"מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר?
סוגר את הווילון?
מתגלגל כדי להתכרבל עם בת זוגתך או עם הכר?
קופץ מהמיטה ועושה עשר שכיבות סמיכה כדי להזרים את הדם?
לא.
הדבר הראשון שאתה עושה,
הדבר הראשון שכולנו עושים,
הוא לבדוק מה השעה.
ממקומו על הכוננית שליד המיטה מכתיב השעון את התנהגותנו.
הוא לא רק אומר לנו איפה אנו נמצאים יחסית לשאר היום,
אלא גם איך להגיב.
אם השעה מוקדמת, אעצום את עיני ואנסה לחזור לישון.
אם מאוחר, אקפוץ מהמיטה ואלך מיד לשירותים.
מרגעי הערות הראשונים השעון קובע את מהלכינו.
וכך זה נמשך לכל אורך היום.
כשאנו רצים מפגישה לפגישה,
מיעד סופי אחד למשנהו,
כל רגע נארג לתוך לוח זמנים.
לאן שלא נסתכל –
הכוננית לצד המיטה, המטבחון במשרד,
פינת צג המחשב, מפרק כף היד –
השעון מתקתק, עוקב אחר התקדמותנו,
מאיץ בנו שלא נפגר.
בעולם המודרני המהיר הזה
נדמה שרכבת הזמן תמיד יוצאת מהתחנה
ברגע שאנו מגיעים לרציף.
לא משנה כמה מהר נלך,
עד כמה נתכנן את זמננו,
לעולם אין ביומננו די שעות.
במידה מסוימת זה היה המצב מאז ומתמיד,
אבל כיום אנו מרגישים יותר לחץ מאי פעם."
**
"ב-1982 טבע לארי דוסי, רופא אמריקאי,
את המונח 'מחלת זמן' כדי לתאר את האמונה הכפייתית
ש 'הזמן בורח, אין מספיק ממנו,
ואתה מוכרח לדווש מהר יותר ויותר כדי לעמוד בקצב.' "
====
הציטוטים מתוך הספר "בשבח האיטיות" מאת קרל אונורה.
הספר נכתב בשנת 2004 ותורגם לעברית בשנת 2006.
**
יש משהו משונה בקריאת הספר.
למרות שהוא נכתב לא מזמן (קצת יותר מעשור)
נראה שזה היה לפני עידן ועידנים:
ב-250 העמודים יש התייחסות מועטה בלבד,
למכשירים הסלולריים, לרשתות החברתיות,
לסנכרון המתמיד ולקושי להתנתק מאינסוף הגירויים הוירטואליים.
**
אונורה ודאסי מתייחסים ל"מחלת זמן".
נראה שהמחלה כבר מזמן הפכה למגפה שרק הולכת ומעמיקה.
חיים מלאים. יום יום.