תגית: בחירה

השבוע גיליתי ש…
השומרת בפתח הסופרמרקט תהיה שם עד 14:00 היום.
אולי קצת אחרי.
שהיא נמצאת שם בכל ערב וערב.
יום אחר יום.
שבעה ימים בשבוע.
גם במוצ"ש.
כבר כמה חודשים.
הבטיחו לה שמתישהו היא תעבור לקופות אבל זה לא קורה.
די נשבר לה.
היא רוצה למצוא עבודה אחרת ואז לעזוב.
אולי בחודש הבא.

השבוע גיליתי ש…
התפאורה של אירוע מחלקה לא מקימה את עצמה.
וגם לא מפרקת את עצמה.
מישהו צריך לדאוג שהפופים, הספסלים, המחצלות והשולחנות,
יעברו בצורה פלאית כלשהי,
מהרכב שמספק את הציוד אל המקום שבו יתקיים האירוע.
חשוב שזה יקרה לפני שכולם מגיעים.
כדי שיהיה אירוע מוצלח, מהנה, מתוקתק ומשמעותי.
ואז… אחרי האירוע, בצורה פלאית כלשהי,
הציוד צריך עזרה כדי למצוא את דרכו בחזרה לרכב האיסוף.
מקומה רביעית לחניה.

השבוע התחדד לי ש…
לשותפות יש (לפחות) שני צדדים.
שדיאלוג ומחויבות הדדית הם קריטיים בהתמודדות עם בעיה או עם אתגר.
במקום שבו יש רצון ונכונות לעשות משהו ביחד או למצוא פתרון,
יש המון שמח"ה,
גם כשעובדים קשה ובלחץ.
מגיעים לתוצאות.
גם במצבים מורכבים ומאתגרים במיוחד.
לפעמים אפילו קורים ניסים.
(תשאלו את יובל קדוש).

השבוע הבנתי ש…
במקום שבו אחד הצדדים "לא בעניין" של דיאלוג,
נמנע מלקחת אחריות ומעדיף להתלונן, לבקר או להאשים,
אז אין שותפות.
ויש הרבה פחות שמח"ה (אם בכלל).
ושזו החלטה שלי האם להישאר במקום הזה או להמשיך הלאה.
למקום אחר.
לשותפות אחרת.

השבוע גיליתי שוב ש…
שתשומת לב היא משאב יקר מאוד.
יותר מכסף ואפילו יותר מזמן.

שעצירה היא פעולה חשובה במיוחד.
שעוזרת לנו גם לנוח וגם לרוץ קדימה.

שחגיגה והכרת תודה יומית היא קריטית.
ושההשפעה שלה עצומה.

שהחיים שלי מלאים מאוד.
שאני מוקף באנשים שאני אוהב ושאוהבים אותי.
בהמון שותפות ושותפים לדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.

היום הוא היום האחרון של השנה האזרחית הנוכחית.

ב- 17/3/2015 מליוני אנשים ניצבו בפני בחירות חשובות.

מספר פעמים בחיינו אנו ניצבים בפני החלטות קריטיות: חתונה, לימודים, קריירה, בית ועוד.

**
היום האחרון של השנה הוא בסך הכול עוד יום. לא יותר מיוחד או משמעותי מכל יום אחר.

הבחירות היומיומיות שלנו חשובות הרבה יותר מהבחירות הרגעיות של ה – 17/3/2015.

ההשפעה של אינספור ההחלטות הנלקחות לפני או אחרי הגעתנו לצומת (חתונה, לימודים, קריירה, בית) גדולה יותר מהשפעה של החלטה נקודתית כזו או אחרת. קריטית ככל שתהיה.

להתראות ב 2016,
חיים מלאים. יום יום.

פתחתי את הסדנה הבוקר כשאני עומד בתוך חישוק.
ביקשתי מ 22 המנהלים שבחדר עשרים רעיונות שונים שניתן לעשות בכדי להוציא אדם מחישוק.

הנה חלק מהרעיונות שהועלו בתוך שתי דקות :

• לדחוף אותו.
• למשוך אותו.
• לנסות לשכנע אותו.
• להיכנס פנימה כדי שיהיה לו צפוף.
• לצאת מהחדר ולקוות שהוא ישתעמם ויצא.
• לאיים עליו.
• להסביר לו למה כדאי לו לצאת.
• לקרוא לו למקום אחר.
• להתקשר לאשתו כדי שתעזור.
• לבדוק למה הוא בתוך החישוק.
• לקרוע את החישוק.
• לפתות אותו עם מתנה כדי שיצא.
• להפעיל אזעקת חירום.
• להתעלם ממנו בתקווה שזה יגרום לו לזוז.
• לחבק אותו וללוות אותו החוצה.

19 מתוך 20 ההצעות השונות ניסו לגרום לאדם לעשות מה שאנו רוצים שהוא יעשה.
לעבור ממצב מסוים למצב אחר. לצאת מהחישוק.
המיקוד בכל ההצעות הללו הוא איך לגרום לו לשרת את האג'נדה שלנו.

**
אחד מהרעיונות היה יוצא דופן.
"לבדוק למה הוא בתוך החישוק" מנסה להבין את האדם לפני נקיטת פעולה.
אולי לאחר שנצליח להבין אותו ואת מה שחשוב לו במצב הזה,
נמצא את הדרך ליציאה מהחישוק מבלי לפגוע בו ובדברים שחשובים לו.
זוהי דרך של חיבור, הבנה, שיתוף פעולה ובחירה בשונה מדרך של שכנוע, מניפולציה, עונש או פרס.

**
מסר מרכזי למנהלים:
אינכם עובדים עם כסאות, תאים באקסל, או "ראשים" (Headcount).
אתם עובדים עם אנשים חיים.
בעלי משפחות.
כל עובד עולם ומלואו.
רגע לפני שאתם מנסים להזיז אותם לכיוון שאתם רוצים,
עצרו.
הכירו בכך שיש שם בן-אדם.
בדקו האם אכפת לכם ממנו או שאכפת לכם רק מהאג'נדה שלכם.
גלו סקרנות למי הוא, נסו להבין מה עובר עליו,
מה חשוב לו במצב הנוכחי ומה מניע אותו.
פעמים רבות תופתעו ממה שתגלו.
ועוד יותר ממה שייווצר לאחר מכן.

**
לאחר חמש דקות סדנה, סיימנו את התרגיל והמסר עבר.
את כל שאר היום הקדשנו לאיך עושים את זה תכל'ס בעולם האמיתי.
בדילמות ניהוליות, אתגרים מורכבים ותחת אילוצים שונים.

האם זה לא יותר מדי להקדיש יום שלם רק לנושא המסוים הזה?
ממש לא.
אני מאמין יש פה "בשר" ללמידה, העמקה ותרגול המספיק גם לקריירה שלמה.

חיים מלאים. יום יום.

בין האירוע שאנו חווים ובין תגובתנו לאירוע ישנו מרווח.
ההתנהלות שלנו במרווח משפיעה על תגובתנו, על המשך האירוע ועל חיינו.
(לדוגמא: עצירה, יציאה ממצב אוטומט, הקשבה לעצמנו ולאחרים, בחירת תגובה).

בין הפרויקט שנגמר ובין הפרויקט שמתחיל ישנו מרווח.
מה שנעשה במרווח משפיע עלינו, על הפרויקט הבא ועל העתיד.
(לדוגמא: התבוננות, הפקת לקחים, הכרת תודה, מנוחה, הערכות).

בין הפגישה שיצאנו ממנה ובין הפגישה שאנו נכנסים לתוכה ישנו מרווח.
מה שיקרה במרווח יכול להשפיע על הפגישה הקודמת, על הפגישה הבאה ועל המשך היום.
(לדוגמא: כתיבת דבר לטיפול בהמשך לפני שנשכח, מודעות רגשית, שינוי אנרגיה, חידוד מטרה לפגישה הבאה)

***
מה שקורה במרווח חשוב לא פחות ממה שקורה לפני או אחרי מרווח.
חיים בלי מרווחים הם חיים לחוצים.
לפעמים אפילו מסוכנים.

חיים מלאים. יום יום.

יכול להיות שהסיבה שעדיין לא עשית את זה
אינה שאתה לא יודע,
או שאין לך מספיק זמן,
או שאין לך את התמיכה שאתה צריך,
או שאת מחוייבת לדברים אחרים כרגע,
או שעדיין לא החלטת לגבי זה,
או שזה לא מספיק מדויק עבורך,
או שהתזמון לא משהו,
או שלא מבינים אותך.

יכול להיות שהסיבה שעדיין לא עשית את זה
היא פשוט מכיון שאת/ה מפחד/ת.

לפעמים זו סיבה מספיק טובה לא לעשות משהו.

אם זו הסיבה כדאי לקרוא לילד בשמו.
להפסיק להתחבא. להפסיק לתרץ.
ואז… לבדוק בסקרנות –
מה בדיוק מפחיד אותך שם?
מה לא היית רוצה שיקרה?
מה לא היית רוצה להרגיש?

חיים מלאים. יום יום.

"כמו רבים אחרים, המחשבה הראשונה שלי כשאני מתעוררת בבוקר היא ' לא ישנתי מספיק '.
הבאה אחריה היא ' אין לי מספיק זמן '.
בין שזה נכון ובין שלא, המחשבה ש 'אין לנו מספיק' עולה בנו באופן אוטומטי,
לפני שאנו מספיקים אפילו לפקפק בה או לבחון אותה.
את רוב השעות והימים שלנו אנחנו מבלים בשמיעה על מה שאין לנו מספיק ממנו,
בהסברה שלו, בהתלוננות עליו או בדאגה מפניו.
אין לנו מספיק זמן כדי שנספיק גם להתעמל.
אין לנו מספיק רווחים.
אין לנו מספיק אנרגייה.
אין לנו מספיק מרחבים פתוחים.
אין לנו מספיק סופי שבוע.
למותר לציין שלעולם אין לנו מספיק כסף.

**
אנחנו לא מספיק רזים ולא מספיק חכמים.
אנחנו לא מספיק יפים או מחונכים,
לא מספיק מצליחים או לא מספיק עשירים.
וזה לא ישתנה לעולם.
עוד לפני שאנחנו מתיישבים במיטה,
לפני שרגלינו נוגעות ברצפה,
אנחנו כבר נכשלים, כבר מפגרים מאחור,
כבר מפסידים, כבר חסרים משהו.
וכשאנחנו נכנסים למיטה בלילה,
מיד מתחילה המחשבה שלנו לסקור בפרטי פרטים
כל מה שלא השגנו או לא הספקנו היום.
אנחנו שוכבים לישון תחת עול המחשבות האלה –
ומתעוררים במחשבות על מחסור.
מה שהתחיל כביטוי פשוט של חיים קדחתניים, אפילו מאתגרים,
היה להצדקה הגדולה ביותר של חוסר סיפוק.

**
בפני כל אחד ואחת מאיתנו, בכל מצב עניינים,
עומדת הבחירה לפסוע צעד לאחור ולהרפות מהלך המחשבה הממוקד בצמצום.
מרגע שאנחנו מרפים מן הצמצום,
אחנו מגלים את האמת המפתיעה של המספיקות.
הכוונה אינה לכמות כלשהי של משהו.
'מספיקות' לא ניצבת במרחק שני צעדים מן העוני
או במרחק צעד אחד מן השפע.
היא לא אמת מידה שפירושה 'מספיק בקושי' או 'די והותר'.
מספיקות אינה מידה כלל,
כי אם חוויה, הקשר שאנחנו יוצרים, הצהרה,
ידיעה שיש די ושאנחנו עצמנו מספיקים.
המספיקות שוכנת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו , ובכוחנו לזמן אותה.
היא מודעות, שימת לב,
בחירה מודעת באופן שבו אנחנו חושבים על נסיבות חיינו."

*****
הקטע הועתק מהספר "מושלמים כמו שאנחנו" שנכתב ע"י ברנה בראון (עמ' 123-124).
ברנה, מצטטת את המילים הללו מתוך "נשמת הכסף" שנכתב ע"י חברתה לין טוויסט.

אם הקטע הזה נוגע בכם אולי תרצו לקרוא גם את "אני מאחלת לך מספיק" שהעליתי לפני כשנתיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים ומספיקים. יום יום.
רוני ויינברגר.

הזמנה רשמית:
"בשבוע הבא יתקיים מפגש בן יום שלם בנושא XYZ.
ההשתתפות לכל 65 המנהלים בארגון הינה חובה."

*****
ובמילים אחרות (שכנראה לא תיאמרנה):
1. אנחנו אומרים לכם להתייצב ולא שואלים אתכם אם אתם מעוניינים.
2. אנו דורשים מכם להגיע ולא מאפשרים לכם לבחור או לוותר.
3. מה שיש לנו בשבילכם חשוב בעינינו יותר מדברים אחרים שאתם מתעסקים בהם היום.
4. ההשתתפות הינה חובה. הנוכחות תרשם. מי שלא יגיע עלול להיענש.

*****
מספר המלצות למארגני המפגש:
1. זכותכם לזמן מפגש שכזה. אתם המנהלים הבכירים. לכם יש את הכוח והסמכות.
2. התייחסו ביראת כבוד, בהתחשבות וברגישות לסמכות שאתם מפעילים, לאנשים שאתם מזמינים ולזמן שלהם.
3. בחישוב קר עלות היום הזה שלושה חודשי ניהול (65 ימי מנהלים) ו 100-200 אלף ₪ (משכורות יום + נסיעות). האם הקדשתם תשומת לב מספקת לבנייה של פרוייקט שזו עלותו?
4. הפוטנציאל של יום כזה ושל מה שקורה בו הוא עצום. פוטנציאל שלילי או חיובי. האם אתם בדרך להגשמת הפוטנציאל ? ואולי אתם בדרך לייצר יותר נזק מתועלת?
5. מה יקבלו ויפיקו משתתפי המפגש? האם זו שאלה שמעניינת אתכם? (או שמטרתכם המרכזית היא בעיקר "ליישר" את כולם לפי החליל שלכם).
6. האם המסרים שאתם מעבירים הם בהלימה לדרך ההתנהלות שלכם? אם לא, זה "יצעק חזק".

*****
מספר המלצות למשתתפי המפגש:
1. אף אחד לא מכריח אתכם להשתתף. זו בחירה שלכם (גם אם ההשתתפות מוגדרת כחובה, אתם עדיין יכולים לבחור שלא להגיע ולשאת בתוצאות).
2. אם בחרתם להגיע קחו אחריות. על הזמן שלכם. על מה שתפיקו מהמפגש. על ההתנהלות שלכם.
3. אם יש לכם משהו לומר אמרו אותו. אם אתם מעדיפים לשתוק או חוששים לדבר – זכותכם. זכרו שזו שוב הבחירה שלכם. קחו עליה אחריות. השקיעו פחות אנרגיה בלהתלונן או להאשים אחרים.
4. בדקו את עצמכם: מה המצבים המקבילים שבהם אתם בעצמכם המארגנים? עברו על ההמלצות למארגנים ונסו ליישם את מה שחשוב לכם. שינוי מתחיל בדוגמא אישית.
5. בין אם היום היה משמעותי מאוד, מיותר לגמרי, או כל דבר אחר – זה בסה"כ יום אחד. קצת פרופורציות. קחו מה שבעל ערך עבורכם והמשיכו הלאה. מה שתעשו הערב או מחר חשוב לא פחות.

חיים מלאים. יום יום.

 

משטרה 1#
השבוע עשיתי לייק לפוסט של אלון ויסר.
אלון הוא סטודנט בבאר שבע, שהיה אחד ממארגני ההפגנה בשבת שעברה נגד מתווה הגז.
יומיים לאחר ההפגנה הוא נעצר ונחקר ע"י המשטרה למרות שפעל לכל אורך הדרך עפ"י החוק ובהתאם להנחייות.
כשקראתי את הפוסט של אלון שמתי לב לכעס, תסכול ופחד שעלו בי.
כעס, תסכול ופחד שעלו מתוך מחשבה על אנשי משטרה אלימים וכוחניים, הפועלים בשירות טייקונים ונטפלים לאזרח הצודק וחסר האונים.

משטרה 2#
שרי מייפלס היתה שוטרת ותיקה כשהחלה ללמוד מיינדפולנס.
לאחר תרגול והעמקה היא החלה לתהות:
האם ניתן לשלב בין העקרונות המנחים של הגישה לבין עבודתה כשוטרת.
איך כל זה מסתדר ביום יום עבורה כשוטרת נושאת נשק, היכולה לירות באדם ולהרוג אותו במצבים מסוימים?
היא פנתה עם השאלה הזו לאחות צ'אן קונג שהשיבה במילים הבאות:
" מי את רוצה שיישא אקדח במסגרת תפקידו, אם לא אדם שיעשה זאת בצורה מודעת ומלאת תשומת לב?
כמובן שאת יכולה להשתתף בהדרכות הללו ! "

משטרה 3#
במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן לפני מספר שנים שאלה המראיינת:
"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה:
"העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה,
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם.
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

המילים הללו של טיך נהאת האן גרמו לי לחשוב:
איך נראה עולמו של שוטר המתמודד עם מצבים מורכבים בעצימות גבוהה ונדרש לקבל החלטות מהירות תוך כדי תנועה?
מה חווה רופאה העובדת שעות רבות ביממה בבית החולים ואשר נתונה ללחץ מתמשך ואינטנסיבי מכל כיוון אפשרי?
מה עובר על מחנכת הנדרשת לתת מענה כמעט בכל רגע לאינספור צרכים בעת ובעונה אחת?

*****
איני בטוח עם יש קו מקשר במסר הזה.
לא לגמרי ברור לי אם יש לי פה אמירה קונקרטית כזו או אחרת.

בחרתי להביא את שלושת הקטעים פשוט מפני שכולם נגעו בי השבוע.
הבנה כמפתח לחיבור.
מודעות כמפתח לאחריות.
בחירה לפני שליפה.

מעבר לתפקידנו (כשוטרים, רופאים, מורים, מפגינים, חולים, תלמידים, …)
אנו בני אדם.
לפעמים מלאים בכאב, בפחד ובסבל.
לעתים כזה שהצטבר במשך שנים רבות.

חיים מלאים. יום יום.

אפשר לראות את זה בכל תחרות ג'ודו:
שני המתחרים נעים זה מול זה.
הם מושיטים ידיים קדימה ומנסים לאחוז בחולצת היריב.
ברגע שהצליחו, הם מקרבים אותו אליהם ומפעילים עליו "תרגילים" שונים בכדי לנצח.
מתחרה שנתפס בידי יריבו מנסה להתחמק במהירות בכדי להחזיר לעצמו את החופש.
הוא יודע שהוא בסכנה, נתון לשליטת היריב שיכול להכניעו בצורות שונות.

אחת המיומנויות הנרכשות החשובות היא להשתחרר מאחיזת היריב.
ישנם כמה תרגילים אפקטיביים בדרגות קושי שונות שנועדו לשרת את המטרה הזו.

בדומה ליריב בג'ודו, לפעמים המחשבות שלנו תופסות אותנו ומגבילות את החופש שלנו.
בשונה מג'ודו, פעמים רבות איננו מודעים לכך שמחשבותינו אוחזות בנו.
כשזה קורה (אחיזה ללא מודעות) אנו מזדהים עם מחשבותינו ומתקשים להפריד ביננו לבינן.
המצב הזה יכול להיות מסוכן ולהיחוות מפחיד, כואב, מייאש ומתסכל.

כשאנו מצליחים לייצר הפרדה בינינו לבין המחשבות שלנו משהו נפתח ומשתחרר.
כשאנו מצליחים להתנתק מהאחיזה של המחשבות שלנו, אנו מגבירים נוכחות ומקבלים בחזרה את החופש שלנו.

יש דרכים שונות להשתחרר מהאחיזה של המחשבות שלנו בנו.
(על כך אולי יותר בפוסטים אחרים).
העקרונות המרכזיים דומים:
1. מודעות שיש כאן מחשבה עכשיו.
2. שימת לב שאנו מזוהים עם המחשבה (שהיא "תפסה" אותנו)
3. הפרדת המחשבה מאיתנו (אנו הרבה יותר מרק המחשבה הזו).
4. בחירה בתגובה ו/או בפעולה

דוגמא נוספת:
כשמדוזה צורבת אותנו אנו מרגישים כאב.
כשזה קורה, איננו מחליטים להתגרש או לשנות מקום עבודה.
בדרך כלל גם איננו כועסים על ילדינו ואיננו מאשימים אחרים במצבנו.
במקום זאת אנו עוברים את תהליך ארבעת השלבים:
1. מודעות לכאב.
2. שימת לב שהוא מגיע ממדוזה שהתיישבה לנו על הירך.
3. הפרדת המדוזה מהירך שלנו.
4. פעולה להרגעת הצריבה.

נניח שביום רביעי הבא התחייבתם להגיע לפגישה מסוימת שממש רציתם להשתתף בה.
ונניח שגיליתם אתמול שיש משהו בעבודה (או במשפחה) שלא היה מתוכנן ומתנגש עם זה.
ונניח שהמשהו הזה בעבודה (או במשפחה) מקבל כרגע סדר עדיפות יותר גבוה.

הנה כמה תגובות אפשריות לזו שאחראית על המפגש ברביעי הבא:

א. "הי, לצערי עלה משהו חשוב בעבודה ולא אוכל להגיע ביום רביעי הבא למרות שאני מאוד רוצה."
ב. "הי, לצערי עלה משהו חשוב בעבודה ואני נאלצת לבטל את יום רביעי הבא למרות שמאוד רציתי להגיע."
ג. "הי, עלה משהו חשוב בעבודה ואני לא בטוח אם אצליח להגיע ברביעי הבא. אדע רק ברגע האחרון. אל תבנו עלי."
ד. "הי, עלה משהו חשוב בעבודה ולא אגיע ביום רביעי הבא."
ה. "הי, עלה משהו חשוב בעבודה ואני בוחרת לתת לו עדיפות על פני הפגישה שלנו ברביעי הבא."

******
באילו מהדרכים הבאות תבחרו?
למה?

כמה נקודות למחשבה:
דרכים א, ב, ג מכילות בתוכן אי אמירת אמת:
– האמת היא שאתם יכולים להגיע (א) אם זה מספיק חשוב עבורכם.
– האמת היא שאתם לא נאלצים לבטל (ב). אתם בוחרים לבטל.
– האמת היא שאתם יודעים שלא תגיעו (ג). אולי פשוט לא נעים לכם לומר זאת ואתם רוצים "להכין" את המארגנים

דרכים א, ב, ג מכילות בתוכן הסרת אחריות מעצמכם.
כשאתם מספרים לעצמכם ולאחרים שמישהו (הבוס, האשה, הבעל, הילדים, העולם) מאלץ אתכם או בוחר עבורכם אתם מקטינים את עצמכם ומתעלמים מהעובדה שאתם בחרתם ושהבחירה הזו משרתת אתכם.

בדרכים ד, ה אינכם בורחים מאחריות ואינכם מתחמקים מהאמת.
ועדיין, יכול להיות שתבחרו לא להשתמש בהן מסיבות שונות.

חשוב שתמצאו את הסגנון המועדף עליכם בתקשורת שלכם עם אחרים.
חשוב לא פחות שתהיו כנים ומדויקים בתקשורת שלכם עם עצמכם.
הסיפור שאתם מספרים לעצמכם משפיע עליכם יותר מהסיפור שאתם מספרים לאחרים.