תגית: ציטוט

"החברה שלנו מבוססת על הגדרה מוגבלת מאוד של כוח, לאמור עושר, הצלחה מקצועית, תהילה, כוח פיזי, עוצמה צבאית ושליטה פוליטית.
ידידי היקרים, אני מציע שיש סוג אחר של כוח, כוח גדול יותר: הכוח להיות מאושרים ברגע הנוכחי, חופשיים מהתמכרות, פחד, ייאוש, אפליה, כעס ובורות.
כוח זה הוא זכותו המולדת של כל אדם, מפורסם או אלמוני, עשיר או עני, חזק או חלש ".

~ הציטוט מתוך "The Art of Power" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר)

**
"Our society is founded on a very limited definition of power, namely wealth, professional success, fame, physical strength, military might and political control.
My dear friends, I suggest that there is another kind of power, a greater power: the power to be happy right in the present moment, free from addiction, fear, despair, discrimination, anger, and ignorance.
This power is the birthright of every human being, whether celebrated or unknown, rich or poor, strong or weak."

~ Quoted from "The Art of Power" / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

"אבא אמר – 
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב. 
זה הכול. 
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. 
כמה שפחות. "

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
להכאיב כמה שפחות.
לעצמנו ולאחרים.

"מהו כאב?
כאב הוא תחום שבו הנשמה עוד לא החדירה מספיק אור שיאפשר ללב החומל והעדין להאיר.
כאב הוא תחום שמחכה לאהבה.

כאשר אתה שרוי בכאב, לצד הנטייה הטבעית להאשים את האחר,
יש גם נטייה לרצות לסגת, להסתלק ולסגור את לבך.
אם אתה מרגיש שחבר או אהוב אינם מתייחסים אליך בדרך שהיית רוצה וזה גורם לך לעוגמת נפש,
עדיף שלא לצאת אליו בהאשמה כדי לקבל התנצלות.
במקום זאת, דבר ראשון, הסתכל פנימה.
האחר יכול לעורר בך כאב רק כאשר יש בך כבר כאב.
הוא יכול לגרום לך לסגור את לבך רק כאשר לבך כבר רוצה להיסגר.
אם לא היה כאב בפנים, האחר לא היה יכול להוציאו.
מה שאתה יכול להרגיש אליו הוא חמלה וצער, לא כעס או תחושת איום."

~ מתוך "עוצמה אישית דרך מודעות" מאת סאנאיה רומן

**
לי נראה שהפחתת כאב וסבל הם רק חצי מהעניין.
חצי חשוב מאוד, אבל רק חצי…

ושהחצי השני, הלא פחות חשוב, 
הוא "העצם שמחה".. 
או משהו כזה…

מספר דוגמאות להפחתת סבל:
– תמיכה מעשית ועזרה במנהלות לוגיסטיות.
– יצירת בהירות בזמן בלבול.
– הקשבה אמפטית.
– עזרה בקידום פתרון של בעיה מעיקה.
– מגע אוהב.
– הרגעה.
– הקלה על כאב פיזי או רגשי.
– חיבור ונוכחות.

מספר דוגמאות להעצמת שמחה:
– פרגון.
– השתתפות ברגע משמח.
– חגיגה משותפת של משהו.
– הכרת תודה.
– חיזוק ביטחון.
– פינוק מהנה.
– מחווה אוהבת.
– הצחקה.
– התייעצות (תחושת ערך ומשמעות).
**
כוונה מרכזית לחיים:

"להפחית סבל ולהעצים שמחה."

בתוכנו ומסביבנו.

בכל מפגש, בכל אינטראקציה,
אנחנו מגבירים סבל או מפחיתים אותו, 
מעצימים שמחה או מפחיתים אותה.

איננו יכולים להסתובב בעולם ולפגוש אנשים,
מבלי להשפיע ולהיות מושפעים.

ביום רביעי שוחחתי עם חבר קרוב שהיה לפני ניתוח חשוב.
שיחה לפני ניתוח, כמו כל מפגש אנושי שהוא, 
היא הזדמנות להפחית סבל ולהעצים שמחה.

כשאנחנו פוגשים מישהו שחווה אירוע מאתגר,
אנו יכולים לתרום לשקט, לבהירות או לביטחון שלו,
ואנחנו יכולים להעמיס עליו את הפחדים, המחשבות והשיפוטים שלנו.
מה שאנו אומרים ועושים במפגש עם אדם,
מושפע מהכוונה שאנו מחזיקים ומהנוכחות שלנו.

ברמה הכי הבסיסית – את מי ואת מה המפגש הזה משרת עכשיו?
א. "את מי" = במי אנו מתמקדים? בנו (במחשבות, ברגשות, בצרכים, באג'נדה שלנו…) או באדם שמולנו?
ב. "את מה" = לאן אנו מכוונים במפגש? מה חשוב לנו שיקרה בו?

אם כוונתנו היא לסייע לאדם שמולנו להפחית סבל ולהעצים שמחה,
חשוב שהבחירה מה לומר ואיך להתנהל תנבע מהצרכים של אותו אדם ותנסה למלא אותם:
ממה שלהערכתנו האדם צריך באותו רגע ולא ממה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות.

**
מחשבה:

אם הייתי ב"גן עדן", הייתי יודע שאני שם..?
איך זה היה מרגיש..?
אולי זה כאן..?
עכשיו..?

**
"גן עדן" אינו מקום שהכול בו "מושלם" כל הזמן.

גם בגן עדן הקוצים דוקרים, היתושים עוקצים והנחשים מכישים.
גם בגן עדן כשנופלים כואב, כשחולים יש חום וכשיורד גשם נרטבים.
גם בגן עדן לפעמים כיף, לפעמים משעמם, לפעמים עצוב ולפעמים מעצבן.

הקוצים, היתושים, הנחשים, הנפילות, המחלות, הגשם, הכיף, השעמום, העצב והעצבים הם חלק מהגן.
חלק מהחבילה.
כולם שייכים.
הכול כלול.

המשמעות היא שגם אם נדקרנו, נעקצנו או הוכשנו,
נפלנו, חלינו או נרטבנו, כעסנו או השתעממנו,
זה לא אומר שאנחנו לא בגן עדן.

**
מחשבה חוזרת:

אם היינו ב"גן עדן", היינו יודעים שאנו שם? 
איך זה היה מרגיש? 
אולי זה כאן? 
עכשיו…?

**
לפעמים, 
לאחר קבלת בשורה שלא רוצים לקבל,
או לאחר התפתחות כלשהי שלא איחלנו לעצמנו,
אנו מסתכלים אחורה ומבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן.

גן-עדן "ארצי" שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך,
אבל מסיבות שונות היינו מבולבלים והתקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים מעניינים שונים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

**
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים,
אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.

לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן, 
(שהקוצים לא ידקרו, שלא ירד גשם, שלא יהיו נפילות, שלא יהיה עצוב..)
זה לחיות בגיהינום.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך,
ולגלות את זה רק בדיעבד.

יש משהו טרגי בלחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת,
ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

אפשר ללמוד לחיות בגן-עדן.
ללמוד להגביר נוכחות עם מה שקורה.
ללמוד להפחית סבל ולהעצים שמחה.
ללמוד להנות יותר מהדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

========

הזמנות:

– להזמנת סדנה או הרצאה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר או במייל חוזר.

– לקבלת הפוסטים השבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל, ניתן להירשם באתר או לבקש להצטרף במייל חוזר. 

"במשך השנים הבנתי שהאושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה,
אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת.
הדוגמה שעולה לי בראש היא דווקא שיחה מאוד עצובה וקשה עם אחד מבניי.
הוא שיתף אותי בצער שלו, אפילו בהאשמה.
אני כמובן בכיתי וכאבתי את כאבו ואת הכאב שלי כאם,
אבל אז חשתי ברגע הזה משהו אחר, אמרתי לו – אני ממש מאושרת עכשיו.
הוא כמובן לא הבין איך אני אומרת שאני מאושרת כשאני מנופחת מדמעות ומבכי,
אבל כשילד בן 19 בא ויושב מולי, כשהבן שלי יכול להרגיש מספיק בטוח לפתוח את הכאב הכל כך גדול, זה רגע שהוא מאושר.
כי יחסים כאלה ופתיחות כזאת לא קיימים בין כל הורה וילד, ולכן הרגשתי את האושר.
אושר שאינו תלוי רגשות, אלא בעצם איכות הרגע שיש בה חיבור, כנות, אמת וביטחון אחד בשני.
אלה רגעים מאושרים בעיניי.
אז לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרת".

~ רונה רמון, מתוך התוכנית "שיחת נפש" בהנחיית פרופ' יורם יובל

**
"התפיסות הרוחניות מאפשרות את המשכיות החיים.
זה כמו אוטובוס שיורדים ממנו בתחנות שונות ואנחנו הנוסעים נשארים בו ושואלים את עצמנו מה עושים הלאה.
ואז בוכים על מי שירד, אבל גם ממשיכים לנסוע לאנשהו.
אני מתנהלת בשביל החיים בחוסר הידיעה על מה שמחכה לי מאחורי הפינה.
ודווקא משום כך עלי לעשות את המיטב היום ועכשיו.
התאונה עם אסף לימדה אותי יותר מכל שאין לי שליטה על האירועים של חיי.
בתור אדם שמאוד אהב להיות פריק קונטרול, למדתי לשחרר יותר.
אין לי שליטה, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות."

~ רונה רמון, מתוך ריאיון שערכה עם שרי מקובר-בליקוב במוסף "סופשבוע" של מעריב

**
הציטוטים מתוך "11 ציטוטים מעוררי השראה של רונה רמון"

חיים מלאים. היום.

גם זה יעבור

"סיפור סופי עתיק מספר על מלך שחי בארץ ים תיכונית, והיה תמיד קרוע בין שמחה לייאוש.
הדבר הקטן ביותר היה גורם לו דכדוך עמוק או מעורר בו שמחה עזה,
ושמחתו היתה הופכת בן רגע לאכזבה ולדיכאון.
בשלב מסוים התעייף המלך מעצמו ומן החיים והחל לחפש מוצא.
הוא ביקש להביא אליו איש חכם שחי בממלכתו והיה ידוע כאדם מואר.
כשהחכם הגיע אמר לו המלך:
'אני רוצה להיות כמוך.
האם אתה יכול להביא לי משהו שיביא לחיי איזון, שלווה וחוכמה?
אשלם לך כל מחיר שתבקש.'

ענה האיש החכם:
'אולי אוכל לעזור לך.
אך המחיר כה גבוה שכל ממלכתך לא תספיק.
לכן אתן לך זאת במתנה, אם תכבד אותה.'
המלך נתן את הסכמתו והאיש החכם הלך לדרכו.

כעבור כמה שבועות חזר החכם והגיש למלך קופסה מקושטת באבן ירקן.
המלך פתח את הקופסה ומצא בה טבעת זהב פשוטה, שחרוטה בה הקדשה: גם זה יעבור.
'מה פירוש הדבר?' שאל המלך.
ענה החכם: 'ענוד תמיד את הטבעת. ובכל פעם שיקרה לך משהו,
לפני שתכנה אותו טוב או רע, גע בטבעת זו וקרא את ההקדשה.
כך תהיה תמיד שרוי בשלווה.'

גם זה יעבור.
איזו עוצמה טמונה במילים האלה?
במבט שטחי נראה שאף שמילים אלה מעניקות נחמת-מה במצב קשה,
הן גם מפחיתות את ההנאה מהדברים הטובים בחיים.
'אל תהיו שמחים מדי, כי גם זה לא יימשך לנצח.'
נראה שזו משמעותן כאשר מייחסים את המילים למצב שנתפש כטוב.

המילים החרוטות בטבעת אינן אומרות שאינכם צריכים ליהנות מהחיים,
הן גם לא נועדו רק להעניק לכם נחמת-מה בתקופות של סבל.
תכליתן עמוקה יותר: לעורר את מודעותכם לכך שכל מצב הוא זמני,
שכל הצורות הן בנות-חלוף – טובות או רעות.
כאשר אתם נעשים מודעים לארעיות של כל הצורות,
היקשרותכם אליהן פוחתת, ואתם מנתקים את הזדהותכם עמן במידה מסוימת.
האי-היקשרות אינה מונעת מכם ליהנות מן הטוב שהעולם מציע.
למעשה, אתם נהנים ממנו יותר.
כאשר אתם רואים ומקבלים את טבעם החולף של כל הדברים ואת השינוי הבלתי נמנע,
אתם יכולים להתענג על הנאות החיים בזמן התרחשותן, בלי לפחד לאבד משהו או לדאוג לעתיד.
כאשר אינכם קשורים, אתם זוכים בנקודת מבט גבוהה יותר,
שממנה אתם משקיפים על האירועים בחייכם במקום להיות כלואים בהם."

~ מתוך "ארץ חדשה", מאת אקהרט טולה, עמודים 155-156.
**
תזכורת חשובה.

החיים שלנו מלאים בכל-כך הרבה דרמות, מטלות, פרויקטים ועניינים.
כעס, לחץ, עומס, דאגה, תסכול, אי-שקט ועייפות מציפים את חיינו
ומונעים מאיתנו להיות נוכחים וליהנות ממה שנמצא כאן עכשיו.
שאינו מובן מאליו.
שגם הוא יעבור.

תמיד מדהים אותי להמריא ביום מעונן משדה תעופה אפרורי,
ולפגוש לאחר מספר דקות את השמש והשמיים הכחולים שנמצאים מעבר לעננים.
גם כשאיננו יכולים לראות אותם, הם שם.
תמיד.

כך גם השמחה, השלווה והכרת התודה.
תמיד שם מבעד לענני המתח, העומס, הלחץ והדאגה.
לא תמיד נגישים עבורנו, אבל תמיד שם.

**
כשחזרתי הביתה באחד הערבים השבוע,
בני שאל אם מתחשק לי לצאת לטיול רגלי בשכונה.
באותו רגע לא היה משהו שיכולתי לרצות יותר.
עשרים דקות של נשימה ושל שוטטות משותפת באוויר הקריר.
הוא ואני.
באותו יום, למרות שהחשיך כבר ב 17:00, השמש חזרה לזרוח ב 20:00.

גם זה יעבור.

**
מטיך נהאת האן למדתי את המילים הבאות:

"הגעתי.
אני בבית.
כאן.
עכשיו."

**
אפשר לעצור מדי פעם.
גם אם רק לכמה רגעים.
להפסיק לרוץ.
להפסיק לרדוף.

לנשום…

הכול בסדר.
הכול כבר בסדר.

כמו שזה.
כמו שאני.

להצליח לראות את זה.
להצליח לחוות את זה.

להיות נוכח.
עם הכאב והקושי.
עם השמחה, הכרת התודה וההתרגשות.

**
"כעבור 15 שנים, כשהיתה כבר חוקרת, הביאה אותה החוויה הזאת לנסח היפותיזה:
הדרך שבה אנו מבקשים לבלות בה את זמננו תלויה אולי באורך הזמן שאנו חושבים שיש לנו.
כשאתה צעיר ובריא, אתה מאמין שתחיה לנצח.
אתה לא חושש מאובדן היכולות שלך.
אנשים אומרים לך 'העולם פרוש לרגליך', 'השמים הם הגבול' וכן הלאה.
אתה מוכן לדחות סיפוקים – להשקיע שנים למשל, בקניית כישורים ומשאבים למען עתיד מזהיר יותר.
אתה מבקש להתחבר לזרמים גדולים יותר של ידע ומידע.
אתה מרחיב את רשתות החברים והקשרים שלך, במקום לבלות עם אמך.
כשאופקיך נמדדים בעשרות שנים, שכמוהם כנצח לבני האדם, 
אתה משתוקק לכל הדברים שנמצאים בקצה הפירמידה של מאסלו – 
הישגים, יצירתיות ומאפיינים אחרים של מימוש עצמי.
אבל כשאופקיך מצטמצמים – כאשר העתיד שלפניך נראה סופי ולא ודאי – 
המוקד שלך עובר לכאן ועכשיו, להנאות היום-יום ולאנשים הקרובים אליך ביותר.
…
…
בכל מקרה ומקרה היו התוצאות עקיבות.
כאשר, כדברי החוקרים, 'שבריריות החיים נמצאת במרכז',
יעדיהם ומניעיהם של בני האדם בחיי היום יום משתנים לחלוטין.
הפרספקטיבה, לא הגיל, היא הגורם המכריע."

~ הציטוט מתוך "להיות בן תמותה", מאת אטול גוואנדה, עמודים 80-82

**
ארעיות.
גם זה יעבור.

אני מודע לכך שהרעיון הזה קשה לאנשים רבים ומרתיע אותם.
אותי הוא מעורר, מחדד וממלא.
אולי זו תזכורת לפרספקטיבה המתוארת למעלה.

בשנים האחרונות כתבתי כ-2000 פוסטים.
"לנהל עובד שאיננו" הוא אחד העוצמתיים שבהם עבורי.

היה ועדיין.
בכל פעם שאני חוזר לקרוא אותו.
מבחינתי הוא נכנס "בשקט" לעשירייה הראשונה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אימון תשומת הלב הראשון: פתיחות

מודעים לסבל שנוצר על ידי קנאות וחוסר סובלנות, אנו נחושים לא להשתעבד לאף תורה, תיאוריה או אידיאולוגיה, כולל אלו הבודהיסטיות.
אנו מחויבים לראות את הוראות הבודהיזם כאמצעים מנחים המסייעים לנו ללמוד להתבונן עמוק ולפתח הבנה וחמלה.
הן לא תורות להילחם, להרוג, או למות עבורן.
אנו מבינים שהקנאות על צורותיה הרבות היא תוצאה של תפיסת הדברים בצורה דואליסטית או מפלה.
נאמן את עצמנו להתבונן בכל דבר בפתיחות תוך הבחנה מעמיקה בעקרון התלות ההדדית (interbeing) על מנת להתמיר את הדוגמטיות ואת האלימות שבתוכנו ובעולם.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The First Mindfulness Training: Openness

Aware of the suffering created by fanaticism and intolerance,
we are determined not to be idolatrous about or bound to any doctrine, theory, or ideology, even Buddhist ones.
We are committed to seeing the Buddhist teachings as a guiding means that help us learn to look deeply and develop understanding and compassion.
They are not doctrines to fight, kill, or die for.
We understand that fanaticism in its many forms is the result of perceiving things in a dualistic or discriminative manner.
We will train ourselves to look at everything with openness and the insight of interbeing in order to transform dogmatism and violence in ourselves and the world.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

תזכורת חשובה לאחר קורס בהגדרות אנושיות של עצמנו ושל אחרים:

"ותרו על הגדרת עצמכם בפני עצמכם ובפני אחרים.
אתם לא תמותו מזה.
אתם תתעוררו לחיים.
ואל תדאגו לדרך שבה האחרים מגדירים אתכם.
כאשר הם מגדירים אתכם, הם מגבילים את עצמם, לכן זו הבעיה שלהם.
בכל פעם שאתם יוצרים יחסי גומלין עם אנשים,
אל תהיו שם בראש ובראשונה כמשימה או כתפקיד,
אלא כשדה של נוכחות מודעת."
…
"מדוע האגו משחק תפקידים?
בגלל הנחה בלתי בדוקה אחת, שגיאה יסודית אחת, מחשבה לא מודעת אחת.
מחשבה זו היא: אני לא מספיק."
…
"במהות אינכם נחותים מאיש ואינכם נעלים על איש.
מתוך הבנה זו צומחת הערכה עצמית וענווה אמיתיות.
בעיני האגו הערכה עצמית וענווה עומדות בסתירה זו לזו.
לאמיתו של דבר, הן דבר אחד ויחיד."

~ מתוך "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה (עמוד 77).

חיים מלאים. היום.

"המוות כמובן אינו כישלון.
המוות נורמלי.
המוות הוא אולי האויב, אבל הוא גם השתלשלות הדברים הטבעית.
ידעתי את האמתות האלה באופן מופשט, אבל לא ידעתי אותן באופן מוחשי –
שהן יכולות להיות אמתות לא רק לכל אדם, אלא גם לאדם הזה שמולי, לאדם הזה שאני אחראי לו."

**
"אתה נעשה רופא לצורך מה שנראה לך כסיפוק מהעבודה,
והסיפוק הזה, מתברר, הוא הסיפוק מהמיומנות.
זהו סיפוק עמוק שדומה לסיפוק שמרגיש נגר בשיפוץ ארון עתיק ושברירי
או מורה למדעים שגורם לתלמיד בכיתה ה' להבין פתאום מה הם אטומים, והבנה זו מחוללת שינוי במוחו.
הוא בא במידת-מה מעצם העזרה לאחרים.
אבל הא בא גם ממיומנות טכנית ומהיכולת לפתור בעיות קשות ומסובכות.
היכולת שלך נותנת לך תחושה איתנה של זהות.
לכן אין לך דבר מסוכן לזהותו של רופא יותר מאשר מטופל עם בעיה שאין בכוחו לפתור."

**
"אין מנוס מהטרגדיה של החיים, והיא שכולנו מזדקנים מהיום שאנו נולדים.
אדם יכול להבין את העובדה הזו ולקבלה.
המטופלים המתים והגוססים שלי אינם רודפים אותי עוד בחלומותיי.
אבל אין זה אומר שאדם יודע איך להתמודד עם מה שאין ביכולתו לתקן.
אני עובד במקצוע שהצליח בגלל יכולתו לתקן.
אם לבעיה שלך יש תקנה, אנחנו יודעים מה לעשות.
אבל אם אין לה תקנה?
העובדה שאין לנו תשובות מספקות לשאלה הזאת מטרידה וגורמת לקשיחות, לאי-אנושיות ולסבל אדיר."

~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

חיים מלאים. היום.

"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו.
לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, 
אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא.
כולנו צמאים לשתיקה כזו.
קשה למצוא אותה.
כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים.
שתיקה היא מקום של כוח רב ושל מרפא.
שתיקה היא חיקו של אלוהים."

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים, 
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

**
"מרטין בובר כותב שהחיות היא קדושה, שעצם היותנו הוא ברכה.
אם כך, מה מונע מאתנו לקבל את ברכות החיים?
הסיבה אינה נעוצה בהסבר פשוט כמו מחסור בזמן וכדומה.
לעיתים קרובות איננו מזהים את הברכה המוענקת לנו, 
או שהדעות שלנו על העולם מונעות מאיתנו לחוות את מה שניתן לנו כבר.
לפעמים אנו מתקבעים בעבר או שאיננו מזהים פוטנציאל בהווה.
לעתים אנו חשים שמה שניתן לנו בחסד, מגיע לנו בזכות.
לעיתים אנו לכודים במחשבות על מה חסר בעולם, ונשברים.
יש דרכים רבות לחוש ריקנות למרות כל הברכות המורעפות עלינו.

אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו מרגישים מבורכים בעצמנו.
לברך את החיים משמעו אולי ללמוד להלל אותם ולא לנסות לתקן אותם.
לדעת להעריך אותם כפי שהם ולקבל את הדברים שאנו לא מבינים.
לפתח בעצמנו את היכולת לראות שמחה.
אפשר לקדם דברים גם ללא שיפוטיות וכעס, 
והחשוב מכל – דורשה ענווה כדי לדעת שלא נוכל לתקן את העולם לבד."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
חזרתי לקרוא בספריה של רחל נעמי רמן השבוע בזכות ישראל.

ישראל הסכים להגיע לאירוע המנהלים שקיימנו השבוע,
לשתף אותנו בנקודת המבט שלו ומניסיונו.
מעבר לכך שהוא הסכים להגיע בהתנדבות,
הוא הקדיש לא מעט זמן הכנה לדיוק הסשן לצרכינו.

כשחשבנו על תשורה לישראל שתביע את הכרת תודתנו,
רחל נעמי רמן "קפצה" והתנדבה לעזור.

הלוואי שהספר של רחל יהיה משמעותי לישראל,
כפי שישראל היה משמעותי עבורנו.
**
אני עדיין זוכר את האמירה של שחר (מנכ"ל עמותה),
בסיכום אירוע מנהלים שנכחנו בו ביחד לפני כארבע שנים:
"היה אירוע מעשיר מאוד ולמדתי המון.
דבר אחד חסר לי…
אף אחד לא שאל אותי מה שלומי ואיך היתה השנה שלי.
היתה לי שנה אינטנסיבית.
קיוויתי שמישהו ישאל…"

למרות ששחר ואני חלקנו חדר באותו אירוע ושוחחנו רבות,
גם אני לא שאלתי אותו "מה שלומך ואיך היתה השנה שלך?"

אנחנו קודם כל בני אדם.

**
בזכות שחר, את אירוע המנהלים של השבוע, 
פתחנו בשאלה האישית "איך היתה לך השנה?".
איך היתה לך השנה כאדם (בהמשך נתמקד באיך היתה השנה של הפעילות שלך..)

תריסר מנהלים (יש יגידו "בכירים") יושבים במעגל, משתפים ומקשיבים.
כחמש דקות לאדם.
כל אחד בוחר כיצד להשיב ובמה לשתף.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
כשמחלקים באירוע פנקסים, מעטפות ועטים,
מזמינים את המנהלים לכתוב כמה מילים אישיות זה לזה,
ומקצים לכך זמן באג'נדה,
גדל הסיכוי שמשתתפים יעניקו מתנות זה לזה.
גדל הסיכוי שמשתתפים יקבלו מתנות זה מזה.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
בין מעגל פתיחה של "איך היתה לך השנה?" למעגל סיום של "מעטפות אישיות",
נקדיש לא מעט זמן, אנרגיה ותשומת לב לדיונים עסקיים, מקצועיים וארגוניים.

 יכול להיות שאחד התוצרים הכי חשובים ומשמעותיים בכל האירוע הזה,
הוא שמישהו ילך הביתה עם כמה מילים אישיות שהוא קיבל ממישהי,
או שמישהי תשתף במשהו אישי ואנשים יקשיבו לה ויהיו איתה.

אולי לרגעים כאלו, 
תהיה השפעה לא פחות גדולה מלדיון מקצועי או מלהחלטה עסקית כזו או אחרת.

אולי.
אין לנו מושג.
כנראה שאף פעם לא באמת נדע….

אנחנו קודם כל בני אדם.
ורק לאחר מכן בעלי תפקיד…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"אם זה לא נכון ולא מועיל אל תגיד את זה.
אם זה נכון אבל לא מועיל אל תגיד את זה.
אם זה לא נכון אבל זה מועיל אל תגיד את זה.
אם זה נכון ומועיל, מצא את הזמן המתאים."

~ מיוחס לבודהא, מתוך "ערות בחיי היומיום" מאת סטיבן פולדר

חיים מלאים. היום.

"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר,
אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות,
כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי שרק כשקצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

~ סנקה, מתוך הספר "על קוצר החיים"

**
כשהקשבתי להספדים של משפחתך וחבריך אתמול,
למדתי להכיר אותך קצת יותר.
סימנתי לעצמי קטעים מסוימים שאשמח שיינשאו,
וליתר דיוק, ייחשבו ויורגשו (גם בלי להיאמר),
על ידי האנשים החשובים בחיי,
כשיומי יגיע.
ואולי אפילו לפני שהוא יגיע.

**
ממש כפי שסטיבן קובי מציע,
ניתן לדמיין את ההספדים שהיינו רוצים שיינשאו על קברנו,
ולחיות היום את חיינו לכיוונם.

חיים מלאים. היום.