תגית: תשומת לב

אני זוכר בבהירות והתרגשות את היום ההוא באוקטובר 2007, היום שבו פגשתי לראשונה את הרייקי.
באותו יום יצאתי לחופשה מיוחדת בת כחודשיים מהעבודה,
וממש התחשק לי ללמוד משהו חדש, מעצים ומשמעותי.
לא היה לי מושג מה.
ואז קיבלתי המלצה חמה ממספר כיוונים שונים ללמוד רייקי.
האמת, לא היה לי מושג מה זה, אבל משהו בי נמשך והסתקרן.
כשביררתי לגבי מורה מומלץ גיליתי להפתעתי שיש אחד כזה בכפר סבא (שם אני גר).
כשהרמתי טלפון כמה דקות לאחר מכן, גיליתי (שוב להפתעתי), שהיום אחה"צ מתקיים ערב מבוא לקורס.
כמה סימנים וצירופי מקרים היקום צריך לשלוח כדי שנבין את המסר ??

כבר בשיעור הראשון ברייקי קיבלתי מתנה שהשפיעה עמוקות על חיי.
קיבלתי את חמשת עקרונות הרייקי.
מערכת העקרונות הללו היא סוג של תפיסת עולם העומדת בבסיס כל מה שלומדים ועושים לאחר מכן ברייקי.
מאז, שנים רבות, הם עדיין מהדהדים בי ואני משתדל לחיות לאורם.

לחמשת עקרונות הרייקי יש גרסאות שונות.
הנה הגרסה שקיבלתי באותו יום באוקטובר 2007:
1. רק היום לא אכעס.
2. רק היום לא אדאג.
3. רק היום אהיה בהכרת תודה.
4. רק היום אהיה בעשייה.
5. רק היום אכבד כל אדם.

**

חמישה עקרונות פשוטים ועמוקים.
מה יש לנו פה?

כל עיקרון מתחיל ב"רק היום" כדי להדגיש העובדה שחיים מרגע לרגע, מיום ליום.
בנוסף, יש בזה משהו מאוד מעשי ולא מאיים:
קשה מאוד להתחייב למשהו לכל החיים אבל להתחייב למשהו רק להיום זה בהחלט אפשרי ובר השגה.

הסדר של חמשת העקרונות חשוב מאוד.
הוא אינו מקרי ונבנה בחוכמה רבה:

1. רק היום לא אכעס – מתייחס לאירועי העבר.
יש פה בחירה לשים את העבר שלי מאחוריי ולא למקד בו את תשומת הלב.
זו קריאה לקחת אחריות על הרגשות-מחשבות בהווה ולא לתת להם להיות מוגדרים על ידי משהו שקרה אתמול.

2. רק היום לא אדאג – מתייחס לאירועי העתיד.
בחירה לא למקד את תשומת הלב במשהו שאולי יקרה ואולי לא.
שוב, לקיחת אחריות על הרגשות והמחשבות בהווה מבלי ללכת לאיבוד בדאגות על מה שעלול לקרות מחר.

3. רק היום אהיה בהכרת תודה – לאחר שהנחתי לעבר ולעתיד ופיניתי מקום להווה,
אני ממקד את תשומת לבי באנשים ובדברים שאני מוקיר בחיי כרגע. קטנים כגדולים.
בכל יום ובכל מצב ניתן למצוא דברים להודות עליהם.
כשתשומת הלב שלי שם אני מתחיל לראות יותר ויותר דברים כאלו, ותחושת הכרת התודה הולכת ומעמיקה.

4. רק היום אהיה בעשייה – חשוב מאוד גם לעשות, לא רק להיות ולחוות.
עשייה המגיעה מנוכחות של כאן ועכשיו ומאנרגיה של הכרת תודה היא עוצמתית ואפקטיבית,
ושונה מהותית מעשייה הנובעת מכעס, פחד, רגשות אשם או דחף נקמה.

5. רק היום אכבד כל אדם – כל אדם באשר הוא אינו נישא ממני ואינו נחות ממני.
אנו שווים בערך שלנו כבני אנוש.
אכבד כל אדם מתוך הבנה שמכל אחד אני מקבל משהו (ערך, למידה, אהבה, שיעור, מתנה, ..),
גם אם למראית עין הוא "האויב שלי" או מישהו שאיני מתחבר אליו.

**
עם השנים התחדדו לי מספר תובנות בנוגע לחמשת העקרונות הללו:

– "לא אכעס" ו"לא אדאג" עלולים להישמע נוקשים מדי.
כעס ודאגה הם רגשות לגיטימיים והכוונה כאן אינה להתכחש אליהם או להדחיק אותם.
הרעיון הוא לפתח מיומנות המאפשרת לנו להפחית במודע ובבחירה רגשות ומחשבות שלא משרתים אותנו.
גם אם רק הפחתנו כעס ודאגה (ולא העלמנו אותם לגמרי), זה עדיין חשוב ומשפיע.

– הכרת תודה היא משהו שאפשר לחוש ולהתחבר אליו בכל רגע ובכל מצב.
גם במצבים הכי קשים ובמקומות הכי נמוכים ניתן למצוא אנשים ודברים להודות עליהם. 
זהו שריר מחשבתי-רגשי שניתן לפתח ולהפעיל מתוך בחירה.
חיבור להכרת תודה אינו קריאה לראות הכול במשקפיים ורודים או להתנתק מהכאב והעצב שלנו.
הכרת תודה ושמחה חיות לצד עצב וכאב ומשלימות אותם.

– לעתים, אנשים לא רוצים לוותר על הכעס והדאגה שלהם כי הם חוששים שזה יפגע בדחף שלהם לפעול.
באופן דומה, הם חושבים שאם הם יתחברו להכרת תודה, זה יוריד מהמוטיבציה שלהם לשינוי ולעשייה.
כעס ופחד הם אכן מנועים חזקים שדוחפים לפעולה.
הכרת תודה ואהבה הן מנועים חזקים לא פחות.
ניתן להיות בהכרת תודה להיבטים מסוימים בחיינו ובו בזמן לפעול בנחישות ובעוצמה לשינוי מימדים אחרים.
התדר האנרגטי (ניתן למדוד את זה) של הכרת תודה, תקווה ואהבה גבוה יותר מתדר של כעס, פחד ונקמה.

– כשמתעוררות בתוכי תחושות של כעס, שנאה ודחייה כלפי אנשים מסוימים,
"לכבד כל אדם" מזכיר לי שגם התפיסה שלי מוגבלת ומוטה,
ובעיקר הוא מזמין אותי לבזבז פחות אנרגיה על שיפוטיות כלפי אחרים,
ובמקום זאת, למקד אותה ולהפנות אותה למה שחשוב לי ליצור, לשנות ולעשות.

**
חמישה עקרונות בסה"כ.
דקה וחצי להבין, חיים שלמים ליישם.
תרגול אינסופי שלא מסתיים לעולם.

האם אני מצליח ליישם את כל חמשת העקרונות בכל רגע ורגע?
כמובן שלא… אבל,
בכל פעם שאני נזכר בהם אני יכול להשתדל לחיות לאורם ולהמשיך לתרגל אותם ולהתאמן בהם.
רק היום.
רק הרגע.

התחברתם לפוסט הזה?
אל תשאירו את זה ברמת המחשבה החולפת.
נסו ליישם כבר היום:
הפחיתו כעס ודאגה. התחברו להכרת תודה.
צאו לפעולה אקטיבית המקדמת משהו או מישהו שחשוב לכם ויקר ללבכם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
לעומת זאת זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדד איכות של מערכות מידע, אפשר לחשוב על מדדים לאיכות החיים האנושית:

א. זב"ד – זמן בין דאגות:
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
ב. זב"כ – זמן בין כעסים:
מה הזמן הממוצע שעובר בין כעס מסוים לכעס אחר אצלכם?
זב"כ אפס אומר שבכל רגע נתון אתם כועסים על משהו.
כשהזב"כ שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו אתם משוחררים מכעס על דברים שקרו בעבר.
זב"כ נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בכעס, בשיפוטיות, בהאשמות כלפי אנשים, התרחשויות, פעולות ואמירות.
הכעס יכול להיות מופנה כלפי אנשים או מצבים, כלפי אחרים או כלפי אצלכם.
בכל אותו זמן אתם חיים בעבר, מסרבים לקבל את מה שכבר קרה ואינכם נוכחים כאן.

**
ג. זב"ח – זמן בין חגיגות:
מה הזמן הממוצע שעובר בין חגיגה אחת לאחרת?
הכוונה אינה לחגיגת יום הולדת או לאירוע חיצוני טקסי אחר אלא לתחושה אותנטית של שמחה והכרת תודה.
כשהזב"ח שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תחוו חגיגה, שמחה, הכרת תודה, אושר, סיפוק ושביעות רצון.
זב"ח נמוך מצביע על איכות חיים גבוהה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מופנה להכרת תודה, לכל מה שכבר קיים ושאינו מובן מאליו.

**
חמש נקודות למחשבה:

1.קיים קשר בין שלושת המדדים הללו: זב"ד וזב"כ נמוכים יביאו לזב"ח גבוה.
ריבוי דאגות מהעתיד וריבוי כעסים על העבר מביאים לשביעות רצון נמוכה מההווה, ולהיפך.
איך זה אצלך?
מה הזב"ד, הזב"כ והזב"ח שלך?

2. המדדים של שני אנשים שחווים מצבים אוביקטיביים דומים יכולים להיות שונים לחלוטין.
המציאות החיצונית ונסיבות החיים שלנו לא מגדירות את התגובה החשיבתית, הרגשית והנפשית שלנו.
הן משפיעות עליה, אך הן אינן קובעות או מגדירות אותה.
כעס, דאגה וחגיגה נובעים במידה רבה מבחירות תשומת הלב שלנו.

3. אחת השיטות הכי אפקטיביות לשנות את מדדי הזב"ד, זב"כ, זב"ח היא מודעות.
הבדיקה הסקרנית איפה תשומת הלב שלכם כרגע יכולה להשפיע מיידית ובעוצמה רבה.
לפני זמן מה שמתי לב שאני מודאג מסדנה שהייתי אמור להעביר.
מייד לאחר הסדנה (שהתנהלה לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מודאג ממשימה שרציתי להשלים.
מייד לאחר השלמת המשימה (שוב לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מוטרד מכך שאולי אאחר לאזכרה שהיה חשוב לי להגיע אליה בזמן.
מייד לאחר שהגעתי בזמן (וחשתי הקלה) שמתי לב שאני מודאג ממשהו שיקרה מייד אחרי האזכרה.
המודעות לכך שבאופן עקבי אני מודאג ומוטרד (ושבאותה מידה הייתי יכול לחגוג ולשמוח) הציבה לי מראה חזקה ולא נעימה.

4. המחשבות שאנו חושבים והרגשות שאנו חווים הם במידה רבה הרגלים שפיתחנו עם השנים.
ניתן לשנות את אנרגיית הכעס והדאגה שלנו.
ניתן לשנות גם את אנרגיית החגיגה, השמחה והכרת התודה שלנו.
השינוי אפשרי ועובר דרך תרגול מתמשך של תשומת לב.

5. החוכמה היא לא לסיים רק את העניין הזה ואז לחכות שהעניין הבא יסתיים, ואז אולי (אם כל הכוכבים יסתדרו) לחגוג, לשמוח ולנוח.
תמיד יש ויהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות.
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך.

עכשיו (גם בנסיבות הנוכחיות) זה הזמן לחוות, לחגוג, לשמוח, להנות מהדרך ולהכיר תודה.
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להתאבל, להחזיק את המתח ואת הקושי.

החיים הם עכשיו והם גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא מיקוד תשומת הלב.
עם השנים מתחדדת לי ההבנה שתשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו,
משאב המשפיע עלינו יותר מכל משאב אחר.

מה הכוונה? איך זה קורה בדיוק?

ברגע זה קורים סביבנו, במדינה ובעולם, אינסוף דברים.
יכולת הקליטה והעיבוד שלנו מוגבלים ולא אינסופיים,
ולכן, מתוך אותו אינסוף דברים שקורים אנחנו מתמקדים בחלק קטן בלבד ומסננים את השאר.
המשמעות של זה היא שהמציאות שאנו חווים, אינה מציאות אובייקטיבית,
אלא מציאות סובייקטיבית הנוצרת מהפילטרים, הפרשנויות שלנו והמשמעויות שאנו מייחסים לדברים.

הדברים שאנו ממקדים בהם את תשומת לבנו, הדרך שבה אנו מפרשים אותם,
והפעולות שאנחנו בוחרים לעשות בנוגע אליהם, משפיעים על חיינו ומעצבים אותם יותר מכל דבר אחר.
וזו הסיבה שתשומת הלב שלנו היא המשאב הכי חשוב ומשפיע (הרבה יותר מכסף או זמן).

לשם ההמחשה, המלחמה שכולנו חווים ברגע זה היא סוביייקטיבית לחלוטין:
בחצי השעה הקרובה צפייה בערוץ 11 או בערוץ 14 תייצר אצלנו חוויה שונה של המלחמה.
גלישה ושוטטות בקבוצות שונות של וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגראם תייצר לנו מציאויות מקבילות.
ואם בחצי השעה הקרובה נבחר לצפות בסדרה קומית, לבשל, לבקר פצוע בבית החולים, או לצאת לריצה בגשם,
תהיה לכך השפעה אחרת לחלוטין עלינו, על תפיסת המציאות שלנו, ועל חיינו.

מיקוד בחצי הכוס המלאה או בחצי הכוס הריקה יוצר חווית חיים שונה לחלוטין.
מיקוד בהתרעות מודיעיניות או התעלמות מהן משנה מסלול של מדינה שלמה.
השאלות "איך אפשר לעזור?" או "מה יצא לי מזה?" יובילו את מחשבותינו ופעולותינו למקומות שונים.

הרעיון המשולב הבא מרגש אותי מאוד:

(1) תשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו.
(2) בכל רגע אנחנו יכולים לבחור היכן למקד את תשומת הלב.
(3) למיקוד תשומת לבנו יש השפעה עצומה ומיידית על חיינו (אולי יותר מלכל פעולה אחרת).
(4) מיקוד תשומת הלב היא מיומנות שניתן לפתח.

אני מוצא פה פוטנציאל התפתחות אינסופי,
תרגול יומיומי לכל החיים בעל השפעה אדירה עלינו ועל סביבתנו.

אחד הפרקים הכי חשובים בעיניי בתחום של תשומת הלב הוא עבודה עם טריגרים.

"טריגר" הוא כל דבר שנכנס למרחב תשומת הלב שלנו ומשפיע עלינו:
שיחת טלפון, הודעה שקיבלנו, כותרת שקראנו, משפט שמישהו אמר לנו או משהו שראינו.
מדי יום אנחנו פוגשים עשרות טריגרים ומופעלים על ידם, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

הנה רק כמה דוגמאות לטריגרים שחוויתי השבוע:
– ההודעה הקשה על אסון המילואימניקים בעזה.
– משפט שמישהו אמר לי בסדנת מנהלים ושקטע רצף מחשבה-הנחייה שהייתי בו.
– עדכון מחבר לעבודה בנוגע לנושא חשוב שלא שמחתי לשמוע.
– תגובה כעוסה מידידה שעוררה בי אי-נוחות.

ביום שני הבא, 5.2.24 אני מתכנן לקיים מפגש וירטואלי שיתמקד בנושא של עבודה עם טריגרים.
לטעמי זהו פרק מרכזי ואחד החשובים בכל מה שקשור לפיתוח מיומנות תשומת לב.

במהלך המפגש ניגע במספר נושאים, ביניהם:
– מה זה טריגר
– סוגי טריגרים
– איך לזהות שהופעלנו על ידי טריגר
– איך לגלות את הסיפור הפנימי שמפעיל אותנו
– איך להקטין השפעות והשלכות בזמן שאנחנו מופעלים על ידי טריגר
– איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו
– מה קורה במצבים שבהם הטריגר חזק במיוחד

במהלך המפגש אציג לראשונה רעיונות וכלים חדשים ומקוריים שהתפתחו אצלי בחודשים האחרונים.

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת.

ניתן להרשם בקישור הבא.

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.

לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש.

הנה שוב טופס ההרשמה למפגש "עבודה עם טריגרים".

ניפגש בקרוב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש רעיון בספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מאת סטיבן קובי,
שקראתי לראשונה לפני למעלה שלושים שנה, שנגע בי מאוד ושמלווה אותי מאז:
תארו לעצמכם, שאתם מתעוררים בוקר אחד ומגלים שכל חייכם טיפסתם על הסולם הלא נכון.
אפשר למשל לטפס במעלה הקריירה בהצלחה רבה, כדי לגלות שלאורך השנים פגעתם בבריאותכם,
או הזנחתם את מערכות היחסים החשובות שלכם.
דמיינו לעצמכם את תחושת העצב, הכאב וההחמצה שתרגישו, כשתגלו שאתם במקום גבוה בסולם,
אולי אפילו מקום שממש רציתם להגיע אליו ושעבדתם קשה בכדי שזה יקרה,
כדי לגלות שזהו הסולם הלא נכון עבורכם.
המשמעות של גילוי שכזה, בשלב כזה בחיים,
היא שכנראה מאוחר מדי לתקן, יש דברים שלא ניתן להחזיר לאחור.
טעיתם בניווט: הגעתם ליעד שכיוונתם אליו, אך מסתבר שזה לא היעד הנכון עבורכם.

**
כשקראתי על הרעיון הזה לראשונה, הוא עורר בי פחד:
פחד לחוש כאב גדול ותחושת החמצה ברגע הגילוי,
פחד להתעורר ולגלות שאני בנקודת אל-חזור,
פחד להתבלבל ולפספס את החיים ואת מה שחשוב בחיים.

מאז, בזכות הפחד הזה, בכל כמה חודשים או שנים, אני מתבונן בעצמי,
בוחן את ההחלטות והפעולות שלי ובודק שוב ושוב האם אני מטפס על הסולם הנכון עבורי:
האם אני חי ומתנהל בצורה שאני מרגיש שלם איתה, שמשקפת את הערכים המובילים שלי,
שמקטינה את הסיכוי להתעורר בוקר אחד ולגלות שחיי התפספסו או איבדו כיוון.

הסולם הנכון הוא למעשה מערכת סולמות (יש יותר ממשהו אחד חשוב בחיינו) שמשתנה כל הזמן:
הורות לפעוטות שונה מהורות למתבגרים שונה מהורות לבוגרים שיש להם כבר ילדים משלהם.
הגדרת ההצלחה לעבודה ולקריירה בגיל 28 שונה מזו שבגיל 53.

**
השבוע התחדדה לי תובנה "סולמית" חדשה:
כשם שמי שמטפס על הסולם הלא נכון עלול להתעורר בוקר לאחר שנים של חוסר ערנות,
ולגלות את זה בהפתעה ובכאב גדול,
כך מי שלאורך השנים, מטפס על הסולם הנכון, ומקדיש זמן לדברים החשובים בחייו,
יכול להתעורר בוקר אחד, ולגלות בסיפוק, בשמחה, בהתרגשות ובהשתאות,
שלהשקעה המתמשכת, המודעת והממוקדת שלו יש פירות מתוקים ומשמעותיים במיוחד.

כשאנחנו מטפסים על שביל במעלה ההר, למרות שברור לנו שאנו בדרך,
רק כשאנו עוצרים ומביטים לאחור, אנחנו שמים לב לכמה באמת הלכנו.
הרגע הזה תמיד קצת מפתיע, ולרוב הוא מעורר בנו סיפוק וגאווה.
באופן דומה, רגעי עצירה והתבוננות במסע החיים מאפשרים לנו לשנות פרספקטיבה,
ולקלוט את הדרך שעברנו עד כה.

אם רגע הגילוי בטיפוס על הסולם הלא נכון מעורר כאב, חוסר אונים, החמצה ועצב,
הרי שרגע הגילוי בטיפוס על הסולם הנכון הוא רגע מתוק במיוחד,
שמעורר הרבה שמחה, סיפוק, התרגשות, משמעות והכרת תודה.

הדרך הבטוחה להגיע לרגע גילוי משמח ומרגש שכזה בגיל 80, 57 או 33,
להתעורר בוקר אחד ולהביט אחורה בסיפוק ובגאווה על חיים משמעותיים, שמחים ומלאים,
היא לחיות חיים משמעותיים, שמחים ומלאים, מדי יום ביומו לאורך זמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר חודשים,
שבה מישהו אמר שיש לו "חיים משעממים" כי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר:
עסוק בלעזור ולעשות טוב לכל מיני אנשים, בכל מיני דרכים ומקומות.

המחשבה על זה עלתה לי באחד הבקרים השבוע והיא מרגישה לי מאוד רלוונטית ומתאימה.
אז ברמה מסוימת החיים שלי "משעממים" עכשיו:
אני מנסה להתמקד בדבר מרכזי אחד והוא הפחתת סבל ועשיית טוב, לעצמי, למשפחתי ובסביבתי.

כשאני כותב את המילים הללו, יש בי חשש שהן ייתפסו כ"קרות" או "אדישות",
שמישהו יפרש אותן כסוג של רוחניות מנותקת בסגנון "הכול לטובה" או משהו כזה.

אני ממש לא חושב במונחים כאלו עכשיו, בתקופה כה מורכבת כשכל כך הרבה אנשים חווים אבל, כאב, עצב, דאגה, פחד חוסר אונים וחוסר וודאות. 

ולצד זאת, כשיש הרבה פחד, כעס וכאב מסביב, וכשיש הרבה אנשים שחווים קשיים וזקוקים לעזרה,
יש גם הרבה הזדמנויות להרבות טוב, לעזור ולתמוך.

בתקופה כזו חשוב לזכור שבכל שיחה או פעולה,
אנחנו מרבים טוב או מעצימים סבל, מפקידים או מושכים אנרגיה.
במיוחד עכשיו, כשרבים מאיתנו בתפקוד חלקי או כזה שאינו מיטבי,
אנחנו עדיין יכולים לעשות כמיטב יכולתנו.
זה באחריותינו ולבחירתנו.
ולפעמים הדבר החשוב והדחוף ביותר הוא לטפל בעצמנו, להחזיק מעמד, 
להתנתק מהחדשות, לצאת להליכה, לאכול או ללכת לישון.

מיקוד בלהרבות טוב, לעצמנו ולאחרים, דרך פעולות שונות,
זו אחת הדרכים הכי אפקטיביות עכשיו לתרום למצב, לסייע לאחרים, ולשמור על עצמנו.
יש אינספור דרכים להרבות טוב בדוגמא הזו, וביניהן,
שליחת הודעת "מה נשמע" למישהו, משחק קופסא עם הילדים שלנו, התנדבות משמעותית,
או תרגול נשימות טלפוני בן כמה דקות להורדת סטרס עם לוחם בחזית שחווה לחץ נפשי.

בין שישי בערב לשבת בבוקר נדמה שהעולם התהפך.
אחד הדברים המאפיינים משברים, הוא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מתנפץ:
תפיסות מתרסקות, אמונות יסוד עמוקות מתערערות או קורסות,
התפקיד והתפקוד שלנו משתנים, ואיתם גם סדר היום, האינטרקאציות וסדרי העדיפויות.
הרציפות הקטועה הזו בין מה שהיה למה שעכשיו, מייצרת תחושת כאוס, חוסר שליטה וחוסר וודאות.

גם אני, כמו כולם, מטולטל ומנסה ליצור לעצמי ודאות מסוימת, להפחית חוסר אונים, להחזיר חלק מהשליטה.
אחת המחשבות שעוזרות לי השבוע היא שעקרונות הליבה שלאורם אני משתדל לחיות לא השתנו או נפגעו.

ברמה מסוימת, לפחות הרציפות הזו נשמרת:
להרבות טוב ולהפחית סבל, להתמקד במעגלי ההשפעה שלי, להחזיק תקווה, לקחת אחריות אישית ולשמור על עצמי.

יש פה גרעין חזק שאם מקפידים עליו הוא בעל כוח אדיר והשפעה עצומה, גם על עצמנו וגם על הסביבה שלנו.

אני מוצא בעקרונות הללו תירגול רוחני-מעשי עמוק ומחובר למציאות, שניתן וחשוב לעשות עכשיו.
הוא כולל לקיחת אחריות אישית על המחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו,
תוך הכרה גם ביכולת ההשפעה העצומה שלנו להרבות טוב ולהפחית סבל,
וגם באפסות שלנו אל מול כוחות חזקים ורבים שפועלים כרגע.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.
פעולה פעולה.
יום ביומו.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע השתתפתי בסמינר בן שלושה ימים בנושא ניהול ומנהיגות.
האירוע הובל על ידי ארגון "מעוז" בהנחייתו הנפלאה של פרופסור ג'ושוע מרגוליס מבית הספר לניהול בהרווארד.
לוח הזמנים היה אינטנסיבי מאוד עם פעילות רצופה משמונה בבוקר ועד שעות הערב המאוחרות.

לפני הכנס, חשבתי לעצמי שאולי אקדיש את הפוסט השבועי למשהו מעניין שאלמד או לחוויה עוצמתית שאעבור.
לא ידעתי מה בדיוק זה יהיה, אבל היה לי ברור שאצא עם הרבה למידות וחוויות.

אחרי שלושה ימים סיימתי עם "הלשון בחוץ": רווי מנטלית, מוצף רגשית ותשוש פיזית.
הכנס הסתיים ביום רביעי בערב, ואני עדיין מרגיש חלק מהעייפות והרוויה הזו.

אז מתוך שלל הלמידות והחוויות בכנס, הנה משהו אחד שתפס אותי ושאני רוצה לחלוק אתכם:

הדקות הראשונות של הפתיחה.

דמיינו את הסיטואציה הבאה:
אתם נמצאים באולם ענק, המכיל שלושה "ח" גדולים זה בתוך זה.
לצדכם בכנס עוד כמאה משתתפות ומשתתפים,
רבים מהם בעלי תפקידי ניהול הובלה משמעותיים.
יש לכם הכרות מסוימת עם חלק מהאנשים אך לא עם כולם.
נאומי הפתיחה "הרגילים" התחילו לפני מספר דקות והם לקראת סיום.
ממש בעוד רגע יעלה פרופסור מרגוליס ויתחיל בהנחייה.

פרופסור מרגוליס עולה לבמה לקול מחיאות הכפיים.
כל האנשים שבחדר מכירים אותו וזכו ללמוד איתו בעבר.
הוא מחייך את החיוך הרחב והצנוע שלו, אומר כמה מילות פתיחה,
ואז מבקש מכולם לפתוח את המחברות.

"בואו נתחיל בחידוד כוונות" הוא אומר.

על השקף שמאחוריו מופיעות 4 שאלות.
"קחו לכם כמה דקות וכתבו לעצמכם את תשובתיכם במחברות"

1. איך אני רוצה להיות בשעה הקרובה?

2. איך אני רוצה להיות בשלושת הימים הקרובים?

3. איך אני רוצה שאחרים יחוו אותי?

4. איך אני רוצה שאחרים יחוו את עצמם?

המשתתפים מתכנסים לתוך עצמם,
מחפשים את התשובה המדויקת להם ומתחילים לכתוב.

סשן מנהיגות בן שלושה ימים,
כשבחדר יש כל כך הרבה חוכמה, ניסיון, יכולות ופוטנציאל,
וגם כל כך הרבה אגו, שיפוטים, מטענים ורגישויות,
מתחיל בחידוד כוונות אישי.

**
שתיים מארבע השאלות הללו תופסות אותי במיוחד:

2. איך אני רוצה להיות בשלושת הימים הקרובים?

"להיות"

לא מה אני רוצה להשיג ולקבל, אלא איך אני רוצה להיות.
המיקוד הוא בהוויה.
אני כותב את הדברים הראשונים שעולים לי:

פתוח.
סקרן.
מרוכז.
נינוח.
שמח.
בחווית משמעות.
לומד.

חלק ניכר מאוד ממה שיקרה בימים הקרובים יושפע מהכוונון הפנימי שלי ומאיך שאני אהיה.
זה בידיים שלי לא פחות מבידיים של מרגוליס.

**
השאלה הנוספת שתופסת את תשומת ליבי, חזקה אפילו יותר עבורי.

"3. איך אני רוצה להחוות על ידי אחרים?"

כיצורים אנושיים, אכפת לנו איך אנשים תופסים אותנו ומה הם חושבים עלינו.
חלק גדול מהזמן, במודע או שלא במודע, אנחנו עסוקים בלעשות רושם ולמכור את עצמנו.
עוצמתה של השאלה הזו היא בעצם העלאת הנקודה הזו למודעות.

גם כאן אני מתחיל לכתוב את מה שעולה לי.

קשוב.
קרוב.
אותנטי.

ואז עולה משהו שאני מתלבט אם לכתוב אותו.

אני חושב על "חכם",
אבל מרגיש לא הכי נעים איתו ומחליט לא לכתוב אותו.

מה זה אומר עלי שאני רוצה שיחשבו שאני חכם?
שאני לא מספיק מעריך את עצמי?
האם לגיטימי בכלל לרצות דבר כזה או שזה קטנוני?
ועכשיו כשאני מודע לכך שזה עלה, עד כמה זה באמת חשוב לי?

בסופו של דבר אני כותב "בעל דעה מעניינת?"
ומוסיף לעצמי סימן שאלה כדי שאבדוק עד כמה זה באמת חשוב לי.
האם עברתי למכבסת מילים כי אני מתבייש לכתוב "חכם" או שיש כאן משהו מעבר לזה?

**
לאחר מספר דקות, פרופסור מרגוליס לוקח שוב את המיקרופון ומזמין אותנו לשלב הבא:
"עכשיו תפסו שני אנשים שאתם לא מכירים ושתפו אותם בתשובות שכתבתם לעצמכם".

אני מסתובב אחורה לשורה שמעלי ופוגש את מבטיהם של נתנאל וחימי,
שני אנשים שלא פגשתי מעולם ושאין לי מושג מי הם ומה תפקידם.
אנחנו מהנהנים זה לזה בחיוך נימוסי ואני מתרומם לעברם כדי שיהיה נוח לדבר.

אנחנו מתחילים לשתף זה את זה במה שכתבנו לעצמנו,
ואז מגיע תורי עם השאלה השלישית.
לאחר שניה של היסוס אני בוחר באותנטיות,
וחושף בפניהם את הקטע שלי עם "חכם/בעל דעה מעניינת".
הם מקשיבים בחיוך, ואנחנו עוברים הלאה וממשיכים לשתף בינינו.
אין דרמה.

שתי דקות לאחר מכן פרופסור מרגוליס עוצר אותנו,
ומתחיל להרביץ בנו את "תורתו" עם קייס מנהיגותי ראשון.

**
כנראה שלא סתם בחרתי לכתוב השבוע דווקא על דקות הפתיחה של הסמינר.

בפרספקטיבה של מספר ימים אחרי,
אני בטוח שלחידוד הכוונות היתה השפעה גדולה על איך שהייתי,
וכתוצאה מכך על איך התפתח האירוע עבורי.

אני פחות בטוח בנוגע לאיך אחרים חוו אותי,
אך עצם ההתייחסות המודעת למה הייתי רוצה, ההכרה בכך והשיתוף הפומבי בזה,
עזרו לי להתמקד, לשחרר "רעשי רקע" ולחסוך אנרגיה.

ופרופסור מרגוליס?
זו רק דוגמא אחת, איך בתרגיל קצר של כמה דקות הוא משנה את האנרגיה בחדר ונוגע בכל כך הרבה אנשים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אם אהבת את הפוסט הזה כדאי לך לקרוא גם את "המנהיג האמיץ והמפסידן המתחזה" שכתבתי לאחר כנס מנהיגות קודם עם פרופסור מרגוליס. 

על פי "עיקרון המסדרון", שכשאנו עומדים בפתחו של מסדרון ומתלבטים האם להיכנס אליו או לא,
אין לנו יכולת לראות את כולו ולהבין מה הוא מכיל ולאן הוא ייקח אותנו.
נקודת המבט שלנו צרה ומוגבלת.
אנו רואים את חמשת המטרים הקרובים ואולי דלת אחת או שתיים, אך לא יותר מזה.

"מסדרון" בחיים הוא נתיב שאנו יכולים לבחור בו ושתהיה לו השפעה על חיינו, לדוגמא:
מה ללמוד, במה לעבוד, איזה פרויקט לקחת, לאן לטוס אחרי הצבא, עם מי להתחתן ואיפה לגור.
בכל מסדרון חיים ישנן דלתות רבות שרק לאחר שניכנס אליו נוכל להבחין בהן.
מרגע שהבחנו בהן, נוכל לבחור האם לעבור דרכן או להמשיך לצעוד לאורך המסדרון מבלי להיכנס אליהן.
כשנבחר לפתוח דלת מסוימת ולעבור דרכה, היא תוביל אותנו לדלתות נוספות ואולי אפילו למסדרון חדש.

**
כשמסדרון מזמין אותנו להיכנס אליו, עלינו לקבל החלטה.
האם נגיד לו "כן" ונעשה צעד פנימה, או שנגיד "לא" ונמשיך בדרכנו?

ישנם שני סוגים עיקריים של "לא":
יש "לא" הנובע מפחד, מחוסר ביטחון, מחשש שזה גדול עלינו, שלא נצליח, שמחיר הבחירה יהיה גבוה מדי.
ויש "לא" הנובע מאהבה, מתשוקה וממחויבות למשהו אחר, חשוב יותר, שהוא למעשה ה"כן" שלנו.

באופן דומה, ישנם גם שני סוגים של "כן":
יש "כן" הנובע מאהבה, מתשוקה, מרצון לעשות וליצור.
ויש "כן" הנובע מאי נעימות, מחשש להפסיד משהו או מחוסר רצון לפספס הזדמנות.

**
לרוב כשמדברים על "עיקרון המסדרון" מדגישים את החשיבות של להעז להגיד "כן" ולקפוץ למים,
להגביל את זמן ההתלבטות ולא לתת לחוסר הוודאות והחששות לעצור אותנו.
ההמלצה הזו חשובה ויכולה לחסוך לנו הרבה כאב ראש ובזבוז אנרגיה.
אך בעיניי יש כאן רעיון נוסף, חשוב לא פחות, שהשפעתו על חיינו משמעותית במיוחד:

להגיד "לא".

חשוב מאוד להגדיר לעצמנו מה "המסדרון המרכזי" שאנו בוחרים להיכנס אליו,
ושאנחנו רוצים להתמסר ולהתחייב אליו.
ואז פשוט לצעוד בו, להתקדם בהתמדה.
תחשבו לדוגמא על זוגיות, קריירה, לימודים או עבודה על מטרה מאתגרת.
ברגע נתון או בתקופת זמן מסוימת, אי אפשר לצעוד באינספור מסדרונות.
כשנגיד "כן" למסדרון מסוים, בהכרח נוותר על מסדרונות אחרים,
אבל הבחירה להכנס אליו תפגיש אותנו עם שלל אפשרויות והזדמנויות שאיננו רואים או מסוגלים לדמיין.

כשאנחנו אומרים "כן" למסדרון,
אנחנו גם מקבלים החלטה ראשונית של קפיצה למים ויציאה לדרך,
וגם מסמנים לעצמנו נתיב מרכזי שנרצה להתמיד בו.

**
השבוע מצאתי את עצמי חושב על אחד המסדרונות שלי:
פרויקט שאמרתי לו "כן" לפני מספר שבועות,
ושבתקופה הקרובה צפוי לדרוש חלק ניכר מתשומת הלב שלי ומזמני הפנוי.
הוא לא מסדרון גדול של "קריירה", "לימודים" או "זוגיות", אלא משהו יותר מצומצם,
אך אני עדיין מתייחס אליו כמסדרון,
כיון שהתנועה שלי בו מפגישה אותי עם הרבה דלתות ופיצולים שלא הייתי פוגש אלמלא נכנסתי אליו.

לאחר כשלושה שבועות של השקעה ממוקדת בפרויקט הזה,
הגעתי ל"דלת" שלא צפיתי לפני כן ונדרשתי לקבל החלטה:
קיבלתי הזמנה מעניינת לפרויקט אחר שהפוטנציאל הגלום בו גדול.
סביר להניח שאם הייתי מקבל את ההזמנה הזו לפני חודש הייתי קופץ עליה ב"כן" מיידי.
זו יכולה להיות אחלה הזדמנות ויהיה לי ממש חבל לפספס אותה.
היה לי ממש קשה לומר "לא" כי זו באמת הזמנה מרגשת ואטרקטיבית.
התחושה היתה שהיקום מעמיד אותי במבחן ובודק עד כמה אני רציני בנוגע לפרויקט שלי.

התלבטתי במשך יום או יומיים ובסופו של דבר החלטתי לומר "כן" חלש.
"כן" חלש זה להסכים לעשות צעד קטן ולהתקרב, מבלי להתחייב.
דוגמא ל"כן" חלש זה להיפגש עם מישהו כדי לשמוע קצת יותר או להקדיש שעה לקריאה על הנושא.
"כן" חלש מהסוג הזה היא אפשרות מפתה במיוחד,
כי היא יוצרת את הרושם שאפשר גם להמשיך במסדרון המרכזי וגם להשאיר את האופציות פתוחות.
ה"כן" החלש שלי היה להגיד שמעניין אותי לשמוע יותר מבלי להתחייב עדיין.
סיפרתי לעצמי שרק אציץ מבעד לדלת החדשה, כך שזה לא באמת יסיט אותי מהפרויקט שלי.

אבל זה לא עובד ככה.

"כן" חלש מפצל את תשומת הלב והאנרגיה ופוגע במחויבות ובמיקוד שלנו.
ממש כמו מים שמתחילים לזלוג לצדדים ופוגעים בזרם המרכזי.
כמה ימים לאחר "הכן" החלש, דבר הוביל לדבר וצעד קטן לצעד קצת יותר גדול.
ה"כן" החלש התחזק, מבלי שקיבלתי החלטה ללכת עליו.
מצאתי את עצמי משקיע בו עוד ועוד זמן, אנרגיה ותשומת לב, הרבה יותר מכפי שתיכננתי.
רק עכשיו, כשאני עוצר לחשוב על זה, אני קולט שבימים האחרונים השקעתי כבר מעל עשר שעות
של קריאת מאמרים, הקשבה לחומרים, כתיבת מחשבות, פגישה עם אדם מסוים ושתי שיחות טלפון.
כל זה בא על חשבון הפרויקט המרכזי שחשוב לי לקדם.
בדיעבד, משהו בי מצטער שלא אמרתי "לא" להזמנה האטרקטיבית כבר בהתחלה.
שוב נפלתי בפיתוי הזה.
אני משלם את המחיר עכשיו שהוא הרבה מעבר למספר השעות שהושקעו:
מומנטום חזק של תנועה ויצירתיות שהתרומם בשבועות האחרונים נקטע בגלל ה"כן" החלש שלי שהתנפח.

**
אמירת "לא" מתוך מחויבות, התמסרות ואהבה היא למעשה אמירת "כן" חזקה.
כשאנחנו מתקדמים במסדרון ואומרים "לא" להזמנה,
אנחנו סוגרים דלת צדדית, שומרים על מיקוד ומתקדמים במסדרון שבחרנו בו.
אמירת "לא" לדלת צדדית גם סוגרת אפשרויות, גם מחזקת את התנועה בנתיב המרכזי שלנו,
וגם מקרבת אותנו לרצף אירועים משמעותיים שייתכן ולא ייתרחשו אלמלא ה"לא" הנחרץ.

כנראה שהגיע זמני לסגור את הדלת, לומר "לא" ולחזור למסדרון שלי.

ומה אתך? מה ה"מסדרון", ה"כן" וה"לא" שלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשמייקי, שלושים קילו של שרירים ועצמות, ועשרה קילו של שומן, שערות, תמימות וטוב לב,
השתולל הבוקר על הדשא הגדול שליד רחוב המוביל, זה היה רגע מהנה במיוחד.
יש משהו כל כך פשוט ומשמח בריצה הזו אחרי מקל מזדמן שנזרק שוב ושוב,
או בהתגלגלות נטולת הדאגות מהבטן לגב ובחזרה לבטן, על הדשא הלח והקצוץ,
כששמש הבוקר הנעימה והלא חמה מדי עדיין מלטפת את שנינו.

היינו שם שנינו לבד, לא מפריעים לאף אחד, חוגגים את החיים,
משוחררים וחופשיים לכמה דקות של זמן איכות מדהים, לפני שהיום מתחיל.

אולי בגלל זה, המעבר היה כל-כך חד, כשפתאום הסתובבתי וקלטתי את הפקח של העירייה מצלם אותנו.
צמצמתי במהירות טווח לכיוונו של מייקי, ששכב על הדשא בעיניים שובבות במרחק של 20 מטר ממני,
חיברתי אליו בזריזות את הרצועה וקיוויתי שהפקח שכבר התחיל להתקרב לעברנו יוותר לי הפעם.

**
לצערי, מהר מאוד הבנתי שאני הולך לחטוף דוח. וזה ממש עצבן אותי .
אמרתי לו שאני תמיד מקפיד ללכת עם רצועה וזו פעם ראשונה שאני משחרר את מייקי לכמה דקות.
ביקשתי שייתן לי אזהרה הפעם, ואם הוא היה רוצה הוא היה יכול,
אבל כנראה שהיה יותר חשוב לו לעמוד במכסות שלו.
אני יודע בוודאות שחלק מהאנשים בשכונה קיבלו רק אזהרות.
אולי זה בגלל שאני אשכנזי. או גבר.
אני לא בטוח שמישהו עם גוון עור יותר כהה משלי,
או מישהי שהיתה מחייכת ומתחנחנת אליו היו מקבלים ממנו את הדוח הזה באותה סיטואציה.
500 ₪ זה הרבה כסף.
היה משהו ממש אנתיפטי ולא נחמד בפקח הזה.
נכון, מייקי משוחרר וזה באמת בניגוד לחוק היבש, אבל אפשר לחשוב מה כבר קרה.
זה היה באזור גדול ופתוח ללא אף אחד בסביבה, כך שזה לא באמת מפריע למישהו.

כשכבר הבנתי שהוא לא הולך לוותר לי, התעצבנתי שהוא מתעכב ומעכב אותי,
מסתבך עם המכשיר הזה שלו ולא מצליח לתפעל אותו במשך דקות ארוכות.
זה לא מדע טילים, כולה דוח.
שייתן כבר את הדוח הזה וישחרר אותי.
באיזשהו שלב, אמרתי לו שאני מאחר לעבודה, שאין לי את כל היום ושאני צריך ללכת.
שאלתי אם זה ייקח עוד הרבה זמן ואם הוא יכול לתקתק את זה כבר או לשלוח לי בדואר,
כי יש לי עוד כמה דברים לעשות היום.

**
כל המחשבות והתחושות הללו קפצו לי בצורה אוטומטית באותן שלוש או חמש דקות,
כשעמדתי שם על הדשא הרטוב ליד הפקח עם מייקי לידי.
היה לי מעניין לשים לזרימה שלהן בתוכי ולהשפעה שלהן עלי
כמו באיזה "מצעד הקורבנות" של "אכלו לי שתו לי" שבו כולם אשמים חוץ ממני.

כמובן שהאחריות המרכזית בכל הסיפור הזה היא שלי.
אני זה שבחר לשחרר את מייקי ולאפשר לו להסתובב בלי רצועה,
למרות שידעתי שייתכן שנפגוש פקחים ושזה עלול לעלות לי בדוח.
אולי הפקח לא הפגין את שיא הלבביות והחום, אבל התגובה ושפת הגוף שלי היו אפילו עוד יותר קרות וזעופות.
זה נכון שכמה אנשים בשכונה קיבלו אזהרות ולא דוח אבל הרבה יותר קיבלו דוחות, חלקם יותר מפעם אחת.

נראה לי שמה שהכי הכעיס אותי זה שבדקות המעטות שביליתי עם הפקח שיקרתי יותר מפעם אחת:
זו לא באמת הפעם הראשונה שאני משחרר את מייקי, זו פשוט הפעם הראשונה שאני נתפס.
למעשה הפעם השנייה, כי בפעם הראשונה, לפני שנה בערך, קיבלתי רק אזהרה.
והאמת היא שאני גם לא כזה ממהר. יכולתי להישאר שם עוד שתי דקות ולא היה קורה כלום.
אם הפקח לא היה מגיע כנראה שמייקי ואני היינו מתענגים על עוד רבע שעה לפחות של זמן איכות.

והמחשבות הללו על זה שהפקח עושה לי דווקא רק כי אני אשכנזי..? מאיפה הן צצו…???
אני לא בטוח מאיפה בדיוק הן הגיעו, אבל ברור לי שבבסיס שלהן עומדות דווקא השיפוטיות וההתנשאות שלי,
שלא קשורה לאדם שעומד מולי ועושה את העבודה שלו בצורה עניינית ומכבדת.

**
הבוקר, בזכות מייקי והפקח, קיבלתי הוכחה נוספת (לא שבאמת הייתי צריך אותה, יש לי מספיק כאלו),
שאני לא באיזה מקום מואר, ושעם כל הכבוד לכל מה שאני לומד, מתרגל ומלמד כבר שנים,
אני לא חסין והדרך הזו לא נגמרת לעולם.

החיים מספקים לנו אינספור הזדמנויות לתרגול.
בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים, תגובות ואירועים לא מתוכננים,
שמעוררים בנו כל מיני מחשבות, רגשות ותחושות,
המשפיעים בצורה כזו או אחרת עלינו ועל המציאות שלנו.
אי אפשר להימנע מזה וכדאי לשחרר את הפנטזיה שמתישהו זה ייעלם.

חלק מהשאלות החשובות שכדאי לשאול במצבים הללו הן איזה משקל וכמה תשומת לב אנחנו נותנים להם,
עד כמה הם מסיטים אותנו, את המחשבות ואת האנרגיה שלנו מהאנשים והדברים החשובים בחיינו,
עד כמה אנחנו לוקחים אחריות במצבים הללו, או בורחים ממנה וזורקים אותה על אחרים.

תובנה רעננה שמייקי והפקח עזרו לי לחדד הבוקר, היא שאחד הדברים המעניינים במצבים מהסוג הזה,
הוא כמה זמן לוקח לנו לעבור הלאה, לחזור ולהתמקד באנשים ובדברים החשובים בחיינו.
כמה אנרגיית חיים ותשומת לב אירוע שכזה ישאב מאתנו?
האם חצי שעה לאחר האירוע אני עדיין נהיה עסוקים בזה, נכעס על הפקח ונאשים את עצמנו?
האם זה הופך את מצב הרוח שלנו ומשפיע לנו על המשך היום? על האינטראקציות הבאות שלנו?
או שזה משהו שהיה וחלף?
שעורר בנו תסכול, כעס ושיפוטיות לכמה דקות, שלקחנו עליו אחריות והמשכנו הלאה?

נכון לרגע כתיבת השורות הללו, כחצי שעה לאחר האירוע,
הסיפור טרם נסגר במלואו כי עדיין לא שילמתי את הדוח.
הוא תלוי עכשיו בגאון על המקרר ליד הטסט לטויוטה שצריך לשלם בקרוב.
החלטתי לשמור לעירייה בחודש-חודשיים הקרובים על חמש מאות השקלים שלהם בחשבון שלי.

אבל האירוע הרגשי-אנרגטי כבר מאחוריי.
שיחררתי את הפקח, את חמש מאות השקלים ואת המחשבות-תחושות הראשוניות שעלו בי.

אני ממשיך הלאה, לאנשים ולדברים החשובים בחיי.
הרווחתי ביושר עוד שיעור חשוב (בעלות של 500 ₪) ואפילו יצאתי עם בונוס של פוסט שבועי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך. 

מומחי שיווק ממליצים להשתמש בכותרות שמעוררות סקרנות,
הגורמות לאנשים להקליק על הקישור ומושכות אותם לקרוא את המשך הכתבה.
"חמשת החוקים להצלחה מטאורית" היא דוגמא לכותרת כזו,
כי הצלחה זה משהו שכולם רוצים וכששומעים על "חמשת ה-חוקים" יש בזה משהו מגרה ומושך.
גם אם אנחנו לא מאמינים שמישהו יגלה לנו סוד מדהים שישנה את חיינו,
עדיין מסקרן אותנו לקרוא,
במיוחד אם המחיר שאנו משלמים בכדי לקבל את זה הוא רק פתיחה של מייל או הקלקה על קישור.

השימוש בה' הידיעה הוא גם מעצבן וגם מסקרן:
הוא מרמז שיש בדיוק חמישה חוקים, לא ארבעה ולא שבעה,
שהחוקים הללו חשובים יותר מכל החוקים האחרים,
ושאם רק נכיר אותם ונפעל לפיהם נצליח.

נו באמת…

כיום, לאחר מפגש עם מאות או אלפי כותרת בסגנון הזה, לצד סקרנות אינסטינקטיבית,
מתעוררת בי ספקנות ואפילו התנגדות כלפי התרגיל השיווקי המניפולטיבי שעושים עלי.
למדתי לזהות את הפורמט הזה ואני מריח אותו מקילומטר.
או שמישהו מנסה למכור לי משהו שאני לא צריך,
או שהוא פשוט לא מבין את המורכבות של החיים וחושב שאפשר לרדד הכול לחמשת ה-חוקים.

**
את חמשת החוקים להצלחה מטאורית, פגשתי היום בסניף "סיפור חוזר" בכפר סבא,
בעמוד 115 של הספר "כוחה של נתינה – סיפור קטן על רעיון עסקי גדול",
שזו עוד דוגמא לכותרת אפקטיבית שכתובה עפ"י חוקי הפורמט השיווקי.

אחרי שתי דקות של דפדוף ספקני-שיפוטי בספר הקצר הזה,
החלטתי להכניס יד לכיס הימני שלי, להוציא שטר של עשרים שקלים ולרכוש אותו.
לא בגלל שמצאתי שם עומק יוצא דופן מפתיע,
או זוית מעוררת מחשבה שמשנה לי את הפרספקטיבה,
אלא דווקא בגלל שזה סיפור קיטשי זורם ואפקטיבי.

אף פעם אל תזלזלו בסיפור קיטשי אפקטיבי שיכול להניע לפעולה:
לחצי המרתון הראשון שלי נרשמתי לאחר שעתיים של סדנת מוטיבציה,
שהועברה על ידי מנחה כריזמטי שלא חידש לי דבר ועדיין עורר בי את החשק לעשות את הצעד.
לפני כשנתיים לקחתי על עצמי מחויבות לתרגול יומי של מדיטציה במשך שנה שלמה,
לאחר קריאה בספר על מיינדפולנס שהרגיש לי הרבה פחות משמעותי מספרים אחרים בנושא,
אבל העלה לי את המוטיבציה והניע אותי לפעולה.

גם בקיטש יש שמץ של אמת, וכשהוא מוגש היטב, במיוחד בפורמט של סיפור, הוא נוגע ומשפיע.
כשעברתי על "חמשת החוקים להצלחה מטאורית", שמהווים סיכום של הספר,
משהו בי נפתח והתרחב והאנרגייה שלי התחילה לעלות. הרגשתי הנאה כיפית, קלילה ופשוטה.
החוקים התחברו לי לעקרונות שאני מאמין בהם,
והקפיצו אצלי מחשבות על העבודה שלי וזיכרונות מכל מיני חוויות ואירועים.
ההתעוררות הזו של אנרגיה, רגש ומחשבה בתוך דקה,
עשתה לי חשק לקרוא את הספר בעצמי וגם לקנות אותו כמתנה לבני רועי.

**
לסקרנים שביניכם, הנה "חמשת החוקים להצלחה מטאורית"
שכנראה לא ישנו את חייכם, אבל אולי יעוררו בהם משהו נחמד כמו שהם עוררו בי:

חוק הערך – שוויך האמיתי נקבע על פי מידת הערך שאתה נותן, העולה על מה שתיקח כתשלום.

חוק התגמול – ההכנסה שלך נקבעת על פי מספר האנשים שאתה משרת וטיב השירות שאתה מעניק להם.

חוק ההשפעה – ההשפעה שלך נקבעת על פי מידת יכולתך לתת קדימות לצורכיהם של האחרים.

חוק הכנות – הדבר רב הערך ביותר שאתה יכול לתת הוא את עצמך.

חוק הקבלה – המפתח לנתינה הוא להישאר פתוח לקבלה.

**
רשת "סיפור חוזר" הינה רשת של ספרים משומשים במחיר מוזל המופעלת ע"י עובדים בעלי מוגבלויות.
בגלל שאנשים רבים תורמים לסניפי הרשת את הספרים שלהם,
התחלופה שם גדולה ובכל כניסה לחנות אתם צפויים לפגוש ספרים חדשים.

בכל פעם שאתם קונים ספר בסניף של "סיפור חוזר",
אתם גם חוסכים כסף,
גם נהנים מספרים טובים באיכות מעולה,
גם תורמים לארגון חשוב שמעסיק עובדים בעלי מוגבלויות,
וגם ממחזרים במקום לקנות חדש.

וכשאתם קונים ספר כמתנת תשומת-לב למישהו אחר,
אתם מראים להם שאתם חושבים עליהם ואוהבים אותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים ישירות ממני, ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

אם תבקרו באתר שלי תוכלו לקרוא שאני רץ מרתון.

אבל אני לא.

זאת אומרת, לא עכשיו.

אמנם רצתי בעבר שני מרתונים, אך האחרון שבהם היה לפני מספר שנים.
בתקופה הזו אינני מתאמן למרתון ולא מתכנן לרוץ אחד נוסף בעתיד.
התיאור "רץ מרתון" מציין משהו היסטורי שפחות בא לידי ביטוי בהווה.
באתר שלי תוכלו לקרוא שאני גם רייקי מאסטר, בוגר לימודי הנדסה ומפקד מצטיין ביחידה מובחרת.
בדומה ל"רץ מרתון", הכול זה לשעבר.

יש הבדל גדול בין התארים שאנו נושאים והתעודות שתלויות לנו על הקיר, לבין העשייה היומיומית שלנו.
התארים והתיאורים הם סטטיים ומציינים הישג שהשגנו בעבר, מבחן שעברנו או תפקיד שקיבלנו.
(לדוגמא: שף, חגורה שחורה בקראטה, מחנך, עו"ד, מנהלת).
הם עושים רושם ונראים טוב בקורות החיים,
משפיעים על הדרך שבה אנשים תופסים אותנו,
יכולים ללמד על ההתנהלות ועל היכולות שלנו בעבר,
אך הם אינם מעידים בהכרח על מי שאנו ועל מה שאנו היום.
מנתח לב, שכבר לא מבצע ניתוחי לב, הוא מנתח לב לשעבר.
כך גם סופר מוערך ומצליח שכתב שלושה ספרים רבי-מכר לפני שנים ואינו כותב יותר.
לא צריך לצאת לפנסיה כדי להיות "לשעבר".
צריך פשוט להפסיק לעשות את מה שעשינו פעם.

בשונה מתארים סטטיים, העשייה היומיומית שלנו היא דינמית ומשתנה כל הזמן.
מי שיוצר מוזיקה הוא מוזיקאי, גם אם אף יצירה שלו לא פורסמה עדיין.
למעשה, במקרים רבים ההכרה תגיע לאחר שכבר נהיה שם במשך תקופה.
מחנכת אינה מישהי שזו כותרת התפקיד שלה, אלא זו שעוסקת בחינוך ביום-יום, עם או בלי הכותרת הזו.

**
לעתים, המבחנים שעברנו וההישגים שצברנו הם חלק מהזהות שלנו וממה שמגדיר אותנו.
ייתכן שעבדנו קשה להשיגם ושאנו גאים בהם ובדרך שעברנו.
אבל, מי ומה אנחנו היום מעבר לתארים, להישגים ולתעודות שלנו..?
עד כמה גדול הפער בין התארים-כובעים-תפקידים שאנו נושאים לבין מה שאנחנו עושים בפועל?
מרשימים ככל שיהיו הישגי העבר שלנו,
אם חלק ניכר מזמננו מוקדש להתרפקות על העבר ולסיפורי גבורה והצלחה על מי שהיינו ומה שעשינו,
ייתכן שזה סימן לכך שחסרים לנו אתגר, משמעות, התפתחות ותחושת ערך בהווה.

הנקודה הזו רלוונטית לא רק להיבטים של לימודים ועבודה, אלא גם למימדים נוספים של חיינו:
כשאנחנו מתחתנים אנחנו נהיים "בעל ואישה" או "בני/בנות זוג".
כשנולדים לנו ילדים, אנו הופכים להיות "הורים".
"בני זוג" ו"הורים" הם תארים כלליים המציינים מצב משפחתי רשמי.
עד כמה העשייה וההתנהלות שלנו בהלימה לתפקידים שחשוב לנו למלא בחיינו?
מה עשינו היום שתרם לזוגיות ולהורות שלנו ?
מה עשינו השבוע שמחובר לבני הזוג או להורים שאנחנו רוצים להיות?

**
"מבחן השבוע האחרון" היא טכניקה אפקטיבית,
המציבה בפנינו מראה בהירה ומשקפת לנו בצורה חדה איפה אנו נמצאים כרגע.
הרעיון הוא לבחור מספר מצומצם של שאלות המשקפות את מה שחשוב בחיינו,
ולענות עליהן בצורה פשוטה וכנה.

נסו לענות על השאלות הבאות (התעלמו משאלות שפחות רלוונטיות עבורכם):

– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון? איזה דבר משמעותי עשית בעבודה?
– מה למדת בשבוע האחרון? איך גדלת והתפתחת?
– כמה אושר, הנאה ושמחה חווית השבוע? כמה לחץ, כעס ותסכול?
– למה הקדשת חלק ניכר מזמנך בשבוע האחרון?
– איזה ערך משמעותי נתת ולמי השבוע?

**
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הבא שיתחיל בקרוב.
מבחן השבוע האחרון ממקד אותנו בהתנהלות העכשווית שלנו,
ומשקף לנו תמונה חדה וישירה, נעימה יותר או פחות,
בנוגע לפער שבין התארים-תפקידים-כובעים שלנו,
לבין המילים, המעשים והנוכחות שלנו בהווה.

אחת התגובות הנפוצות למבחן השבוע האחרון היא ש"הוא לא שבוע מייצג."
זה נכון גם לשבוע הנוכחי, של סוף אוגוסט.
הוא היה מיוחד, ונדרשנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא מאפיינים שבוע רגיל.
יש בזה משהו, ועדיין…
רוב השבועות הם מיוחדים ושונים.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו ומיכולת הבחירה שלנו לנתב את חיינו,
ליצור ולעצב אותם, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר