תגית: ענווה

בעולם של פעם,
היית מסתכלת עלי מלמעלה
ומזמינה אותי למשרד שלך,
כדי לבחון אותי ואת השירות שאני נותן.
ואז… היית מחליטה אם זה מתאים לך או לא.

בעולם של פעם,
הייתי מסתכל עלייך מלמטה,
אומר תודה על ההזמנה,
משקיע חצי יום (הכנה + נסיעה הלוך/חזור + פגישה)
ומנסה לשכנע אותך לבחור בי.

**
בעולם של היום,
כשאת מזמינה אותי למשרד שלך
הזמן שלך ושלי חשובים באותה מידה.
ולכן… אולי ניפגש אצלך, אולי ניפגש אצלי,
ואולי נשוחח טלפונית לפני שניפגש.

בעולם של היום,
הבחירה היא גם שלך וגם שלי.
ולכן… נתחיל לעבוד ביחד
רק אם גם את תבחרי בי וגם אני אבחר בך.

בעולם של היום,
במקום לנסות למכור לך,
אני בודק בסקרנות ובענווה,
האם יש פה התאמה בין שותפים לדרך
שיכולה באמת לשרת גם אותך וגם אותי.

**
אני יכול להבין למה הבוקר,
כשניסיתי לבדוק אתך אפשרות
להיפגש במקום שמתאים לשנינו,
חווית את זה כ"לא רוצה" או כ"מתנשא" והתעצבנת.

כשסיימנו את השיחה היום,
בידיעה שלא נעבוד ביחד (לפחות לא כרגע),
היה שם הרבה כבוד.
כבוד לך,
וגם, לא פחות חשוב…
כבוד לעצמי.

חיים מלאים. יום יום.

כשאני פוגש אותך עכשיו
ורואה את הכאב וההצפה שאת חווה,
אני מבין שהצעד האפשרי הבא עבורך כרגע
שונה מהצעד שהייתי רוצה שיהיה אפשרי.

**
כשאני רואה את המתח שבין חברי הקבוצה
ואת השוני הגדול שבנקודות המבט שלהם,
אני מבין שהצעד האפשרי הבא בקבוצה כעת
שונה מהצעד שחשבתי שיהיה אפשרי.

**
כשאני מתבונן במורכבות של המצב הנוכחי
וברצף האירועים האחרונים שתרמו להיווצרותו,
אני מבין שהצעד האפשרי הבא
שונה מהצעד שהלוואי והיה אפשרי כרגע.

**
כשאני שם לב לעייפות וללחץ שבתוכי
לצד החשש וחוסר האונים,
אני מבין שהצעד האפשרי הבא הזמין לי כרגע
שונה מהצעד שקיוויתי שיהיה אפשרי עבורי.

**
כשאני מתמקד בצעד האפשרי הבא
ומפסיק להשקיע אנרגייה בצעדים שאינם אפשריים כרגע,
משהו בי נרגע והנשימה שלי מתרחבת.

**
הצעד הזמין האפשרי הבא
הוא צעד של נוכחות ושל הקשבה,
צעד של סבלנות, של קבלה ושל אומץ,
צעד של ענווה ושל אמונה.

חיים מלאים. יום יום.

מה אתה עושה כשאתה על המגרש ולא רוצה לשחק לפי כללי המשחק?
מה את עושה אם את מאמינה שכשתשחקי לפי כללי משחק אחרים, תפסידי או תהפכי להיות לא רלוונטית?
איך משנים את חוקי המשחק תוך כדי המשחק עצמו??

**
למשחקים ובמגרשים מסוימים אין תשובות פשוטות.
אם אתה לא משחק, הימנע מלשפוט אחרים שמשחקים.
אין לך מושג מה עובר עליהם ומה הם עוברים.
אם את לא על המגרש, אל תהיי כל-כך בטוחה שיש לך פתרונות.
אולי את אפילו לא מבינה את הבעייה.
("בעיית ערכיות ושחיתות" יכולה להיות סיסמא פשטנית של צופה מהצד).

**
קצת ענווה כשאתה צופה במשחק השונה מהמשחק שלך.
נקודת התחלה אפשרית היא רצון אמיתי להבין,
כבוד לשחקנים שמתמודדים במגרש מורכב
והכרה בכך שאין לך הרבה מושג.

**
שני כיוונים לעזרה והשפעה:
– הצטרף למשחק ולשורת השחקנים שרוצה לשנות את הכללים מבפנים.
– סייע מבחוץ בדרך רלוונטית כלשהי. לשחקן מסוים או לשינוי הכללים. (בדגש על רלוונטית).

חיים מלאים. יום יום.

אם הייתי במקום שלך, חווה את מה שאתה חווה ומאמין במה שאתה מאמין,
כנראה שהייתי עושה בדיוק את מה שאתה עושה.

אם הייתי במצב שלך והיו לי את אותם המשאבים הזמינים לך כרגע,
סביר להניח שהייתי נוהג בדיוק כמוך.

יש בי כבוד לך ולמציאות שאת חיה בה כרגע.

אני מבין שהעולם שלך והעולם שלי שונים מאוד.

יש בי הכרה למרחק בינינו ולמורכבות של הסיטואציה.

כשאני שופט אותך, ברור לי שאני שופט מתוך הסיפור שלי, איזושהי דמות מדומיינת שאני מזהה כ"אתה".

**
כמה דברים שאני יכול לעשות עכשיו:

1. לראות אותך קצת יותר כמו שאתה וקצת פחות כמו הסיפור שלי.

2. לבדוק ולעדכן את האמונות שלי, נקודת המבט שלי והמשאבים שלי.

3. לנסות להשפיע על האמונות שלך, נקודת המבט שלך והמשאבים שלך.

4. לפעול מתוך כבוד כדי למנוע נזק או סכנה עבורך ועבורי ( ולא כדי להעניש, לנקום, לחנך או להוכיח כמה אני טוב/חכם/צודק/עליון ואתה רע/טיפש/טועה/נחות).

5. לפעול ממקום של ענווה כדי לנסות לתרום ולשרת את שנינו ואת המצב ( ולא מתוך תחושת הצלת העולם, חשיבות יתר, התנשאות, עליונות או וודאות מוחלטת).

חיים מלאים. יום יום.

כשמפליגים בים הפתוח ומביטים אל האופק,
בשלב כלשהו מתחילים להבחין במשהו זעיר שאולי נמצא שם, משהו שלא היה שם קודם.
בשלב הראשוני, כשתשומת הלב קולטת את זה, עדיין לא ברור אם זה אמיתי או דמיוני.
אם אנחנו מפסיקים לראות את זה, תשומת הלב ממשיכה למקומות אחרים.
במקרה שזה עוד שם, נוצרת בהירות שזה "אמיתי" עוד לפני שאנו מבינים מה זה.
בשלב הבא, לאחר התקרבות הדדית ותשומת לב נוספת, ניתן להבחים ביותר פרטים.
לאחר מכן, אפשר להבין מה נמצא שם מולנו ועד כמה הוא רלוונטי.
במידה והוא רלוונטי, האם הוא משרת אותנו או מאיים עלינו.
ואז, לאור זאת, חשוב לבחור האם להמשיך בנתיב המקורי או לשנות אותו.

**
השלב הכי מרתק בעיני בתהליך הזה הוא שלב "האדוות".
זהו השלב הראשוני שבו תשומת הלב מזהה משהו אחר או חדש, עצם או תנועה,
ועדיין לא ברור לנו אם הוא קיים או לא-קיים.

**
בדומה להפלגה בים, תוך כדי תנועה בנתיב החיים שלנו,
ניתן לפגוש באדוות הללו כמעט בכל יום:
שבריר של רעיון לא ברור שקשה לתאר במילים,
תחושה עדינה מאוד שמופיעה, כזו שאנו ספק חווים, ספק לא,
אדם חדש שנכנס לחיינו ופתאום אנו שמים לב אליו,
תהייה או מחשבה מזוית אחרת לגבי אדם מוכר.
האדוות יכולות להופיע בכל תחום מתחומי החיים:
מערכות יחסים, קריירה, בריאות, התפתחות אישית וכו'.

**
פוטנציאל ההשפעה של אותה אדווה ראשונית יכול להיות ענק.
גילוי וזיהוי מוקדם של איום או הזדמנות הינם בעלי ערך עצום.
קל כל-כך לא להבחין בהן.
כל-כך פשוט לראות אותן ולזלזל בהן.

**
הנה מספר שאלות מעשיות לגילוי אדוות זעירות:
– מה תופש את תשומת לבי במיוחד באירוע הזה?
– מה לא צפוי ומפתיע במה שקורה?
– איזו מחשבה או תחושה חדשה עולה בי כרגע?
– מה למדתי היום (על עצמי, על אחרים, על המצב) שלא ידעתי?

**
קשה להקשיב לאדוות או להבחין בהן. ארבע איכויות יכולות לעזור בגילוי מוקדם:
– חיפוש אקטיבי ( רצון למתוא אדוות ופעולה של הפניית תשומת לב לכך)
– סקרנות ( מה נגלה ואיפה זה יופיע?)
– ערנות ( בכל רגע זה יכול לצוץ)
– ענווה ( התמונה שלנו מוגבלת וחלקית. מה אנו לא רואים או מבינים עדיין?).

חיים מלאים. יום יום.

בכל פעם כשאני יוצא לריצה,
אני יודע איך זה מתחיל, ואין לי מושג איך זה יתפתח.
בכל פעם כשאני יוצא לריצה אני סקרן לראות:
מה יעלה, יתבהר, יתחדד, יופיע או יתגלה.
כמעט בכל ריצה עולה משהו מפתיע, חדש, אחר.
בריצה של היום בבוקר עלו כמה וכמה כאלה.
הפוסט הזה הוא אחד מהם.

**
בכל יום כשאני יוצא לפרויקט או לעבודה,
אני יודע איך זה מתחיל, ואין לי מושג איך זה יתפתח.
בכל יום יכול להיכנס מידע, רעיון או אדם חדש,
משהו לא צפוי עלול לקרות, התנאים יכולים להשתנות.
כשאני יוצא לפרויקט או לעבודה, בעולם מורכב, דינמי ומשתנה,
אני משתדל להחזיק הדוק כוונה וצרכים ולהחזיק רפוי תכניות ואג'נדה.

**
בכל רגע כשאני יוצא למסע או לחיים,
אני יודע איך זה מתחיל, ואין לי מושג איך זה יתפתח.
כמו בריצה, פרויקט או בעבודה,
בכל רגע משהו יכול להתרחש, להשתנות, להיוולד או למות.
יכול להיות שאראה את זה ויכול להיות שזה יעבור לידי.
זה יכול להגיע בעוצמה אדירה או בתנועה עדינה.
יש בזה משהו שיכול להלחיץ, להפחיד, לשתק.
יש בזה משהו שיכול לרגש, להסעיר, למלא חיים.

ערנות, סקרנות, כוונה וענווה יכולות לסייע. גם בריצה, גם בעבודה וגם בחיים.

חיים מלאים. יום יום.

הבוקר, תוך כדי קריאה, פגשתי קטע קצר שתפש אותי ונכנס עמוק.
תחושת הדיוק הורגשה מייד, בעוצמה מפתיעה,
עוד לפני שהבנתי מדוע ומה יש כאן עבורי.

**
" אלפי ספרים נכתבו על מערכות יחסים בינאישיות
ובהם יועצים ומלומדים מנסים להתוות גישות ודרכי התנהגויות שונות,
אולם רובם מחמיצים לגמרי את ההבנה
שיש יותר מגישה או דעה נכונה אחת ביחס לכל תחום ונושא,
וזאת בגלל שתי סיבות חשובות ביותר:

1. ראשית, מהמקום שבו את נמצאת עכשיו, אין לך גישה לכל המחשבות.

2. הקביעה אם מחשבה כלשהי ראויה היא רלוונטית אך ורק יחסית למקום שבו את נמצאת עכשיו. "

~ מתוך "כוחם המדהים של הרגשות" / אסתר וג'רי היקס

**
כמה נקודות שתופשות אותי בצמד המשפטים הללו:
– כבוד לאדם ולמקום שהוא נמצא בו.
– גישה למשאבים (כגון מחשבות) היא דינמית ותלוית מצב.
– תזכורת לאי– השיפוטיות (" אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו").
– חשיבות הצעד המדויק הבא. צעד מוביל לצעד. מחשבה מובילה למחשבה.
– הדרך או הפתרון יתגלו עם הזמן. גם אם לא ניתן לראות אותם כרגע.

חיים מלאים. יום יום.

אגו אינו רע.
אגו אינו טוב.
אגו הוא אגו.

אגו יכול להרוס ולבנות.
אגו יכול לקדם ולתקוע.

**
ענווה אינה ההיפך מאגו.
ענווה היא מעין "אגו מאוזן".
שאינו גדול מדי, רואה רק את עצמו ולא סופר אף אחד אחר.
שאינו קטן מדי, מבטל את עצמו ורואה רק אחרים.

שיהיה שבוע מבורך,
מלא באגו ובענווה מאוזנים ובמינונים בריאים.

חיים מלאים. יום יום.

הישרדות וצמיחה

בהישרדות המטרה ברורה וחדה.
להישאר בחיים.
לפתור את הבעיה.
להסיר את האיום.
החושים מתחדדים.
לחץ הדם עולה.
השרירים מכווצים.
תשומת הלב ממוקדת.
מה שרלוונטי בפנים.
מה שלא רלוונטי אפילו לא נקלט בתודעתנו.
דחיפות היא שם העניין.
כל השאר הם מותרות ואין להם מקום.
אנו חווים "מצב הישרדותי" לא רק כשחיינו בסכנה.
גם כשהמעמד, האגו, הדעות, התדמית או הפרויקט שלנו בסכנה.

**
בצמיחה הסיפור שונה לחלוטין.
אין דחיפות. יש זמן.
אפשר לחזור לנשום.
המיקוד יורד, תשומת הלב מתרחבת.
תחושת רגיעה, רמת הנינוחות עולה, הדריכות יורדת.
פתאום שמים לב לדברים שלא ראינו קודם.
יש יותר גמישות מחשבתית ויותר פתיחות לרעיונות ולאנשים.
פחות התגוננות, פחות התקפה, יותר משיכה ושיתופי פעולה.
הקשב וההתבוננות פנימיים לא פחות מחיצוניים.
יש יותר מדרך אחת לצמוח, יותר מקצב אחד שמתאים.
צמיחה הוא תהליך מתמשך הלוקח את הזמן שלו.

*****
בחיים אנו נעים בין מצבי הישרדות (או פתרון בעיות דחופות) לבין מצבי צמיחה (או גדילה)
מצבים חיצוניים זהים יכולים להחוות על ידינו כמצבי הישרדות או כמצבי צמיחה.

אל תדברו על צמיחה עם אנשים שחווים מצב הישרדותי.
השאירו בצד את כל העצות הנפלאות ואת הטכניקות משנות החיים מסדנאות ההעצמה.
מספיק עם העליונות המתנשאת הזאת.
במקום זאת, עזרו להם להסיר את האיום (האמיתי או המדומה).
כשמישהו מתאמץ להחזיק את הראש מעל המים,
מה שהוא צריך יותר מכל זה להמשיך לנשום.
אחר כך להירגע ולנוח.
הצמיחה תחכה.

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.

"ניפגש בשבוע הבא, בעזרת השם…"
"בעזרת השם, אגיע מחר בשמונה."

בעבר כשהייתי שומע את צירוף המילים "בעזרת השם" בתוך משפט הוא היה מעורר בי אי נוחות.
לא היה ברור לי אם ועד כמה האדם שאתו קבעתי מחוייב או אחראי.
"בעזרת השם" התפרש אצלי כ"קבענו, אבל אני עוד לא בטוח לגבי זה."

בשנים האחרונות אני שומע את זה אחרת.
כיום אני מתייחס ל"בעזרת השם" פחות כסימן לחוסר מחוייבות או בריחה מאחריות
ויותר כתזכורת לארעיות ולענווה.

הגירסא האישית שלי ל"בעזרת השם" היא "אולי".
"אולי" היא תזכורת עבורי לכך שכדאי ורצוי לתכנן תכניות,
ועם זאת חשוב לזכור שאין לנו באמת וודאות של מאה אחוז.
שהחיים דינמיים ובכל רגע דברים יכולים להשתנות.

את "אולי" אומר לעצמי בדרך כלל בלב.
לא כפתח יציאה לאי עשייה, בריחה מאחריות וחוסר מחוייבות,
אלא כתזכורת לארעיות ולענווה.

עד כאן להיום. ניפגש מחר בפוסט היומי הבא. אולי.

חיים מלאים. יום יום.