תגית: פרשנות

"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.
האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?
האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה?

בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה שלומך?".

כשאתם אומרים "אני בסדר", למה בעצם אתם מתכוונים?

יש "אני בסדר" שבאמת מתכוון לזה, כי כך אנחנו מרגישים.
המילים הן שיקוף של ההרגשה ושל מצב הרוח.

יש "אני בסדר" שנאמר למרות שאנחנו מרגישים אחרת,
והסיבה שאנו עונים כך, היא שאיננו בטוחים איך זה ייתפס אם נספר איך אנחנו באמת,
או האם האדם שמולנו באמת פנוי ומסוגל לשמוע את זה.

לפעמים נבחר לענות "אני בסדר" כי התשובה עוזרת לנו לשמור על עצמנו ולהישאר מוחזקים.
אם נתמקד ונדבר על איך אנחנו באמת, משהו בנו ובאנרגייה שלנו עלול לשקוע ולהוריד אותנו.

יש "אני בסדר" ענייני של מענה טקסי-סמלי,
שבעצם אומר "שלום, בואו נתקדם עם הנושא שלשמו התכנסנו, כי יותר חשוב לי לדבר עליו עכשיו."

ויש גם "אני בסדר" של "לא מתחשק לי לשתף אותך עכשיו,
ובוא נסיים את האינטראקציה הזו כדי שאוכל להמשיך הלאה לעניינים אחרים."

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'

מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

נראה שהתשובה של מורה הזן, מתחברת ל"אני בסדר" שבו יש הלימה בין הנאמר למורגש.

אבל לתחושתי יש כאן עוד משהו:
אולי יותר משהאמירה "אני בסדר" מכוונת לשואל, היא מופנית כלפי המשיב,
סוג של מנטרה תרגולית שתפקידה לחזק ולהזכיר שמצבנו הפנימי מושפע ממה שקורה סביבנו, אך לא מוגדר על ידו.
ששלומנו תלוי במידה רבה לא רק במה שקורה, אלא גם ובעיקר בדרך שבה אנו מתייחסים ומגיבים למה שקורה.

**
למרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, היה מנהג יומי של עצירה לחגיגה ואבל.
בכל יום, הוא היה מקדיש תשומת לב במשך מספר דקות,
לדברים שהוא חוגג ולדברים שהוא מתאבל עליהם.

"חגיגה" מתמקדת בשמחה על דברים שקורים ועל צרכים שמתמלאים,
"אבל" מתמקד בקושי, בדברים שלא קורים כפי שהיינו רוצים (ואולי גם לא יקרו), ועל צרכים שלא מתמלאים.
(בתקשורת מקרבת, התאבלות אינה שמורה רק למקרי מוות ואובדן).

אפשר לחגוג לדוגמא שנת לילה טובה ורצופה, מזג אויר נעים,
שקיעה יפה, שיחה מחזקת עם חבר, עבודה משמעותית שהצלחנו לעשות,
או מחשבה על משפחות שזוכות להתאחד עם אהוביהן.

אפשר להתאבל לדוגמא על משפט שאמרנו ושאנו מצטערים עליו,
על תוכנית שלא יצאה לפועל, על תפקוד פחות מיטבי מכפי שהיינו רוצים שיהיה לנו,
על אובדן, או על מצב מורכב ומלא בחוסר וודאות וכאב שלא ברור מתי הוא יסתיים.

חגיגה ואבל חיים ביחד, ומשלימים זה את זה.
שניהם חלק מחיים מלאים.

**
עם השנים, הוספתי לתרגיל היומי של מרשאל מימד נוסף ו"שידרגתי" אותו לעצמי:
לצד החגיגה והאבל הוספתי את הכרת התודה לאנשים ועל אירועים.

אם החגיגה עוזרת לנו לראות את מה שמשמח אותנו ולבוא איתו במגע,
והאבל עוזר לנו להיות בנוכחות עם מה שקשה, עצוב ומאתגר,
הכרת התודה עוזרת לנו להבחין בתרומתם של אנשים ואירועים לחיינו.
היא מתחברת גם לשמחות וחגיגות וגם לאבל וקושי.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה
שומר אותנו מחוברים לחיים מלאים ואותנטיים, המכילים גם וגם וגם:
בכל יום אנו יכולים למצוא גם חגיגות, גם אבל וגם הכרת תודה.

וכשאנו מצליחים לעשות את זה בכל יום,
גם היום, גם בימים נמוכים או גבוהים,
מתחזק משהו בביטחון ובשקט שלנו.

**
כשחוזרים על הפעולה הזו שוב ושוב והופכים אותה להרגל יומי,
היא משנה את ההתייחסות שלנו לחיים.

ראשית, היא מרחיבה את הפרספקטיבה שלנו.
היא מאפשרת לנו לראות את הגם וגם,
ובכך עוזרת לנו להימנע מחוסר איזון קיצוני המוטה לאחד הצדדים.
יש משהו משחרר בהבנה שבכל יום אנחנו חווים גם וגם:
אפשר להפסיק לצפות ליום דימיוני כלשהו שבו לא נחווה אבל ושהחיים יהיו רק חגיגות ושמחות.

בנוסף, היא מחזקת את בטחוננו ביכולת שלנו לחיות:
מעבר לרעיון העקרוני שבכל יום נתון יש "גם וגם" ורק צריך להיות מסוגלים להבחין בכך,
ההרגל היומי מאפשר לנו לחוות את זה בפועל.
כשאנחנו מצליחים לחוות חגיגה, אבל והכרת תודה בעקביות ומדי יום,
גם בימים "גבוהים", וגם בימים "נמוכים" שבהם זה יותר קשה,
הביטחון שלנו מתחזק, תחושת החיות מתעצמת והנפש קצת נרגעת.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה הוא גם סוג של פרשנות בנוגע לחיים ולמה שמאפיין אותם,
וגם אמונה ותחושה בנוגע לעצמנו – ליכולת ולמסוגלות שלנו, גם במצבים מאתגרים.

**
בשבוע שעבר כתבתי על פיתוח מיומנות.

חגיגה, אבל והכרת תודה הן שלוש מיומנויות חיים יסודיות שניתן לפתח.

התרגול היומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה, הוא זו סוג של העמקה מעשית ל"אני בסדר" של מורה הזן:

מה שלומך?
אני בסדר.
גם היום אני חוגג, מתאבל ומכיר תודה.

בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש משהו בחיינו שמשפיע עלינו כל הזמן, יותר מכל דבר אחר.
למרות שהמשהו הזה נוכח בחיינו 24X7, לא תמיד אנחנו מודעים אליו.
הקטע המעניין הוא שכשאנחנו לא מודעים אליו הוא משפיע עלינו יותר מאשר כשאנחנו מודעים אליו.

"המשהו" הזה הוא סיפור.
לא סתם סיפור – זהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

הסיפור הזה יכול להיות על עצמנו, על אנשים אחרים או על מה שקורה מסביבנו ובעולם.

הנה מספר דוגמאות:
– הם לא מספיק אחראיים כי הם הבטיחו לי תשובה עד אתמול ועדיין לא חזרו אלי.
– למנהל שלי לא באמת אכפת ממני.
– יש פה החלטה חשובה שאני צריך לקבל ואני לא בטוח מה עדיף עבורי.
– הילד שלי מוותר לעצמו.
– לילדה שלי יש קשיים חברתיים.
– היא לוקחת את זה יותר מדי קשה.
– הוא מגיב בחוסר פרופורציות.
– אני צריך להציב יותר גבולות וללמוד להיות יותר אסרטיבי.
– זו הזדמנות מצוינת שלא תחזור בקרוב. כדאי לי לקפוץ עליה ולא לפספס אותה.
– הוא לא אמור לדבר אלי ככה.
– היא לוקחת אותי כמובן מאליו.

**
כמעט בכל רגע נתון אנחנו מספרים לעצמנו סיפור.
בכל יום אנחנו מספרים לעצמנו אלפי סיפורים.
בדרך כלל אנחנו מודעים רק לחלק מהסיפורים.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו משפיע על המחשבות, הרגשות והפעולות שלנו.

כשמישהו אומר לנו משהו, אנחנו לא מגיבים למה שהוא אמר אלא לסיפור שלנו על מה שהוא אמר.

אתמול קיבלתי מייל שלא אהבתי.
מישהו כתב לי משהו שונה מזה שציפיתי לקבל וכשקראתי את את התשובה שלו לשאלה שלי, מיד התעורר בי כעס.
התחשק לי לשלוח לו מייל תגובה חריף ולהיכנס בו.
מזל שלא עשיתי את זה ושלקחתי את הזמן.
הכעס התעורר בי לא בגלל התשובה של אותו אדם אלי, אלא בגלל הסיפור שסיפרתי לעצמי עליו ועל התשובה שלו.
סיפרתי לעצמי שהבן אדם לא סגור על עצמו, שהוא מבזבז לי את הזמן ושהוא לא באמת מבין או מעריך את ההשקעה שלי.

איננו מגיבים למה שקורה או למה שאנשים אומרים לנו, אלא לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה ועל מה שאנשים אומרים לנו.
מה שקורה ומה שאנשים אומרים הוא רק טריגר עבורנו.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו מנהל אותנו ומשפיע עלינו הרבה יותר ממה שקורה בפועל.
אגב – יכול להיות שהסיפור שלנו מחובר למציאות ולמה שקורה, ויכול להיות שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

תחשבו כמה זה מורכב:
בכל פעם ששני אנשים נפגשים לדבר על נושא כלשהו יש שם לפחות שישה סיפורים שרצים במקביל –
הסיפור של כל אחד מהם על עצמו, הסיפור של כל אחד מהם על האחר, והסיפור של כל אחד מהם על הנושא.

**
בשנים האחרונות התחדד לי שבבסיס כל כעס, מתח, תסכול, לחץ או חוסר שקט שאנו מרגישים נמצא סיפור שאפשר לתמצת בשורה אחת:

"מישהו עושה משהו שהוא לא אמור לעשות" או "מישהו צריך לעשות משהו והוא לא עושה אותו"

זה קטע:
למרות שאנו שונים זה מזה, ושהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו רבים ומגוונים, בסופו של דבר בבסיס שלהם הם דומים.
עבורי יש בזה משהו מקל ומעורר תקווה.
אם אני רוצה להיות יותר מודע לסיפור שלי או להבין יותר טוב מה מקפיץ אותי, אני יכול ללכת לחפש באותו "אזור" ופשוט לשאול את עצמי – "מי עושה עכשיו משהו שאני מספר לעצמי שהוא לא אמור לעשות?"

זה יכול לחסוך אנרגיה ולקצר תהליכים.
כעשיתי זאת אתמול גיליתי שהסיפור שסיפרתי לעצמי כשקראתי את המייל היה: "הוא כתב לי מייל שהוא לא אמור היה לכתוב".

עכשיו, מרגע שהסיפור יצא לאור אפשר לבחון אותו ולעבוד איתו:
עד כמה הסיפור הזה מחובר למציאות?
האם יכולה להיות אפשרות אחרת?
מה באמת חשוב לי עכשיו?
איזה סיפור אני בוחר לעצמי עכשיו?
איך אני בוחר להגיב כשאני מודע לסיפור שלי ולמה שחשוב לי?

**
השבוע התקיים המפגש השלישי (מתוך שנים עשר) בסדרת "חיים מלאים" אשר הוקדש לנושא של התבוננות והשהיית שיפוט.
"הסיפור שאנו מספרים לעצמנו" היתה אחת מהנקודות שהוצגו במפגש.
ניתן לרכוש את כל הקלטות ומצגות המפגשים בעלות של 600 ₪.

מעוניינים? מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר
ניתן לקרוא על התוכנית ועל סילבוס המפגשים כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביום ג' הקרוב תיערכנה שוב בחירות בישראל.

הנה התחזית שלי ליום שאחרי הבחירות:

היום שאחרי הבחירות יהיה יום ד'.

תוצאות הבחירות תהיינה אלו שאתם מקווים להן או אלו שאתם חוששים מהן.

לכשתתבררנה תוצאות הבחירות חלק מהאנשים ירגישו שמחה, הקלה, התרגשות, אופטימיות או תקווה. אנשים אחרים ירגישו ייאוש, פחד, אכזבה, עצב, תסכול, כעס או חוסר אונים. ויהיו גם כאלו שיחושו אדישות, חוסר עניין או אי אכפתיות.

ביום שאחרי הבחירות השמש תזרח כחצי דקה מוקדם יותר בהשוואה ליום הבחירות ותשקע כחצי דקה מאוחר יותר. בלי קשר לתוצאת הבחירות, השמש תזרח ותשקע בשעות שלה והים ימשיך לעשות את העבודה שלו. מה שקצת יתנגש עם אווירת "קץ העולם" או "האופוריה המטורפת" שסביר להניח שחלק מאיתנו יחוו.

ביום שאחרי הבחירות הרשתות החברתיות וערוצי הטלויזיה והרדיו השונים יהיו מלאים בכתבות, ראיונות, ניתוחים, פרשנויות, פוסטים וטוקבקים המתייחסים לתוצאות הבחירות. לכל אותן כתבות, ראיונות, ניתוחים, פרשנויות ופוסטים תהיה השפעה מועטה מאוד על הבחירות ועל ההשלכות שלהן, והשפעה עצומה על מה נחשוב ואיך נרגיש.

לאחר שיתפרסמו תוצאות הבחירות נספר לעצמנו סיפור כזה או אחר על התוצאות הללו. הסיפור יכול להיות סיפור שמח או מדכא, מעורר תקווה או מייאש, אך הוא רק סיפור. הוא אינו המציאות.

ביום שאחרי הבחירות לא יהיה לנו מושג מה משמעותן של התוצאות לטווח הארוך וכיצד העניינים יתפתחו בעתיד. ב-10 לאפריל 2019, בבוקר שלאחר הבחירות לכנסת ה-21 שבהן הליכוד וכחול לבן זכו כל אחת ב-35 מנדטים והימין החדש בראשותם של איילת שקד ונפתלי בנט לא עברו את אחוז החסימה, לא יכולנו לצפות שבתוך פחות משנתיים נעבור שלוש מערכות בחירות נוספות או ששנה לאחר מכן ישטוף את חיינו גל הקורונה שיטלטל בצורה כל-כך משמעותית את המציאות שלנו.

לבחירות ביום ג' הקרוב תהיה השפעה מסוימת (אולי אפילו לא מבוטלת) על החיים שלנו, אך לבחירות היומיומיות האישיות שלנו תהיה השפעה גדולה הרבה יותר: למה ולמי נבחר להקדיש את תשומת לבנו ואת האנרגיה שלנו, מה נבחר לחשוב, איך נבחר להרגיש, עם מי נבחר להיות, מה נבחר לומר ומה נבחר לעשות.

הנה מספר המלצות לדברים שכדאי לעשות ביום הבחירות ובבוקר שלאחריו:

– ללכת להצביע. זו זכותנו ואחריותנו. ההצבעה שלנו משנה.

– לקרוא את שלושת הסיפורים הללו. 

– לצמצם חשיפה למקורות מידע ולאנשים שהשפעתם עלינו לא מיטיבה.

– להכיר בכך שאנחנו אחראים ליצירת חיינו ומשפיעים על עיצוב המציאות העתידית שלנו הרבה יותר מכל אדם או מאורע אחר.

– להזכיר לעצמנו שאין לנו שליטה על תוצאות הבחירות ועל אירועים נוספים בחיינו אך יש לנו שליטה על הדרך שבה נבחר להגיב לאותם אירועים.

– לזכור שהעתיד שלנו נוצר בהווה שלנו, בכל רגע ורגע, בכל בחירה ובחירה. ושהיום שאחרי הבחירות, בלי קשר לתוצאות שלהן, הוא יום מצוין להמשיך ליצור את חיינו.

– להתמקד במה שחשוב בחיינו ובמה שביכולתנו להשפיע עליו. לקחת אחריות ולעשות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד עבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה קשה וחדגונית שאינני נהנה ממנה, אבל לפחות היא מאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה בית יציב ואיכותי למשפחה אוהבת שתגור בו שנים רבות ותחיה בו חיים מלאים".

**
סיפור שלושת הבנאים מציג שלוש צורות התייחסות למשמעותם של הדברים שאנו עושים או חווים.

על פי נקודת המבט של הבנאי הראשון למה שאנו עושים אין משמעות ואנו נאלצים לעשות אותו.
הבנאי הראשון מאמין שהמציאות נכפית עליו ואין לו ברירה או בחירה בנוגע למה שקורה.

על פי נקודת המבט של הבנאי השני למה שאנו עושים יש משמעות כלשהי. מה שקורה תובע מאיתנו לא מעט ויש לו מחיר, אבל אנחנו גם מרוויחים ממנו.
הבנאי השני מאמין שהחיים הם לא פיקניק, שהוא צריך למלא את תפקידו, להכיר תודה על הצרכים שמתמלאים וללמוד לחיות עם אלו שלא מתמלאים.

על פי נקודת המבט של הבנאי השלישי אנחנו יוצרים את חיינו.
הבנאי השלישי מאמין שיש לו בחירה בנוגע למה שהוא עושה ולמשמעותם של הדברים.
הוא מבין שהוא ופעולותיו הם חלק ממשהו גדול יותר שהוא יכול להתחבר אליו ולתרום לו.

**
לפני מספר שבועות אימצנו את מייקי – גור כלבים מקסים ואנרגטי.

השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומצאנו את עצמנו משקיעים בו שעות רבות בכל יום: טיפולים, טיולים, איסוף צרכים, "עניינים" עם קייטי החתולה, יללות אל תוך הלילה ועוד ועוד.
בזכות מייקי מצאתי את עצמי מדלג השבוע בין נקודות המבט השונות של שלושת הבנאים.

נקודת המבט של הבנאי הראשון עוררה בי מרמור ותסכול:
הכלבלב הזה הוא "תיק" לא קטן שמכניס הרבה עומס לחיי. אני משקיע בטיפול בו שעות בכל יום.
זה מגיע בתקופה מאוד אינטנסיבית עבורי , מגביל אותי ופוגע לי בחופש ובאיזון שכל-כך חשובים לי.
פרויקטים שלי מתעכבים, הקשב שלי מוגבל ואני מוצא עצמי מתרוצץ בין דברים בלי מנוחה.
לפחות עשר פעמים ביום אני אוסף את הצרכים שלו.
שעות השינה שלי נפגעו משמעותית – בימים האחרונים אני ישן בסלון כדי שהוא לא ירים את הבית ביללות.
למה אני צריך את השיט הזה??
למה אמרנו "כן" לפרויקט הזה??

נקודת המבט של הבנאי השני הקטינה את המרמור והכניסה יותר קבלה רוגע:
כן, הדברים אינטנסיביים עכשיו, וזה לא תמיד כיף, אבל זו תקופת מעבר ומתישהו זה יירגע.
אני לא היחיד שמשקיע בו ומטפל בו ואנחנו עושים את זה ביחד.
הטיפול בו הוא עוד משימה שעלי למלא במסגרת שלל משימות הבית והמשפחה שנחלקות בינינו.
לטיפול בכלב יש היבטים כיפיים (הוא באמת חמוד הכלבלב הזה !) וגם לא מעט מחירים. זה מה יש.
כדאי להפסיק להתבכיין או להתמרמר ופשוט לעשות.

נקודת המבט של הבנאי השלישי עוררה בי התרגשות, הכרת תודה ושמחה:
זה לא "תיק", זו תשתית משפחתית שנבנית עכשיו.
הכלבלב הזה יכניס לחיינו הרבה מאוד אהבה, חיבור וחוויות משותפות.
בתור ילד גדלתי עם כלבה ואני כל-כך שמח שגם ילדיי יהנו מקשר שכזה.
בקרוב הטיולים עם מייקי יאפשרו לנו המון זמן איכות ביחד.
כשאני ישן אתו בסלון (כמה רע זה נשמע..?) אני מאפשר לשאר בני הבית לישון כמו שצריך.
שנים על גבי שנים אשתי התעוררה בלילות להניק את הילדים כשאני ישנתי. זו ההזדמנות שלי "להחזיר" קצת.

**
את שלושת הבנאים אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו וסביבנו בכל יום, פעמים רבות ביום.

"הבנאי הראשון" עושה משהו כי אין לו ברירה גם כשזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות.

"הבנאי השני" עושה משהו כי זה משרת מישהו או משהו אחר שחשוב מספיק. גם הוא לא נהנה מכך ומאמין שחייבים לעשות זאת.

"הבנאי השלישי" עושה את זה כי הוא בוחר לעשות את זה (הוא מבין שהוא לא חייב). הוא מבין שזה חלק ממשהו גדול, חשוב ומשמעותי שהוא יוצר בחייו.
גם כשהוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא מקבל באהבה ובסקרנות את העובדה שקשיים ואתגרים הם חלק מהדרך.

על פי גישות רוחניות מסוימות לשום דבר שאנו עושים, רואים או פוגשים אין משמעות.
המשמעות היחידה שאנו חווים היא המשמעות שאנו בוחרים לייחס למה שקורה.
האם טיפול בכלב הוא "תיק", "עוד מטלה", או "תשתית למשפחה"?
האם עומס גדול בעבודה הוא "משבר בלתי נסבל שנכפה עלינו", "תקופה קשה שצריך לעבור", או "הזמנה לגדילה אישית -מקצועית ולהתארגנות מחדש?"
האם גילוי מחלה קשה היא "קללה שנפלה עלינו", "מלחמה שחייבים לנצח בה", או "הזדמנות להיות במקום משמעותי עבור בני משפחתי, לגדול ולהתפתח כאדם?"

לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה.
אנחנו בוחרים את התשובה, את נקודת המבט ואת המשמעות שאנו מייחסים מה שקורה.
הבחירה שלנו משנה אותנו, משפיעה על המחשבות-רגשות-פעולות שלנו ויוצרת את חיינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס הוא ספר הניהול הטוב, החשוב והמשפיע ביותר שקראתי בחיי.
הספר הוא פרי מחקר מדעי של כ-5 שנים המנסה לפצח את קוד המצויינות בחברות יוצאות דופן בתחומים שונים.
בין היתר מפצח המחקר את המאפיינים המשותפים של כל החברות המצויינות ומה מבדיל בינן לבין חברות שאינן כאלו.
בכל פרק מוצגים מספר ממצאים מפתיעים שלא ניתן היה לחזותם מראש ושלעתים מנוגדים להגיון הבריא או לתפישות העולם המקובלות.
ספר מומלץ מאוד לעובדים, מנהלים ומנהיגים באשר הם.

מעבר להשפעתו ברמה הניהולית, כל עיקרון מרכזי בספר יכול להיות מתורגם בקלות מההיבט העסקי-ארגוני להיבט האישי של כל אדם ואדם באשר הוא.

**
מספר ציטוטים מהספר הנוגעים ברעיון "גלגל התנופה":

"– ההתמרות של חברות טובות למצויינות נראות לעתים קרובות כאירועים דרמטיים ומהפכניים בעיני הצופים מבחוץ, אך לאנשים מבפנים ההתמרות נראות כתהליכים אורגניים ומצטברים.
הבלבול בין תוצאה סופית (תוצאות דרמטיות) לבין התהליך (אורגני ומצטבר) מעוות את תפישתנו לגבי מה שאכן פועל לאורך זמן.

– ככל שהתוצאה הסופית תיראה דרמטית, ההתמרה של החברה-הטובה-הנעשית-למצויינת לעולם לא מתרחשת בבת אחת.
אין שום פעולה מכריעה אחת, אין שום תוכנית כבירה, אין שום חידוש מדהים, אין איזושהי הזדמנות בודדת ברוכת-מזל יחידה, אין כל רגע קסום.

– התמרה עקבית נובעת ממתכונת צפויה של בנייה ופריצת-דרך, כמו דחיפתו של גלגל תנופה ענק וכבד, שדרוש מאמץ כדי להניעו, אבל בעזרת דחיפה עיקשת בכיוון אחיד במשך זמן רב, גלגל התנופה בונה תנופה, ובסופו של דבר יוצר את פריצת-הדרך.

– האנשים הפועלים בתוך החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מודעים, לעתים קרובות, לגודל ההתמרה שלהם בשעתו, אלא רק לאחר מכן, כשהביטו לאחור, התברר להם הכול.
לא היה להם לא שם ולא סיסמא, הם לא קיימו אירוע השקה ולא פתחו בשום תוכנית לציון הפעילות שעשו באותו זמן.

– המנהיגים בחברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא בזבזו אנרגיה בניסיון 'ליצור מחוייבות', 'להניע את החיילים', או 'לנהל את השינוי'.
בתנאים הנכונים, בעיות המחוייבות, ההיערכות, ההנעה והשינוי נפתרו מעצמן במידה רבה.
היערכות נבעה במידה רבה מתוצאות ומתנופה ולא להיפך.

– לחצים קצרי-מועד מצד וול סטריט אינם סותרים את קיומו של המודל.
תוצא גלגל התנופה אינו מנוגד ללחצים הללו. למעשה, זהו המפתח לניהולם."

**
התמדה ועקביות

על-פי המחקר של ג'ים קולינס, התמדה ועקביות הם מהמרכיבים החשובים ביותר ביצירת תוצאות מצויינות ויוצאות דופן לאורך זמן.

פעולה ועוד פעולה ועוד פעולה.
צעד ועוד צעד ועוד צעד.
יום ועוד יום ועוד יום.

בדומה לעיקרון הריבית דריבית שבו שברי אחוזונים מצטברים לאורך זמן לסכומי כסף עצומים,
כך גם פעולות זעירות יומיומיות יוצרות השפעה עצומה על תחומי החיים השונים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, כסף, התפתחות אישית ועוד.

**
מפעולה למחשבה

ניתן לחשוב על עיקרון גלגל-התנופה לא רק בהיבטים של פעולות ומעשים:
למעשה, הדבר שעומד בבסיס מרבית הפעולות וההחלטות שלנו,
ומשפיע עליהן לא פחות מהפעולה עצמה,
הוא הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
ובמילים אחרות: המחשבות והפרשנויות שלנו על מה שקורה.

ברמה מסוימת, כל החלטה משמעותית וכל פעולה חשובה,
הן תוצאה של הרבה מחשבות ופעולות שקדמו לה. 
מחשבות-רגשות-מילים שאנו חושבים-מרגישים-אומרים לעצמנו ולאחרים בהתמדה כל יום,
לפעמים בלי להיות מודעים לכך, או בלי להיות מודעים לסיפור/פרשנויות שבבסיסן,
יוצרות בחיינו תנועה עקבית מתמדת שעם הזמן הופכת לגלגל-תנופה בעל מומנטום אדיר,
אשר משתקף לעינינו בתמונת המציאות שלנו.

**
מחשבות יוצרת מציאות

המחשבות שלנו יוצרות את הרגשות שאנו מרגישים, 
עומדות בבסיס ההחלטות והפעולות שלנו,
ולמעשה יוצרות את המציאות שלנו.

איך משנים מציאות?
משנים מחשבות.

המחשבות שאנו חושבים עכשיו, יוצרות ברגע זה את המציאות שלנו.
לעתים ייקח זמן עד שנראה את התוצאות או ההשפעות שלהן, 
אך ההשפעה מתרחשת ממש עכשיו.

למעשה, אנו תמיד חושבים את המחשבות שלנו עכשיו.
גם כשאנו עסוקים בעבר או בעתיד אנו עסוקים בו עכשיו.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

**
חיים מלאים עכשיו

לרבים מאיתנו הימים הללו מרגישים אינטנסיביים במיוחד: 
אתגרים רפואיים, קשיים כלכליים ותעסוקתיים, מתחים במערכות יחסים.

המציאות שאנו רואים וחווים יכולה לעורר בנו אי אמון, חוסר וודאות, חוסר-אונים, עצב, כעס, פחד וייאוש.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

זוהי אינה אמירה תיאורטית-רוחנית, אלא הזמנה לתרגול מיידי, עקבי ומעשי.

איך יוצרים גלגל-תנופה אישי שמשרת אותנו ואת מה שחשוב בחיינו במציאות הנוכחית?

מפתחים בעקביות את יכולתנו לחשוב מחשבות איכותיות יותר עכשיו:
– בודקים את הפרשנויות, הסיפורים והאמונות שלנו לגבי מה שקורה עכשיו.
– מחליטים מה חשוב לנו ודואגים שמחשבותינו ישרתו את זה עכשיו.
– בוחרים בקפידה במה אנו מתמקדים ובמה לא עכשיו.
– לוקחים אחריות על החומרים המנטליים שאנו צורכים עכשיו.
– מתרגלים ולומדים, לומדים ומתרגלים. כל יום. גם היום. גם עכשיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסרט של חיי אני מגלם את הדמות הראשית.

לצידי ישנן דמויות משנה רבות.
לחלקן תפקידים יותר משמעותיים, ולחלקן פחות.

כל אחת מדמויות המשנה בסרט של חיי,
היא הדמות הראשית בסרט של חייה,
סרט שבו אני מגלם דמות משנה, משמעותית יותר או פחות עבורה.

*****
מספר ציטוטים בנושא של דון מיגל רואיז (מחבר "ארבע ההסכמות") מתוך ספרו "קול הידיעה":

"המשכתי לחקור את סיפור חיי, וגיליתי, שכל פרטי הסיפור שלי סובבים סביבי.
כמובן, כך צריך להיות, משום שאני מהווה את מרכז התפיסה של עצמי, והסיפור מסופר מהזווית שלי.
הדמות הראשית שחיה בסיפור שלי מבוססת על אדם שאכן קיים – זו האמת.
אני יוצר את הדמות של "מיגל", והיא רק תמונה המבוססת על הדברים שאני מסכים להאמין בהם לגבי עצמי.
אני משליך את הדימוי שלי על אנשים אחרים בחברה, והם קולטים את ההשלכה הזו, משנים אותה, ומגיבים אליה בהתאם לסיפורים שלהם.

לאחר מכן גיליתי, שבגלל שזה הסיפור שלי, אני יוצר דימוי גם לכל אחת מדמויות המשנה המככבות בסיפורי.
דמויות המשנה מבוססות על אנשים שקיימים באמת, אך כל דבר שאני מאמין בו ביחס אליהן, הוא סיפור שיצרתי בעצמי.
אני יוצר את הדמות של אמי, את זו של אבי, את הדמות של כל אחד מאחי ואחיותי, חברי, אהובי, ואפילו את הדמויות של הכלב והחתול שלי.
אני פוגש אדם, ואני מסווג אותו, אני שופט אותו על סמך כל הידע שבתודעתי.
באופן זה אני מאחסן את הדימוי שלו בזיכרוני.

בסיפור שלי כל אחד מכם הוא דמות משנה פרי יצירתי, ואני ואתם מגיבים אחד אל השני.
אתם משליכים את הדברים שאתם רוצים שאאמין בהם ביחס אליכם, ואני משנה אותם, בהתאם לאמונותי.
כעת אני בטוח שאתם מה שאני מאמין שאתם.
אני עשוי אפילו לומר למישהו, "אני מכיר אותך", כשלמעשה, אינני מכיר אותו כלל.
אני מכיר רק את הסיפור שיצרתי ביחס אליו.
לקח לי זמן מה להבין, שהסיפור היחיד שאני מכיר, הוא הסיפור שאני יוצר ביחס לעצמי."

**
"האמת היא, שאנחנו יודעים רק את מה שאנחנו יודעים, 
והדבר היחיד שאותו אנו יודעים באמת, הוא הסיפור שלנו."

**
"משעה שגיליתי שאנשים יוצרים את סיפוריהם וחיים בתוכם, לא יכולתי עוד להמשיך לשפוט אותם.
איך יכולתי להתיחס לדבריהם באופן אישי, כאשר אני יודע שאני אך ורק דמות משנה בסיפורים שלהם?
ברור לי, שבזמן שהם מדברים אלי, הם בעצם מדברים אל דמות המשנה בסיפורם.
כל מה שאנשים אומרים עלי, הוא אך השלכתו של הדימוי שקיים אצלם.
אין לזה שום קשר ממשי אלי.
אינני מתייחס לשום דבר באופן אישי, בעיני, זהו בזבוז זמן.
תשומת ליבי ממוקדת ביצירת הסיפור שלי."

**
"הבעיה אינה נעוצה בדמויות המשנה בסיפורנו.
הדברים שמשתקפים אלינו מהן, הם אך ורק השלכה של האמונות שלנו וזו בעיה משנית.
הבעיה העיקרית קשורה לדמות הראשית בסיפור.
אם איננו אוהבים את הסיפור שלנו, זה משום שאיננו אוהבים את אמונותינו ביחס לדמות הראשית.
יש רק דרך אחת לשנות את הסיפור שלנו, והיא שינוי האמונות שלנו ביחס לעצמנו.

זהו צעד גדול ומשמעותי במסע המודעות.
אם ננקה את השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי עצמנו, 
כמעט כבמטה קסם נתנקה גם מכל השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי זולתנו.
או אז, ישתנו גם דמויות המשנה בסיפורנו.
אין זה אומר שנחליף אדם אחד באחר – דמויות המשנה יישארו אותן דמויות, רק האמונות שלנו ביחס אליהן ישתנו.
בעקבות שינוי האמונות ישתנו ההשלכות שלנו על הזולת, ועם השינוי הזה, ישתנו יחסי הגומלין בינינו.
האופן שבו אחרים תופסים אותנו, ישתנה, ועם השינוי הזה, דמות המשנה שאנו מגלמים בסיפור שלהם, תשתנה אף היא.
בדיוק כמו גל שמפזר אדוות על פני המים, אנו משנים את עצמנו, והכול סביבנו משתנה."

**
"כאשר אנו מגיעים לרמת המודעות הזאת, 
קל יותר להתייחס באופן לא אישי אל דבריהם של אנשים אחרים.
ידוע לנו שכל אדם סביבנו הוא מספר סיפורים, ושכל אחד מעוות את האמת.
הדבר שאנו חולקים איש עם רעהו הוא תפיסתנו בלבד, זוהי רק נקודת המבט שלנו.
זה טבעי לגמרי, מכיוון שהדבר היחיד שיש לנו הוא נקודת המבט שלנו.
באמצעות נקודת המבט אנחנו מתארים את כל הדברים שאנו עדים להם."

*****

לדמות הראשית שגילמה אותי השבוע בסרט של חיי היתה אינטראקציה עם מספר דמויות משנה:

א. עם אחת מדמויות המשנה, התפתח קונפליקט הדדי, 
שבו כל אחת מאיתנו האמינה שהדמות האחרת פגעה בה ועשתה לה עוול.
האפיזודה הזו "התבשלה" בינינו במשך מספר שבועות.
הדמות הראשית בסרט שלי, החליטה לסיים את הפרק המשותף הנוכחי ולהמשיך הלאה.

א.1. כשהדמות הראשית בסרט שלי הבינה שהיא רק דמות משנית בסרט של דמות ראשית אחרת,
זה עזר לה לקחת את מה שקורה באופן פחות אישי ולשחרר.
היא הרגישה פחות צורך להוכיח, לשכנע, להצדיק, להילחם, או לנצח, 
וגם פחות צורך להתקרב, להשלים או לפתור בהרמוניה.

ב. עם דמות משנה נוספת (המגלמת חברה שאני מעריך ואוהב),
שוחחתי מספר פעמים השבוע וניסיתי לסייע לה במשהו.
האינטראקציה היתה נעימה. 
הדמות הראשית מקווה שדמות המשנה הזו תמשיך להופיע בסרט שלי.

ג. עם דמות משנה שלישית, הייתי בקשר חברי קרוב בעבר.
בשנים האחרונות התרחקנו והקשר בינינו ניתק.
בסיפור של הדמות הראשית, ייתכן היה שם איזשהו "עניין".
השבוע, לשמחת הדמות הראשית בסרט שלי, התחדש הקשר, בתחושת הקלה נעימה.

ד. משהו באינטראקציה שלי עם דמות משנה רביעית משתנה בימים אלו.
בשבוע שעבר זה עורר בדמות הראשית המגלמת אותי כעס, תסכול, חוסר סבלנות, וגם עצב.
השבוע, לאחר שיחה ומספר אינטראקציות נוספות עם אותה דמות משנה, 
הדמות הראשית המגלמת אותי חשה הרבה יותר קירבה, רוגע, הכרת תודה ואיזון.

ה. פגישה שהיתה מתוכננת להתקיים עם דמות משנה חמישית בוטלה פעמיים בהתראה קצרה השבוע.
בעבר, הדמות הראשית בסרט שלי, היתה כועסת, שופטת, נפגעת ומנתקת מגע במצב כזה.
השבוע, לצד כעס ותסכול, עלתה יותר סקרנות, שמחה ואפילו התרגשות.
הדמות הראשית ודמות המשנה בסרט שלי מתכננות להיפגש בשבוע הבא. מעניין איך זה יתפתח…

**
למילים יש כוח.
תפיסה מייצרת מציאות.
להחלפת הביטוי "אני" בביטוי "הדמות הראשית בסרט שלי" יש השפעה עצומה.
לפחות על הדמות הראשית בסרט שלי …

תודה על הקריאה ועל הנוכחות שלכם בסרט חיי.
אני שמח להיות דמות משנית בסרט חייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח מאוד לקרוא. ולהגיב או לא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אני שוקל לפתוח בקרוב קבוצת למידה ותרגול ברוח "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז. 6 מפגשים וירטואליים. עדכנו אם זה מעניין אתכם ואשלח לכם פרטים נוספים כשיהיו…

יש את מה שקורה, יש את הפרשנות למה שקורה ויש את התגובות למה שקורה.
תגובות מנטליות או רגשיות, תגובות במילים או במעשים.
יש את מה שקורה ויש את הסיפור שלנו על מה שקורה.
כל מצוקה שאינה כאב פיזי היא תוצר של סיפור שאנו מספרים לעצמנו או של אמונה שאנו מאמינים בה.
כל מצוקה שאינה כאב פיזי הינה תוצר של סיפור שבבסיסו המחשבה שדברים לא אמורים להיות כפי שהם כרגע.

**
האמונה הזו "דברים לא אמורים להיות כפי שהם כרגע" מכילה בתוכה עבר, הווה ועתיד:
– דברים שלא אמורים לקרות קרו, או דברים שהיו אמורים לקרות לא קרו.
– דברים שלא אמורים לקרות עכשיו קורים, או דברים שאמורים לקרות עכשיו לא קורים.
– דברים שלא אמורים לקרות יקרו, או דברים שאמורים לקרות לא יקרו.

**
המחשבה היחידה הזו "דברים שלא אמורים לקרות קורים" מייצרת מצוקה וסבל אינסופיים.
אולי יותר מכל מחשבה אנושית אחרת.
אצלנו ואצל אחרים.
זוהי אחת המחשבות הכי נפוצות שנחשבת ע"י אינספור אנשים בכל רגע נתון.

**
העובדה שהמחשבה הזו כ"כ נפוצה ושהיא מייצרת סבל כה רב בתוכנו ומסביבנו, אינה סימן לכך שמשהו לא בסדר.
או שאנחנו תקועים.
או שמשהו לא מתפתח כפי שהוא אמור להתפתח.
שכן אם זו היתה המשמעות או הפרשנות, הרי שהיינו נמצאים בדיוק באותה לולאה מחשבתית של "דברים מסוימים שקורים לא אמורים לקרות".

**
מה שקורה עכשיו זה מה שקורה עכשיו.
זה זה זה, ולא שום דבר מעבר לזה.
והנה כאן ליד, הסיפור שלנו על מה שקורה עכשיו…

חיים מלאים. היום.

"אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל.
אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם:
'האם הוא יכול לסבול ?'
כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל.
כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל.
כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל.
כשמדינה מפסידה במלחמה, היא לא סובלת.
אפילו העם היהודי מעולם לא סבל.
חייל שאיבד את מאור עיניו כן סובל.
משקיע שאיבד את כל חסכונותיו במפולת בורסה סובל.
עובדת שפוטרה מבנק שפשט רגל סובלת.
פרה שמפרידים אותה מהעגל שלה סובלת.
אלו הם דברים ממשיים.

סבל עשוי כמובן להיגרם כתוצאה מישויות מדומיינות.
כך, למשל, אמונה במיתוסים לאומיים או דתיים עשויה להביא לפרוץ מלחמה שמיליונים ימותו, ייפצעו, או יאבדו את בתיהם במהלכה.
הגורם למלחמה קיים אולי רק בדמיונם של בני האדם – אבל הסבל אמיתי לגמרי.
זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להפריד בין סיפורים שקיימים רק בדמיוננו לבין המציאות.
כנראה שאי אפשר לקיים חברה אנושית מורכבת ללא אמונה באיזשהם סיפורים מדומיינים, כגון כסף.
אולם אין פירוש הדבר שאנו חייבים להשתעבד לסיפורים האלה ולאבד קשר עם המציאות.
כדאי לנו לזכור מה באמת קיים,
ולייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו. "

~ הקטע מתוך "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי (עמודים 194-195).

**
השבוע התחדד לי משהו שקשור לעבודה שאני עושה.
"העבודה שאני עושה" (פעולה דינמית), ולא "העבודה שלי" (תואר סטטי).

הבחירה הנוכחית שלי היא לעבוד במסגרות עסקיות וארגוניות, עם צוותים ומנהלים.
זה הדבר העיקרי שאני עושה ברוב שעות הערות שלי, ושממנו אני מתפרנס.

מהות העבודה שאני עושה היא להפחית סבל בקרב אנשים העובדים במסגרות הללו:
לסייע לאנשים שעובדים במסגרות הללו לסבול פחות בהווה, ולהגדיל את הסיכוי שהם יצליחו וייהנו יותר ביחד בעתיד.

"להפחית סבל" נשמע קצת מיושן.

הרבה יותר אופנתי לדבר על הגשמה עצמית, על ייעוד, על התפתחות או על מימוש פוטנציאל.

ובכלל, איך אפשר להגיד "סבל" ו-"הייטק" באותו משפט?
זה לא קצת יציאה מפרופורציות? "צרות של עשירים"?

אני מאמין שמפתח תוכנה בחברה עסקית אינו עושה בהכרח עבודה פחות חשובה או ערכית מזו של מחנכת כיתה, עובד סוציאלי או אח בבית החולים.

תרומתה של מנכ"לית חברת סטארטאפ לחברה ולקהילה, אינה בהכרח פחותה מזו של מנכ"לית עמותה המסייעת לנזקקים.

סבל לא חייב להיות משהו נוראי.
כעס זה סבל.
דאגה זה סבל.
לחץ זה סבל.
אשמה זה סבל.
פחד זה סבל.
תסכול זה סבל.
בלבול זה סבל.
חוסר שקט זה סבל.
אי-נוחות זה סבל.

**
אנשים סובלים כתוצאה מסיפור שהם מספרים לעצמם ושהם מאמינים בו.
לפעמים הסיפור הזה מחובר למציאות ולפעמים לא.

"המנהל שלי לא מעריך אותי", "העובדים שלי מפונקים",
"מגיע לי יותר", "מזלזלים בי", "עושים עלי סיבוב", "אין לי אופק התפתחות", 
"אני חייב לעזוב את העבודה", "אני חייב להישאר בעבודה",
"אין עם מי לעבוד כאן", "אני לא יכול להאמין לו", "אני לא מממש את עצמי",
הן מספר דוגמאות לסיפורים כאלה.

סיפור אחד שאנו מאמינים בו (על עצמנו או על מישהו אחר), יכול לעורר בנו סבל רב.
כשאנו סובלים, איכות חיינו נפגעת.
כשאיכות חיינו נפגעת, אנו עלולים להתבטא או לנהוג בצורה שתעורר סבל אצל אחרים.

באופן ישיר, 
אם אני מאמין ש"המנהל שלי חסר התחשבות ושלא אכפת לו ממני",
כנראה שבאינטראקציה בינינו אומר או אעשה משהו שיעצים את הסבל בתוכי ואולי יעורר אותו גם אצל המנהל שלי.

באופן עקיף,
יכול להיות שהסיפור הזה על המנהל שלי, ישפיע על מעגלים נוספים שלי כגון ילדיי, בן או בת זוגי, 
הוריי, מחנכת הכיתה של בתי, הקופאית בסופר והנהגים ברכבים שלידי.

האינטראקציה שלנו אף פעם אינה עם אדם אחד בלבד.
היא תמיד חסרת גבולות, גולשת ומפעפעת לאנשים נוספים.

**
טיך נהאת האן מתייחס ליכולתנו להפחית סבל או להעצים שמחה כמיומנות.
מיומנות שניתן וחשוב לפתח.
לדבריו, "אפילו עם הרבה רצון טוב, אנו עדיין יכולים לאמלל את האדם שאתנו.
רצון טוב אינו מספיק. אנחנו צריכים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים."

בהמשך לקו הזה, 
ניתן להתייחס לאדם המתבטא בצורה מסוימת הפוגעת בנו כאדם פחות מיומן.
באופן דומה, אם התבטאנו בצורה מסוימת שפגעה באנשים חשובים לנו, ייתכן שזה נובע מחוסר מיומנות שלנו.

אני מניח שהמשפטים האחרונים מקפיצים חלק מהקוראים,
שרואים בהם "התייפייפות" או מתן לגיטימציה לאנשים מסוימים להתנהל בצורה שאינה מקובלת.

"הוא התבטא כך בגלל חוסר מיומנות" זה סיפור.
"הוא לא אמור להתנהג ככה" זה סיפור.
"אני צריך להכיל ולהבין אותו" זה סיפור.
"אני צריך לשים לו גבול" זה סיפור.

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם לראות את הסיפורים שלהם.
כשאנשים מבינים שיש (או יכול להיות) הבדל בין הסיפור שהם מספרים לעצמם לבין המציאות,
הם יכולים להמשיך לאחוז בסיפור, לבדוק אותו בסקרנות, או לשחרר אותו.

הדגש הוא על יכולים.
בשונה מצריכים, אמורים, חייבים או מוכרחים.
הבחירה היא תמיד שלהם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קייטי, החתולה שאימצנו לפני כשנה וחצי חזרה הביתה בערב שני האחרון מדממת וצולעת,
אחר שוטטות בת מספר שעות בשכונה.

מעבר לאוזן החתוכה ולפצעים ברגל ובזנב,
היא חזרה עם שביל מתפתל, חשוף ונטול שיער על גבה.

היה משהו מטלטל במראה הזה.
המחשבה הראשונית היתה שמישהו התעלל בה.
כולנו היינו נסערים.

קייטי נכנסה הביתה,
צלעה לה לכיוון המרתף והלכה לנוח.

מטיך נהאת האן למדתי את הדבר הבא:

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, 
אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
במחשבה שניה לא בטוח שזו התעללות.

הפציעות באוזן וברגל יכולות להיות תוצר של קרב רחוב.
אבל איך מסבירים את השביל נטול השיער על הגב…?
העור החשוף היה ללא סימני כוויה או גילוח.
לא נראה שזה כואב או מפריע לה כשנוגעים במקום החשוף.

שני וטרינרים שונים שראו תמונות וסרטונים של קייטי לא בטוחים שזו התעללות,
אך מתקשים לספק הסבר אחר.

**
מה קורה כאן…?

בניסיון להבין "מה הסיפור" העלינו מספר תמונות של קייטי לקבוצת "חתולים ונהנים" בפייסבוק,
וביקשנו עזרה מחוכמת ההמונים: 
האם מישהו נתקל בתופעות דומות ויכול לסייע ביצירת בהירות?

קיבלנו מאות תגובות.

הרוב המכריע היו באחד מהסגנונות הבאים:
– שיפוטיות כלפינו על שאנו מאפשרים לחתולה שלנו להסתובב מחוץ לבית.
– שיפוטיות כלפי חלאות האדם שמסתובבים ביננו ומתעללים בבעלי חיים.
– שיפוטיות על כך שלא לקחנו את קייטי לוטרינר במהירות הנחוצה ושאנו מזניחים את הטיפול בה.
– אזהרה לא להתקרב לקייטי מחשש למחלת עור כלשהי שאנו עלולים להידבק בה.
– השערות שונות ומשונות לגבי מה יכול להסביר את הסיפור.

"חוכמת ההמונים" היא לא תמיד חוכמה.
לפעמים היא לא יותר מאוסף הפחדים, השיפוטים והכעסים המושלכים לעברנו.

זוג חברים שלי עובר תהליך שינוי משמעותי עכשיו.
אנשים שנחשפים לכך, "שופכים" עליהם את אוסף הפחדים, השיפוטים והאמונות שלהם,
המתעוררים בהם כשהם שומעים על תהליך השינוי.

**
כשקייטי חוזרת פצועה הביתה, זה הרבה מעבר לקייטי.

מהר מאוד זה הופך להיות הסיפור שלנו.
לצד מה שהיא עוברת, יש את מה שאנחנו עוברים.
חלק גדול מהעניין הוא לא רק הטיפול בה והנוכחות איתה,
אלא גם הטיפול בנו והנוכחות עם עצמנו.
עם מה שכל זה מעורר בנו.

**
יום-יומיים אחרי, קייטי מתאוששת.
הצליעה נעלמת בהדרגה.

היא מבקשת לצאת שוב החוצה.
מצב הרוח שלה טוב, רגיל.

יכול להיות שקייטי הסתובבה בשכונה ועברה התעללות.
יכול להיות שלא.

בשלב זה איננו יודעים.
ואולי לא נדע.

ארבעה ימים אחרי, קייטי מרגישה הרבה יותר טוב וחזרה לתפקוד כמעט מלא.
לנו עדיין אין לנו מושג…

**
קשה לקבל את המצב הזה:
את חוסר הוודאות לגבי מה שאירע,
ואת חוסר האונים לגבי מה שעלות לקרות.

הסיפור של קייטי הוא רק דוגמא.

חוסר האונים וחוסר הוודאות נוכחים גם במקומות נוספים בחיינו:
עם אנשים שחשובים לנו, בעבודות שלנו, בענייני בריאות ועוד.

אנחנו לא תמיד יכולים להסביר כל מה שקרה אתמול,
והאמת היא שאין לנו וודאות מה יקרה מחר.

יש לנו השפעה רבה על היבטים שונים של חיינו,
אך השליטה שלנו מוגבלת.

לארעיות ולאקראיות יש משקל גדול.
אולי גדול יותר ממה שהיינו רוצים.

**
במהלך השנים האחרונות כתבתי מעל 2000 פוסטים בבלוגים שלי.

"לנהל עובד שאיננו" הוא הפוסט שנוגע בי ומשפיע עלי יותר מכל פוסט אחר.

יש משהו ברעיון האקראיות שיכול להרתיע ולשתק.
עבורי יש בו תזכורת חשובה ומעוררת:

איך אני בוחר לחיות היום,
במה אני בוחר להתמקד,
עם מי אני בוחר להיות, 
ומה אני בוחר לעשות,
כשאני מבין שהכול זמני,
שיש לי השפעה גדולה,
ושאין לי שליטה…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"איש אחד צעד בסופרמרקט אחרי אימא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.

כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאימא אמרה: 'לא!'.
הילדה התחילה למחות אבל האם שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת:
'או קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה.'

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, ובתוך דקות מעטות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים.
הילדה החלה לדרוש ממתקים, האם סירבה.
הילדה התחילה לכעוס , אבל האימא לא איבדה את העשתונות: 'די מוניקה, די, אל תתרגזי.
לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה.'

כשהגיעה אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים, והיא דרשה בתוקף מסטיק.
כשנענתה בשלילה, פתחה הילדה שוב בסצנה קולנית של בכי וצעקות, אבל האם הגיבה שוב בקול רגוע ושקט:
'מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תיכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ, ואז ניסע הביתה, ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה.'

כשגמרה לשלם, יצאה האם מהסופרמרקט אל מכוניתה.
האיש שהיה עד לכל מה שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך למכונית ואמר לה:
'סלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך.
אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה.'

האם נתנה בו מבט מחויך ואמרה: 'לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה.' "

~ הציטוט מתוך "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

**
אין לנו מושג.
לפעמים נדמה לנו שאנחנו מבינים משהו, ואנחנו לא.

אחד המודולים בקורס שהעברתי אתמול היה Assume Positive Intent, ובעברית: "להניח כוונות טובות."

אנחנו מודעים לכוונות שלנו ולהשפעה של מעשי אנשים אחרים עלינו.
אנחנו פחות מודעים לכוונות של אנשים אחרים ולהשפעה של מעשינו עליהם.

יש משהו ב-"להניח כוונות טובות" שאינו מספיק מדויק עבורי.
לפעמים כוונת האדם שמולנו אינה טובה.

לעיתים הוא רוצה לפגוע בנו בדרך כזו או אחרת.
לעיתים הוא רוצה לקדם את עצמו על חשבוננו.
יש משהו תמים, אולי אפילו לא בריא ומסוכן, בלהניח כוונות טובות תמיד.

**
המשפט שמרגיש לי יותר מדויק הוא "אל תניח (בהכרח) כוונות רעות."
אנחנו לא בטוחים איזו כוונה מחזיק האדם שמולנו, כשהוא אומר את מה שהוא אומר כרגע.
אנחנו לא תמיד יודעים מאיפה מגיע האדם שמולנו, שעושה את מה שהוא עושה עכשיו.

אנחנו עומדים כבר כעשר דקות ברמזור קצר לפני פנייה שמאלה, ומזדחלים באיטיות רבה קדימה.
לפתע, חולף אותנו רכב בנתיב הימני, עוקף את הפקק, ונכנס לנתיב שלנו ממש לפני הרמזור.

כשאנחנו מניחים כוונות רעות, אנחנו בטוחים שהנהג אנוכי ומנצל את המצב תוך פגיעה באחרים.
כשאנו מניחים כוונות טובות, נוכל לדמיין שהוא נקרא למצב חירום כלשהו וממהר להגיע לשם.
ייתכנו מצבים נוספים:
למשל, שהוא מאחר לישיבה עסקית בעבודה וחושש מתגובת הבוס או המשתתפים.
או שהוא היה שקוע בשיחת טלפון, שכח להיצמד לנתיב השמאלי וקלט את זה ממש לפני הרמזור.
או שזו פעם ראשונה שהוא נוסע בכביש הזה והבין באיחור שהוא לא בנתיב הנכון.

מה מכל הפרשנויות הללו נכון במקרה הזה?

אפשר להניח כוונות טובות,
אפשר להניח כוונות רעות,
ואפשר לזכור שאין לנו מושג.

**
דוגמת הנהג שנדחף לנתיב או שתופס לנו את החניה עולה כמעט בכל קורס.
היא מקפיצה אותנו מפני שהיא נוגעת לנו בנקודה רגישה של צדק, כבוד והוגנות.
באופן אישי, אני מאמין שהיא הרבה פחות חשובה מדוגמאות אחרות.

זה פחות הקטע של מי האדם שמולי ומאיפה הוא מגיע.
זה יותר הקטע של מה סדר העדיפות שלי ואיפה אני רוצה למקד את תשומת ליבי.
כל דקה או גרם של אנרגיה שאני משקיע ב"נהג הנדחף" אינם מושקעים במשהו אחר.

לפני שאני בוחן את ההנחות שלי לגבי זרים שאני פוגש לרגע אקראי ברחוב,
אולי כדאי שאעבוד עם ההנחות שלי לגבי בני משפחה ועמיתים לעבודה שאני פוגש בכל יום.
ההשפעה של האינטראקציה איתם על חיי גדולה הרבה יותר.

מישהו שאני עובד איתו שנים אמר לי השבוע משהו שלא בא לי בטוב.
מישהי אחרת עשתה משהו שהשפיע עלי ושלא אהבתי.

אני יכול להניח כוונות רעות.
אני יכול להניח כוונות טובות.
אני יכול לזכור שאני לא באמת יודע.

כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אחרים.

אם זה מספיק חשוב, אני יכול להשקיע תשומת לב ולבדוק את זה. למצוא זמן לדבר על זה ביחד.
אם זה לא מספיק חשוב, אני יכול לשחרר את זה להמשיך הלאה.

מניסיון,
הרבה יותר קל ונוח להתרגז על נהגים אחרים בכביש,
מאשר לפתוח משהו חשוב ורגיש עם מישהו שאנו עובדים או חיים איתו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר