נְבוּאַת לוֹחֲמֵי הַשָּׁמְבָּאלָה
"מגיע זמן שבו כל החיים על פני כדור הארץ בסכנה.
כוחות ברבריים מתעוררים ועולים.
מתוך טירוף, מבלי להיות מודעים לדמיון הרב ולחיבור שביניהם, הם משקיעים את הונם בפיתוח כלי נשק הרסניים
ונערכים למלחמת השמדה כוללת באמצעות טכנולוגיות המאיימות להחריב את העולם.
בדיוק בתקופה זו, בה עתידם השברירי של החיים תלוי על חוט השערה, תקום ממלכת השמבאלה.
אל ממלכת השמבאלה לא ניתן ללכת מכיוון שהיא אינה מקום.
היא קיימת בליבם ובתודעתם של לוחמי השמבאלה.
את לוחמי השמבאלה לא ניתן לזהות מכיוון שאין להם מדים, עיטורים או סמלים.
ללוחמי השמבאלה גם אין חלקת אדמה משלהם.
הם נעים תמיד בעומק השטחים של הכוחות הברבריים ההרסניים.
כעת מגיע הזמן שבו נדרש אומץ אדיר מלוחמי השמבאלה, אומץ מוסרי ופיזי.
על מנת לנטרל ולפרק את כלי הנשק הללו,
על לוחמי השמבאלה להיכנס למסדרונות הכוח, למקומות שבהם נלקחות ההחלטות.
לוחמי השמבאלה יודעים שהם מסוגלים לעשות זאת מכיון שכלי הנשק הללו נוצרו בידי בני האדם.
חשוב מאוד לזכור זאת: כלי הנשק נוצרו על ידי תודעה אנושית ולכן הם ניתן לפרק אותם בעזרת תודעה אנושית !
לוחמי השמבאלה יודעים כי הסכנות המאיימות על החיים בכדור הארץ
אינן מגיעות מאלים מרושעים או מכוחות חיצוניים.
הן נובעות מהבחירות שלנו וממערכות היחסים שלנו, בני האדם.
וכעת, לוחמי השמבאלה חייבים להתאמן ולעשות שימוש בשני כלי נשק שונים.
שני כלי הנשק הללו הם חמלה ותובנה (compassion & insight) ושניהם נדרשים.
החמלה נדרשת מכיוון שהיא מספקת לנו את הדלק ומניעה אותנו לפעולה למען היצורים החיים.
החמלה מאפשרת לנו לצלול לתוך סֵבֶל העולם בלי לחשוש ממנו.
כשאיננו חוששים מסבל, דבר לא יכול לעמוד בדרכנו.
אבל החמלה לבדה חמה מידי ועלולה לשרוף אותנו.
לכן נדרש גם כלי הנשק השני, התובנה.
התובנה מאפשרת לנו לראות שהקרב אינו בין אנשים טובים ורעים, שכן הקו בין טוב ורע עובר בכל לב אנושי.
בעזרת התובנה אנו מבינים שאנו מחוברים זה לזה, כמו ברשת, ושכל פעולה המבוססת על כוונה מיטיבה, משפיעה על כל הרשת, ויוצרת השלכות אינסופיות שאיננו יכולים למדוד או לראות.
אבל תובנה לכשלעצמה יכולה להיות קרה מדי והיא אינה מספקת לשימור התנועה שלנו.
לכן אנו צריכים לצידה גם את חומה של החמלה עם הפתיחות לכאב העולם.
שני כלי הנשק הללו נדרשים ללוחם השמבאלה."
*****
הסיפור הזה סופר ע"י ג'ואנה מייסי, אקטיביסטית, סופרת ומורה בודהיסטית, ותורגם לעברית על ידי.
נתקלתי בו לראשונה לפני מספר שנים, ומאז אני חוזר אליו מדי פעם.
ניתן לפרש אותו בצורות שונות ובכוונה הוא נקטע "בשיא המתח" ללא הכרעה.
בכל פעם שאני קורא אותו ונותן לו לחלחל בתוכי, משהו בי מתמלא בהשראה, מתחדד ומתאזן.
הנשימה שלי מתרחבת ומתעוררת בי עוד קצת תקווה.
הוא נוגע בכל כך הרבה ערכים ואמונות שקרובים ללבי:
– כל אחד מאתנו יכול להיות לוחם שמבאלה (או אחד מל"ו הצדיקים).
– אנחנו מוקפים בלוחמים כאלו גם אם אנו מתקשים לראות אותם.
– קריאה לפעולה מתוך אחריות אישית, הכרה בהשלכות העצומות (לטובה ולרעה) של מעשינו ושל כוונותינו.
– ענווה ותקווה – אין לנו יכולת להעריך את השפעתנו ולא הכול ניתן למדוד או להבין.
– חשיבותו של האיזון שבין חמלה ותובנה, של השימוש המתמיד גם בלב וגם בראש.
– האומץ והחוסן המוסרי, הפיזי והנפשי הנדרשים לפעולה מתמדת ב"שטחי מלחמה" תודעתיים ופיזיים.
– חמלה ותובנה הן גם כלים שחשוב לעשות בהם שימוש יומיומי, וגם מיומנויות שיש להמשיך לפתח כל הזמן.
השאלה שהכי חיה בי עכשיו, תוך כדי קריאת הסיפור וכתיבת הפוסט, היא –
האם אני עושה מספיק בתקופה הזו?
אולי הגיע הזמן להרים הילוך ולעשות יותר?
לאילו מסדרונות ומרכזי כוח אני יכול להכנס באומץ ובנחישות חמוש בחמלה ובתובנה?
ומה אתכם? מה הפוסט הזה מעורר בכם?
אם בא לכם לחלוק איתי מחשבות ותחושות, יעניין אותי לקרוא.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
נ.ב.
מומלץ לקרוא את "נבואת לוחמי השמבאלה" בשפת המקור באנגלית ו/או לצפות בג'ואנה מייסי מספרת אותו.