תגית: אתי הילסום

כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.

אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.

מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.

מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.

ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.

ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.

האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?

לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.

**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.

הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:

יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.

כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.

וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.

**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":

״אני מרגישה כאילו פיסת חיים יקרה מפז ניתנה לי למשמרת על כל האחריות הנובעת מכך.
אני מרגישה שמחובתי לשמור על אהבת החיים שבי
ולהשתדל שתעבור בשלום את הזמנים האלה ותגיע בשלמותה לזמנים הטובים יותר.
זה עיקר העיקרים.
ויש רגעים שנדמה שאני עומדת להיכנע ולוותר,
אבל תחושת האחריות שבי מזכירה לי שוב ושוב שתפקידי הוא לשמור על החיים שבי"

בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתי הילסום נולדה באמסטרדם בשנת 1914.
היא נרצחה בשואה והשאירה אחריה יומנים אנושיים, מרגשים ומלאי עוצמה.
היומנים נכתבו בשנים 1941-1943, במהלך מלחמת העולם השניה, כשאתי בשנות העשרים המאוחרות לחייה.
הקטעים הבאים הם מתוך יומניה שנערכו לספר, שבין היתר תורגם לעברית בשם "השמיים שבתוכי".

כשאני קורא את מילותיה של אתי הילסום מתעוררות בי שתי מחשבות-תחושות עיקריות:
האחת – התפעמות לנוכח עוצמתה, רגישותה ויכולתה להיות בנוכחות עם כל מה שהיא רואה, חווה ועוברת.
והשניה – פרספקטיבה רחבה על החיים במרחק של כשמונים שנים מאז שהיומנים נכתבו.

אני מקווה שהציטוטים הללו יגעו בכם ויחזקו אתכם כפי שהם נוגעים בי ומחזקים אותי:

"אני יודעת שלאלו ששונאים יש סיבות מבוססות לשנאתם,
אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה?
מבשרי חזיתי, שכל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה,
יעשה אותו עוד יותר עוין מכפי שהוא בלאו הכי,
ואני מאמינה גם, אולי בתמימות, אבל בעקשנות,
שכדור הארץ יהיה מקום ראוי יותר לחיות בו, רק בזכות האהבה."

**
"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."

**
"יבוא יום ובו נבנה עולם חדש,
ועל כל פשע וכל זוועה חדשים יהיה עלינו לענות באהבה וטוב לב,
מתוך כוחות שנשאב מפנימיותינו.
מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל."

**
"ואין דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא בלבנו.
ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות.
אני רוצה כל כך להישאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי,
כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום."

**
"שלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו ויעקור מתוכו את השנאה לזולת,
ויהיה מוצאו אשר יהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר,
במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זאת ציפייה מוגזמת?
ואהבת לאויבך כמוך.
ומדוע שלא נאמין שזה אפשרי?"

**
"האם זאת באמת אני, שיושבת כאן וכותבת בשלווה ובבגרות נפשית,
והאם יש מי שיבין אותי אם אומר שאני מאושרת מאוד,
לא אושר מתפרץ, אלא אושר פשוט שנובע מהמתינות והאמון שהולכים ומתעצמים בי מיום ליום?
משום שכל הדברים המביכים והמאיימים והמעיקים אינם מטשטשים את חושיי אף לרגע אחד,
משום שאני ממשיכה לחיות את החיים בצלילות ולראות אותם כמות שהם.
משום שמחשבותיי ורגשותיי אינם נעכרים אף לרגע.
משום שאני מסוגלת לשאת הכול ולהתמודד עם הכול ואני ערה לכל הטוב שבחיים, גם בחיי שלי,
וההכרה הזאת, לא רק שאינה מתמעטת בגלל הנסיבות, אלא שהיא גדלה ונעשית חלק בל ייפרד ממני."

**
"הסבל באמת גדול, אבל למרות זאת, לעתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת,
כאשר היום שוקע מאחוריי עם עומקיו,
אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל ואז זה פורץ ועולה מתוך לבי שוב ושוב –
אני לא יכולה לעצור זאת, זה עולה כפי שהוא,
כוח בסיסי הטוען: החיים הם משהו נפלא וגדול.
מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי,
וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשים כעת
נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו."

**
"החיים והמוות והסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים,
העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור,
כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת ואני משלימה איתה כולה ומתחילה להבין יותר ויותר,
גם אם איני יכולה להסביר את מהות הדברים."

**
"שוב התבגרתי מאז אתמול, בבת אחת נעשיתי זקנה בכמה וכמה שנים ומודעת יותר לסוף.
הייאוש נשר ממני ופינה את מקומו לכוח גדול יותר משהיה בי קודם.
זאת ועוד: מי שלומד להכיר את כוחותיו ומגבלותיו ולהשלים עימם מוסיף לעצמו כוח.
הכול פשוט כל כך, הכול הולך ומתבהר והייתי רוצה לחיות הרבה שנים כדי שאוכל להסביר את זה גם לאחרים."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר