ג'ק קורנפילד מתאר בספרו "הלב הנבון" תופעה מדהימה שהתגלתה בקרב בני הקהילה הטיבטית שברחו ממולדתם וחיים בגלות.
פסיכולוגים שעבדו עימם הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו על ידי הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג מהארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים,
אלא דווקא העמיקה בהם החמלה ותחושת הערכה מלאת אושר לחיים.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה כלפי השובים שלו ושליבו ייסגר.
**
בכל פעם שאני קורא את התיאור הזה של קורנפילד (עשיתי זאת כבר עשרות פעמים),
מתעוררים בתוכי שני סוגים של תגובות פנימיות:
ראשית, אני מתמלא השראה.
יש משהו בתיאורים הללו שממש מרגש אותי ונוגע בי.
החשיפה לסיפור ולמחקר הזה מחזקת בי תקווה בנוגע למה שאפשרי ונותנת לי פרספקטיבה.
מדהים בעיניי שתרגול לב פתוח (חמלה, אמפטיה, טוב-לב, אהבה) גם במצבים קשים במיוחד,
הוא אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשמור על עצמנו ועל הבריאות הנפשית שלנו.
שנית, לצד ההשראה וההתרגשות, עולה בי ספקנות.
עד כמה התיאורים הללו רלוונטיים לרוב בני האדם?
גם אם הם מתאימים למספר מצומצם של אנשים בעלי רמה התפתחותית יוצאת דופן, מה לגבי אנשים "רגילים"?
יתרה מזאת, למה בכלל שארצה לשמור על לב פתוח לאויביי או לאנשים המחפשים לפגוע בי?
ואם אנסה לעשות זאת, האם זה לא יחליש אותי ויחזק אותם? האם זה לא יסכן אותי ואת הקרובים לי?
**
כשחזרתי אל התיאור הזה של קורנפילד השבוע,
לא יכולתי שלא לחשוב על החקיקה והמחאה המתרחשות בימים אלו.
קשה להשוות בין נזיר העובר עינויים קשים ושובה המענה אותו, לבין אנשים בעלי דעות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות.
ועם זאת, נדמה שהקיטוב והקרע שאנו חווים הולכים ומעמיקים,
שעוצמות השנאה, הפחד, התסכול, הייאוש, האלימות והזעם הולכות ומתגברות.
המונח "דמות אויב" בגישת התקשורת המקרבת מזכיר לנו שכשאנו תופסים מישהו כ"אויב",
זה במידה רבה תוצר של המחשבות-אמונות שלנו שאותו אדם "לא בסדר",
ושהוא אחראי לפגיעה בנו ולסבל שאנו חווים.
נתניהו, דודי אמסלם, יריב לוין, אהוד ברק, המפגינים שחוסמים את איילון,
ומשרתי המילואים שמפסיקים להתנדב, הן מספר דוגמאות ל"דמויות אויב" נפוצות בקרב אנשים רבים.
אני מאמין מאוד בנושא של אחריות אישית ומיקוד שליטה פנימי,
ברעיון שיש לנו יכולת בחירה במחשבות, במילים ובמעשים שלנו,
ובכך שמה שאנחנו עושים משנה ומשפיע (לטובה או לרעה).
האם יש משהו שאפשר ללמוד מהגולים הטיבטיים שרלוונטי ל"אנשים רגילים" כמונו ולמצבנו הנוכחי?
איך שומרים על לב פתוח בתקופה הזו תוך כדי מאבק נחוש לקדם דברים שחשובים לנו ושמירה על עצמנו?
איך מרחיבים את גבולות הלב הפתוח שלנו ומכלילים בו מעגל רחב יותר מאלו שחושבים כמונו?
אני משאיר את השאלות הללו פתוחות, ומזמין אתכם לכתוב לי את התשובות שעולות לכם…
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
נ.ב. אם הפוסט הזה מדבר אליכם, אולי תרצו לקרוא גם את "איך יודעים שהלילה נגמר?"