תגית: אשמה

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם, או רע, או לא בסדר, או לא מספיק אחראי, או רודף בצע, או טיפש, שבגללו זה קרה, אז היה יותר קל לעכל את מה שקורה עכשיו.

אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן, או נוהל חסר שאפשר להוסיף, או בקרה חדשה שאפשר לשים, או טכנולוגיה מיוחדת שיכולה לעזור,
אז אולי מישהו יכול היה להבטיח לנו שמשהו כזה או דומה לא יקרה שוב, שהבעייה תיפתר ושהסיכון יעלם.

**
אבל במצבים מורכבים, כמו זה למשל,
אי אפשר למצוא רק גורם אחד, קבוצה אחת, או תהליך אחד שאחראים ושבגללם זה קורה.
וגם אי אפשר להבטיח שזה, או משהו דומה לזה, לא יקרו שוב.
זה עלול לקרות שוב, גם אחרי שנמפה את כל התהליכים, נשתמש בכל הטכנולוגיות, נאכוף את כל הנהלים ונעניש את כל "האשמים".

זה עלול לקרות שוב, גם לנו וגם לילדים שלנו.
וזה מפחיד.
וככה זה.

**
ודווקא במצבים מהסוג הזה, יש שני דברים שחשוב לעשות:

האחד – להמשיך להאמין ששינוי אפשרי, להכיר באחריות שלנו, בתרומה שלנו למצב, בחשיבות של מעשינו וביכולת שלנו להשפיע,
והשני – להכיר בתחושת חוסר האונים, העצב והפחד שאנו חווים, ובכך שיש גבול למה שאנו יכולים לעשות כרגע.

שני הדברים הללו חשובים ומשלימים זה את זה.

הכרה בחוסר האונים, בעצב ובפחד שלנו חשובה ועוזרת לנו להתנהל איתם במקום שהם ינהלו אותנו.
חוסר האונים, העצב והפחד טבעיים ואנושיים. הם עתידים להופיע שוב ושוב וכדאי לתת להם מקום ולא להדחיק אותם.

הכרה באחריות שלנו ובחשיבות של פעולותינו מסייעת לנו לקדם את מה שחשוב ומקטינה את הסיכוי שנטיל את כל האחריות על גורמים חיצוניים לנו (כמו למשל החמאס, הרשות, כוחות הביטחון או המחנה הפוליטי האחר)

"מה חי בי עכשיו ומה אני יכול/ה לעשות שיסייע לי, למשפחתי או לסביבתי?", היא שאלה עוצמתית המשלבת את ההיבטים של נוכחות ושל לקיחת אחריות.

**
דוגמא קטנה-גדולה אחת למשהו שאנחנו יכולים לעשות:
כשמתרחש פיגוע או אירוע, כל רשתות הטלויזיה המרכזיות מתחילות לדווח ללא הפסקה מהשטח.
שעות על גבי שעות של שידורים וראיונות שמטרתן למלא זמן מסך ולמשוך קהל.
במצבים כאלה אפשר וחשוב להעביר ערוץ, לכבות את הטלויזיה ולהתנתק מרשתות חברתיות.
הבחירה להפסיק לצפות אינה ביטוי לחוסר כבוד, אי-אכפתיות או אנוכיות.

כשאנחנו בוחרים להישאר צמודים למסך שמשדר חומרים מסוג מסוים, יש לכך השפעה גדולה עלינו.
יש לנו אחריות למקום שבו אנו משקיעים את תשומת הלב שלנו.
ערוצי הטלויזיה והרשתות אחראים לבחירות שלהם, אנחנו אחראים לבחירות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסדנאות שאני מנחה ובתהליכים שאני עובר ומלווה, לאחריות, בחירה, תרומה, חמלה ואמפטיה יש מקום מרכזי.
הנושאים הללו מהווים מרכיבים יסודיים בתפיסה הנוכחית שלי, שהתפתחה והתהוותה במהלך השנים האחרונות.

הנה מספר מחשבות על אחריות, תרומה, אשמה, חמלה, אמפטיה ויצירת מציאות:

אחריות

יש לנו אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.
האחריות המלאה שלנו אינה מורידה מאחריותם של אחרים.
כשם שלנו יש אחריות מלאה, כך גם לאחרים יש אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלהם.

**
תרומה

מערכת היחסים שלנו והמצב שאנו נמצאים בו כרגע הם תמיד תוצר של התרומה ההדדית שלנו ושל אחרים.
בין אם אנו אוהבים את המצב הנוכחי (לדוגמא: מערכת יחסים הרמונית, קריירה משמעותית, בריאות או שפע כלכלי), ובין אם לא (לדוגמא: קשיים במערכת יחסים, עבודה שאיננו אוהבים, חולי או מחסור כלכלי), יש לנו חלק בהיווצרותו.
כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגלל אדם אחר או גורם חיצוני כלשהו ולא בגללנו, אנחנו מבולבלים.
גם כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגללנו ולא בגלל אנשים אחרים או גורמים נוספים, אנחנו מבולבלים.
המצב הנוכחי הוא תוצר של תרומתם ההדדית של אנשים וגורמים שונים, אנחנו ביניהם.

לא תמיד אנו מודעים לתרומה שלנו אך היא תמיד שם.
לעתים התרומה שלנו פוגעת באנשים אחרים או מחריפה את המצב מבלי שהתכוונו לעשות זאת.
בין אם אנו מודעים לתרומה שלנו ובין אם לא, בין אם התכוונו לתרום בצורה הזו או בצורה אחרת, חשוב שנכיר בתרומה שלנו למצב הנוכחי ולדרך שבה הוא התפתח.
ההכרה בתרומה שלנו ולקיחת אחריות עליה מאפשרת לנו לשנות מצבים שאיננו שבעי רצון מהם.
אנו משפיעים על המצב ויוצרים אותו בעזרת מחשבות שאנו חושבים, מילים שאנו אומרים ופעולות שאנו מבצעים.

**
אשמה

עבור אנשים מסוימים אחריות ותרומה מתחברות לאשמה.
לתפיסתם, אם אנחנו אחראים ותרמנו למצב, אז אנחנו אשמים.
תפיסת אשמה ממוקדת במה שהיה, ובמי צריך לקבל איזה עונש.  
אשמה מחלקת את העולם בצורה דיכוטומית ופשטנית לטובים ורעים, לנכון ולא-נכון, לבסדר ולא-בסדר.
תפיסה המבוססת על אשמה מובילה לשיפוטיות ולהלקאה, עצמית ושל אחרים.

תפיסת אחריות ותרומה ממוקדת בהבנת המצב וכיצד הוא התפתח, במה חשוב לשנות ובאיך ניתן לשפר. 

**
חמלה ואמפטיה

תפיסה המבוססת על אחריות ותרומה מובילה לחמלה ולאמפטיה, גם לאחרים וגם לעצמנו.
עבור אנשים מסוימים חמלה ואמפטיה מתחברות לכניעה או להסכמה.
לתפיסתם, אם יש בנו חמלה או אמפטיה כלפי מישהו, אנו מסכימים עם מעשיו ונותנים להם לגיטימציה.
בעיניי זו פרשנות שגויה.
ניתן להרגיש חמלה ואמפטיה (עצמית או לאחרים) וגם להציב גבול ברור, להטיל עונש או לא להסכים עם משהו שנעשה.

**
חשוב לזכור שהמצב אף פעם אינו סטטי וששינוי מתרחש כל הזמן.
העתיד שלנו נוצר ברגע הזה, בזכות דברים שאנחנו חושבים, אומרים ועושים.
הדבר שאנחנו מתמקדים בו הולך וגדל, אנחנו יוצרים עוד ועוד ממנו.
מיקוד במה שקורה עכשיו ובמה אנו רוצים שיקרה, חשוב יותר ממיקוד במה שקרה.

אם אנחנו חווים מצב לא רצוי, שאיננו אוהבים או שאנו סובלים בו,
חשוב לזכור שתרמנו להיווצרותו, שיש לנו אחריות ויכולת לשנותו ושאיננו אשמים.
חמלה, אמפטיה ואהבה עצמית במצב הנוכחי חשובות לא פחות מלקיחת אחריות ומהכרה בתרומה שלנו.

**
אם המילים הללו נוגעות בכם, משמעותיות עבורכם או מעוררות בכם מחשבות ותחושת שונות, אשמח לשמוע מכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פרידה

בתוך מספר ימים יסתיים פרק החיים המשותף שלנו.
מערכת יחסים בת כחצי שנה.
זה התפתח ככה, 
זה היה יכול להתפתח אחרת.

**
לבעיות חשובות אין נטייה להיעלם.
לבעיות חשובות יש נטייה להישאר, לחלחל, להתבסס, להעמיק, להתפשט.
עצימת עיניים, דחייה והתעלמות נותנים שקט זמני בלבד. אולי.
אי-נוחות מסוימת שאינה מטופלת מתפתחת לכאב גדול.
חור בשן שאינו מטופל מתפתח לטיפול שורש ולעקירה.

**
את לא אשמה במצב.
גם אני לא.
שנינו תרמנו להתהוותו. 
גם את וגם אני.
המצב התפתח בצורה המסוימת הזו בזכות שנינו.
הוא לא יכול היה להתפתח כך בלעדינו.
לשנינו יש אחריות מלאה.
אחריות מלאה על חיינו.
על הבחירות שלנו, על התגובות שלנו, על הפעולות שלנו.
שנינו עומדים לשאת בהשלכות של תרומתנו לאורך החודשים האחרונים.

**
תודה על התרומה שלך לחיי ולחיי משפחתי.
אני מוקיר את העזרה והנוכחות שלך ברגעים חשובים.
חשוב לי לזכור את הרגעים הללו שאינם מובנים מאליהם.
פחות חשוב לי לזכור רגעים אחרים שהיו.
אני מאחל לך הרבה טוב.
שתדעי הרבה שמחה ומעט סבל.
שתהיי קרובה למשפחתך ולאהובייך.
שתמצאי את דרכך.

**
אני מתנצל על אותם הרגעים והמצבים,
שבהם נפגעת ממשהו שעשיתי או שלא עשיתי, שאמרתי או שלא אמרתי.
על אותן הפעמים שבהן מערכת היחסים שלנו עוררה בך כאב. 
ברור לי שהיו כאלה.
אני מקווה שהיו גם הרבה רגעים אחרים
ומקווה שהפרק המשותף שלנו שירת אותך ואת משפחתך.

**
הגיע זמננו להיפרד.
אני מקווה שלא ניפגש יותר.
מסלולי חיינו מתפצלים עכשיו.
כשהיינו ביחד טובתך וצרכייך היו גם ענייני.
מעתה זה כבר לא המצב.
אין בי כעס, אין בי צער, אין בי חרטה או הכאה על חטא.
יש בי השלמה. יש בי קבלה. יש בי שמחה והקלה.
הגיע הזמן.
אני ממשיך הלאה.
חשוב לי לעסוק בענייני ולהפסיק לעסוק בעניינייך.
אני רוצה להתמקד במה שקורה מכאן ואילך ולא במה שקרה.

** 
משהו במערכת היחסים שלנו ימשיך עם כל אחד מאתנו.
התוצרים של מעשינו ימשיכו להדהד, גם לאחר שניפרד.
ההשלכות של חיינו המשותפים תשפענה על הפרקים הבאים של חיינו הנפרדים,
ותבאנה לידי ביטוי במערכות היחסים החדשות שלנו,
בלמידות, בפחדים, בתובנות ובצלקות שנישא עמנו.

**
זו השבת האחרונה שלנו ביחד…
היי שלום…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

15 תזכורות

1. אף אחד מאתנו לא אשם.
2. כולנו תורמים למצב.
3. אף אחד לא חייב לעשות כלום אף פעם.
4. אנחנו יכולים לבחור.
5. יש לנו אחריות.
6. יש לנו השפעה.
7. אין לנו שליטה.
8. הצרכים שלנו לא פחות חשובים מהצרכים שלו/ה.
9. הצרכים שלו/ה לא פחות חשובים מהצרכים שלנו.
10. זה לא בדיוק כפי שזה נראה.
11. אנחנו לא יודעים הכול.
12. יש יותר מדרך אחת.
13. הדרך חשובה לא פחות מהמטרה.
14. עכשיו זה הזמן.
15. היום זה יום מצוין.

חיים מלאים. היום.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו מתנערים מאחריותנו לגבי הדרך שבה אנו חושבים, מדברים ופועלים.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו לא מכירים בבחירה שלנו, מאמינים שאין לנו ברירה ומספרים לעצמנו שעלינו לעשות משהו כי כך מקובל או כי צריך.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו מאשימים את האחר בכאב שאנו חווים ומאמינים שמגיע לו לסבול או להיענש בשל כך.

חיים מלאים. היום.

האיש והמקל

"איש אחד קיבל מכה ממקל בתוך קהל רב והתחיל לקלל את המקל.
מישהו אמר לו, 'מדוע אתה מקלל את המקל? הוא לא פועל לבדו. קלל את היד שמחזיקה במקל.'
האיש הסכים עמו והחל לקלל את היד.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את היד? היא אינה פועלת לבדה. קלל את האדם שהיד שייכת לו.'
הוא השתכנע והחל לקלל את האדם.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את האדם? הוא אינו פועל לבדו. קלל את הגורמים שגרמו לו לפעול כך.'

די בכך שתבין לעומק כי אינך יכול להצביע על נקודה יחידה כלשהי בתור גורם למשהו שקרה,
מפני שכל דבר משפיע על דברים אחרים וכל דבר מושפע מדברים אחרים.
הדבר משול לתפיסת קצה הקרחון כאילו היה הקרחון השלם.
אינך יודע כיצד פועל העולם באמת, ואין לך מושג קלוש לגבי ההשפעות הרבות-מספור הקיימות בין תופעות."

~ מתוך "להכיר במציאות. לדעת שלווה." מאת יונתן הריסון

הנטייה האנושית שלנו היא לחפש סיבה מרכזית אחת.
למצוא משהו אחד לא בסדר שגורם לבעיה.
לזהות מישהו אחד שבגללו הכול קרה.
אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם מתחבר לזה.

**
את ד"ר יאיר כספי פגשתי לראשונה לפני מספר שנים.
זכיתי ללמוד איתו ואצלו במסגרת תכנית "פסיכולוגיה ביהדות" שלו.
בשבועות האחרונים הוא מעלה בפייסבוק פוסטים מעוררי מחשבה בנושא "הכישרון ל…".
כל פוסט מוקדש לכישרון כלשהו, שבדרך כלל איננו נוהגים להתייחס אליו ככישרון,
ומביא נקודת מבט אחרת שונה מזו המקובלת או הנפוצה.
את "הכישרון להיות לא מאושר" שיאיר העלה השבוע אהבתי במיוחד:

הכישרון להיות לא מאושר / ד"ר יאיר כספי

"הכישרון להיות לא מאושר:
האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות, 
בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא. 
הם יכולים לבחור משימות קשות. 
לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות. 
לשאת תקופות של תסכול. 
לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב. 
לעבור מחסור. 
לשמור על זהות נבדלת באלפיים שנות גלות. 
לבחור שותף מצוין לאהבה וברית שאולי בדבר אחד, אינו מתאים. 
לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות. 
לשמוח באוכל פשוט. 
ליהנות ממזג אוויר נחמד. 
בקיצור, האנשים שלא חייבים להיות מאושרים נהנים יותר.

הכישרון להיות לא מאושר הוא המפתח לשלוות נפש, החסרה דבר מה, תמיד.
עד לעת החדשה אנשים שמחו אם הייתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו. 
במאה העשרים כשהיה נדמה לנו שהשגנו שליטה מלאה בחיים, 
התחלנו לדרוש מעצמנו להיות מאושרים. 
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו. 
טוב לשאוף לחיות חיים מלאים. 
לשמוח ולהתענג על טובו של העולם. 
לעזוב מקום שעושה אותנו אומללים.

אך האושר, שהייה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם. 
אומרים שאפשר לזכות בו, אם מפתחים לו כישרון. 
ומי שלא הגיע אליו, אשם. 
אנשים כל שעה בודקים אם טוב להם או לא. 
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן. 
האנשים שלא זכו בכישרון לא להיות מאושרים שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים. 
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה, שלא מתאימה לי. 
ואולי צריך להחליף את מקום המגורים. 
או לקנות משהו שאין לי. 
או להתגרש. 
או להחליף את המין.
אושר נעשה למקצוע לימודים. 
בקורס לאנשים מאושרים ישנו דבר אחד על מצב האדם שאותו מעלימים: 
רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.

האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון. 
כשהשירות איטי. 
כשהצ'יפס סתמיים. 
לא מחשיבים שמחות בינוניות. 
שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם. 
יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים. 
לא כדאי להתחתן אתם כי לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן. 
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים. 
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים."

**
ביום ג' השבוע יצא לדרך מחזור א' של תכנית "שלושים יום".
22 משתתפות ומשתתפים בחרו לקפוץ פנימה.
בהמשך לטקסט של ד"ר יאיר כספי, 
משתתפים בוחרים לעצמם עשייה חשובה 
ומתחייבים להתמיד בה לאורך זמן. 
כל יום.
גם כשלא הכי מתחשק להם.
גם כשלא הכי נוח או מתאים להן.
גם כשאין פרס מובטח.
יכול להיות (אף אחד לא מבטיח) ששמחה וסיפוק יגיעו מעצם העשייה המתמדת.
ששלווה תצמח מכך שפשוט עושים במקום להתלבט כל יום אם כן או לא.

ההיענות לתכנית מרגשת.
22 משתתפות ומשתתפים נרשמו בתוך ארבעה ימים ופתחו ב 1/5 חודש של עשייה יומית.
בניתוח ראשוני, נראה שרוב (ואולי כל) הפעולות היומיות שמשתתפים בוחרים לעצמם
הם פעולות מ"הרביע השני" (עפ"י מטריצת ניהול הזמן של סטיבן קובי) – 
הרביע של הדברים החשובים והלא דחופים.
אותם דברים שאיננו מגיעים אליהם ביום יום מפני שהם "נדרסים" ע"י דברים אחרים.
ואולי גם כאלו שאנחנו מגיעים אליהם פה ושם אבל מתקשים להתמיד בהם.

התחייבתי בפני עצמי לפתוח שלושה מחזורים רצופים של "שלושים יום".
אני מאמין בעשייה עקבית ובלמידה מתמדת לאורך זמן.
בשימור של מה שעובד טוב ובשיפור של מה שעובד פחות טוב.

מחזור ב' יצא לדרך ביום ו' ה – 1/6/18.
במוצ"ש 30/6 כשילדי בית הספר היסודי יצאו לחופש הגדול,
יחגגו משתתפי מחזור ב' 30 ימים של עשייה רצופה.
ואולי אפילו 61 ימים (לאלו ממחזור א' שימשיכו לחודש נוסף).

עלות התכנית: "דמי רצינות" 90 שקלים.

פרטים והרשמה כאן

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם,
או רע,
או לא בסדר,
או לא מספיק אחראי,
או רודף בצע,
או טיפש,
שבגללו זה קרה.

**
אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן,
או שינוי ארגוני מתאים שאפשר לעשות,
או נוהל חסר שאפשר להוסיף,
או בקרה חדשה שאפשר לשים,
או טכנולוגיה מיוחדת שיכולה לעזור,

אז אולי מישהו יכול היה להבטיח לנו
שמשהו כזה לא יקרה שוב.
וגם שמשהו דומה לא יקרה שוב.
שהבעייה תיפתר.
שהסיכון יעלם.

**
אבל אי אפשר למצוא רק גורם אחד,
או רק אדם אחד,
או רק תהליך אחד,
שאחראים.

**
ואי אפשר להבטיח שזה, או שמשהו דומה לזה,  לא יקרו שוב.
זה עלול לקרות שוב.
גם אחרי שנמפה את כל התהליכים,
ונשתמש בכל הטכנולוגיות,
ונאכוף את כל הנהלים,
ונעניש את כל האשמים.

**
זה עלול לקרות שוב.
גם לנו.
גם לילדים שלנו.
וזה מפחיד.
וככה זה.

חיים מלאים. היום.

כשבחרת לא לדבר היום
ולהשאיר את דעתך לעצמך,
יכולתי לזרוק את כל האשמה עלייך
או להעמיס את כל כולה על עצמי.

**
שתי האפשרויות הנפוצות הללו,
מבוססות על בורות, בלבול וחוסר הבנה.
שתיהן פוגעות ולא משרתות באותה מידה.

**
כנראה שכשבחרת לא לדבר היום,
זה גם בגללך, מה שחשוב לך ומה שמניע אותך
וגם בגללי, מה שאמרתי ואיך שהתנהגתי בסיבובים הקודמים.

**
האמת היא ששנינו אחראים.
שנינו יוצרים ביחד.
בכל רגע ורגע.
גם עכשיו.

חיים מלאים. היום.

שנינו אחראים.
שנינו יצרנו את המצב הנוכחי.
שנינו ממשיכים ליצור אותו ביחד.
שנינו משפיעים ותורמים.
אף אחד מאיתנו לא אשם.
אף אחד מאיתנו גם לא זכאי.

רוצה להתקדם…?

חיים מלאים. היום.

א – אחריות, ב- בחירה

מחשבות על שני פרקים חשובים בספר החיים.

**
א- אחריות

יש לנו אחריות למה שקורה.
אחריות למה שקורה לנו ומסביבנו.
יש לנו אחריות מלאה על המחשבות והמעשים שלנו.
אין לנו אחריות מלאה על המחשבות והמעשים של אחרים.
יש לנו השפעה עצומה על מה שקורה. על אחרים. על הסביבה. אולי אינסופית.
אין לנו שליטה מוחלטת. כמעט אף פעם.
אחריות ואשמה הם שני דברים שונים.
מאוד.

**
ב – בחירה

בכל רגע נתון יש לנו בחירה.
תמיד. בלי יוצא מן הכלל.
אנחנו בוחרים מה לחשוב, איך להגיב, מה לעשות, במה להתמקד.
אנחנו בוחרים האם לשתוק או לדבר. לעשות או לא לעשות.
אנחנו לא חייבים לומר או לעשות שום דבר. אף פעם.
ברגע נתון, הבחירה יכולה להיות מתוך אפשרויות מוגבלות הזמינות עבורינו באותו רגע.
זו עדיין בחירה.

חיים מלאים. היום.