לבחור באור

חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,
אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:
"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.
אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.
לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

בסוף כל יום בימי השבעה, לאחר שהבית התרוקן מאורחים,
היא היתה אוספת את שלוש בנותיה, מסתכלת להן זו אחר זו בעיניים ובודקת לשלומן.
לאחר מכן היתה מזכירה להן כסוג של הכנה להמשך:
"בעוד כמה ימים כשהשבעה תיגמר יתחיל הפרק החדש של החיים שלנו.
אני לא יודעת איך בדיוק זה יהיה, אבל תזכרו שאנחנו תמיד ביחד.
נתמודד עם כל מה שיגיע ונעבור את זה ביחד.
לצד העצב והכאב עצומים שתמיד יהיו אתנו הבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

תחשבו על הסיטואציה הזו,
על אותה אמא שמצליחה להוציא את המילים הללו מפיה ומליבה,
שעות וימים לאחר שהיא מקבלת בשורה כל כך איומה.

בפעם הראשונה שאותה חברה סיפרה לי על הרגע הזה התרגשתי עד כדי דמעות.
התמונה הזו נחרטה בליבי למרות שלא הייתי שם.
מאז, בכל פעם שאני מספר על האירוע הזה למישהו, הקול שלי רוטט והגרון נחנק מהתרגשות.

נזכרתי באירוע הזה שוב השבוע,
כשצפיתי באירוע המוקלט "לפתוח דלת לתקווה" של עמותת אקרופוליס החדשה בישראל.
עידית אוהל, אמו של אלון אהל החטוף בעזה,
שיתפה במה שהיא עוברת ועושה מאז קבלת הבשורה הקשה על חטיפת בנה לפני יותר מארבע מאות ימים.
הדרך שבה עידית מגיבה ופועלת מזכירה לי את אמה של חברתי.

עידית מספרת איך באותו רגע קריטי עם קבלת הבשורה המרה על חטיפת אלון היא בחרה להגיב.
היא עמדה מול משפחתה, מול עיניהם המבוהלות של ילדיה, ואמרה:
"אלון נחטף, אבל אלון נחטף חי. אנחנו נעשה הכול כדי להחזיר אותו".
היא ידעה שהדרך שבה היא תגיב תקבע את הטון לא רק לרגעים הקרובים אלא לתהליך ארוך ומורכב.
היא לא אפשרה לעצמה לשקוע בתחושת קורבנות,
ובמקום זאת בחרה להתרכז בעשייה מתוך מטרה להחזיר את אלון לבית ולמדינה שאליו ירצה לחזור,
בית מלא תקווה, חיבור, משמעות ואהבה.

בדומה לאמה של חברתי, עידית נוקטת עמדה מנהיגותית ברורה.
היא בוחרת את התגובה שלה מתוך תחושת אחריות גם לבנה החטוף וגם לשאר ילדיה ובני משפחתה.
במקום להאשים את הנסיבות או להתמקד בכאב בלבד, היא בוחרת להביט קדימה ולפעול.
לפני חטיפתו אלון תכנן לשכור דירה עם חברים וחלם ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון".
כהכנה לחזרתו של אלון, עידית והמשפחה ממשיכים להגשים את חלומותיו ואת מטרותיו:
הם שכרו לו דירה בת"א עם חברים, רשמו אותו ל"רימון" ואפילו השיגו לו מלגת לימודים. רק שיחזור.
ברחבי הארץ והעולם פזורים עכשיו פסנתרים צהובים (אלון הוא מוזיקאי),
שמטרתם לחבר אנשים, לעורר מודעות לחטופים, לשלוח להם אנרגיה ולהרבות טוב.
הפסנתרים, ההתגייסות ליוזמת "משמרת 101" ופעולות ציבוריות נוספות,
נובעות ממקום עמוק של חיבור, אהבה ואחריות קולקטיבית – לתקן, ליצור ולבנות,
מתוך אמונה שחוט של משמעות מחבר בין כל פעולה קטנה לבין עתיד טוב יותר.

לא כל אחד יכול להגיב כמו עידית או אמה של חברתי במצבים כאלה,
אבל הידיעה שזו אפשרות אנושית אמיתית היא השראה אדירה ומחזקת עבורי.
אם הן יכולות, גם אחרים יכולים, ואולי גם אני.
אפשר להתרומם מעבר לתחושות הקורבנות, הייאוש, חוסר האונים או הדחף לנקום.

אם אפילו במצבים של חטיפה או אובדן ישנה דרך לבחור באור,
גם אנחנו, בחיי היומיום שלנו, יכולים לקחת אחריות על האופן שבו אנו מגיבים.
בידינו הכוח לבחור – בין ייאוש לתקווה, חוסר אונים לעשייה, קורבנות לאחריות, טיפוח החושך לטיפוח האור.
הבחירות הללו יוצרות לא רק את מי שנהיה, אלא גם את העולם שסביבנו –
משפיעות על הקרובים לנו ומניעות אדוות של כוח, השראה, ותקווה גם לאחרים.
בסופו של דבר, העתיד שלנו, האישי והקולקטיבי, נולד מהפעולות שאנו עושים עכשיו.

אם אתם מתחברים לפוסט הזה, אני ממש ממליץ לכם להקשיב למילים של עידית אהל (מדקה 43:25),
ולקבל את זה ישירות ממנה ללא התיווך שלי.
לצידה נמצאים בפאנל עוד מספר אנשים מרגשים ומעוררי השראה ותקווה שמומלץ מאוד להקשיב גם להם.

בקשה חשובה – עשו צעד והצטרפו לתמיכה במשפחות החטופים – מוצ"ש במוקדים שונים ברחבי הארץ, משמרות 101, מעגלי שיח ביום ג' בכיכר החטופים, או בכל דרך אחרת.  

**
לסיום, שני שירים שפגשתי בתחילת השבוע ושמלווים אותי מאז:

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בין חושך לאור

אחת החוויות המשמעותיות שנצרבו בי בבית הספר היסודי,
היתה הרגע בכיתה ו' שבו גיליתי שאני לא מה"מקובלים" של השכבה.

איציק וירון, שני החברים הכי טובים שלי דיברו לידי בהתרגשות על המסיבה המתוכננת ביום שישי הקרוב.
מסיבה שלא הוזמנתי אליה ושעד כה לא ידעתי על קיומה.
בשונה ממסיבות כיתתיות שכולם הוזמנו אליהן,
זו היתה מסיבה שכבתית המיועדת למספר מצומצם של "מקובלים" מכלל הכיתות.
הגילוי היה כואב:
זה לא רק שאני לא מוזמן כי אני לא מספיק מקובל,
אלא שההזמנה גם יוצרת הפרדה ביני לבין חבריי הקרובים ביותר שכן הוזמנו.
חבריי הציעו לדבר עם המארגנים ולנסות להכניס גם אותי פנימה לרשימת המוזמנים, אבל זה לא עזר.
התשובה היתה שאי אפשר להזמין את כולם וחשוב לשמור על איכות המוזמנים.
או משהו כזה..

**
למיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שבה חוויתי דחייה חברתית.
הפעם הראשונה שבה הרגשתי הן את העלבון והכעס, והן את הכמיהה להיות חלק מקבוצה סגורה שמדירה אותי.
בדיעבד, זו היתה חוויה מעצבת במיוחד, שהשפיעה עלי רבות ותרמה להתפתחות שלי.

עד אותו רגע, הייתי "מקובל" מאוד בלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה.
לקחתי את זה כמובן מאליו.
הכול בא לי בקלות, היו לי הרבה חברים וחברות,
אנשים רצו להיות בסביבתי, הקשיבו לי וראו אותי,
בחרו אותי בין הראשונים בתחרויות ספורט או במשחקי חברה.

עם יד על הלב, בשנות בית הספר היסודי,
לא מעט פעמים פגעתי באחרים כשצחקתי עליהם בפומבי,
או כשהקמתי חבורות מצומצמות והחלטתי מי יהיה בפנים ומי יהיה בחוץ.

זה לא נעשה מכוונה רעה, אלא מבורות ומחוסר רגישות.
חשבתי שזה משעשע ולא הבנתי עד כמה זה כואב.

מסיבת המקובלים שלא הוזמנתי אליה היתה מתנת חיים יקרה משמעותית במיוחד עבורי.
היא הרחיבה לי את הפרספקטיבה, העצימה את הרגישות שלי,
אפשרה לי לחוות בעוצמה משהו שטרם חוויתי,
ולהבין אחרים שעד כה הייתי "עיוור" כלפיהם וכלפי מה שהם עוברים.

**
נזכרתי באירוע הזה השבוע כשהקשבתי לשיחה מרתקת, מחכימה ומעודדת של עמיר מנחם עם חילי טרופר.
(מומלץ בחום רב להקשיב לשיחה המלאה – "איך יוצרים אחדות במציאות מפולגת")

חילי סיים את השיחה עם אזכור של רעיון חשוב שלא הכרתי,
לפיו מי שבחושך רואה את מי שבאור, אך מי שבאור לא רואה את מי שבחושך.
"מי שנתון באורה אינו רואה למי שנתון בחשיכה אבל מי שהוא נתון בחשיכה רואה למי שנתון באורה" / מדרש תנחומא תולדות יא.

כשאנו עומדים ברחוב חשוך ומביטים לחדר מואר נראה את כל מה שקורה באותו החדר,
לדוגמא את הישיבה סביב שולחן ארוחת החג השופע מכל טוב,
אך מי שיהיה באותו חדר יתקשה להבחין בנו, הנמצאים בחשכת הרחוב.
אנחנו "באור" כשאנחנו נהנים מתנאים-משאבים-פריביליגיות שברשותנו או שאנו משיגים בקלות,
ושלפעמים איננו מודעים אליהם, בעוד שאחרים כמהים אליהם או חסרים אותם.

אנחנו "בחושך" כשאנחנו כואבים, חסרי אונים או חלשים,
כמהים למשהו שחסר בחיינו או שאין לנו מספיק ממנו.

**
המילים של חילי טרופר ממשיכות להדהד בי,
והן רלוונטיות מאוד במידה רבה למצב החברתי הנוכחי שלנו.

חידדתי לעצמי מספר תובנות שאני רוצה לחלוק אתכם:

א. בחיים, בכל רגע נתון, כל אחד מאתנו הוא גם "באור" וגם "בחושך".
זה רלוונטי לאיכויות או משאבים מסוימים (חיצוניים ופנימיים) המלווים את חיינו לאורך שנים,
וגם לתקופות חיים או רגעים שבהם דברים משתנים (לדוגמא: משברים או הצלחות).
הנקודה הזו מחדדת את חשיבות ההדדיות, הענווה וגובה העיניים.

ב. אם אני ב"אור", מי ש"בחושך" הוא לא בהכרח חלש, פחות חכם-מוכשר, מתלונן סדרתי או חסר עמוד שדרה.

ג. אם אני "בחושך", מי ש"באור" הוא לא בהכרח האויב שלי שאשם במצבי או שעושה דברים בכוונה נגדי.

ד. במקומות שאני "באור", עלי להתאמץ כדי לראות את מי ש"בחושך". זו אחריותי ותפקידי. 
המאמץ הוא שילוב של הכרה בכך שיש "חושך" ושיש מישהו שנמצא שם, שמה ששקוף לי לא קיים לאחרים,
הרצון-כוונה "לגשת לחלון" או "לצאת מהבית" ולפגוש את הכאב, הסבל, ונקודת המבט האחרת,
ולא פחות חשוב, לקום ולעשות את זה. לפעול.

הכרה + כוונה + פעולה.

ה. במקומות שאני "בחושך" חשוב שאקח אחריות מלאה על מצבי.
במקרים שלא ניתן לשנות את זה חשוב שאקבל את הקושי-מגבלה, אלמד לחיות איתה ולהפיק ממנה את המירב.
במקרים שהחושך הוא בר-שינוי, עלי לקבל החלטות ולעשות פעולות שיצמצמו את "החושך" וירחיבו את "האור". 

מה דעתכם?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את הפוסט הזה?

חג שמח, בטוח ושקט,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך אפשר לדעת שהלילה נגמר?

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.
"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.
"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.
"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.
"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה
ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
השבוע פגשתי עשרות (אולי מאות) גברים ונשים.
נעתי בין אור לחושך ובין חושך לאור לסירוגין.
לעתים ראיתי "אחים ואחיות", לעתים ראיתי "אויבים ואויבות", ולעתים "זרים וזרות".

על השבוע הזה אני יכול לכתוב ספר. 
מהשבוע הזה אני יכול להפיק לקחים לשנה שלמה.
בשבוע הזה פגשתי המון כאב והמון שמחה. 
חיים ומוות, שיפוטיות וחמלה, ריחוק וקרבה, תקיעות ותנועה.
גם בתוכי וגם סביבי.
אחרי השבוע הזה מתחשק לי לנוח שבועיים.

**
כשהייתי בן 16 או 17, פגשתי לראשונה מוות של מישהי בגילי.
סרטן אלים התגלה בראשה של נועה שרמן, חברה מהשכבה בתיכון.
שבועות ספורים מרגע הגילוי נועה נפטרה.

השבוע, פחות או יותר באותו גיל, בנותיי פוגשות את זה בתיכון שלהן.
רונאל טבדיס בת ה-15 נאבקת כבר כשנה וחצי בסרטן מוח אלים.
לאחרונה חלה החמרה במצבה.
טיפול מיוחד הניתן בבית חולים בדרום קרוליינה יכול להציל את חייה.
רונאל ומשפחתה יצאו השבוע בעזרת עמותת "רחשי לב" בקמפיין לגיוס עלות הטיפול, כחצי מיליון שקלים.
פרטים נוספים ואפשרות לתרום (בכרטיס אשראי, טלפון או העברה בנקאית) בקישור הבא.

לתרומות:
– בטלפון: 1800-28-11-28
– לתרומה בטופס מאובטח באינטרנט (בחרו "מצילים את רונאל")
– העברה בנקאית: בנק מרכנתיל (17) סניף 740 חשבון 45067 ע"ש "רחשי לב – מצילים את רונאל"
– לבירורים: לירן 0523698660

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

כ"ג אלול – שלושה קטעים

שלושה קטעים:

1.
ידי אנשים אחרים

הבוקר כשהאזנתי לשיעור של ג'ואנה מייסי, נחשפתי לקטע המופלא הבא.
לאחר ניסיון קצר לתרגם אותו לעברית בחרתי לוותר.
התרגום שהגעתי אליו רחוק מאוד בעיני מהנוסח המקורי ומאבד מהיופי והמשמעות שלו:

Each of us lives in and through an immense movement of the hands of other people.
The hands of other people lift us from the womb.
The hands of other people grow the food we eat, weave the clothes we wear, and build the shelters we inhabit.
The hands of other people give pleasure to our bodies in moments of passion, and aid and comfort in times of affliction and distress.
It is in and through the hands of other people that the commonwealth of nature is appropriated and accommodated to the needs and pleasures of our separate, individual lives.
And, at the end, it is the hands of other people that lower us into the earth.

— James Stockinger

**

2.
בוחרת בכל יום מחדש

"אחד הדברים שהגדרתי לעצמי הוא,
שהיחידים שאני חייבת להם משהו הם הילדים שלי.
בכל השאר אני בוחרת.
לא חייבת – בוחרת.
אני בוחרת, בכל יום מחדש, להיות עם זוהר בבית שלנו.
ומרגע שהגדרתי את זה לעצמי, משהו נרגע בי.
לא אני בחרתי את המצב הזה, את הכיוון שאליו הלכו החיים שלי.
אבל בתוך המצב הכללי אני בוחרת למצוא "יחידות" קטנות של אור."

– זהו ציטוט מדבריה של רותם כרמי, אמא לשירה, יובל וגלעד, אישה לזוהר,
יוצרת, מנחת סדנאות, בלוגרית, לוחמת.
זוהר אובחן לפני מספר שנים כחולה ALS (מחלת ניוון שרירים).

– תודה לאורית פרץ שבזכותה נחשפתי אתמול לרותם ולזוהר.

**
3.
חישוב מסלול מחדש / התארגנות מחדש

"חישוב מסלול" מחדש:
שינוי כיוון, סביבה או מסגרת.
בחירה בדרך אחרת, בנתיב חלופי.
עדכון לוחות זמנים.
תיאום ציפיות.
התאמות.

בחישוב מסלול מחדש המיקוד הוא בעולם החיצוני.
באיך אנחנו פוגשים אותו ונעים בתוכו.

**
"התארגנות" מחדש:
סדרים מוכרים מתפרקים.
לוחות טקטוניים בלתי נראים זזים.
תחושות, חלקים, מחשבות, ערכים.
לא לגמרי ברורים,
לא תמיד במילים.

בהתארגנות מחדש המיקוד הוא פנימי.
באיך אנחנו פוגשים את עצמנו.
במה שנע, מטולטל, נהרס, נבנה ומשתנה בתוכנו.

*****
שלושה קטעים שמעסיקים אותי היום.
שניים מצאתי "בחוץ",
אחד התגלה "בפנים".
החלטתי להביא את שלושתם.
בלי לבחור ביניהם.
בלי לפצל.

אל תתאמצו לחפש את הקשר.
אולי תמצאו.

חיים מלאים. יום יום.