תגית: ענווה

לאחר שנים של אימונים מפרכים והתמדה הגיע סוף סוף התלמיד לרגע הנכסף,
הרגע לו מייחל כל תלמיד קראטה, בו הוא אמור לקבל את החגורה השחורה.
הוא כורע ברך בפני הסנסאי (מאסטר) שלו בהתרגשות ובציפייה.

"קודם שאעניק לך את החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד." אומר הסנסאי.
"אני מוכן", משיב לו התלמיד ומצפה אולי לסיבוב נוסף ואחרון.

"עליך לענות על השאלה המהותית: מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?"
"קץ המסע שלי" אומר התלמיד "גמול ראוי לעבודה שהשקעתי."
הסנסאי ממתין לשמוע עוד.
ניכר בו שהוא אינו שבע רצון.
לבסוף אומר הסנסאי לתלמיד: "עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה".

כעבור שנה כורע שוב התלמיד בפני הסנסאי.
"מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?" שואל הסנסאי.
"סמל להצטיינות ולהישגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו" אומר התלמיד.
הסנסאי אינו אומר מאומה במשך דקות ארוכות וממתין.
ניכר שאין הוא מרוצה.
לבסוף הוא אומר: "עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. חזור הנה בעוד שנה אחת".

כעבור שנה כורע שוב התלמיד בפני הסנסאי.
ושוב שואל אותו הסנסאי:
" מה המשמעות האמיתית של החגורה השחורה"?
"החגורה מייצגת את ההתחלה – תחילתו של מסע שלעולם אינו מסתיים,
מסע של משמעת, עמל וחתירה אל רמה, שהולכת ומשתבחת כל העת." אומר התלמיד.

"כן, כעת אתה מוכן לקבל את החגורה השחורה ולהתחיל בעבודתך".

**
משל החגורה השחורה מוזכר בספר המופת "לנצח נבנו" שנכתב ע"י ג'ים קולינס וג'רי פוראס.

על פי ג'ים קולינס חברת מופת המצטיינת לאורך עשרות שנים צריכה לענות על שלוש דרישות:
– הראשונה היא ביצועים מצוינים העולים על אלה של חברות מקבילות.
– השנייה, שלחברה תהיה השפעה מובהקת בעולם. מי ירגיש בחסרונה של החברה אם תיעלם?
– והשלישית היא התמדה לאורך זמן רב והצטיינות לאורך דורות רבים, גם לאחר שדור המייסדים מתחלף.

ניתן לקחת את הרעיון הזה לרמה האישית-אינדיבידואלית, הארגונית, ואולי אפילו החברתית-מדינית.

ביפנית "חגורה שחורה" נקראת גם דרגת "שאו-דאן", שפירושה בעברית הינו "הצעד הראשון".
יש משהו מלא-חיים ומרגש בהתייחסות לחגורה השחורה לא כסמל סטטוס או כדרגה סטטית שמגיעים אליה,
אלא כתזכורת לכך שאנחנו תמיד בדרך, ולחשיבות של ענווה, התמדה והתקדמות לאור ערכים מובילים.

ביחד.
כל יום.
גם היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

את עמי אילון פגשתי לראשונה באוקטובר 1992, בטקס סיום המסלול שלי.
עמדתי זקוף על רחבת המסדרים גאה ונרגש, מוקף בחבריי למחזור, כשעל הטריבונות שמולנו מאות בני משפחה וחברים.
זה היה רגע לפני סיום הטקס וברקע התנגנה "התקווה". האנדרנלין בשמיים.
בעוד שניה נעיף את הכומתות באויר, נרוץ לכיוון המזח, נטפס על המנוף ונגלוש באומגה לים.

לעמי אילון, אז מפקד חיל הים, היה משהו חשוב אחרון לומר לנו למרות שהטקס הרשמי כבר נגמר:
"גם ללוחמים גיבורים ואמיצים מותר לשיר את ההמנון בקול רם ולא רק בלב" אמר בקולו העמוק והאסרטיבי.

אני זוכר את ההפתעה שחשתי לשמע הדברים הללו שנאמרו ברגע המיוחד הזה, בנוכחות כל כך הרבה אורחים.
מאז בכל פעם שאני עומד לשירת התקווה, אני נזכר בעמי אילון ובמילים הללו שלו.

בשנים שלאחר מכן, כלוחם וכקצין, זכיתי לראות את עמי אילון "בפעולה" במספר הזדמנויות, בעיקר בתחקירים לאחר או לקראת מבצעים חשובים.
בכל מפגש שהוא נכח בו היה ניתן להבחין באנושיות שלו, בכנות הישירה,
בעומק המחשבה וביכולת שלו לזקק בחדות את מה שהכי חשוב בתמונה מורכבת.
פעמים רבות הוא היה מציע פרספקטיבה שונה או נקודת מבט יצירתית למצבים שונים.

לאחר רצח רבין כיהן עמי אילון כראש השב"כ ובהמשך גם כחבר כנסת וכיו"ר אקים.
מעטים האנשים שיש להם ראייה כה רחבה ועמוקה, תשוקה בלתי פוסקת ללמידה,
וניסיון ניהולי-פיקודי כה עשיר במגוון מערכות גדולות ומורכבות.
מרתק להקשיב לו ולקבל הצצה לדרך שבה הוא רואה את הדברים.

**
השבוע זכיתי לבלות שוב עם עמי אילון כשהקשבתי להקלטה של שיחה איתו במסגרת הפודקאסט "ים ומלואו".
"אומנות המלחמה והשלום" היא שיחה מרתקת הנוגעת במגוון נושאים, סיפורים אישיים, תובנות וחוויות.

אחת הנקודות שתפסו את תשומת ליבי בראיון הנוכחי היתה האמירה שלו על "פרספקטיבת 40 השנים":
לבני ישראל נדרשו 40 שנים לצאת ממצרים ולהכנס לארץ כנען, לא משום שהדרך הפיזית היתה כה ארוכה,
אלא משום שהיה עליהם לעבור שינוי תפיסתי ותודעתי שהצריך תחלופה של שני דורות.

"אני יודע בדיוק איפה אהיה בעוד 40 שנה, כולל אפילו באיזה מיקום גיאוגרפי", אומר עמי אילון בחיוך,
"אבל לאן ילכו 2 מיליון בני האדם החיים בעזה אם ההתחממות הגלובאלית תוביל לעלייה במפלס מי הים ולהצפת ערי החוף?
האם זה מסוג הדברים שכדאי לחשוב עליהם?"

**
בסדנאות שאני מעביר אני נוגע לא אחת בנושא של "הגדרת הצלחה" ובחשיבות של הסתכלות קדימה.
בסדנת "חזון אישי הוליסטי" לדוגמא, אני מעודד את המשתתפים לקחת אחריות,
לדייק לעצמם את תמונת ההצלחה המשולבת שלהם חמש-עשר שנים מהיום, ולהתחיל לפעול בכיוון.

במציאות שבה בכל יום קורים כל כך הרבה דברים, חשיבה על עשר השנים הבאות נראית כמעט כמו נצח.
עד ש… אתה מקשיב לעמי אילון ומקבל פרספקטיבה על ארבעים שנה.

אף אחד מאתנו לא יכול לנבא איך יתפתחו ארבעים השנים הקרובות.
העולם היום שונה מאוד מכפי שהוא היה לפני ארבעים שנה וקצב השינויים רק הולך וגובר.
במונחים אנושיים, ארבעים שנה זה המון.
לפני כארבעים שנה הייתי ילד בן עשר, ובעוד כארבעים שנה אהיה בן תשעים.

במונחים של חברה, מדינה או עם, ארבעים שנים הם תקופה שכדאי וחשוב לקחת אותה בחשבון.

במציאות הנוכחית אנו מתמודדים עם שלל אתגרים מורכבים המשפיעים עלינו במגוון תחומים:
כלכלה, חינוך, ביטחון, בריאות, חברה, דמוגרפיה, תעסוקה ואקלים הם רק חלק מהנושאים הללו.

פרספקטיבת 40 השנים מעוררת ענווה ומדגישה את המורכבות והחשיבות של שינויים עמוקים וארוכי טווח.
לא לכל דבר יש פתרון פשוט או מיידי, העולם לא נחלק לשחור ולבן, טובים ורעים.
השילוב של עומק, מורכבות והסתכלות רחבה וארוכה שונה מהותית מהראייה הצרה והרדודה,
ומהעיסוק הבלתי פוסק בכותרות השעה הפרובוקטיביות או בשלל "דרמות רגעיות" בלתי נגמרות.

בדומה למסע של בני ישראל, ייתכן שבחלק מהנושאים והאתגרים אנחנו צריכים להמשיך לנוע "במדבר" ולתת למודעות להתפתח ולדורות להתחלף.
יכול מאוד להיות שדברים מסוימים שממש חשובים לנו לא יקרו בקצב שהיינו רוצים, אולי אפילו לא במשמרת שלנו.
אבל, וזה אבל חשוב: זה שאנחנו עדיין במדבר לא אומר בהכרח שאנחנו לא מתקדמים בדרך לארץ המובטחת.

הראיון עם עמי אילון נמשך שעתיים ועשרים דקות.
במונחי הקשב המוגבל שבעידן הנוכחי זה יכול להחשב ארוך מדי ולא ניתן לעיכול.
במונחים של ארבעים שנה, זה רגע קצר אחד.

ניתן לצפות בראיון עם עמי אילון ביוטיוב, או להאזין לו באפל פודקאסט ובספוטיפיי.
מומלץ מומלץ מומלץ !!!

**
בספרו "הלב הנבון" מתאר ג'ק קורנפילד תוכנית שלום מעוררת השראה שהגה א"ק אריארטנה,
מנהל בית ספר בעברו הנחשב ל"גנדהי" של סרי לנקה,
מדינה אשר במשך עשרות שנים השתוללה בה מלחמת אזרחים הרסנית.

אריארטנה סרב לתמוך במי מהצדדים הלוחמים וטען שבכדי להתמיר מצב מסוים יש להבין לעומק את הסיבות להיווצרותו.

לדבריו לקח חמש מאות שנה כדי ליצור את התנאים שגרמו להתלקחות מלחמת האזרחים ולסבל שבא בעקבותיה:
ארבע מאות שנות שלטון קולינאליסטי זר במדינה,
חמש מאות שנים של מאבק בין הינדים, מוסלמים ובודהיסטים,
וכמה מאות שנים של חוסר שוויון כלכלי.
משום כך, לדבריו, יידרשו חמש מאות שנים לשנות את התנאים האלו.

אריארטנה יצר תוכנית שלום בת חמש מאות שנים ופירט אותה:
"התוכנית נפתחת בכמה שנים של הפסקת אש, ועוד עשר שנים שבהן ייסללו כבישים וייבנו בתי ספר חדשים.
בעשרים וחמש השנים הבאות יפותחו תוכניות לימוד שעל פיהן ילמדו בני הקבוצות השונות זו את שפתו ותרבותו של זה,
ועוד חמישים שנים של פרויקטים כלכליים שנועדו לתקן את אי הצדק החברתי השורר באי כדי ליצור בו אחדות ושיתוף.
אחת לכל מאה שנים במהלך חמש מאות השנים הראשונות, יתכנסו זקני העם כדי לבחון את התקדמות התוכנית."

אריארטנה אינו מוטרד ממה שיקרה מחר בבוקר והוא אינו חושש שימות לפני שתוכניתו תוגשם במלואה.
זה יקרה בודאות.
במקום זאת הוא מתמקד בלעשות את העבודה שלו בהתמדה מדי יום ביומו:
לגייס את תושבי הכפרים במדינה, לחפור בארות, לנטוע עצים, להקים בתי ספר, לחנך דורות של ילדים,
לטפח מערכות יחסים, לבנות אמון וליצור שיתופי פעולה.

כשמותחים את החשיבה לחמש מאות שנים,
פרספקטיבת ארבעים השנים של עמי אילון מרגישה פתאום הרבה יותר קרובה ומוחשית.

באופן פרדוקסלי, יש משהו משחרר בידיעה ש"זה לא יקרה בתקופתי":
המוכנות להתמסר לכיוון ברור וארוך טווח תוך מחויבות עקבית מתמשכת,
מבלי לצפות לתוצאות קונקרטיות ומבלי לשפוט את קצב ההתקדמות,
מעורר שקט ומאפשר להתמקד, ואולי אפילו מעצים את ההנאה מהדרך.

**
האם כשחושבים במונחים של ארבעים שנה או חמש מאות שנים, יש בכלל משמעות לרגע הזה או לפעולה מסוימת אחת?
האם הרגע והפעולה לא הופכים להיות חסרי משמעות?
כשמסתכלים על התמונה הגדולה והרחבה, האם המימד האישי של האדם היחיד לא הופך להיות זניח ומאבד מחשיבותו?

בעיניי ההיפך הוא הנכון:

פרספקטיבות 40 השנים של עמי אילון ו-500 השנים של אריארטנה מחדדות שלוש נקודות מרכזיות:

האחת – החשיבות של מיקוד תשומת הלב והשקעה מתמדת בדברים חשובים ולא בזוטות,
השניה – ענווה והכרה בכך שכולנו חוליה בשרשרת, אדווה זמנית אחת מתוך רבות במסע עצום ובלתי נתפס,
והשלישית – כמיהה לחיים משמעותיים וחוויתיים, הן ברמה האישית והן כחלק ממשהו שגדול מאתנו.

תוך כדי כתיבת המילים הללו מתעוררות בי מספר שאלות:

– איך משלבים חשיבה ארוכת טווח ופרספקטיבה רחבה עם נוכחות כאן ועכשיו וחיים מהנים ומשמעותיים בהווה?

– איזו תנועה משמעותית חשוב לי באופן אישי לקדם בעולם..? אהבה? שלום? חמלה? שלווה? התפתחות?

– איך אני יכול לעשות "את זה" כבר היום עם האנשים שאני פוגש ובמקומות שאני נמצא בהם?

שבת של שלום,
חג שבועות שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

3 המלצות לסיכום:

1. עמי אילון – אמנות המלחמה והשלום

2. "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

3. סדנת "חזון אישי הוליסטי" – ניתן לרכוש את הקלטות ומצגות 4 המפגשים בעלות מוזלת. במידה ואתם מעוניינים, מוזמנים ליצור איתי קשר למייל ronny@nvc.co.il.

לפני כעשרה וחצי חודשים, ביום הולדתי ה-48 עשיתי לעצמי רפלקציה של תריסר שנים, רבע חיים.

אחת התובנות המרכזיות שאיתה סיימתי את הריפלקציה היתה:

"אין לנו מושג…כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי.
מי יודע איך הוא יתפתח…"

המילים הללו נכתבו באמצע פברואר 2020. 
כשכתבתי אותן לא היה לי מושג שהקורונה תיכנס לחיינו תוך שלושה שבועות ושהמציאות המוכרת והמורגלת תשתנה בכל-כך הרבה צורות ואופנים. 
אני רוצה לשתף אתכם במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום, כשניצלתי את המעבר בין שנת 2020 ל 2021, לעצירה ולריפלקציה על השנה שחלפה.

אין לנו מושג. 
זו ממשיכה להיות תובנה מרכזית שלי שרק הולכת ומעמיקה. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך ואיך בדיוק דברים יתפתחו. זה נכון לכל מימדי החיים: בריאות, פוליטיקה, קריירה, כלכלה, משפחה. בתקופה הזו אנו מרגישים את זה יותר מבתקופות אחרות, הן ברמה האישית והן ברמות רחבות יותר, אך האמת היא שכל תחושת ודאות או ביטחון שיש לנו היא מדומינת ומתעתעת. הדברים הללו לא נכתבים מתוך לחץ או פחד תהומי בנוגע לעתיד, אלא יותר מתוך ענווה והכרה במוגבלות שלנו ובהיותנו חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו.

**

ריספקט ויראת-כבוד לקושי ולמורכבות. 
אנשים עוברים דברים קשים. ברמה הכלכלית, התעסוקתית, הבריאותית, הנפשית, המשפחתית. לפעמים במספר מימדים בעת ובעונה אחת. לא לכל דבר יש פתרון פשוט. לא תמיד עניינים מתפתחים בדרך שאנו רוצים. כשקשה, זה לפעמים יכול להיות קשה מאוד. במיוחד כשזה נמשך תקופה ארוכה ובאינטנסיביות גבוהה.

**

בכל קושי טמונה גם הזדמנות. 
קושי שאנחנו חווים הוא הזדמנות להתמודדות ולגדילה עבורנו. קושי שאחרים חווים הוא הזדמנות להיות שם איתם ועבורם. זה לא משפט רוחני ניו-אייג'י שמנסה להקל על הנקודה הקודמת, אלא נקודת מבט נוספת. אין לנו שליטה על דברים שקורים לנו ועל קלפים שאנחנו מגרילים. יש לנו הרבה מאוד השפעה ובחירה על איך אנחנו בוחרים להגיב ומה אנחנו בוחרים לעשות, איך אנחנו משחקים עם הקלפים שהגרלנו.

**

כמה אנו תלויים בשגרות שלנו ובמסגרות שאנו חלק מהם. 
כמה מורגש חסרונה של מסגרת לילדים, של ארוחת צהריים עם קולגות בעבודה, של שגרה בריאה, של ישיבה בבית קפה או במסעדה טובה, של טיול בחו"ל. כשדברים נלקחים מאיתנו או מפסיקים להיות שם עבורינו אנו נזכרים בחשיבותם ולומדים להעריך אותם שוב.

**

חשיבותם של הדברים הפשוטים.
בימים האחרונים אני משתדל לצאת להליכה של כשעה בשעות הצהריים כדי לספוג שמש. היום עשיתי זאת עם בני רועי. אתמול הלכתי לבד תוך כדי האזנה לפודקאסט מעניין. השבוע, השמש החמימה בשעות הצהריים היא אחד הדברים המענגים עבורי. בתחילת השבוע כשהיו רוחות מזרחיות קרות ויבשות, העדפתי להישאר בבית ולא לצאת. בדרכי לפארק שליד ביתי אני רואה שיירה של עשרות מכוניות בדרך לבדיקת קורונה. איזו זכות זו להיות בריא, וליהנות מהליכה בשמש הנעימה, עם חבר קרוב או עם בן משפחה אהוב. עד כמה זה לא מובן מאליו.

**

מדהים כמה מהר אנו מסתגלים למצבים. 
ברמה האישית רבים מאיתנו חוו את זה בעבר. גילוי של מחלה קשה, אתגר תעסוקתי או משבר משפחתי יכולים לזרוק אותנו במהירות למציאות חדשה שקשה לנו לדמיין, אך מרגע שאנו חווים ונמצאים בתוכו, הוא הופך להיות חלק מהמציאות המורגלת שלנו. השנה הזו לקחה את ההסתגלות שלנו לרמה גלובאלית. לפני כשנה אף אחד לא היה מסוגל לדמיין את המצב הנוכחי, שאם היו מתארים לנו אותו אז הוא היה נשמע כהזיה. 
באופן אישי, אני נעזר המון בשתי שאלות שמסייעות לי להתמקד ולתעדף את תשומת הלב שלי במצבי חוסר וודאות: מה חשוב עכשיו? איך נותנים לזה מענה? מה שחשוב עכשיו זה לא בהכרח מה שהיה חשוב לפני שבוע או מה שיהיה חשוב מחר. חשיבה דינמית. הסתגלות לשינוי.

**

יש חשיבות רבה לחומרים המנטליים שאנו צורכים. 
במיוחד בתקופות כאלו. הם משפיעים על המחשבות, התחושות והתפקוד שלנו בצורה עצומה. בשנים האחרונות הפכנו להיות מודעים יותר לסכנות שבמוצרי מזון עתירי סוכר, שומן רווי או נתרן. הסימון עליהם מחדד את המודעות ומשפיע על הצריכה. מזה שנים אנו מודעים לסכנה שבחשיפה לקרינה מייננת בזמן צילומי CT ונזהרים לא להיחשף אליה שלא לצורך. אנחנו לא מספיק מודעים לחשיפה לחומרים מזיקים באיכות נמוכה שמופרשים או מוזרקים אלינו בערוצי הטלויזיה השונים וברשתות החברתיות. העולם הרבה פחות שחור, אלים ומסוכן והרבה יותר מאוזן מכפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות שמחפשים למקסם רייטינג, לייקים או פרסומות.

**

מתהווים כרגע שינויים עצומים, שאנו מודעים רק לחלקם. 
תחומים שלמים משתנים לבלי הכר עכשיו. חינוך. בריאות. תעסוקה. דיור. פוליטיקה. דמוגרפיה. תפיסות עולם עמוקות עוברות שינוי עכשיו, מערכות שלמות הופכות להיות בלתי רלוונטיות. הקשיים שהקורונה מביאה איתה, לצד הטכנולוגיות המתפתחות, מייצרות דחיפה עצומה והרבה יותר פתיחות לחדשנות. אלפי זרעים נזרעים עכשיו בכל כך הרבה מקומות. קל לפספס אותם ולא להיות מודעים לקיומם, כשאנו מחוברים לכותרות החדשות היומיות או לקשקושים התפלים ברשתות.

עד כאן השיתוף במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לשמוע מה הן מעוררות בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מרחל נעמי רמן למדתי על 3 דרכים "להיות עם אנשים":

1. לתקן.
2. לעזור.
3. לשרת.

1. "לתקן"

תפיסת עולם של "לתקן" היא כזו המאמינה שהאדם שמולנו שבור, מקולקל או לא-בסדר באיזשהו אופן.
ואז, מתוך רצון להיטיב, אנו מנסים לפתור את הבעיות שיש לאותו אדם, לסדר את הבלגן שלו או להחזיר אותו למסלול תקין.
תפיסת העולם-אדם הזו מבוססת על ראייה דיכוטומית של בסדר/לא-בסדר,
על ההנחה שאנחנו יודעים מה נכון ומה בסדר,
ועל האמונה שלנו (ולא לאדם שמולנו) יש את הכוח והיכולת לשנות.
ברמה מסוימת, כשאנו מחזיקים בתפיסה הזו אנו רואים את האדם שמולנו כאובייקט, ולא כיצור אנושי.

**
2. "לעזור"

תפיסת עולם של "לעזור" היא כזו המאמינה שהאדם שמולנו זקוק לעזרה ושאנו יכולים או צריכים לעזור לו. 
ואז, מתוך רצון להיטיב, אנו מתגייסים לספק עזרה בצורות שונות ולסייע במה שניתן. 
בתפיסה זו איננו רואים את האדם שמולנו כאובייקט או כ"מקולקל", אלא ככזה שצריך עזרה. 
באופן לא מודע לעתים אנו יוצרים היררכיה בינינו לבין האדם, שלפיה אנו בצד החזק/הנותן/העצמאי/היכול, 
והאדם שמולנו בצד החלש/המקבל/הנזקק/התלותי שלא יכול להסתדר בלעדינו. 
משום כך, העזרה, על אף שהיא מגיעה מכוונות מיטיבות, עלולה ליצור ריחוק וניכור בינינו לבין האדם.
שני תוצרי לוואי נפוצים של "עזרה" הם לחץ ("אנחנו חייבים לעזור שכן האדם אינו יכול להסתדר בלעדינו") ורחמים (כלפי אותו אדם "נזקק/מסכן").
לעתים קרובות פעולת העזרה תנבע במידה רבה מרצוננו להקל על תחושת אי-הנוחות, המצוקה או חוסר האונים שאנו חווים כשאנו פוגשים את האדם.

**
3. "לשרת"

תפיסת עולם של "לשרת" היא כזו המאמינה שאנו והאדם שאנו פוגשים שווים באנושיותנו.
בתפיסה זו אנו רוחשים כבוד עמוק לאדם שמולנו, לעצמנו ולחיים, מאמינים ביכולות של כל אחד מאיתנו וזוכרים בענווה שאיננו מבינים הכול ושהדברים לא בדיוק כפי שהם נראים.
השירות הנובע מתוך תפיסה זו יכול להיות בפעולה או בנוכחות.
מהותו לתת לאדם שמולנו את המענה המיטבי למה שהוא צריך כמו גם את הבחירה האם לקבל את זה או לא. 
כשאנו "משרתים" המיקוד שלנו הוא באדם שמולנו ולא בנו. 
אנו מכווננים לזרימה של קבלה ונתינה בין שני בני אדם, בגובה עיניים, מפגש אנושי ללא היררכיה.
שירות יוצר חיבור וקירבה.
ופעמים רבות גם ריפוי.

**
חשוב להדגיש:
לתקן, לעזור ולשרת נובעים כולם מתוך רצון להיטיב.
אף אחד מהם אינו רע או פסול.

על פני השטח קשה לדעת האם הפעולה היא פעולת תיקון, עזרה או שירות.
ההתכווננות הפנימית היא זו שקובעת.

הפוסט הזה נכתב מתוך כוונה לשרת אמונה שהמסר יודע את דרכו ויגיע למקומות ולאנשים המתאימים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר. 
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

"התפילה היא מעבר מן השליטה אל התעלומה.
בעבר התפללתי למען החולים שלי. 
בימים אלה אני מתפללת גם למען עצמי.
לפעמים אני מתפללת שתהיה בי חמלה, אבל לעתים קרובות יותר אני מתפללת שלא אזיק,
תכונה רוחנית חשובה הטמונה בשבועת היפוקרטס.
כאדם אני יודעת שלעולם לא אוכל להגיע לרוחבה ולעומקה של הפרספקטיבה המאפשרת לדעת
אם מעשה כלשהו ממעשיי הביא בסופו של דבר נזק או תועלת.
למרות זאת, אני מקווה שאביא תועלת בשירות מטרה קדושה מבלי לדעת זאת אפילו.
לכן, לפעמים, לפני שאני פוגשת מטופל, אני נושאת תפילה חרישית קצרה:
'אין ביכולתי להבין את הסבל וגם לא את הריפוי, אבל ברגע זה אני כאן. השתמשו בי.' "

~ הציטוטים מתוך "חוכמה משולחן המטבח" / רחל נעמי רמן

**
"הלוואי שאצליח לראות את האדם שאפגוש בעוד רגע.
מעבר למסכות ולכותרות. 
מעבר לקורות החיים.
הלוואי שאצליח לראות כדי שאוכל לעזור.
כדי שאוכל לעשות את הדבר הנכון."

~ תפילתה של א., מגייסת בחברת הייטק, שבשנים האחרונות אני זוכה לעבוד איתה.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא ה-תוצאה ה-נכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח.

אולי בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח, זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כמגייס, כחבר, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, מעבר על קורות חיים, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, מעבר על קורות החיים, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
לשאת תפילה.
להחזיק כוונה.
לגלות ענווה.
להיות פתוח להכוונה.
לשחרר אחיזה בתוצאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

14 מחשבות על שינוי ארגוני

1.
פורמט סטנדרטי של שינוי ארגוני:

מנהל נוכחי עוזב תפקיד, מנהל חדש נכנס לתפקיד.
ארגון קיים נסגר או משתנה, ארגון חדש מוקם.

**
2.
ברמת המאקרו, בפרספקטיבה רחבה, שינויים מהסוג הזה מתרחשים כל הזמן.
אין פה שום דבר מרגש או יוצא דופן.

ברמת המיקרו, בפרספקיבה אישית,
השינוי משמעותי עבור המנהלים שעוזבים, המנהלים שמקודמים, העובדים שמושפעים.

**
3.
הבחירה במנהל מסוים נובעת ממחשבה של מקבלת ההחלטה,
שבמצב הנוכחי, המנהל הזה הוא האפשרות המועדפת.

ייתכן שאם מקבלת ההחלטה היתה אחרת, או אם היו אפשרויות נוספות, הבחירה היתה שונה.

**
4.
הבחירה במנהל מסוים מושפעת במידה רבה מפעולותיו ומעשיו של אותו מנהל שנבחר.
היא פרי פעולותיו, הישגיו, מעשיו, השקעתו, מערכות היחסים שלו והתנהלותו בעבר.

בחירה מסוימת ברגע נתון יכולה להיות פרי של דרך רבת שנים אשר התפתחה בהדרגה ובהתמדה.

**
5.
המקום הנוכחי שאנו נמצאים בו וההישגים שהשגנו לאורך הדרך,
הם תמיד תוצר של אינספור פעולות ואנשים הארוגים ברשת חיינו.

הבחירה במנהל מסוים היא תמיד בחירה ברשת האינסופית שהוא חלק ממנה.

**
6.
מהמקום שאנו נמצאים בו ומנקודת המבט הנוכחית, איננו יכולים לצפות כיצד דברים יתפתחו.
החיים תמיד מורכבים יותר מיכולת התפיסה שלנו ברגע נתון.

שינוי מהווה שער כניסה לדרך חדשה של אירועים, חוויות והתנסויות.

**
7.
בנקודות זמן מסוימות חשוב לעצור.
לחגוג את ההישג, לשמוח ולהכיר תודה, להתרגש מהשינוי, להנות מהרגע.

**
8.
לצד החגיגה, השמחה, הכרת התודה וההתרגשות,
נוכחים גם דברים נוספים כגון הלחץ להצליח, החשש מהעתיד והעצב על משהו שאהבנו ואולי ישתנה עכשיו.

חיים מלאים. גם וגם.

**
9.
שינוי ארגוני-חיצוני מוביל להתארגנות חדשה בהיבטים שונים:
הרכבי הקבוצות, תהליכים ונהלים, מערך הכוחות הניהוליים ועוד.

תקופת המעבר שבה מתרחש השינוי מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות.

**
10.
התארגנות חיצונית משפיעה על התארגנות פנימית.
כשהעולם החיצוני משתנה, עולמות פנימיים משתנים ומתארגנים מחדש.

תקופת המעבר שבה מתרחשת התארגנות פנימית מחדש מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות פנימית.

**
11.
כמו כל שינוי אחר, גם השינוי הזה הוא זמני.
הוא יחזיק מעמד חודשיים, או שנתיים, או פרק זמן אחר.

מתישהו תצא הודעה ארגונית נוספת שתכריז על השינוי הבא.

**
12.
שינויים ארגוניים מתרחשים בכל יום, ולא רק ביום שבו נשלחת הודעה רשמית.

משפט קצר שמישהו בוחר לומר או להימנע מלומר,
פעולה זעירה שמישהי בוחרת לעשות או לעצור,
הם דוגמאות לשינוי יומיומי שלא מוכרז בהודעה ארגונית.

אנחנו בהתהוות מתמדת.
שינוי, צמיחה וקמילה נוכחים בכל יום מימי חיינו.

**
13.
מדד אפשרי להצלחה בחיים :

– כמה אנשים ישמחו בשבילנו אם נקבל את התפקיד?
– כמה אנשים יהיו עצובים אם נעזוב?
– כמה אנשים יתגעגעו אלינו כשלא נהיה פה?

**
14.
שינוי ארגוני שאנו מושפעים ממנו, גדול ככל שיהיה,
מהווה רק מרכיב אחד במארג חיינו.

– איך השינוי הזה משפיע על חיינו וחיי משפחתנו?
– איך היינו רוצים שהוא ישפיע?
– איך לא היינו רוצים שהוא ישפיע?
– מה אנו מתכוונים לעשות בנוגע לזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מספר מיוחד 48.
מתחלק ב-2, 3, 4, 6, 8, 12, 16, 24.
מתחלק בהרבה מספרים ואינו מתחלק ב-5 וב-10.
מספר "אמיתי" באמצע החיים, לא מספר עגול ש"מצטלם יפה".
אינטגרטיבי.
מלא ומחובר.
לא מהוקצע.

השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-48.
יום הולדת 48 הוא יום שבו אני מסיים ארבעה תריסרי שנים על הכדור הזה.
ומתחיל את התריסר החמישי.

**
רפלקציה על המקום שהייתי בו לפני 12 שנים, בדיוק בתחילת התריסר הרביעי שלי, 17.2.08:

משפחה:
– מאיה ואני נשואים כעשר שנים. שחר ותמר בנות שמונה ושש, לומדות בכיתה ב' ובגן חובה.
– רועי עדיין לא אתנו, צפוי להיוולד בעוד כארבעה חודשים.
– אנו גרים בדירה שלנו ברחוב מענית בכפר-סבא. בעוד מספר שנים נעבור לבית שאנו גרים בו כיום. 
– אבי בחיים. בעוד כשנה וחצי יתגלה אצלו סרטן והוא ילך לעולמו בפברואר 2010 לאחר התמודדות בת מספר חודשים.
– אבירם ואיתי, בני דודי, עדיין כאן. בעוד מספר חודשים נחגוג ביחד אצל הורי את ראש השנה. כשבועיים לאחר מכן תתרחש תאונת המטוס הקטלנית שבה ימצאו את מותם.
– בעוד כעשר שנים (פברואר 2018) יתגלה סרטן אצל אמי. ניכנס לתקופה אינטנסיבית ומאתגרת בת כשנה וחצי של טיפולים וניתוחים. לשמחתי אמי עדיין כאן אתנו כיום (פברואר 2020), במקום יציב יותר, מטופלת, מתמודדת.

**
לימודים והתפתחות אישית:
– בפברואר 2008 אני מכיר את מודל Human Dynamics מזה כארבע שנים. לתקשורת מקרבת נחשפתי לפני כשנתיים-שלוש בזכות מירי שפירא היקרה. גם תקשורת מקרבת וגם Human Dynamics משמעותיים מאוד בחיי. כבר אז וגם היום.
– לפני מספר חודשים חזרתי מסמינר תקשורת מקרבת בן 4 ימים באוהיו, שם פגשתי לראשונה את סילביה הסקביץ' (צפוי להתפתח בינינו קשר חברי ויהיו לנו מספר מפגשים נוספים בהמשך). לפני כשנה חזרתי מסמינר אינטנסיבי בן כשבועיים בניו-מקסיקו שבו זכיתי לפגוש את מרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת), מנחים נוספים ועשרות משתתפים מכל העולם. שנת 2007 שזה עתה הסתיימה מהווה שנה טרנספורמטיבית עבורי בכל מה שקשור לתקשורת מקרבת ולאינטגרציה שלה לחיי.
– בנקודת הזמן הזו אני באמצע לימודי הרייקי שלי. צפוי לסיים בעוד כשלושה חודשים בסמוך ללידתו של רועי. הרייקי ישפיע עלי ועל חיי משפחתי וישמש אותי הרבה בשנים הקרובות, בין היתר במצב חירום אינטנסיבי ומאתגר במיוחד. 
– טרם נחשפתי לגישת ה-"התמקדות" ולדנה גניהר (מורתי הראשונה להתמקדות). טרם פגשתי את יהודית פירסט שתהיה שותפתי להתמקדויות שבועיות במשך שנים. עולם חדש ומופלא שישפיע רבות על חיי צפוי להיפתח בפני באוקטובר 2008, בעוד כחצי שנה.
– גם את לימודי הקונסטלציה (ישי גסטר), התקשור (דורית יעקובי) והפסיכולוגיה ביהדות (יאיר כספי) טרם פגשתי. 
– טרם נחשפתי לבודהיזם, שצפוי להיכנס לחיי בהדרגה ובעקביות בעוד מספר שנים, ולהשפיע עלי באופן עמוק ומשמעותי.
– מזה מספר שנים אני חשוף לעבודתם ולספריהם של סטיבן קובי וטוני רובינס המשפיעים על חיי. 
– טרם נחשפתי לסת' גודין וטיך נהאת האן, מורים וסופרים שיהפכו להיות משמעותיים מאוד בחיי.
– כל עולם הפודקאסטים וספרי השמע של audible עדיין לא כאן עבורי. מדי פעם אני צורב לעצמי דיסקים ממקורות שונים ומאזין להם במהלך נסיעות.

**
עבודה:
– בפברואר 2008 אני עובד באינטל במשרה מלאה. מנהל קבוצות מערכות מידע מקומיות וגלובליות מזה מספר שנים.
– אני אחראי על תחום רוחבי של "פרויקטי אנשים" במחלקת IT ישראל ומוביל מספר פעילויות המשפיעות על כמה מאות עובדים.
– אני כבר מדריך מוכר באינטל ישראל ומעביר מספר קורסים בנושאי תקשורת בינאישית, פיתוח קריירה והתפתחות אישית.
– אני בקשרים חבריים עם איתי, מוטי, מרב ומספר אנשים נוספים העובדים בארגון מקביל לשלי. עוזר להם פה ושם "בהתנדבות". טרם הצטרפתי לארגון שלהם שלימים ייקרא Advanced Analytics ויהפוך להיות ארגון בינה-מלאכותית מוביל באינטל העולמית.
– בשלב זה טרם ביצעתי את שינוי הקריירה ואת המעבר מניהול קבוצות טכנולוגיות למיקוד בתחומי אנשים, מערכות יחסים, פיתוח מנהלים ותרבות ארגונית. 
– טרם פגשתי חלק גדול מהאנשים שאני עובד איתם בצורה הדוקה בשנים האחרונות, אנשים שחלקם יהפכו להיות שותפים מדהימים לדרך, חברים קרובים (הרבה מעבר לעבודה…) ואנשים שכיום אני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיהם.
– בפברואר 2008 הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" עדיין לא קיים (יעלה לאוויר לראשונה רק ב-2012). בשנים שלאחר עלייתו, אכתוב אלפי פוסטים, בתדירות יומית או שבועית שייקראו על ידי אנשים רבים.
– הפעילות העסקית הנוספת שלי (לצד עבודתי באינטל) עדיין לא קיימת. טרם העברתי הרצאות או הנחיתי סדנאות מחוץ לאינטל.

**
חברים וקהילה:
– חברים קרובים מסוימים שאני בקשר איתם גם היום (פברואר 2020) כבר בחיי. 
– יחסים הדוקים עם מספר חברים בפברואר 2008 עתידים להתרופף, חלקם להינתק. 
– חברים מסוימים, חלקם מהקרובים ביותר כיום (2020) טרם נכנסו לחיי בנקודת הזמן הזו. אין לי מושג שהם בעולם…אני צפוי לפגוש אותם בשנים הקרובות…
– ויש את אלו שבמהלך תריסר השנים הקרובות יספיקו להיכנס לתקופה משמעותית ולצאת…
– ההצטרפות לרשת מעוז תתרחש בעוד כשנה וחצי עם הקמת הארגון שאזכה להיות בן המחזור הראשון שלו. בזכות ארגון זה אפגוש אנשים רבים (חלקם יהפכו להיות ממעגל חבריי הקרובים ביותר) ואיחשף לתכנים ותהליכים מעוררי השראה ומשמעותיים. 
– במילואים אני עדיין מפקד צוות של כמה עשרות לוחמים. לפני כשנה וחצי (קיץ 2006) צוותי ואני לקחנו חלק פעיל במלחמת "לבנון השנייה".
– פרויקט התנדבותי משמעותי בן מספר שנים של תקשורת מקרבת בבית הספר היסודי סורקיס בכפר סבא טרם החל.

**
אז והיום…
איזו דרך וכמה התפתחויות.
כל כך הרבה קרה, התהווה והשתנה במהלך תריסר השנים הללו.

סקרנות וענווה.
אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח. 
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…

כבוד וחמלה.
לאנשים הצועדים אתי ולצדי.
לאתגרים שאנשים (…אני ביניהם…) חווים ומתמודדים איתם. 
למורכבות החיים ולמלאות שלהם. 
לגם וגם שמגיע בעסקת החבילה שלנו כאן.
לארעיות שלנו במקום הזה.
לדרך המופלאה שבה החיים מתהווים, מתפתחים ומשתנים בכל רגע ורגע.

Inter-Being
את המושג הזה למדתי מטיך נהאת האן.
אין לנו קיום עצמאי.
אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים, משתנים ומתהווים ביחד.
מוגדרים על ידי מערכות היחסים ההדדיות ויחסי הגומלין שלנו עם הסובבים אותנו.
אנשי שבט הזולו נוהגים לומר: "Umuntu Ngumuntu Nagabantu".
בתרגום חופשי: "אדם הוא אדם בגלל/בזכות אנשים אחרים".

הכרת תודה.
על דרך. 
על התפתחות. 
על מורים. 
על חברים.
על מתנות שקיבלתי ושהתברכתי בהן.
על מסע מרתק.
על חיים מלאים.
על חגיגות ואבל.
על דברים שאינם מובנים מאליהם.

מעניין איך זה ממשיך מכאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר