תגית: ג'ק קורנפילד

ג'ק קורנפילד מתאר בספרו "הלב הנבון" תופעה מדהימה שהתגלתה בקרב בני הקהילה הטיבטית שברחו ממולדתם וחיים בגלות.
פסיכולוגים שעבדו עימם הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו על ידי הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג מהארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים,
אלא דווקא העמיקה בהם החמלה ותחושת הערכה מלאת אושר לחיים.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה כלפי השובים שלו ושליבו ייסגר.

**
בכל פעם שאני קורא את התיאור הזה של קורנפילד (עשיתי זאת כבר עשרות פעמים),
מתעוררים בתוכי שני סוגים של תגובות פנימיות:

ראשית, אני מתמלא השראה.
יש משהו בתיאורים הללו שממש מרגש אותי ונוגע בי.
החשיפה לסיפור ולמחקר הזה מחזקת בי תקווה בנוגע למה שאפשרי ונותנת לי פרספקטיבה.
מדהים בעיניי שתרגול לב פתוח (חמלה, אמפטיה, טוב-לב, אהבה) גם במצבים קשים במיוחד,
הוא אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשמור על עצמנו ועל הבריאות הנפשית שלנו.

שנית, לצד ההשראה וההתרגשות, עולה בי ספקנות.
עד כמה התיאורים הללו רלוונטיים לרוב בני האדם?
גם אם הם מתאימים למספר מצומצם של אנשים בעלי רמה התפתחותית יוצאת דופן, מה לגבי אנשים "רגילים"?
יתרה מזאת, למה בכלל שארצה לשמור על לב פתוח לאויביי או לאנשים המחפשים לפגוע בי?
ואם אנסה לעשות זאת, האם זה לא יחליש אותי ויחזק אותם? האם זה לא יסכן אותי ואת הקרובים לי?

**
כשחזרתי אל התיאור הזה של קורנפילד השבוע,
לא יכולתי שלא לחשוב על החקיקה והמחאה המתרחשות בימים אלו.
קשה להשוות בין נזיר העובר עינויים קשים ושובה המענה אותו, לבין אנשים בעלי דעות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות. 
ועם זאת, נדמה שהקיטוב והקרע שאנו חווים הולכים ומעמיקים,
שעוצמות השנאה, הפחד, התסכול, הייאוש, האלימות והזעם הולכות ומתגברות.

המונח "דמות אויב" בגישת התקשורת המקרבת מזכיר לנו שכשאנו תופסים מישהו כ"אויב",
זה במידה רבה תוצר של המחשבות-אמונות שלנו שאותו אדם "לא בסדר",
ושהוא אחראי לפגיעה בנו ולסבל שאנו חווים.
נתניהו, דודי אמסלם, יריב לוין, אהוד ברק, המפגינים שחוסמים את איילון,
ומשרתי המילואים שמפסיקים להתנדב, הן מספר דוגמאות ל"דמויות אויב" נפוצות בקרב אנשים רבים.

אני מאמין מאוד בנושא של אחריות אישית ומיקוד שליטה פנימי,
ברעיון שיש לנו יכולת בחירה במחשבות, במילים ובמעשים שלנו,
ובכך שמה שאנחנו עושים משנה ומשפיע (לטובה או לרעה).

האם יש משהו שאפשר ללמוד מהגולים הטיבטיים שרלוונטי ל"אנשים רגילים" כמונו ולמצבנו הנוכחי?

איך שומרים על לב פתוח בתקופה הזו תוך כדי מאבק נחוש לקדם דברים שחשובים לנו ושמירה על עצמנו?

איך מרחיבים את גבולות הלב הפתוח שלנו ומכלילים בו מעגל רחב יותר מאלו שחושבים כמונו?

אני משאיר את השאלות הללו פתוחות, ומזמין אתכם לכתוב לי את התשובות שעולות לכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אם הפוסט הזה מדבר אליכם, אולי תרצו לקרוא גם את "איך יודעים שהלילה נגמר?"

את עמי אילון פגשתי לראשונה באוקטובר 1992, בטקס סיום המסלול שלי.
עמדתי זקוף על רחבת המסדרים גאה ונרגש, מוקף בחבריי למחזור, כשעל הטריבונות שמולנו מאות בני משפחה וחברים.
זה היה רגע לפני סיום הטקס וברקע התנגנה "התקווה". האנדרנלין בשמיים.
בעוד שניה נעיף את הכומתות באויר, נרוץ לכיוון המזח, נטפס על המנוף ונגלוש באומגה לים.

לעמי אילון, אז מפקד חיל הים, היה משהו חשוב אחרון לומר לנו למרות שהטקס הרשמי כבר נגמר:
"גם ללוחמים גיבורים ואמיצים מותר לשיר את ההמנון בקול רם ולא רק בלב" אמר בקולו העמוק והאסרטיבי.

אני זוכר את ההפתעה שחשתי לשמע הדברים הללו שנאמרו ברגע המיוחד הזה, בנוכחות כל כך הרבה אורחים.
מאז בכל פעם שאני עומד לשירת התקווה, אני נזכר בעמי אילון ובמילים הללו שלו.

בשנים שלאחר מכן, כלוחם וכקצין, זכיתי לראות את עמי אילון "בפעולה" במספר הזדמנויות, בעיקר בתחקירים לאחר או לקראת מבצעים חשובים.
בכל מפגש שהוא נכח בו היה ניתן להבחין באנושיות שלו, בכנות הישירה,
בעומק המחשבה וביכולת שלו לזקק בחדות את מה שהכי חשוב בתמונה מורכבת.
פעמים רבות הוא היה מציע פרספקטיבה שונה או נקודת מבט יצירתית למצבים שונים.

לאחר רצח רבין כיהן עמי אילון כראש השב"כ ובהמשך גם כחבר כנסת וכיו"ר אקים.
מעטים האנשים שיש להם ראייה כה רחבה ועמוקה, תשוקה בלתי פוסקת ללמידה,
וניסיון ניהולי-פיקודי כה עשיר במגוון מערכות גדולות ומורכבות.
מרתק להקשיב לו ולקבל הצצה לדרך שבה הוא רואה את הדברים.

**
השבוע זכיתי לבלות שוב עם עמי אילון כשהקשבתי להקלטה של שיחה איתו במסגרת הפודקאסט "ים ומלואו".
"אומנות המלחמה והשלום" היא שיחה מרתקת הנוגעת במגוון נושאים, סיפורים אישיים, תובנות וחוויות.

אחת הנקודות שתפסו את תשומת ליבי בראיון הנוכחי היתה האמירה שלו על "פרספקטיבת 40 השנים":
לבני ישראל נדרשו 40 שנים לצאת ממצרים ולהכנס לארץ כנען, לא משום שהדרך הפיזית היתה כה ארוכה,
אלא משום שהיה עליהם לעבור שינוי תפיסתי ותודעתי שהצריך תחלופה של שני דורות.

"אני יודע בדיוק איפה אהיה בעוד 40 שנה, כולל אפילו באיזה מיקום גיאוגרפי", אומר עמי אילון בחיוך,
"אבל לאן ילכו 2 מיליון בני האדם החיים בעזה אם ההתחממות הגלובאלית תוביל לעלייה במפלס מי הים ולהצפת ערי החוף?
האם זה מסוג הדברים שכדאי לחשוב עליהם?"

**
בסדנאות שאני מעביר אני נוגע לא אחת בנושא של "הגדרת הצלחה" ובחשיבות של הסתכלות קדימה.
בסדנת "חזון אישי הוליסטי" לדוגמא, אני מעודד את המשתתפים לקחת אחריות,
לדייק לעצמם את תמונת ההצלחה המשולבת שלהם חמש-עשר שנים מהיום, ולהתחיל לפעול בכיוון.

במציאות שבה בכל יום קורים כל כך הרבה דברים, חשיבה על עשר השנים הבאות נראית כמעט כמו נצח.
עד ש… אתה מקשיב לעמי אילון ומקבל פרספקטיבה על ארבעים שנה.

אף אחד מאתנו לא יכול לנבא איך יתפתחו ארבעים השנים הקרובות.
העולם היום שונה מאוד מכפי שהוא היה לפני ארבעים שנה וקצב השינויים רק הולך וגובר.
במונחים אנושיים, ארבעים שנה זה המון.
לפני כארבעים שנה הייתי ילד בן עשר, ובעוד כארבעים שנה אהיה בן תשעים.

במונחים של חברה, מדינה או עם, ארבעים שנים הם תקופה שכדאי וחשוב לקחת אותה בחשבון.

במציאות הנוכחית אנו מתמודדים עם שלל אתגרים מורכבים המשפיעים עלינו במגוון תחומים:
כלכלה, חינוך, ביטחון, בריאות, חברה, דמוגרפיה, תעסוקה ואקלים הם רק חלק מהנושאים הללו.

פרספקטיבת 40 השנים מעוררת ענווה ומדגישה את המורכבות והחשיבות של שינויים עמוקים וארוכי טווח.
לא לכל דבר יש פתרון פשוט או מיידי, העולם לא נחלק לשחור ולבן, טובים ורעים.
השילוב של עומק, מורכבות והסתכלות רחבה וארוכה שונה מהותית מהראייה הצרה והרדודה,
ומהעיסוק הבלתי פוסק בכותרות השעה הפרובוקטיביות או בשלל "דרמות רגעיות" בלתי נגמרות.

בדומה למסע של בני ישראל, ייתכן שבחלק מהנושאים והאתגרים אנחנו צריכים להמשיך לנוע "במדבר" ולתת למודעות להתפתח ולדורות להתחלף.
יכול מאוד להיות שדברים מסוימים שממש חשובים לנו לא יקרו בקצב שהיינו רוצים, אולי אפילו לא במשמרת שלנו.
אבל, וזה אבל חשוב: זה שאנחנו עדיין במדבר לא אומר בהכרח שאנחנו לא מתקדמים בדרך לארץ המובטחת.

הראיון עם עמי אילון נמשך שעתיים ועשרים דקות.
במונחי הקשב המוגבל שבעידן הנוכחי זה יכול להחשב ארוך מדי ולא ניתן לעיכול.
במונחים של ארבעים שנה, זה רגע קצר אחד.

ניתן לצפות בראיון עם עמי אילון ביוטיוב, או להאזין לו באפל פודקאסט ובספוטיפיי.
מומלץ מומלץ מומלץ !!!

**
בספרו "הלב הנבון" מתאר ג'ק קורנפילד תוכנית שלום מעוררת השראה שהגה א"ק אריארטנה,
מנהל בית ספר בעברו הנחשב ל"גנדהי" של סרי לנקה,
מדינה אשר במשך עשרות שנים השתוללה בה מלחמת אזרחים הרסנית.

אריארטנה סרב לתמוך במי מהצדדים הלוחמים וטען שבכדי להתמיר מצב מסוים יש להבין לעומק את הסיבות להיווצרותו.

לדבריו לקח חמש מאות שנה כדי ליצור את התנאים שגרמו להתלקחות מלחמת האזרחים ולסבל שבא בעקבותיה:
ארבע מאות שנות שלטון קולינאליסטי זר במדינה,
חמש מאות שנים של מאבק בין הינדים, מוסלמים ובודהיסטים,
וכמה מאות שנים של חוסר שוויון כלכלי.
משום כך, לדבריו, יידרשו חמש מאות שנים לשנות את התנאים האלו.

אריארטנה יצר תוכנית שלום בת חמש מאות שנים ופירט אותה:
"התוכנית נפתחת בכמה שנים של הפסקת אש, ועוד עשר שנים שבהן ייסללו כבישים וייבנו בתי ספר חדשים.
בעשרים וחמש השנים הבאות יפותחו תוכניות לימוד שעל פיהן ילמדו בני הקבוצות השונות זו את שפתו ותרבותו של זה,
ועוד חמישים שנים של פרויקטים כלכליים שנועדו לתקן את אי הצדק החברתי השורר באי כדי ליצור בו אחדות ושיתוף.
אחת לכל מאה שנים במהלך חמש מאות השנים הראשונות, יתכנסו זקני העם כדי לבחון את התקדמות התוכנית."

אריארטנה אינו מוטרד ממה שיקרה מחר בבוקר והוא אינו חושש שימות לפני שתוכניתו תוגשם במלואה.
זה יקרה בודאות.
במקום זאת הוא מתמקד בלעשות את העבודה שלו בהתמדה מדי יום ביומו:
לגייס את תושבי הכפרים במדינה, לחפור בארות, לנטוע עצים, להקים בתי ספר, לחנך דורות של ילדים,
לטפח מערכות יחסים, לבנות אמון וליצור שיתופי פעולה.

כשמותחים את החשיבה לחמש מאות שנים,
פרספקטיבת ארבעים השנים של עמי אילון מרגישה פתאום הרבה יותר קרובה ומוחשית.

באופן פרדוקסלי, יש משהו משחרר בידיעה ש"זה לא יקרה בתקופתי":
המוכנות להתמסר לכיוון ברור וארוך טווח תוך מחויבות עקבית מתמשכת,
מבלי לצפות לתוצאות קונקרטיות ומבלי לשפוט את קצב ההתקדמות,
מעורר שקט ומאפשר להתמקד, ואולי אפילו מעצים את ההנאה מהדרך.

**
האם כשחושבים במונחים של ארבעים שנה או חמש מאות שנים, יש בכלל משמעות לרגע הזה או לפעולה מסוימת אחת?
האם הרגע והפעולה לא הופכים להיות חסרי משמעות?
כשמסתכלים על התמונה הגדולה והרחבה, האם המימד האישי של האדם היחיד לא הופך להיות זניח ומאבד מחשיבותו?

בעיניי ההיפך הוא הנכון:

פרספקטיבות 40 השנים של עמי אילון ו-500 השנים של אריארטנה מחדדות שלוש נקודות מרכזיות:

האחת – החשיבות של מיקוד תשומת הלב והשקעה מתמדת בדברים חשובים ולא בזוטות,
השניה – ענווה והכרה בכך שכולנו חוליה בשרשרת, אדווה זמנית אחת מתוך רבות במסע עצום ובלתי נתפס,
והשלישית – כמיהה לחיים משמעותיים וחוויתיים, הן ברמה האישית והן כחלק ממשהו שגדול מאתנו.

תוך כדי כתיבת המילים הללו מתעוררות בי מספר שאלות:

– איך משלבים חשיבה ארוכת טווח ופרספקטיבה רחבה עם נוכחות כאן ועכשיו וחיים מהנים ומשמעותיים בהווה?

– איזו תנועה משמעותית חשוב לי באופן אישי לקדם בעולם..? אהבה? שלום? חמלה? שלווה? התפתחות?

– איך אני יכול לעשות "את זה" כבר היום עם האנשים שאני פוגש ובמקומות שאני נמצא בהם?

שבת של שלום,
חג שבועות שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

3 המלצות לסיכום:

1. עמי אילון – אמנות המלחמה והשלום

2. "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

3. סדנת "חזון אישי הוליסטי" – ניתן לרכוש את הקלטות ומצגות 4 המפגשים בעלות מוזלת. במידה ואתם מעוניינים, מוזמנים ליצור איתי קשר למייל ronny@nvc.co.il.

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.

"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.

"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

~ הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
נזכרתי בסיפור הזה הבוקר כשחשבתי על כל מה שקורה השבוע.
חשוך השבוע.
הימים הללו קשים, מורכבים ועצובים.

מספר מחשבות שעולות בי ושאני רוצה לשתף:

– חשוב מאוד לשמור על עצמנו, על יקירנו ועל שכנינו בימים הללו.

– במיוחד עכשיו חשוב לקחת אחריות על תשומת הלב שלנו, על הדבר שאנו מתמקדים בו ועל החומרים שאנו צורכים בימים הללו.

– כדאי לזכור שאנחנו לא רואים הכול ולא יודעים הכול. קורים הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מודעים להם. מה שאנחנו רואים שוב ושוב בלופ חדשותי או ברשתות החברתיות, זה לא בהכרח הדבר היחיד או העיקרי שקורה. הלוואי והיינו רואים בלופים חדשותיים וברשתות החברתיות גם את כל המחוות המדהימות של עזרה הדדית, אכפתיות, חמלה ואהבה.

– חשוב להיזהר מהכללות. משיפוט של ציבורים שלמים. אין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. וחשוב גם להישמר מעצימת עיניים. מפרשנות מיטיבה ואופטימית מדי לתופעות הרסניות ומדאיגות.

– יש להכיר בכך שהמצב מורכב. שאין פתרונות פשוטים. הלוואי והיו. אף אחד לא יכול לפתור את זה ביום אחד, בשבוע או בחודש, לא משנה באיזו נחרצות הוא מדבר. הרבה היו רוצים ואף אחד לא יכול.

– ואף אחד גם לא יכול להרוס הכול ביום אחד. זה מאוד מורכב ולא הכול אבוד. להיזהר מפטליזם. לא הכול נחרב. זה לא הסוף של שום דבר. זה עוד שלב בדרך המאתגרת שאנו עוברים.

– מה שאנו רואים וחווים עכשיו הוא הפירות והתוצרים של תפיסות, אמירות, החלטות, תהליכים ופעולות שנעשו בעבר. את הפירות של התפיסות, ההחלטות והפעולות שמתרחשות עכשיו נראה בעתיד. הלילה הכי ארוך בשנה הוא גם הנקודה שבה משתנה המגמה והימים מתחילים להתארך.

-אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים. כל הזמן. מה שאנחנו עושים משנה. לכל אמירה או פעולה, קטנה כגדולה יש השפעה חשובה. בתקופה הזו במיוחד חשוב להפחית רע ולהרבות טוב ברמה האישית, המשפחתית ובמעגלי ההשפעה שלנו.

– חשוב להמשיך להאמין. להמשיך להתפלל. לזכור את סטוקדייל.

לאביתר בנאי יש שורה חזקה באחד השירים שלו – "חיים גדולים נולדים מכאב". מי ייתן ומתוך הכאב והעצב שאנו חווים השבוע יווצרו חיים נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"פסיכולוגים שעובדים עם בני הקהילה הטיבטית בגלות הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו ע"י הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג איש הארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים, אלא דווקא העמיקה בהם החמלה והערכה מלאת אושר לחיים.
לאור העובדה שרבים מהם תירגלו טוב לב אוהב, חמלה ותבונה, הם מתפללים דווקא לשלום אויביהם.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה ושליבו ייסגר."

~ מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

**
"להתפלל דווקא לשלום אויבנו" אינה בחירה טריוויאלית. 
הבחירה והיכולת להתפלל לשלומם של אנשים הפוגעים בנו מצריכה כוונה ומיומנות.

למה שמישהו יעשה זאת…??
למה שמישהו יתפלל לשלומו של אויב הפוגע בו?

מסיבה אחת ויחידה.
כי הוא בוחר .

למה הוא בוחר לעשות זאת?
אולי מפני שהוא מאמין שזו דרך מיטבית לשמור על עצמו.
אולי מפני שהוא מאמין שברמה כלשהי, "האויב שלו" קרוב אליו הרבה יותר מכפי שזה נראה.

**
"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים מעגל משפחה קטן מדי." ~ אמא תרזה

"דמות אויב" הוא מונח מוכר בתקשורת מקרבת.
"דמות אויב" היא מחשבה שאני מאמין בה,
ושלפיה הסבל שאני חווה עכשיו נוצר כתוצאה מדמות או מקבוצה כלשהי, 
ושאותה דמות או קבוצה צריכה להיענש בשל כך.

ישנם כאלו המאמינים שהשופטים, השוטרים או הפוליטיקאים הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"ימנים" או "שמאלנים" הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"מתנחלים" או "פלסטינאים" הם האויבים שלהם. 
ישנם כאלו המאמינים ש"חרדים" או "חיילים" הם האויבים שלהם.

**
השבוע צפיתי בסרט "בחסדי שמיים" המתעד את שיתוף הפעולה המופלא, האנושי והמרגש של הצבא ומועצת העיר בני ברק, בהתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה.

מתוך "בחסדי שמיים" התוודעתי לאלוף במיל' רוני נומה (ראש מטה חירום הקורונה בבני ברק),
צפיתי בנאום שלו לצוערי בה"ד 1 ולמדתי ממנו על ענווה, אחריות, מנהיגות, מחוייבות ואומץ לב.

אני יכול לבחור לצפות בתכנים כאלו ואני יכול לבחור "לצרוך" תוכניות, כתבות, פוסטים וטוקבקים המעצימים בתוכי כעס, שנאה, ריחוק, פחד וייאוש.

עם השנים למדתי שאני מושפע מהתכנים המנטליים-רגשיים המקיפים אותי, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות מושפע מהם.

הלמידה הזו מחדדת עבורי את האחריות שלי.

יש לי אחריות לבחור במה אני צופה, מה אני קורא ולמה אני מקדיש תשומת לב.

אני יכול לבחור לטפח ריחוק או קרבה.
אני יכול לבחור לטפח פחד או אהבה.
אני יכול לבחור לטפח שנאה או הכרת תודה.
אני יכול לבחור לטפח ייאוש או תקווה.

**
תרגול טוב-לב אוהב:

"הלוואי שאוהב את עצמי כמו שאני.
הלוואי שאחוש שאני ראוי ושחיי טובים.
הלוואי שאבטח בעולם.
הלוואי שאכיל את עצמי בחמלה.
הלוואי שאוכל להתמודד עם סבל ועם בורות של אחרים בחמלה."

~ מתוך הלב הנבון מאת ג'ק קורנפילד

לקיחת אחריות.
מיקוד שליטה פנימי.
שינוי עצמי לפני שינוי אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"קצין צעיר שתמיד היה קצר-רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס,
נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמות הלחץ הנפשי שלו.
יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט.
החנות היתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו.
לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד,
ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס.
המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק.
האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק את התינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.
הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, 
הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו.
הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט-לאט נרגע.
כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספיק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד."
"באמת? הוא מצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית, "זה התינוק שלי.
בעלי היה טייס בחיל האוויר, הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות
ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם.
בנוסף לכך, אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה.
בגלל חוסר תשומת לב, אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד האנשים ברחוב, 
בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי עם כל העולם."

~ מתוך "הלב הנבון" / ג'ק קורנפילד

**
"כשאני חושב משהו רע על השכנים שלי, או על הילדים שלי או על אשתי או על העם שלי, הארץ, ההורים, המשפחה, על החיים, 
כשאני חושב ביקורת, חוסר סבלנות, כשאני חושב רע, אני יודע שאני לא מחובר לאלוהים.
אי אפשר להיות מחובר לאלוהים ולחשוב רע.
על אף אחד.
אני יודע שאני לא מחובר לפנימיות שלי.
לא מחובר לעצמות שלי, לעוצמה שלי, לעצמאות שלי. כשאני אוהב, אני מרגיש את העצמאות שלי.
שנאה זה היפך מעצמאות.
שנאה, ביקורתיות, גזענות, פלגנות, זה ביטויים של פחד, פחד זה כי אני לא מכיר את עצמי, את היופי והכוח שהם אני.
זה כנראה לא סתם שעשו פה אלף בחירות בשנה האחרונה.
אנחנו כבר גדולים מדי בשביל להיות נפרדים ומפולגים זה מזה.
העצמאות שלנו תובעת מאיתנו לאהוב.
הריני מקבל על עצמי לאהוב.
אני מקבל על עצמי שכל פעם שאני אראה רע על משהו אני אדע שאני צריך לצאת להפסקה.
לעשות קפה, לקחת את עצמי לטיול קטן, כי הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני.
ואני לא זוכר עכשיו את העוצמה שלי, את העצמאות שלי. את אלוהים. אותי.
יש סיפור על רב אחד חכם שאמר פעם שכשהוא היה ילד הוא רצה לשנות את העולם.
כשזה לא הצליח לו אז הוא ניסה לשנות את העיר שלו, כשזה לא הצליח הוא ניסה את התלמידים, אחר כך את הילדים שלו, אחר כך את אשתו כמובן, בסוף כשכל זה לא הצליח הוא החליט לנסות להכיר, להאמין, לקבל את עצמו.
כשהוא קצת הצליח אז הוא פתאום ראה שכל העולם שהוא ניסה כל כך לשנות הוא לא פחות ממושלם.
הקורונה הזאת היא ההזדמנות שלנו להתקרב לעצמנו, להכיר.
הזדמנות לענווה, לאהבת חינם.
הזמן שלנו לעצמאות.
אוהב,
אביתר"

~ אביתר בנאי, פוסט בפייסבוק 29/4/20, תודה לליאור ששלח לי את זה השבוע.

**
רגעי – יצירה

השבוע כתבתי לעצמי:

"לפני מספר דקות סיימתי פגישה עם לקוח.
שיחה מחוברת ונטולת דרמה שהצלחנו לפנות לה מקום ולהיות בה, לאחר זמן מה שלא דיברנו.
שיחה שתשפיע על המשך עבודתנו המשותפת, עבודה שאולי תעמיק ותתרחב ואולי תיפסק.
עדיין לא ברור.
שיחה בין שני אנשים בוגרים שאין בה דרמה, האשמות או הצטדקויות, ויש בה בהירות לגבי מה שרוצים ומה שחשוב.

אני שמח על השיחה הזו.
על הכוונון האנרגטי לקראתה (פתיחות ואהבה).
על הדחיפה להתקדמות, לבחירה מודעת, פרואקטיבית ומכוונת.
על המיקוד במה שחשוב ועל שחרור ההיאחזות בתוצאה כזו או אחרת.

השיחה הזו היא רגע-יצירה.

ברגעי-יצירה נוצרות מערכות יחסים.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות עסקית.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות כלכלית.
ברגעי-יצירה נוצרים חיינו."

הרגע שבו אביתר בוחר לצאת להפסקה הוא רגע-יצירה.
הרגע שבו הקצין הכעוס בוחר לנשום ולהירגע לפני שהוא פונה לקופאית הוא רגע-יצירה.

מערכות יחסים, משפחות, עסקים ומדינות מתהווים ברגעי-יצירה.

אנחנו יוצרים בכל רגע ורגע, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

מה אני יוצר עכשיו?
מה אני רוצה ליצור עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שש ההחלטות הכי חשובות שלך (לבני נוער)

מתוך הספר “The 6 Most Important Decisions You'll Ever Make” מאת שון קובי (תרגום חופשי – רוני ויינברגר):

1. בית ספר – מה אתה הולך לעשות בנוגע להשכלה שלך?
2. חברים – איזה סוג חברים תבחר ואיזה סוג של חבר תהיה?
3. הורים – האם אתה הולך להסתדר עם הוריך?
4. היכרויות וסקס – עם מי תצא ומה תעשה בהקשר של סקס?
5. התמכרויות – מה תעשה בנוגע לעישון, שתייה, סמים וחומרים ממכרים אחרים?
6. הערכה עצמית – האם תבחר לאהוב את עצמך?

* שון קובי הוא בנו של סטיבן קובי, מחבר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

**
יכול להיות שפתחתם את הפוסט הזה כיון שהכותרת משכה אתכם.
ייתכן שאתם קוראים את הפוסט מתוך סקרנות, כאב שהייתם רוצים לרפא, או צורך אחר כלשהו.
אם לא פתחתם את הפוסט (ואתם לא קוראים את המילים הללו עכשיו), יכול להיות שזה בגלל שהכותרת עצבנה או לא עניינה אתכם.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
התגובה שלנו ל"זה" (מה שזה לא יהיה) מלמדת הרבה יותר עלינו ועל מה שחשוב לנו מאשר על "זה" או על מי שכתב אותו.

**
את הספר שמתוכו שלפתי את הציטוט פגשתי הבוקר בחנות "סיפור חוזר" בכפר סבא.

באופו אישי אני פחות מאמין ב-"6 ה-שאלות" או ב-"3 ה-סודות" ולא היתה לי ציפייה שמישהו יראה לי את האור.

בחרתי לדפדף בספר מתוך סקרנות ומתוך הערכה לספרים אחרים של סטיבן קובי ובניו.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
לשמחתי, הספר עורר בי כמה תנועות מחשבתיות המקבלות ביטוי מסוים גם כאן.

**
בשנים האחרונות יוצא לי ללוות אנשים שונים במסעות החיים שלהם.

חלקם יוצרים איתי קשר בצמתי חיים או קריירה, כשהם ניצבים בפני החלטה חשובה שיכולה להשפיע על חייהם. 
הדרך שבה אני מתייחס ל-"החלטות חיים קריטיות" היום (בריאות, זוגיות, קריירה וכו') שונה מהדרך שנהגתי להתייחס אליהן בעבר. 
היום אני מאמין שהחלטות קריטיות ומשנות חיים הן החלטות שאנו לוקחים בכל רגע ורגע בשגרה ו"בימים רגילים",
ולאו דווקא ההחלטות שאנחנו לוקחים אחת לכמה שנים במה שנדמה או מרגיש לנו כצמתים חשובים בחיינו.
כלומר, השפעתן המצטברת של ההחלטות והבחירות היומיומיות שלנו גדולה משמעותית בעיניי ממספר החלטות ובחירות בודדות הנלקחות באותם צמתים.

**
זכור לי ראיון עם פיני גרשון (בתקופה שזכה עם מכבי ת"א באליפות אירופה בכדורסל), 
שבו הוא מסביר כי במהלך משחק כדורסל "רגיל" הוא מקבל מאות החלטות.

גם אנחנו מקבלים מאות החלטות ביום נתון: 
מה לחשוב, איך לפרש, איך להרגיש, במה להתמקד, מה לעשות.

בין אם אנו מודעים לכך ומאמינים בכך ובין אם לא, יש לנו את החופש והאפשרות לבחור.
ועם החופש מגיעה גם האחריות.

**
בפוסטים קודמים התייחסתי לכך ש"אין מפגשים נייטרליים".
בכל רגע נתון, בכל מפגש עם מישהו, אנחנו משפיעים ומושפעים. 
ההשפעות יכולות זניחות או עצומות, אך הן תמיד שם.

דרך נוספת להתייחס לכך היא שבכל רגע נתון אנו יוצרים משהו.
(ע.ע. מושג הקארמה שהופיע בפוסט הקודם).
היצירה שלנו נובעת מאותן בחירות יומיומיות שאנו עושים בכל רגע נתון.

שאלה חשובה שמגבירה מודעות ושאני משחק איתה לאחרונה: "מה אני יוצר כרגע?"

ממש בשניה הזו, כשאני שם לב שאלו המחשבות, הרגשות, המילים והפעולות שלי – מה אני יוצר?

**
השבוע התכתבתי עם א.
עבדנו ביחד לפני כעשור וחצי ומאז לא נפגשנו.
הקשר התחדש בעקבות הפוסט האחרון שכתבתי.

לאחר כמה תכתובות בינינו, שאלתי אותו אם הוא שמח.
א. אמר מה שאמר ואז שאל אותי: 
"ומה אתך – אתה שמח?"
"ברגע זה כן", השבתי, "מאוד !"
"אני לא בטוח איך ארגיש בעוד רגע או מחר. אבל עכשיו כן."

שאלת השמחה מעסיקה אותי לאחרונה הרבה יותר משהעסיקה אותי בעבר.
היא אחד מששת הערכים המובילים בחיי.

הרבה מהדברים שאנו עושים ומההחלטות שאנו מקבלים נובעים מהרצון להרגיש טוב.
שמחה היא מרכיב מרכזי ב-"להרגיש טוב."

"האם אני שמח" זו שאלה שמזמינה תשומת לב לכאן ועכשיו. 
וכל תשובה היא טובה ולגיטימית.

**
מתי מגיעים ?

תיאור של קריקטורה מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד:

משפחה בדואית הרכובה על גמלים חוצה מדבר צחיח.
האב רוכב בחזית על הגמל הגדול ביותר,
ובהמשך רוכבים האם ושלושת הילדים,
כל אחד על גמל קטן יותר.
האב מפנה את ראשו ואומר לילד הקטן ביותר:
"תפסיק לשאול אותי מתי מגיעים !
אנחנו נוודים, למען השם !"

**
חדשות טובות:

לעולם לא נגיע.
אין לאן להגיע.
אנחנו בדרך.
תמיד בדרך.
גם היום.
גם עכשיו.

בדיקת דרך:
איך אני עכשיו?
מה אני יוצר עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע נערכה הלווייתו של מאיר שמגר, אשר כיהן במשך 12 שנים כנשיא בית המשפט העליון.
רבים ספדו לו, וביניהם נשיא המדינה, ראש הממשלה ונשיאת בית המשפט העליון.
נשמע שישנה הסכמה חוצת מחנות והערכה עצומה כלפי השופט מאיר שמגר ותרומתו המשמעותית למדינת ישראל.
לצד כל המספידים הבכירים ורמי המעלה, הספידו את מאיר גם בני משפחתו.
שני הספדים נגעו לליבי במיוחד.
הם התמקדו במאיר שמגר האדם ואיש המשפחה.
האחד של בנו רם והשני של נכדתו דפנה.
(הציטוטים הועתקו מתוך אתרי הרשת).

**
בנו של שמגר, רם:

"אבי נהג לומר בצניעות בסיטואציות כאלה שבהם דיברו בשבחו שהם מופרזים ואין בהם צורך. 
דברים שנאמרו ראויים ובמקומם ואנו מודים לכולם מקרב לב. 
היום אנו נפרדים בצער עמוק מאבי. 
כל מי שנחשף לפועלו חווה את גודל אישיותו. אבא היה איש צדק מנהיגות וממלכתיות.
הוא היה איש ספר ידען. 
אבא נדמה בעיני ובעיני רבים כמי שאוחז בידו במצפן החיים. 
ידע להבחין בין אמת ללא אמת בין צדק לעוול. 
מעבר למעשיו ופועלו של אבא, הערכים שהטמיע בנו וסימני הדרך שטבע במו ידיו ימשיכו להתוות את דרכנו באשר נלך. 
אבא נשאר בנו. בילדיו ונכדיו. ובמינונים משתנים בחברה הישראלית כמכלול.
הערכים שאבא יצק בנו יחד עם אמא, משפחתיות אכפתיות חריצות ומקצועיות וזאת בדרך של מתן דוגמא אישית, עיצבו אותנו למסלול החיים. 
בראש ובראשונה היה איש משפחה. 
אבא וסבא מנחה תומך ואוהב שנכון לעשות הכל למען ילדיו ונכדיו."

**
דפנה שמגר, נכדתו:

"היום אנו נפרדים בצער עמוס מסבא, תחושה מעט מוזרה שאני ניצבת כאן קבל עם ועדה באירוע מהאישיים והפרטיים שיש לו אדם בחייו, אך זהו פועל יוצא ומבורך מכך שהסבא האישי שלנו היה בן אדם מוערך. 
לשמחתי ולגאוותי, סבא היקר היה מאותם יחידי סגולה. 
אנו נכדיו פוגשים הערכה זו בחיי היום יום מכול השכבות בחברה.

בשבילנו נכדיך – גדי, תמרי, נעמה, גלעד, נטע, עמרי, תומר ואני – 
אתה מן הסתם קודם כל סבא. סבא מאיר. 
סבא תומך, מנחה ואוהב שנכון לעשות הכול למען נכדיך. 
כל אחד מנכדיך בחר ועדיין בוחר נתיב משלו בחיים, אך כולנו חולקים את מסכת הערכים שקיבלנו ממך, לא בדרך של הטפה אלא בדרך של הערכה אישית. 
אכן התחושה להיות הנכדים של סבא מאיר היא תחושה של כבוד לערכים שבהם האמנת ובהם דיברו הדוברים הנכדים לפניי.

באחד הביקורים שלי כאן בבית המשפט העליון, כמפקדת צוות בבית הספר לקצינים, הגעת לדבר איתנו.
דיברת על התפקיד החשוב והעיקרי, וזה להיות אדם שמקשיב.
לא מדובר רק הזכות להעלות את הטענות של כל צד אלא על הלכה למעשה להקשיב, 
אחרת המשפט לא יהיה משפט צדק ואתה כשופט לא תבצע את עבודתך כראוי, 
וככה ממש כמו השופט שמגר היית 'סבא מאיר'. 
הרגישות לרחשי הלב והרצונות האישיים שלנו הייתה בולטת במיוחד".

**
סביר להניח שרובנו לא נוספד על-ידי ראש הממשלה ונשיא המדינה כשיגיע יומנו.
לרבים מאיתנו יש משפחות. בני ובנות זוג, ילדים ונכדים.
הספדים שכאלו לא ניתן לרכוש בכסף, או במאמץ מרוכז ואינטנסיבי בן מספר שבועות.
מערכות יחסים שכאלו נבנות לאורך שנים, יום אחר יום, מפגש אחר מפגש.
מרבית האנשים יאמרו שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בחייהם.

איך הדבר הזה מקבל ביטוי ביום-יום…?
עד כמה אנו פרואקטיביים, ממוקדים במה שהכי חשוב ולוקחים אחריות על הבחירות שלנו בשגרה..?
איך אדם צריך לחיות את חייו, על מנת "להרוויח את זכותו" להיות מוספד בצורה הזו על ידי ילדיו ונכדיו..?

העניין הוא כמובן פחות איך בוחרים להיפרד ממך האנשים היקרים בחייך כשמגיע היום,
ויותר איך נראית ומרגישה מערכת היחסים ביניכם ביום-יום. 
מה חושבים עליך ואיך מרגישים בנוכחותך האנשים החשובים בחייך.

**
חבר יקר שלי, אדם שאני אוהב ומעריך, חווה אתגר משמעותי השבוע.
חלק ממה שהוא עובר עכשיו הוא תוצר של בחירות שהוא בחר ופעולות שהוא עשה בעבר.

מספר מחשבות ותזכורות שהתחדדו לי (שוב) בימים האחרונים:
– יש לנו את החופש לבחור.
– לבחירותינו יש השלכות על חיינו ועל חיי אחרים.
– יש לנו אחריות: כשאנו בוחרים בדרך פעולה מסוימת, אנו מקבלים "בעסקת חבילה" גם את השלכות הבחירה.
– הבחירות שלנו משפיעות על חיינו ומעצבות אותן.
– לפעמים זה מורכב: מעבר לטוב ורע. מעבר לשחור ולבן. מעבר לנכון ולא-נכון.
– חמלה עצמית וכלפי אחרים: אנחנו יצורים אנושיים, שלמים ולא מושלמים.
– ההווה שלנו הוא תוצר של בחירות העבר שלנו.
– העתיד שלנו נוצר עכשיו בבחירות שאנו עושים היום.
– היום הוא היום הראשון של שארית חיינו.
– היום הוא זמן טוב.
– זה לא מאוחר מדי.  

**
ג'ק קורנפילד מחבר בין חופש לאחריות בספרו "אין זמן טוב מההווה":

"כשאתם מרגישים שחייכם עמוסים מדי, התזכורת שיש לכם אפשרות להיות חופשיים עלולה להיות מערערת.
כן, אתם חופשיים לבחור את הגישה שלכם עוד היום – 
לבחור להיות אסירי תודה, אמיצים, מפוחדים, מרירים או אוהבים.
אך חשוב מכך, אתם חופשיים – עם כל ההשלכות הנלוות לכך – 
להתפטר מעבודתכם, להקים עסק, להינשא או להתגרש, ליצור יצירת אמנות, 
לאמץ ילד, להיות במקום שלא הייתם בו, לסגור את חשבון האימייל שלכם.

חופש עלול להיות מסחרר לחלוטין.
למרבה המזל, אינכם חייבים לעשות את כל הצעדים הללו בבת-אחת או בזמן כלשהו.
למעשה, כבר עשיתם את הבחירות שאיתן אתם חיים.
אך אתם אכן חופשיים לשנות מסלול.
חייכם כבולים וחופשיים בו-זמנית, עם מגבלות והשלכות.
פעלו כחוק או שתמצאו את עצמכם בכלא.
נהגו בנתיב הנכון של הכביש או שתמצאו את עצמכם בבית החולים או בקבר.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מרחבי החופש היא להשקיט את התודעה ולהקשיב לליבכם.
ליבכם ידריך אתכם באהבה ובהתחשבות אל ההחלטות הטובות ביותר, מתוך הבנה עמוקה וכנות."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"כדי להיות נבונים, עלינו להיות מסוגלים להיכנס לכל תפקיד במלואנו,
בתשומת לב ובחמלה, ולהרפות ממנו כשאין בו עוד צורך.
כשאנחנו מתחתנים, עלינו להניח לתפקידנו הקודם כרווקים.
כשילדינו הופכים לאנשים מבוגרים, עלינו להרפות מתפקידנו כמי שעוזרים להם לנהל את חייהם.
כשאנחנו עוזבים מקום עבודה אחד ועוברים לאחר,
כשאנחנו פורשים מעבודה או כשאנחנו מתקדמים מתפקיד עובד לתפקיד מנהל,
עלינו להרפות מהתפקיד הקודם שלנו ולקחת על עצמנו את התפקיד החדש.
נוכל להיות חופשיים רק אם תוך כדי מילוי כל התפקידים הזמניים האלו לא נשכח שבבסיסם,
הם לא מי שאנחנו באמת."

**
"כשם שאנחנו מזדהים עם תפקידים, אנחנו יכולים להזדהות גם עם תדמית.
…
כשנבחן את התדמית שלנו, השבט שלנו או התפקיד שלנו, נוכל להכיר בכך שהם זמניים.
נוכל ללמוד לכבד אותם מבלי להזדהות איתם לגמרי, מבלי ללכת לאיבוד בתוכם."

**
"בחיי כל אחד מאיתנו יש תקופות שבהן נדמה שאנחנו המחזאים,
ויש לנו חופש עצום לבחור את כיוון הסיפור.
אחר כך באות תקופות שבהן אנחנו מוגבלים יותר לתפקידים שאנחנו חייבים לבצע:
הורה, מפרנס, אזרח, בן קהילה, הוגה.
חיינו כבוגרים מחייבים אותנו להיכנס לתפקידים שניתנו לנו.
החופש נובע מעצמו כאשר אנחנו אוחזים בהם בעדינות, בקלות,
כשאנחנו רואים אותם כפי שהם ותו לא."

~ הציטוטים מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד.

חיים מלאים. היום.

"מכל המורים הגדולים שפגשתי בהודו ובאסיה, אם הייתם מביאים אותם לאמריקה,
מסדרים להם בית, שתי מכוניות, בת-זוג, שלושה ילדים, משרה, ביטוח ומיסים…
לכולם היה בוודאי לא קל."

~ פיר ויליאט חאן, בן 75, ראש המסדר הסופי במערב
(מתוך "אחרי האקסטזה" / ג'ק קורנפילד)

**
אתמול, בסיומה של סדנת התקשורת המקרבת,
לקחו על עצמם מספר משתתפות ומשתתפים
מחויבות לשבעה ימי תרגול של הכרת תודה.
הכרת תודה לאחרים.
הכרת תודה לעצמם.
חמש דקות ביום.

חייהם, עבודתם ומערכות יחסיהם
של אלו שיתמידו בתרגול הכרת התודה היומי
עלולים להיות מושפעים ולעבור שינוי משמעותי.

או לא.

**
היום הוא היום הראשון של שנת 2018.
היום הוא היום הראשון של שארית חיינו.
היום נקבל הזדמנויות נוספות לתרגל.

אנחנו יכולים לבחור.
אנחנו יכולים לעשות.
אנחנו לא לבד.
אנחנו בדרך.

היום.

חיים מלאים. היום.