תגית: גוף

"כאשר תבחרו כל בחירה שהיא, תוכלו לשאול את עצמכם שני דברים:
ראשית, 'מהן התוצאות של הבחירה שאני בוחר?'.
בלבכם תדעו מיד מהן התוצאות.
שנית, 'האם הבחירה שאני בוחר עכשיו תביא אושר לי ולסובבים אותי?'.
אם התשובה חיובית, קבלו את הבחירה.
אם התשובה שלילית, אם הבחירה תביא מצוקה לכם או לסובבים אתכם,
אל תבחרו בה.
פשוט מאוד.

מבין אין-סוף הברירות הפתוחות בפניכם בכל שנייה,
יש רק אחת שתביא אושר לכם ולסובבים אתכם גם יחד.
וכאשר אתם בוחרים בבחירה האחת הזו,
היא מניבה צורת התנהגות הקרויה 'המעשה הנכון הספונטני'.
המעשה הנכון הספונטני הינו המעשה הנכון ברגע הנכון.
זו התגובה הנכונה לכל מצב בעת התרחשותו.
זה המעשה המזין אתכם ואת כל מי שמושפע מאותו מעשה.

ליקום יש מנגנון מעניין ביותר, המסייע לכם להגיע באופן ספונטני לבחירות נכונות.
מנגנון זה קשור בתחושות בגופכם.
גופכם חווה שני מיני תחושות: האחת היא תחושת נוחות, והשנייה היא תחושת אי-נוחות.
כשאתם בוחרים בחירה מודעת, הקדישו תשומת לב לגופכם ושאלו אותו,
'מה יקרה אם אבחר בבחירה הזו?'.
אם גופכם שולח לכם מסר של נוחות, זו הבחירה הנכונה.
אבל אם הגוף שולח לכם מסר של אי-נוחות, זו אינה הבחירה הנכונה."

~ מתוך "ההצלחה בשבעה חוקים רוחניים" מאת דיפאק צ'ופרה.

**
עבורי זוהי תזכורת.
תזכורת למשהו שידעתי ושכחתי.
תזכורת למשהו שאני יודע ושלעתים אני מתקשה ליישם.

חיים מלאים. היום.

"זה כמו מי הנהר. 
הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ; 
הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם. 
אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר, 
ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם, 
היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל. 
מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי. 
הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם. 
אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה, 
אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.
הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך. 
לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו. 
אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת; 
זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן."

**
"כל אחד יכול לבנות בית עשוי עץ ולבנים, 
אבל הבודהה לימד כי בית כזה הוא לא הבית האמיתי שלנו; הוא שלנו רק בשם. 
זהו בית בעולם והוא פועל לפי דרכי העולם. 
הבית האמיתי שלנו הוא שלווה פנימית. 
בית חיצוני, גשמי, עשוי בהחלט להיות יפה אבל לא מאוד שליו. 
יש את הדאגה הזאת ואז את זאת, את החרדה הזאת ואז את זאת. 
אז אנחנו אומרים שזה לא הבית האמיתי שלנו, הוא חיצוני לנו. 
במוקדם או במאוחר ניאלץ לוותר עליו. 
זה לא מקום שאנחנו יכולים לחיות בו לנצח כי הוא לא באמת שייך לנו, הוא חלק מהעולם.

הגוף שלנו הוא אותו הדבר: 
אנחנו תופסים אותו כ"עצמי", כ"אני" ו "שלי", אבל למעשה הוא לא ממש כך. 
הוא סוג אחר של בית בעולם. 
הגוף שלך פועל על פי מהלך הדברים הטבעי שלו מלידה עד עכשיו; 
הוא זקן וחולה, ואי אפשר לאסור עליו להיות כך. ככה זה. 
לרצות שזה יהיה שונה זה טיפשי כמו לרצות שברווז יהיה תרנגולת. 
כאשר את מבינה שזה בלתי אפשרי – שברווז צריך להיות ברווז, שתרנגולת צריכה להיות תרנגולת, 
ושגופים צריכים להזדקן ולמות – את מוצאת כוח ואנרגיה. 
לא משנה עד כמה את רוצה שהגוף ימשיך ויחזיק מעמד למשך זמן רב, זה לא יקרה."
**
"התנאים הם ארעיים ולא יציבים; 
הם מופיעים ואז הם נעלמים, הם צצים ואז הם חולפים. 
ובכל זאת כולם רוצים שהם יהיו קבועים. זאת טיפשות.
מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתים. 
לידתנו ומותנו הם דבר אחד. 
כמו עץ: כשיש שורש חייבים להיות ענפים. כאשר יש ענפים, חייב להיות שורש. 
אתה לא יכול לקבל את האחד בלי השני. 
זה קצת מצחיק לראות איך אנשים בשעת המוות הם כל כך מוכי יגון, מוסחי דעת, מפוחדים ועצובים, 
ובשעת הלידה הם כל כך מאושרים ושמחים. 
זו אשליה; איש מעולם לא הביט בכך בבירור. 
אני חושב שאם באמת רוצים לבכות, אז מוטב לעשות זאת כשמישהו נולד. 
משום שלידה היא למעשה מוות, המוות הוא לידה, השורש הוא ענף, הענף הוא השורש. 
אם חייבים לבכות, עדיף לבכות בשורש, לבכות בלידה. 
יש לשים לב: אם לא היתה לידה, לא היה מוות. 
את יכולה להבין את זה?"

~ שלושת הקטעים מתוך "עצות לנוטה למות – אג'אן צ'ה"

**
הקריאה במאמר הזה השבוע הגבירה בי תחושה של שקט, עדינות ובהירות מסוימים.
התלבטתי אם להקדיש את הפוסט הנוכחי לקטעים הללו, 
שכן אני מודע לכך שהנושא מרתיע רבים מאתנו ואינו מסוג הדברים ש"כיף" או מהנה לקרוא.
אם הקטעים הללו נוגעים בכם, אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המלא בקישור הבא.
תודה להוצאת פראג על שבזכותם הגעתי לטקסט הזה.

**
שני דברים חדשים שקרו לי השבוע בעקבות הקריאה במאמר:

1. כשהתבוננתי באנשים שונים (עוברים ושבים ברחוב)
יכולתי לראות תינוקות וילדים צעירים כקשישים סיעודיים הנעזרים באחרים
וקשישים כתינוקות וילדים צעירים, ממש כפי שהיו עד לא מזמן.

2. החניתי את הרכב היום במקום יותר מרוחק מאזור "הסידורים".
נהניתי מעוד כמה דקות (ומאות מטרים) של הליכה,
על חשבון מספר דקות של נסיעה ושל המתנה לחנייה שתתפנה.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

נפגשנו לראשונה בדיוק לפני ארבע שנים,
יוני 2013, מלון הרודס בתל אביב, בכנס של גיל פרץ.
התיישבנו לצד אותו שולחן
באולם ובו עשרות רבות של משתתפים.
לאחר סבב הכרות קצר, ממש בתחילת היום,
גיליתי שאפרת עוסקת בענייני תזונה.
תחום חשוב ודי רחוק ממה שאני עוסק בו.
תחום שפחות מעסיק אותי.
כך לפחות חשבתי בתחילה…

עם הזמן, הקשר שהתפתח וההכרות שהעמיקה
הבנתי שהעבודה שאפרת ואני עושים
היא במידה רבה אותה עבודה,
המבוססת על אותם עקרונות מרכזיים.
אמנם, בצורות שונות ובסביבות שונות,
אך המהות היא אותה מהות:

שנינו עוסקים במערכות יחסים.
מערכות יחסים המבוססות על כבוד, אמון וקבלה.
שנינו עוסקים בתקשורת ובהקשבה.
תקשורת מקרבת, הקשבה אמפטית וסקרנית.
שנינו עוסקים בלקיחת אחריות ובבחירה:
על המחשבות, המילים, ההחלטות והפעולות שלנו.
שנינו נוגעים בכא"בים (כעס – אשמה – בושה) –
בתשומת הלב לנוכחות שלהם בחיינו, ובהשפעה שלהם על מעשינו.
את שנינו מעסיק החינוך שקיבלנו ו-"האילופים" שעברנו,
הנוכחים מאוד בחיינו ומשפיעים על ההתנהלות שלנו.
שנינו מלווים אנשים בתהליכים ובמסעות שלהם,
עבור שנינו העבודה שלנו היא גם זכות גדולה
וגם אחד הדברים שהכי ממלאים אותנו.

המהות היא אותה מהות, העקרונות המרכזיים דומים מאוד.
ועם זאת, יש שוני בעבודה שלנו:
אפרת קלודין מתמקדת במערכות יחסים עם הגוף ועם אוכל,
אני מתמקד במערכות יחסים עם עצמנו ועם אחרים.
אפרת מלווה בעיקר נשים ונערות,
אני עובד בעיקר עם מנהלים ומנהלות, ארגונים, צוותים וחברות.

**
השבוע אפרת העלתה סדרה ובה ארבעה סרטונים מושקעים
הנוגעים בתזונה ובמערכות היחסים עם הגוף שלנו.
כל סרטון הוא באורך של כ-20 דקות.
בין היתר היא נוגעת בתחומים הבאים:
– מדוע דיאטות לא עובדות.
– מה גורם לנשים רבות לאכול הרבה יותר ממה שהן רוצות.
– מחשבות אוטומטיות המנהלות את האכילה ואיך להשתחרר מהן.
– מפת דרכים לאכילה אינטואיטיבית בריאה.
– כיצד לייצר מערכת יחסים מיטיבה עם הגוף ועם אוכל.

ניתן ומומלץ לצפות בסרטונים בחינם מהקישור הבא.

**
כשאפרת ואני דיברנו לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא בחרה לקרוא לתכנית הזו "להפסיק לאכול את עצמך".

"שם מדהים", אמרתי לה, "קולע בול !"
"לא סתם אתה אוהב אותו", היא חייכה,
"הצעת לי אותו כבר אז באותו כנס כשנפגשנו לראשונה".

וואוו… שכחתי מזה לגמרי…
מרתק איך תנועה נוצרת.
איך דברים מתפתחים ומתרחשים.

הנה שוב הקישור לסדרת הסרטונים של אפרת.

**
השבוע בחרתי להקדיש את הפוסט הנוכחי לאפרת ולסרטונים שלה.
אולי בגלל שזו אפרת.
אולי בגלל הנושא והחשיבות שלו.
אולי בגלל סיבה אחרת…

חידוד כוונה, רגע לפני שליחה:

הלוואי שבזכות המסר הזה,
בצורה ישירה או עקיפה
(מוזמנים להעביר הלאה…)
נשים (ואולי גם גברים…) שזה מתאים להן,
תתחברנה לאפרת ולעבודה שלה.

הלוואי שבזכות החיבור עם אפרת ועם העבודה שלה,
עוד ועוד נשים (לפחות אחת…)
תחווינה חיבור עמוק עם עצמן ועם גופן,
חיבור שיגרום להן להרגיש טוב יותר
וישפר את איכות חייהן,
בקצב ובצורה שמתאימים להן,
בדרך מדויקת המשרתת את הטוב העליון שלהן.

הלוואי שבזכות השינוי שאותן נשים יעברו,
יושפעו חייהם של ילדים, אנשים ומשפחות
וייזרעו זרעים של ריפוי, קבלה, שקט, שמחה ואהבה.

אמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.