תגית: גבולות

למילים יש כוח.
הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

**
ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר –
בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת,
ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות."
….
"הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות,
ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

תודה לברנה בראון על הבהירות הזו ועל החיבור החשוב של גבולות, אחריות וחמלה.
אפשר לנשום לרווחה: לא רק שאין סתירה ביניהם, הם מעצימים ומשלימים זה את זה.

**
יהודה עמיחי כותב בשירו "זכרו והזכירו":

"..
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות"

אני אוהב את הדגש של עמיחי על לזכור ולהזכיר, במיוחד במצבים שבהם קל לשכוח.
הקריאה בשיר מעוררת בי אבל וכאב על מה שהיה (או שהיינו) ואיננו עוד,
והיא גם מעלה בי תקווה:
כשם שהאגרוף התהווה מתוך יד שהיתה פעם פתוחה,
כך יד פתוחה יכולה להתהוות מתוך אגרוף שעכשיו קפוץ.

**
בשירה "קשר" כותבת מיטל חודורקובסקי:

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים".

המילים של מיטל מזכירות לי את כוחה של חברות תומכת, של הקשבה ושל ביחד.

מתחשק לי להוסיף לשורה האחרונה בשיר מילה אחת,
שגם היא חלק חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיים מלאים.

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים והשמחים".

**
אין לי מושג למי המילים שבפוסט הזה יגיעו ואיך הן יתגלגלו בעולם.
אני מחזיק כוונה שהן תמצאנה את דרכן לאנשים המתאימים,
ושתהיה להן השפעה מיטיבה עליכם ועל סביבתכם,
כפי שהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

מוזמנות ומוזמנים להעביר את זה הלאה, לכתוב לי כמה מילים שעולות בכם,
וגם לחלוק איתי קטעים נוספים שפגשתם ושנוגעים בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשעבדנו על מקרה במהלך סדנה שהנחיתי לפני זמן מה, אחת המשתתפות טענה בלהט:

"אני במקומו, לעולם לא הייתי פועלת כפי שהוא פעל.
לא משנה מה המצב ומה הסיבות, אסור לעשות את זה."

נראה לי שהיא דיברה ממקומה.
מנקודת המבט שלה.

אני די בטוח שהיא במקומו, במצבו, מתוך תפיסתו ואמונתו,
היתה פעולת בדיוק כמוהו.

כשאני מאמין שאם "אם הייתי במקומך, הייתי נוהג אחרת",
אני בעצם מספר לעצמי שהדרך שבה פעלת אינה נכונה.
ושברמה מסוימת אתה טועה/רע/לא-בסדר ואני יותר צודק/טוב/בסדר. 

**
תפיסה חלופית:
"אם הייתי במקומך, הייתי פועל בדיוק כמוך." 

במובן הרחב של "במקומך":
אם הייתי בדיוק במצב שבו אתה נמצא,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו', הייתי פועל בדיוק כמוך. 

**
כשאני מאמין שבמצב זהה לחלוטין (חיצוני ופנימי), הייתי פועל בדיוק כמוך,
אולי אנחנו יותר קרובים ממה שנדמה בתחילה.

כשאני מאמין שבנסיבות מסוימות, הייתי פועל בדיוק כמוך,
ושאנו יותר קרובים ממה שהיה נראה בתחילה,
אנרגיה של כעס, שנאה, שיפוטיות וביקורת, מתחלפת באנרגיית הבנה, סקרנות וחמלה:

מה עובר עליך, במה אתה מאמין ומה אתה חווה עכשיו, שגורם לך לנהוג כך… ? 

**
במצב הנוכחי, אני הוא לא אתה.
אני נמצא במקום שונה ומגיע עם "חבילה" שונה של ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו'.
ולכן, אני יכול להבין ולקבל אותך כאדם, וגם לא להסכים עם ההתנהלות שלך ולא לקבל את הפעולות שלך. 

**
מכיוון שצרכיי חשובים לא פחות מאלו שלך,
אם מעשיך מביאים לפגיעה בצרכים שלי,
ייתכן שאתנגד לדבריך או לפעולותיך, אפעל להשפיע עליך ואם צריך גם לעצור אותך.
כשחשוב לי לתת מענה לצרכים החשובים שלי וגם אני מאמין שאם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך,
הפעולה שלי נובעת מהבנה, מחמלה ומאסרטיביות ולא מזעם, שיפוטיות, רצון לפגוע או להעניש. 

**
ומה לגבי מצבים קיצוניים עד כדי פגיעה בחיים או בנפש…?
האם עדיין הייתי פועל כמוך אם הייתי במקומך?
לדוגמא: אנס ונאנסת, מטפלת מתעללת ותינוקת, קצין משטרה שהורג אזרח חף מפשע, סטודנט שהורג ראש ממשלה.

עצם אזכור המקרים הללו מכניס אותנו למצב אחר לגמרי.
במצבים כאלו עולה חשש שאם אבין אותך (האנס, המטפלת, קצין המשטרה, הסטודנט) ואת המקום שממנו אתה מגיע, אתן לגיטימציה להתנהגות שלך.
וזה מסוכן.

אולי יש התנהלויות מסוימות שאסור אפילו להבין, אנשים שאסור לקבל…?? 

**
תפיסתי:
אם הייתי במקומך, גם במצבים קיצוניים, הייתי פועל כמוך.
(קשה לי לכתוב ולדמיין את זה…ואני כ"כ שמח שאני לא במקומך…)

אם הייתי בדיוק באותו מצב שבו שאתה נמצא,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו',
הייתי פועל בדיוק כמוך.

וגם – אני במקומי כעת (לא במקומך).
והצרכים שלי ושל אחרים חשובים לא פחות מאלו שלך.
ולכן אפעל כדי למנוע את הפגיעה שלך בי ובאחרים. 

**
תהליך חשיבתי בן 5 שלבים לסיכום: 

1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. אני לא במקומך. המקום שלי שונה מהמקום שלך.
3. הצרכים שלי (ושל אחרים) חשובים לא פחות מהצרכים שלך.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.

**
מה דעתך?
מה עולה בך עם קריאת המילים הללו?

אם התחברת לפוסט הזה ומצאת אותו בעל ערך ומעורר מחשבה עבורך,
אולי יעניין אותך לדעת שזהו "כלי מספר 33" בסדרת "52 כלים לתקשורת ויחסים" שיצרתי לפני מספר שנים.
ניתן להירשם לסדרת "52 כלים לתקשורת ויחסים" ולקבל אחת לשבוע
כלי מעשי להעלאת המודעות ולפיתוח מיומנויות תקשורת ומערכות יחסים חשובות בחייך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלום,
אני שמח לעדכן שבעוד שלושה שבועות בדיוק (ביום שישי ה-19/7), אנחה סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים. 

8 דברים מיוחדים מאפיינים את הסדנה הזו:

1. הסדנה פותחה במשותף ע"י בני רועי (בן 11) ועל-ידי ואנו גם ננחה אותה ביחד.
2. בסדנה לא תהיה הרצאה "יבשה". יהיו הרבה תרגולים, צחוקים, פעילויות ומשחקים המבוססים על קלפי הרגשות והצרכים.
3. הכניסה לסדנה תתאפשר רק עם ההורה או הילד/ה שלך. מספר שווה של ילדים והורים. 
4. הסדנה תתקיים בביתנו. המשתתפים יתארחו בסלון שלנו 🙂
5. במהלך הסדנה נלמד אתכם רק תרגילים וכלים שאנו משתמשים בהם בעצמנו ביום יום. 
6. אנחנו "מבשלים" לכם הפתעות… (למשל: "איך להגיב למשפטים מעצבנים של הורים?")
7. במהלך הסדנה עושים רק מה שרוצים ומתחשק. אין מצב שתדרשו לעשות משהו שלא תתחברו אליו. 
8. זו הפעם הראשונה שאנו מעבירים את הסדנה הזו ואנו מתרגשים מאוד !!!

הפרטים המלאים + הרשמה בקישור הבא.

שימו לב לחלק של התשובות לשאלות הנפוצות.

חשוב: הסדנה מוגבלת ל-9 זוגות בלבד של הורים וילדים, 18 משתתפים בסך הכול.
מניסיון עבר אני מעריך שההרשמה תיסגר במהירות, כך שאם אתם וילדיכם בעניין מומלץ לא להתמהמה.

**
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דיליו.
(שמחתי לפגוש רבים מכם שם…)
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך הסדנה (ולאחריה) היה "גבולות".
הקטע הבא של ברנה בראון על גבולות וחמלה חזק עבורי ומתחבר לי גם לפוסט "ששת הערכים המובילים שלי":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר – בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת, ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות.
אין לי מושג איך נראה השילוב הזה למתבונן מבחוץ, אבל מבפנים נראה שהוא רב-עוצמה בהחלט.

לפני שהתחלתי במחקר הזה, ידעתי הרבה על כל אחד מן המושגים האלה כשהוא לעצמו, אבל לא הבנתי איך הם פועלים ביחד.
הראיונות פקחו את עיני; נדהמתי לגלות כי רבים מאלה שהיו מסורים באמת ובתמים לתרגול של חמלה הפגינו גם מודעות גדולה פי כמה לסוגיית הגבולות.
אנשים בעלי חמלה הם אנשים עם גבולות.
הגילוי הזה הכה אותי בתדהמה.

הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם.

אנחנו חיים בתרבות של אשמה.
אנחנו רוצים לדעת באשמת מה אירע כך וכך, ואיך הוא עתיד לשלם על כך.
אנחנו מרבים להתלונן ולהפנות אצבע מאשימה ברמה האישית, החברתית והפוליטית, ועם זאת, רק לעיתים נדירות אנחנו מייחסים לאנשים אחריות למעשים שלהם.
מה הפלא? כל התלונות והתגובות המזועזעות מתישות אותנו, עד כדי כך שלא נשאר לנו כוח להבטיח כי למעשים יהיו השלכות של ממש.
הנטייה הזאת – זועמים-ומאשימים-עייפים-עסוקים-מכדי-לעשות-משהו-בנידון – רווחת מוושינגטון הבירה ועד וול סטריט, בלי לפסוח על בתי הספר שלנו ועל הבתים שלנו עצמם.
אני חושבת שהיא הסיבה לכך שאנחנו מצטיינים כל כך בזעם ובצדקנות, אבל לא בחמלה.

האם לא עדיף להיות מיטיבים אך קפדנים יותר?
החיים שלנו היו עשויים להיות שונים למדי אילו היו בהם פחות כעס ויותר אחריות.
איך היו נראים חיי העבודה וחיי הבית שלנו אילו היינו מטיחים פחות האשמות – ולצד זה מפגינים כבוד רב יותר לגבולות? "

~ מתוך "מושלמים כמו שאנחנו" מאת ברנה בראון (עמודים 24-26)

**
השבוע זכיתי להנחות שתי סדנאות תקשורת מקרבת לצוות המופלא של מחלקת פנימית ב' בבית החולים סורוקה בבאר שבע. 
מרגש לראות צוות מגוון (רופאים מומחים, מתמחים, סטאז'רים, אחיות ואנשי כוח עזר) יושבים ביחד, משתפים בפתיחות בקשיים ובאתגרים שהם חווים, מאתגרים זה את זה, צוחקים, כואבים, לומדים…

אחד הרגעים המרגשים עבורי במהלך היומיים הללו התרחש כשהמסר ש-"הצרכים שלנו שווים לא פחות מצרכים של אחרים" הדהד בעוצמה בחדר…

מה קורה לרופא/ה או לאח/ות עמוסים שלא מוצאים מספר דקות לשירותים או ללכת לאכול?
מה קורה "למצבר הפנימי" שלהם? לאיכות הטיפול בחולים ובמשפחות? 
איזה מחיר משלמות המשפחות שלהם (הילדים, בני/בנות הזוג והם עצמם) כשהם חוזרים הביתה?

אחת המשתתפות טענה ש"ככה זה" ושלא ניתן לשנות את זה במציאות הכל-כך תובענית ואינטנסיבית.
לא כולם הסכימו איתה….

הנה "השלישייה" הזו שוב: גבולות, חמלה ואחריות.

המפגשים בסורוקה השבוע התרחשו בזכות זרעים ופעולות שמתבשלים כבר מספר חודשים.
תודה מיוחדת לדקלה שיזמה ודחפה את כל המהלך הזה, לבותינה מנהלת השירות בביה"ח סורוקה, לשחר שסייעה בהכנות ובדיוק הסדנאות ולנמרוד מנהל מחלקת פנימית ב'.

בלעדיכם זה לא היה קורה.
זכות אמיתית לעבוד עם שותפים כמוכם…

**
כתמיד, אשמח לשמוע מה הפוסט הזה מעורר בכם…. 
אני מבטיח לקרוא אישית כל תגובה ותגובה.
(ייתכן שייקח לי זמן מה לחזור אליכם)

תזכורת אחרונה לפני שנפרדים:
סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים רועי ואני ננחה ביום שישי ה 19/7.
פרטים והרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אין לי זמן" זה רק תירוץ.
יש לך שפע של זמן.
לכולנו.
עשרים וארבע שעות שלמות בכל יממה.
תמיד.
בלי יוצא מן הכלל.

זה ממש לא עניין של זמן.
הזמן לא רלוונטי.
בכלל.

**
זה יותר עניין של תשומת לב.
עניין של מיקוד בדברים החשובים.
ושל סינון הדברים הלא חשובים.
או הלא מספיק חשובים.
כרגע.
זה עניין של לקיחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.
ושל לקיחת אחריות אמיתית על המשמעויות של הבחירות שלנו.
של מוכנות ואומץ לומר "לא".
של מוכנות ואומץ לומר "כן".
לדברים.
לאנשים.
זה במידה רבה עניין של כבוד ושל הערכה.
לעצמנו.
לאחרים.
זה המון עניין של משמעת.

**
זה עניין של כל כך הרבה דברים.
אבל זה ממש ממש ממש לא עניין של זמן.
אפשר להפסיק לברוח.
מומלץ להפסיק לתרץ.
כדאי להפסיק להתחבא.

חיים מלאים. היום.

במיוחד בימים כאלה,
כשעמוס, מורכב ואינטנסיבי,
כשהקשב והזמן שלך מוגבלים,
כשאתה לא מגיע לכל מה שהיית רוצה,
כשאת מג'נגלת המון כדורים מסוגים שונים,
כשדברים מתפתחים בצורה שונה ממה שתכננת …

במיוחד בימים כאלה:
יותר תשומת לב.
יותר אחריות.
יותר גבולות.
יותר נוכחות.
יותר בחירה.
יותר לנשום.
יותר רוגע.
יותר הערכה.
יותר אהבה עצמית.

חיים מלאים. היום.

בלי קשר עין.
אם אין ברירה ואתה חייב להסתכל, הסתכל מלמעלה.
בפנים חתומות.
לא לחייך.
נחמדות יכולה להיות מסוכנת.
היא עלולה לבלבל את מי שמולך.
חשוב שההפרדה ביניכם תישמר.

**
אפשר שאלות רק בתיאום מראש או בשעות קבלה.
אל תיתן לאדם שמולך להרגיש נוח מידי.
כשאתה משיב, ענה בקצרה ובחדות.
חתור לסיום שיחה.
אתה יודע איך לעשות את זה.
היזהר מאמפטית – יתר.
היא עלולה לעלות לך ביוקר.

**
באינטראקציה אתך, אל תתן מקום לבלבול ולחוסר הבנה.
אל תאפשר זמן לעיכול ולמחשבה.
הזמן שלך יקר.
יש לך הרבה עבודה לעשות.
עבודה חשובה.
כן, אתה מבין את מה שעובר עליהם,
אבל התפקיד שלך אינו ללמד או לתמוך.
לסבלנות-יתר יש מחירים.
אפקטיביות היא שם המשחק.

**
סמן גבולות ברורים.
שמור על מיקוד.
התרכז בעבודה שלך.
שמור על עצמך.
שאחרים יעשו את העבודה שלהם.
שהחולים והמשפחות יתמודדו.
כך זה עובד.
אין דרך אחרת.

חיים מלאים. היום.