים ועמוקים.

הקפד שלא להיות מתוח מדי או רפוי מדי בלב לבו של המאבק –
בחודשים ובשנים האחרונות אנחנו חווים רצף אירועים אינטנסיבי במיוחד.
זו לא ריצת 100 מטר מאומצת וקצרה, אלא מרתון מתמשך שסופו לא נראה לעין בקרוב.
יכולת התמדה, שיווי משקל, ערנות ודריכות הם קריטיים בתקופה הזו.
כיון שמדובר במאמץ מתמשך, חשוב מאוד לאזן את האיכויות הללו,
וללמוד גם איך לנוח, לשמוח, להכיר תודה ולמלא מצברים, מבלי לפגוע בערנות ובדריכות.

הבנה מעמיקה של האחר, הכרה ברורה בעוולה ובחסד, שמירה על יושרה ועל דעה פתוחה –
אני מוצא בצירופים הללו שילוב רב-עוצמה ומאתגר מאוד
של חדות לא מתפשרת בנוגע לגבולות, לערכים וליושרה,
לצד פתיחות, ענווה וחתירה מתמדת למגע מקרב עם האחר והשונה.

**

עבורי, הטקסט הזה הוא גם סוג של מפה בהירה למה שאפשרי וחשוב,
וגם עידוד חשוב לדרך מתמשכת ולתירגול אינסופי.

אני מאחל לעצמי ולכולנו חיבור עמוק לכוונת לב מיטיבה,
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים.
לפני כשעתיים הג'ודוקה הישראלית רז הרשקו ניצחה בקרב ועלתה לחצי הגמר באולימפיאדה.
היא במרחק ניצחון אחד ממדליה, ואם תנצח בשני הקרבות הבאים היא תזכה במדליית זהב.
מרגש לראות אותה עולה על המזרן ונלחמת.
אתמול ישבנו כל המשפחה ביחד בסלון וחגגנו בשמחה מתפרצת את המדליות של פיטר פלצ'יק וענבר לניר.
בראיון המרגש איתה מייד לאחר הגמר, סיפרה ענבר שהיא התחרתה עם גומיית שיער צהובה,
כדי לתמוך בחטופים ובמשפחותיהם.
קשה לעצור את הדמעות כשרואים את החיבוק בין פיטר פלצ'יק למאמנו אורן סמדג'ה,
שזכה גם הוא במדליית ארד לפני 32 שנים, וששכל את בנו שנפל בעזה לפני מספר שבועות.

חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
והחיים עכשיו מלאים ממש. 

נדמה שבימים האחרונים עקב ריבוי ואינטנסיביות האירועים מדברים פחות ופחות על החטופים.
האם העסקה מתרחקת? מה יהיה איתם ועם המשפחות שלהם?
ועם כל החיסולים, הטילים, הפיגועים, ההתקפות והאיומים –
מה יתפתח בימים, בשבועות ובחודשים הקרובים?

אתמול הודיע פאט גלסינגר, מנכ"ל אינטל העולמית,
שאינטל צפויה להתחיל תהליך בצמצום עלויות וכ"א.
15 אלף עובדי אינטל ברחבי העולם צפויים לפרוש מרצון או להיות מפוטרים.
15 אלף עובדים זה 15 אלף משפחות.
כעובד וכמנהל באינטל הידיעה הזו לא חולפת לידי.
כמה מהעובדים המושפעים יהיו בישראל? כמה מהם בארגון שאני חלק ממנו?

נדמה שריבוי החזיתות הוא לא רק בהיבט הבטחוני-צבאי.
אנשים מתמודדים עם חזיתות שונות בחייהם – משפחה, בריאות, פרנסה, עתיד המדינה.
לפעמים זה מרגיש כמו סיפור דמיוני, ניסוי שמישהו מריץ עלינו.
הפרקים הכי אינטנסיביים של הסדרה "פאודה"
נראים כמו משחק ילדים בהשוואה לשרשרת אירועים שאנו חווים בחודשים האחרונים.

הדברים הקשים ביותר כרגע לרבים מאיתנו הם חוסר הוודאות והתחושה של אובדן השליטה.

פמה צ'ודרון כותבת על זה:

"הלוחם משלים עם הידיעה שאיננו יכולים לחזות מה עתיד לקרות לנו.
אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט ולחפש לעצמנו תחושת ביטחון ועתיד צפוי יותר,
בתקווה לחיים נוחים ובטוחים יותר.
אבל האמת היא שלעולם לא נוכל להימנע מאי ודאות.
חוסר הידיעה הזה הוא חלק בלתי נפרד מההרפתקה.
הוא גם מה שמעורר בנו פחד."

ועוד היא כותבת:
"חרדה, שברון לב ורוך הם סימניו של מצב הביניים.
זה מסוג המקומות שאנו בדרך כלל רוצים להימנע מהם.
האתגר הוא להישאר באמצע, במקום להיגרר למאבק או לתלונה.
האתגר הוא להניח למצב לרכך אותנו במקום להפוך אותנו לקשים ומפוחדים.
יצירת אינטימיות עם התחושה המעיקה של הימצאות-באמצע-שום-מקום גורמת ללבנו להיות רך יותר.
כאשר אנחנו מספיק אמיצים כדי להישאר במצב הביניים הזה, החמלה מתעוררת מעצמה.
כאשר אנחנו לא יודעים מה מתרחש, לא מקווים לדעת ולא מעמידים פנים שאנו יודעים –
אנחנו יוצרים נגישות אל החוסן הפנימי שלנו."

ברמה האישית, אני מנסה למנף את התקופה האינטנסיבית הזו לתרגול יומי מתמשך ומעמיק:
– תרגול של שמחה, הכרת תודה וקבלה מדי יום ביומו. גם ובמיוחד בתקופה כזו.
– אימון בנוכחות עם כל מה שעולה, ובכלל זה פחד, דאגה ורגשות לא נעימים נוספים.
– מיקוד תשומת הלב במה שחשוב, לקיחת אחריות ועשייה כמיטב יכולתי במעגלי השליטה וההשפעה שלי.
– תרגול ענווה והכרה במוגבלות ובאפסות שלי, שחרור עד כמה שאפשר של מה שאינו בשליטתי.
– תרגול בלהחזיק מעמד.
– להחזיק תקווה.
– לנשום עמוק.

חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
והחיים עכשיו מלאים ממש.

בהצלחה רבה לרז הרשקו ולשאר הספורטאים שלנו באולימפיאדה.
בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם בעצם מתכוונים לשאול:
"איך גורמים לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
לעשות את מה שאני רוצה שהוא יעשה?"

**
כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם מניחים או מאמינים שלעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
אין מספיק מוטיבציה ושצריכה להיות לו יותר.

**
5 נקודות שכדאי לחשוב עליהן או לשקול אותן בהקשר של מוטיבציה:

1. בכל רגע נתון, ב 100% מהמקרים, לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר] יש מוטיבציה. למשהו.

2. לפעמים המוטיבציה אינה לדבר שהיית רוצה שיהיה לו או במידה שהיית רוצה שיהיה לו.

3. אחת הדרכים להגביר מוטיבציה היא להקשיב לה. למוטיבציה.

4. דרך נוספת להגביר מוטיבציה היא להתייחס בכבוד לאדם שמולנו ולצרכים שלו.

5. דרך שלישית להגביר מוטיבציה היא לאפשר בחירה.
כשלגיטימי להגיד "לא" או "לא עכשיו", הסיכוי ל"כן" אמיתי גדל.

**
"איך מגבירים מוטיבציה?" הוא כלי מספר 49 בסדרת "52 כלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אם אהבתם את המסר הנוכחי אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל שאר 51 הכלים.
ניתן לעשות זאת בקלות בקישור הבא ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון בסדרה,
ובהמשך, בכל שבוע כלי אפקטיבי ויישומי נוסף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בספרו "מי מת", סטיבן לוין מזכיר את רעיון "ההכנה המושלמת לחיים" (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית),
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו,
חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו הוא שלב מעבר הכרחי,
המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים "שלנו" שבקרוב יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.
ואולי זהו אינו רק שלב מעבר, אלא הרגע עצמו (גם אם הוא לא מרגיש לנו ככה),
שבו יש חשיבות עצומה למה שאנחנו עושים ולאופן שבו אנחנו נמצאים עם אנשים אחרים.

**
בשונה מסטיבן לוין, אני לא בטוח שבהכרח קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
אבל אולי זה לא כזה משנה.
הנה דוגמא לסיפור חלופי שאני משחק איתו בשנים האחרונות:
מה אם במקום אירוע אחד מיוחד שלשמו נולדנו,
אנו צפויים לעבור דרך מאה רגעים מיוחדים או מאה מפגשים משמעותיים עם אנשים,
שבמהלכם תהיה לנו השפעה חשובה וייחודית על העולם ועל חיי אחרים?

איננו יודעים מי האנשים ומה האירועים הללו.
אין לנו מושג כמה מהאנשים-אירועים הללו כבר פגשנו ואיך השפענו עליהם,
ועם כמה מהם אנו צפוייים להיפגש בהמשך הדרך.

**
כוחם של סיפורים ושל רעיונות הוא בהשפעתם עלינו,
בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון "הרגע האחד" או "100 הרגעים" מעורר בי את המחשבות הבאות:

יש סיבה לכך שאני כאן עכשיו.
מה שאני עושה משנה ומשפיע, גם כשאינני מודע לכך.
חשוב לשמור על ערנות, פתיחות, ענווה וסקרנות כלפי אנשים ומצבים,
שכן בכל רגע אני עשוי לפגוש אדם או אירוע שלשמו נולדתי,
ושעבורו עברתי את ההכנה וההתפתחות שהביאו אותי לכאן.

**
לסיום, אני רוצה לשתף בחידוד כוונה (תפילה אם תרצו) לקראת השבוע הקרוב:

הלוואי שתהיה לי החוכמה והרגישות לראות את האדם ואת הקבוצה שמולי.
הלוואי שיהיו לי האומץ, הבהירות והכוח לעשות את הדבר שירבה טוב ויפחית סבל.
הלוואי שאצליח לשרת את טובתם העליונה של האנשים שאפגוש, את משפחותיהם ואת העולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לשני קטעים שנוגעים בי ושאני מוצא אותם משמעותיים עבורי.
ההשראות שלי לקטעים הללו הם 14 נשים וגברים מרגשים ויוצאי דופן,
שעושים המון טוב בעולם בעזרת הידיים והלבבות שלהם,
ושזכיתי לפגוש ולהתחיל להכיר ביומיים האחרונים.

"ידי אנשים אחרים" מזכיר לי עד כמה אנחנו מחוברים לאנשים אחרים, תלויים בהם,
משפיעים עליהם ומושפעים מהם במסע האנושי שאנו עוברים במהלך חיינו.

ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע
מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים
לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.
ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
הציטוט הבא של הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר" מעורר בי הרבה ענווה
ועוזר לי להחזיק כוונה שמסייעת לי להתמקד ולהתנהל במצבים מורכבים.

"לפעמים כשאני פוגש חברים ותיקים, הדבר מזכיר לי כמה מהר חולף הזמן.
הדבר גורם לי לתהות, אם אנו מנצלים את הזמן כראוי.
ניצול נכון של זמן הוא חשוב.
כל עוד יש לנו את הגוף הזה, ובמיוחד המוח האנושי המדהים הזה, אני חושב שכל דקה יקרה מפז.
קיומנו היומיומי מלא תקווה, אם כי אין לנו ערובה לעתיד.
אין כל ערובה שמחר בשעה הזו נהיה כאן.
ובכל זאת אני חושב על המחר בתקווה זו.
לכן עלינו להפיק את המרב מהזמן העומד לרשותנו.

אני חושב שהדרך הטובה ביותר לנצל את הזמן היא זאת:
אם תוכל, עזור לאחרים, ליצורים חיים אחרים.
אם לא, לפחות אל תפגע בהם.
אני חושב שזהו הבסיס לכל הפילוסופיה שלי.

נהרהר בדברים שהם בעלי ערך אמיתי, בדברים המעניקים לחיינו משמעות,
ונקבע את סדרי העדיפויות שלנו על בסיס זה.
תכלית חיינו צריכה להיות חיובית.
לא נולדנו כדי לגרום סבל או לפגוע באחרים.
כדי שחיינו יהיו בעלי ערך, עלינו לפתח תכונות אנושיות בסיסיות – חום, טוב לב, חמלה.
כך יהיו חיינו בעלי משמעות, שלווים ומאושרים יותר."

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

"התפילה היא מעבר מן השליטה אל התעלומה.
בעבר התפללתי למען החולים שלי.
בימים אלה אני מתפללת גם למען עצמי.
לפעמים אני מתפללת שתהיה בי חמלה,
אבל לעתים קרובות יותר אני מתפללת שלא אזיק,
תכונה רוחנית חשובה הטמונה בשבועת היפוקרטס.
כאדם אני יודעת שלעולם לא אוכל להגיע לרוחבה ולעומקה של הפרספקטיבה
המאפשרת לדעת אם מעשה כלשהו ממעשיי הביא בסופו של דבר נזק או תועלת.
למרות זאת, אני מקווה שאביא תועלת בשירות מטרה קדושה מבלי לדעת זאת אפילו.
לכן, לפעמים, לפני שאני פוגשת מטופל, אני נושאת תפילה חרישית קצרה:
'אין ביכולתי להבין את הסבל וגם לא את הריפוי,
אבל ברגע זה אני כאן. השתמשו בי.' "

~ הציטוט מתוך "חוכמה משולחן המטבח" / רחל נעמי רמן

רחל נעמי רמן היא רופאה אונקולוגית וסופרת
שבין היתר כתבה את "חוכמה משולחן המטבח" ו-"ברכות סבי".
כמה השראה וענווה יש במילים הללו שלה.
אם טרם קראתם את הספרים המופלאים שלה רוצו לקנות אותם.

**
לפני כשנה וחצי זכיתי לעבור עם הצוות שלי מסע לעיבוד חוויות חיים ולחימה במסגרת עמותת "בשביל המחר". 
לפני מספר חודשים זכיתי לעבור הכשרה כמנחה של מסעות עיבוד במסגרת העמותה. 

השבוע, התחילו ההכנות למסע שסיגל ואני נזכה להנחות בקרוב עם צוות הטרוגני של לוחמות ולוחמים.
כשקיבלתי שלשום את קובץ האקסל עם שמות ופרטי המשתתפים הדופק שלי האיץ בהתרגשות.
בקרוב מאוד מסלולי חיינו ייפגשו ונהפוך מאוסף של תאי אקסל ואנשים זרים לקבוצה במסע משותף.

הלוואי שיהיה לי הכוח לעשות את הדבר הנכון.
אין ביכולתי להבין את הסבל ואת הריפוי.
ברגע זה אני כאן.
השתמשו בי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.
לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,
את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.
כולם מדברים אלי ונוגעים בי:
הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,
מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,
ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה של חוסר אונים ושל יכולת ההשפעה.

איכשהו, כשאני קורא אותם, משהו בתוכי קצת נרגע ומתמלא בחמלה, בבהירות, בתקווה ובתחושת מסוגלות.

"אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח, אלא אם אתם מחכים להשתלת איבר.
אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה.
זאת האמת הכי נוראה והיא מרגיזה אותי.
זאת עבודה פנימית, ואיננו יכולים לארגן שלווה או שיפור נצחי לאנשים הכי אהובים עלינו.
הם צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם.
את לא יכולה לרוץ ליד ילדייך הגדולים עם קרם שיזוף ומקלון שפתיים ב"מסע הגיבור" שלהם.
את צריכה לשחרר אותם.
זה חוסר כבוד, לא לעשות זאת.
ואם זאת בעיה של מישהו אחר, סביר להניח שממילא אינך יודעת את התשובה.
העזרה שלנו בד"כ לא עוזרת במיוחד.
לעתים קרובות העזרה שלנו מרעילה.
ו"עזרה" היא הצד המואר של "שליטה".
הפסיקו לעזור כל-כך הרבה.
אל תשתפכו על כולם עם עזרתכם וטוב ליבכם."

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים,
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
מילים טובות / שניקה שקד

"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

**

"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

חג פסח שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשנובאק ג'וקוביץ' הפסיד לרוג'ר פדרר 3:0 בגמר אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס בשנת 2007,
זו היתה הפעם הלא יודע כמה שהוא מפסיד לו.
באותה נקודת זמן היו לפדרר כבר 12 זכיות בטורנירי גראנד סלאם, ולרפאל נדאל (הצעיר מפדרר) 3 זכיות.

וכמה היו לג'וקוביץ'?
אפס עגול.

מרבית הכתבים והפרשנים אמרו שהוא לא ב"ליגה שלהם".
רבים האמינו שהוא גם לא יהיה כי אין לו את הטניס האיכותי של פדרר או את האופי החזק והנחישות של נדאל.

תחשבו לרגע על הסיטואציה הזו:
אתם מקדישים את כל חייכם למשהו והופכים להיות אחד השחקנים הטובים בעולם בתחום הזה,
אבל לרוע מזלכם, התזמון שלכם לא משהו,
כי ממש באותה תקופה, יש שני שחקנים טובים מכם ששולטים בענף וגם זוכים באהבת הקהל.

אילו כוחות נפשיים צריך בכדי לא להתייאש או להישבר, לא לאבד את האמונה בעצמכם,
להמשיך להתאמן במלוא המרץ, לדחוף קדימה, להתפתח ולהשתפר?

**
ביום ראשן השבוע נובאק ג'וקוביץ' זכה בגמר הרולאן גארוס ונכנס לדפי ההיסטוריה,
כשהפך להיות הטניסאי בעל מספר הזכיות הרב ביותר בטורנירי גראנד סלאם.
הוא השלים את זכייתו ה-23 ועקף את נדאל (22 זכיות) ואת פדרר שכבר פרש (20 זכיות).
("גראנד סלאם" הוא כינוי ל-4 טורנירי הטניס הגדולים הנערכים מדי שנה באנגליה, צרפת, ארה"ב ואוסטרליה).

בנאום הניצחון שלו, לאחר שפירגן למי שהתמודד מולו, למשפחתו ולצוות האימון שלו,
הוא ביקש לנצל את הבמה בכדי להעביר מסר חשוב לצעירות וצעירים ברחבי העולם, וכך אמר:

"לא משנה מה אתה מנסים להשיג בעולם, טניס, ספורט או כל דבר אחר.
הייתי ילד בן שבע כשחלמתי שאוכל לזכות בווימבלדון יום אחד ולהפוך לטניסאי מספר אחד בעולם.

דבר אחד בטוח.
אני מרגיש שהיה לי את הכוח ליצור את הגורל שלי.
ניסיתי לדמיין כל דבר בחיי. לא רק להאמין בזה אלא ממש להרגיש את זה עם כל תא בגופי.

ואני רוצה לשלוח מסר לכל צעיר וצעירה:
היו ברגע הנוכחי.
תשכחו ממה שקרה בעבר, העתיד הוא משהו שפשוט הולך לקרות.
אבל אם אתם רוצים עתיד טוב יותר, דעו שאתם יוצרים אותו.
קחו את האמצעים בידיכם, האמינו בזה, צרו את זה."

**
בראיונות שלאחר המשחק ג'וקוביץ' התייחס ליריבות הגדולה ורבת השנים שלו עם נדאל ופדרר:
לדבריו, שני היריבים העקשים והמצוינים הללו הגדירו אותו כשחקן.
הם תרמו להצלחתו יותר מכל גורם אחר ועיצבו אותו כספורטאי וכאדם.
הוא מי שהוא, בזכות מי שהם.
אלמלא הם, לא היה הוא.

המילים של ג'וקוביץ מעוררות בי הרבה ענווה, השראה, התרגשות ותקווה:

אנחנו אחראים לעתידנו ויש לנו יכולת ליצור אותו.

אנחנו מי שאנחנו בזכות האנשים המקיפים אותנו.

אנחנו גדלים בזכות הקשיים שאנו חווים והאתגרים שאנו פוגשים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מומלץ לצפות בנאום הניצחון של ג'וקוביץ' בקישור הבא.
הפנייה לצעירים מתחילה בדקה ה- 7:10 של הסרטון.

אחת החוויות המשמעותיות שנצרבו בי בבית הספר היסודי,
היתה הרגע בכיתה ו' שבו גיליתי שאני לא מה"מקובלים" של השכבה.

איציק וירון, שני החברים הכי טובים שלי דיברו לידי בהתרגשות על המסיבה המתוכננת ביום שישי הקרוב.
מסיבה שלא הוזמנתי אליה ושעד כה לא ידעתי על קיומה.
בשונה ממסיבות כיתתיות שכולם הוזמנו אליהן,
זו היתה מסיבה שכבתית המיועדת למספר מצומצם של "מקובלים" מכלל הכיתות.
הגילוי היה כואב:
זה לא רק שאני לא מוזמן כי אני לא מספיק מקובל,
אלא שההזמנה גם יוצרת הפרדה ביני לבין חבריי הקרובים ביותר שכן הוזמנו.
חבריי הציעו לדבר עם המארגנים ולנסות להכניס גם אותי פנימה לרשימת המוזמנים, אבל זה לא עזר.
התשובה היתה שאי אפשר להזמין את כולם וחשוב לשמור על איכות המוזמנים.
או משהו כזה..

**
למיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שבה חוויתי דחייה חברתית.
הפעם הראשונה שבה הרגשתי הן את העלבון והכעס, והן את הכמיהה להיות חלק מקבוצה סגורה שמדירה אותי.
בדיעבד, זו היתה חוויה מעצבת במיוחד, שהשפיעה עלי רבות ותרמה להתפתחות שלי.

עד אותו רגע, הייתי "מקובל" מאוד בלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה.
לקחתי את זה כמובן מאליו.
הכול בא לי בקלות, היו לי הרבה חברים וחברות,
אנשים רצו להיות בסביבתי, הקשיבו לי וראו אותי,
בחרו אותי בין הראשונים בתחרויות ספורט או במשחקי חברה.

עם יד על הלב, בשנות בית הספר היסודי,
לא מעט פעמים פגעתי באחרים כשצחקתי עליהם בפומבי,
או כשהקמתי חבורות מצומצמות והחלטתי מי יהיה בפנים ומי יהיה בחוץ.

זה לא נעשה מכוונה רעה, אלא מבורות ומחוסר רגישות.
חשבתי שזה משעשע ולא הבנתי עד כמה זה כואב.

מסיבת המקובלים שלא הוזמנתי אליה היתה מתנת חיים יקרה משמעותית במיוחד עבורי.
היא הרחיבה לי את הפרספקטיבה, העצימה את הרגישות שלי,
אפשרה לי לחוות בעוצמה משהו שטרם חוויתי,
ולהבין אחרים שעד כה הייתי "עיוור" כלפיהם וכלפי מה שהם עוברים.

**
נזכרתי באירוע הזה השבוע כשהקשבתי לשיחה מרתקת, מחכימה ומעודדת של עמיר מנחם עם חילי טרופר.
(מומלץ בחום רב להקשיב לשיחה המלאה – "איך יוצרים אחדות במציאות מפולגת")

חילי סיים את השיחה עם אזכור של רעיון חשוב שלא הכרתי,
לפיו מי שבחושך רואה את מי שבאור, אך מי שבאור לא רואה את מי שבחושך.
"מי שנתון באורה אינו רואה למי שנתון בחשיכה אבל מי שהוא נתון בחשיכה רואה למי שנתון באורה" / מדרש תנחומא תולדות יא.

כשאנו עומדים ברחוב חשוך ומביטים לחדר מואר נראה את כל מה שקורה באותו החדר,
לדוגמא את הישיבה סביב שולחן ארוחת החג השופע מכל טוב,
אך מי שיהיה באותו חדר יתקשה להבחין בנו, הנמצאים בחשכת הרחוב.
אנחנו "באור" כשאנחנו נהנים מתנאים-משאבים-פריביליגיות שברשותנו או שאנו משיגים בקלות,
ושלפעמים איננו מודעים אליהם, בעוד שאחרים כמהים אליהם או חסרים אותם.

אנחנו "בחושך" כשאנחנו כואבים, חסרי אונים או חלשים,
כמהים למשהו שחסר בחיינו או שאין לנו מספיק ממנו.

**
המילים של חילי טרופר ממשיכות להדהד בי,
והן רלוונטיות מאוד במידה רבה למצב החברתי הנוכחי שלנו.

חידדתי לעצמי מספר תובנות שאני רוצה לחלוק אתכם:

א. בחיים, בכל רגע נתון, כל אחד מאתנו הוא גם "באור" וגם "בחושך".
זה רלוונטי לאיכויות או משאבים מסוימים (חיצוניים ופנימיים) המלווים את חיינו לאורך שנים,
וגם לתקופות חיים או רגעים שבהם דברים משתנים (לדוגמא: משברים או הצלחות).
הנקודה הזו מחדדת את חשיבות ההדדיות, הענווה וגובה העיניים.

ב. אם אני ב"אור", מי ש"בחושך" הוא לא בהכרח חלש, פחות חכם-מוכשר, מתלונן סדרתי או חסר עמוד שדרה.

ג. אם אני "בחושך", מי ש"באור" הוא לא בהכרח האויב שלי שאשם במצבי או שעושה דברים בכוונה נגדי.

ד. במקומות שאני "באור", עלי להתאמץ כדי לראות את מי ש"בחושך". זו אחריותי ותפקידי. 
המאמץ הוא שילוב של הכרה בכך שיש "חושך" ושיש מישהו שנמצא שם, שמה ששקוף לי לא קיים לאחרים,
הרצון-כוונה "לגשת לחלון" או "לצאת מהבית" ולפגוש את הכאב, הסבל, ונקודת המבט האחרת,
ולא פחות חשוב, לקום ולעשות את זה. לפעול.

הכרה + כוונה + פעולה.

ה. במקומות שאני "בחושך" חשוב שאקח אחריות מלאה על מצבי.
במקרים שלא ניתן לשנות את זה חשוב שאקבל את הקושי-מגבלה, אלמד לחיות איתה ולהפיק ממנה את המירב.
במקרים שהחושך הוא בר-שינוי, עלי לקבל החלטות ולעשות פעולות שיצמצמו את "החושך" וירחיבו את "האור". 

מה דעתכם?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את הפוסט הזה?

חג שמח, בטוח ושקט,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים,
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים".
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

"לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד-ו"וניקים.
אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם.
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה,
מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי,
כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם,
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

**
הסיפור המקסים על ל"ו הצדיקים הועתק מהספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
ספריה של רחל נעמי רמן ("ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח") נוגעים בי כל פעם מחדש,
מרגשים אותי ומעוררים בי השראה, ענווה, תקווה והכרת תודה.
אני חוזר אליהם שוב ושוב ומרבה לצטט מהם.
אם טרם קראתם אותם אני ממש ממליץ לכם לחפש אותם בספרייה או בחנות הספרים הקרובה אליכם.

**
ציטטתי את הסיפור הזה לראשונה לפני למעלה משמונה שנים ואני חוזר אליו עכשיו.

מנקודת מבט תהליכית-חינוכית אני מוצא פה דוגמא למהלך מרתק,
שבו סב קבליסט חכם יושב עם נכדתו בת השבע (כיום בת 84, סופרת ורופאה אונקולגית מוערכת),
מספר לה סיפור קצר, שחודר עמוק, נחקק בה ומעצב את תפיסתה בנוגע לאנשים ולעולם.
מפגש אחד שמייצר השפעה אינסופית.

בפרשנות שלי ל"ו הצדיקים אינם גיבורי-על מושלמים.
תפקידם אינו לשנות את העולם, לתקן אנשים אחרים, או להציל את המדינה שלהם.
הם אנושיים ותפקידם לראות את מי שסביבם ואת עצמם.
וכשהם יצליחו לעשות, אולי, הם גם ישנו את העולם או יצילו אותו.

יש משהו גאוני ורב-עוצמה ברעיון שלא ניתן למצוא את ל"ו הצדיקים,
ושכל מי שאנו פוגשים, כולל אנו עצמנו יכול להיות אחד מהם.

– יכול להיות שפגשת היום את אחד מל"ו הצדיקים ואפילו לא ידעת?
– אולי זו הקופאית שיושבת מולך בסופר כעת, הנהג שתקוע לצדך בפקק, או קולגה לעבודה?
– יש מצב שזה אחד מילדיך? בן או בת הזוג שלך?
– ואולי זו בכלל את? או אתה?

הצורה שבה אנו מסתכלים על מצב מסוים משנה את המצב.
הדרך שבה אנו מסתכלים על אדם מסוים משנה את האדם.
ובשני המקרים היא משנה גם משהו בתוכנו.

אני מאחל לעצמי ולכם להיות מסוגלים לראות אנשים סביבנו ואת עצמנו כמועמדים פוטנציאליים לל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר