תגית: דחייה

"דחייה היא הזמנה !"

את המשפט הזה שמעתי לראשונה בראיון עם מייסדי חברת AirBnB שסיפרו על כישלון כואב במיוחד שהוביל ליצירת החברה המצליחה שהם עומדים בראשה היום. 
באנגלית זה אפילו חרוז – Rejecion is Invitation
לכל יזם יש סיפורים כאלה. 
דחייה, כואבת ככל שתהיה, היא הזמנה להשתפר.
ללמוד משהו על עצמנו או על הדרך שבה אנו נתפסים. 
הזמנה לצמיחה ולהתפתחות.

**
באמת…? אז למה זה לא מרגיש ככה..?

למה כשנטע, עורכת שיצרתי איתה קשר השבוע ושממש רציתי שתגיד לי "כן", אמרה לי "מצטערת אבל אני לא מתחברת" זה לא הרגיש כמו הזמנה? 
וכשהיא הוסיפה "אתה נשמע כמו אדם מדהים ורגיש", זה אפילו עוד יותר הכעיס, כמו אז בכיתה ד' כשביקשתי חברות מדנה שלא הסכימה אבל ממש שמחה שנישאר ידידים.

ולמה כשחיה, עורכת אחרת שיצרתי איתה קשר כתבה לי "אם אתה רוצה להפוך את זה לספר, צריך לדבר על זה" שמעתי את זה כ"אתה רציני? אתה באמת קורא לחומר ששלחת לי טיוטה של ספר???". 
לאן בדיוק ברחה ההזדמנות לצמיחה וללמידה ברגע הזה?

ואם אני חווה שתי דחיות בשבוע אחד, אולי כדאי שאחזור למערה שלי ואפסיק להשתעשע עם הרעיון של ספר? אולי אני חי בסרט ופשוט אין לי את זה?

**
יש פער בין להבין משהו לבין לחוות אותו.

הפער בין מה שהייתי רוצה לחשוב ולהרגיש כשאני חווה ביקורת או דחייה, לבין מה שאני חושב ומרגיש בפועל הוא אולי הפער שבין שני חלקי המוח. 
פער שלא הולך להיסגר בקרוב, שתמיד יהיה שם ויקפוץ במצבים מסוימים.
הפער הזה טבוע בתוכנו ונובע מההבדל שבין מוח הזוחלים הקדום למוח היותר מתקדם שלנו. 
עבור מוח הזוחלים דחייה היא מלחמה. 
מספיק עם קשקושי הניו-אייג' של צמיחה והתפתחות.
אם מישהו אומר לי "לא" הוא מאיים עלי. וזה אישי! תמיד אישי !! לא משנה מה זה. 
וה-"לא" הזה הוא לא רק על מה שעשיתי, הוא עלי ! על כולי !!

המוח המתקדם יותר מבין שזה לא אישי ושברמה מסוימת חוויית הדחייה היא רק פרשנות.
הוא מכיר את מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה), מבין שיש פה הזדמנות ללמידה,
ויודע שגם אם מישהו לא אוהב אותי או את העבודה שלי, אז זה שלו ולא שלי. 
בטח שאין פה איום קיומי.

אבל מי שבשלטון עכשיו זה מוח הזוחלים האמוציונאלי-הישרדותי. 
שנגעו לו בנקודה והפעילו אותו. 
וכשהוא מופעל, הדבר האחרון שמשפיע עליו זה הסברים לוגיים או סיסמאות רוחניות נפוחות כמו "דחייה היא הזמנה".

**
או שלא.

אולי דווקא עכשיו, זה זמן לסיסמאות. 
קצרות ופסקניות.
בסגנון שהוא מבין ושעובד עליו.
אולי דווקא כשאני מופעל עם "דחייה היא מלחמה !" זה זמן לסיסמת נגד: "דחייה היא הזמנה !"
סיסמת נגד לא מעבירה אותי מהמוח ההישרדותי שלי למוח המתקדם שלי.
היא לא משנה את האנרגיה שלי מדחייה, פחד, כעס ועלבון לאהבה ללא תנאי, התרגשות סקרנית ואושר עילאי.
היא בסה"כ "עזרה ראשונה" זמינה הבולמת קצת את מוח הזוחלים שלי שמחמם את עצמו.
בשלב ראשון, כשאני מדקלם אותה לעצמי, אני עדיין לא מרגיש אותה.
תפקידה להאט את ההתדרדרות ולהרוויח לי זמן ואנרגיה.

יכול להיות שבהמשך, בעוד כמה דקות, שעות או ימים גם אתחיל להאמין בזה.
אולי אפילו לחוות את זה.

**
חיה ואני נפגשים בעוד שלוש שעות לדבר על זה.
אני מביא איתי לפגישה את כתב היד, את שני חלקי המוח ואת "דחייה היא הזמנה".

Wish me luck

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משהו שנוכח כרגע:
השעה 17:02.
חשוב לי לשלוח את הפוסט הזה לפני כניסת השבת.
הוא כבר 90% מוכן, אבל משהו עדיין חסר…
אני לא בטוח מה בדיוק וזה מעכב אותי.
בחצי השעה האחרונה אני מתבחבש עם זה.
לא בטוח שזה מתקדם ואני מתחיל לאבד סבלנות.

כמו ב"מאסטר-שף", 
משהו בי רוצה להתגבר על העיכוב, לצאת מהתקיעות…
ומשהו נוסף בי רוצה להגיע לפוסט שמרגיש מדויק ומשמעותי…

הרגע הזה הוא דוגמא להרבה רגעים אחרים:
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

**
מתי זה כבר יעבור… ???
מתי הכאב ייעלם,
השיעור יסתיים,
המבחנים ייגמרו,
המשכנתא תיסגר,
החורף/הקיץ יחלוף,
הלחץ ירד,
לחץ הדם ירד,
המחלה תעבור,
הפקק ישתחרר…???

**
מתי זה כבר יגיע…??
מתי נקבל את התואר,
נקבל החלטה,
נתחתן, נקנה דירה,
נזכה למספיק שעות שינה,
יגיע סוף השבוע/הסתיו/האביב,
נעלה בדרגה,
ניכנס להריון,
נצא לחופשה,
נצא לפנסיה,
נעלה לאוויר עם הפרויקט,
נגיע כבר ליעד…???

**
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

לחכות שמשהו יעבור זה לדחות את מה שכאן ועכשיו.
לצפות שמשהו יגיע זה להשתוקק למשהו שאינו כאן ועכשיו.

שני מצבי אי-קבלה: דחיית ההווה או השתוקקות לעתיד.
בשני המצבים, מה שכאן ועכשיו לא מספיק טוב.

אנחנו לא רוצים את מה שיש לנו או רוצים את מה שאין לנו.

הלולאות הללו אינן מסתיימות לעולם:
תמיד יש משהו קיים שאנו רוצים שייעלם או משהו חסר שאנו כמהים להשיג.

**
אקהרט טולה כותב על כך נפלא בספרו "ארץ חדשה":

"האגו מטפל ברגע ההווה בשלוש דרכים: כאמצעי להשגת מטרה, כמכשול או כאויב."

"בשביל האגו רגע ההווה הוא רק אמצעי להשגת מטרה.
הוא לוקח אתכם לרגע עתידי כלשהו שנראה חשוב מאוד,
אף שהעתיד לעולם אינו מגיע אלא כרגע ההווה, ולכן הוא לעולם אינו יותר ממחשבה בראשכם.
במילים אחרות, לעולם אינכם נמצאים כאן לגמרי, כי אתם תמיד עסוקים בניסיון להגיע למקום אחר."

"כאשר דפוס זה נעשה בולט יותר, וזה שכיח מאוד, רגע ההווה נתפש כמכשול שיש להתגבר עליו.
עקב כך מתעוררים חוסר סבלנות, תסכול ומתח, ובתרבות שלנו אלה המציאות היומיומית והמצב הרגיל של אנשים רבים.
החיים, שהם העכשיו, נתפשים כ'בעיה', ואתם מוצאים את עצמכם בעולם מלא בעיות שיש לפתור את כולן כדי לחוש שמחה, להרגיש סיפוק, או להתחיל לחיות באמת – לפחות כך נדמה לכם.
הבעיה היא שכנגד כל בעיה שנפתרת צצה אחת חדשה.
כל עוד רגע הווה נתפש כמכשול, לא יהיה סוף לבעיות."

"במקרה הגרוע ביותר, וגם זה שכיח מאוד, רגע הווה נתפש כאויב.
כאשר אתם שונאים את מה שאתם עושים; מתלוננים על סביבתכם; מקללים דברים שקורים או שקרו;
כאשר הדיאלוג הפנימי שלכם מורכב מ'אני חייב לעשות או לא לעשות' – 
אתם מתווכחים עם מה שהווה, מתווכחים עם הדבר שקיים ממילא.
אתם הופכים את החיים לאויב, והחיים אומרים: 'אתם רוצים מלחמה, אז תקבלו מלחמה.'
המציאות החיצונית, שתמיד משקפת לכם את מצבכם הפנימי, נחווית אז כמציאות עוינת."

"חשוב שתשאלו את עצמכם לעתים תכופות: אילו יחסים יש לי עם רגע ההווה?
היו ערניים לתשובה.
האם אני מתייחס לעכשיו רק כאמצעי להשגת מטרה כלשהי? 
האם אני רואה בו מכשול? 
האם אני הופך אותו לאויב?
היות שרגע ההווה הוא כל מה שאי-פעם יהיה לכם, היות שהחיים הם בלתי נפרדים מן העכשיו,
משמעות השאלה היא בעצם: אילו יחסים יש לי עם החיים?"

**
מעניין… אז מה עושים עם זה..?

זהירות מלכודת…

הניסיון להתגבר על מצב מסוים (לדוגמא: להיות בהלך רוח תמידי של דחייה או ציפייה),
כמו גם הניסיון להגיע למצב מסוים (לדוגמא: לקבל את רגע הווה),
הוא דוגמא נוספת ללולאות הדחייה והמשיכה של האגו…

**
ובכל זאת…?

אפשר להתחיל מהתבוננות סקרנית, מהפניית תשומת לב לתחכום ולחמקמקות שבה האגו "מנהל" אותנו:
– עד כמה אני שבע רצון מהמקום ומהמצב שאני נמצא בו כרגע?
– באילו חלקים מזמני אני מנסה להתגבר על משהו או להשיג משהו, ובאילו חלקים אני בנוכחות ובהכרת תודה עם ההווה?
– אם אני בהכרת תודה ובשביעות רצון, כמה זמן זה "מחזיק"?
– אם אני בדחייה או בציפייה, מה "האובייקטים" שמושכים/דוחים אותי ובאיזו מהירות הם מתחלפים עבורי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מה אנו רוצים" / "מה אנו לא רוצים"

שני כוחות של השפעה:
1. להגדיר ולומר מה אנו רוצים.
2. להגדיר ולומר מה אנו לא רוצים.

**
שני הכוחות הללו מייצרים תגובות של משיכה ודחייה
בתוכנו ובקרב אנשים אחרים.

שני הכוחות הללו משפיעים על תשומת הלב שלנו,
על מה שנראה, על מה שנחווה, על אנשים שנפגוש, על עולם שניצור.

**
מה שאנו לא רוצים, עוזר לסמן את המגרשים שבהם אנו לא מוכנים או לא רוצים לשחק.
מה שאנו רוצים, מסמן את המגרש שבו אנו רוצים לשחק, מסייע לבחור את השחקנים ולבנות קבוצה, מניע את המשחק.

**
פעמים רבות, "מה אנו רוצים", הוא גם אחד הדברים היותר מאתגרים להגדרה ולביטוי.

ההשפעה של הגדרת "מה אנו רוצים" לעצמנו וביטויה בקול רם לסביבה (כוונה + תדר + תוכן),
חזקה עשרות מונים מהשפעתה של "מה אנו לא רוצים".

כך לפחות מרגיש לי הבוקר…

חיים מלאים. היום.

עכשיו פחות מתאים.
סוף יוני.
מסיבות סיום בבתי הספר, בגנים ובחוגים.

גם יולי לא משהו.
חופש גדול.
וחם. חם מדי.

ועל אוגוסט בכלל אין מה לדבר.
החודש של אחרי הקייטנות.
והחופשה משפחתית.

בשבועיים הראשונים של ספטמבר חוזרים ללימודים.
התארגנות על מסגרות חדשות.
ימים ראשונים של תחילת שנה.

השבוע השלישי של ספטמבר זה כבר ראש השנה.
ואז כיפור, סוכות, שמחת תורה.
עד אמצע אוקטובר.

**
בקיצור, עכשיו פחות מתאים…
וגם אחר- כך.
אולי באמצע אוקטובר.
אולי…
כשנגיע נראה …

**
או ש…
עכשיו זה הזמן.
בדיוק עכשיו.

חיים מלאים. היום.

לפעמים צריך פשוט לעשות את זה.

גם כשזה לא הזמן הכי טוב.
גם כשזה לא מרגיש הכי מדויק.
גם כשאת לא בשיא הריכוז.
גם כשאתה עייף.
גם כשחסרה לך השראה.
גם כשאת לא בטוחה.
גם כשאין לך חשק.
גם כשזה לא נוח.
גם כשנראה שאין בעיה לדחות או לחכות.
גם כשזה לא הכי איכותי.
גם כשלא ברור איך בדיוק לגשת לזה.
גם כשאינך בטוחה מה לומר או כיצד להתחיל.
גם כשיש סיכוי שזו תהיה טעות.

**
לפעמים כל הרשימה "המכובדת" שלמעלה,
היא בסך הכול ביטוי של פחד.

מוסווה, מנומק, מהוקצע, הגיוני.
פחד.

חיים מלאים. יום יום.

 

להבטיח משהו ולא לקיים.
להתעלם מבעיה ולקוות שהיא תעלם.
לדחות, לדחות, לדחות ולא לטפל.
לברוח או להתחמק במקום להתמודד.
להשאיר דברים פתוחים מבלי לסגור או לסיים.
לקפוץ מדבר לדבר במקום להתמקד ולהתקדם.
לשקר, להסתיר, להחביא, להעמיד פנים.

חיים מלאים. יום יום.

לפני כמה שנים,
נולדנו במקום מסוים, למעמד מסוים, לפעמים אפילו למקצוע מסוים
והיו לנו הרבה פחות אפשרויות.
פעמים רבות, גם כשהיתה לנו בחירה, היא היתה בין מספר מצומצם של אפשרויות,
ובנקודות זמן מסוימות.

*
היום, בעולם החדש והמחובר,
הרבה מאוד אפשרויות זמינות עבורנו כמעט בכל רגע נתון.
המוח שלנו לא משתנה בקצב שבו העולם משתנה
ולצד ההיבטים החיוביים של התופעה,
ישנן לפחות שתי תופעות לוואי פחות נעימות:
1. הצפה – עומס גדול על מערכת העצבים והמוח שלנו. אינסוף אפשרויות המייצרות בלבול וחוסר וודאות.
2. שיתוק – חשש לבחור במשהו מסוים כשבכל רגע אנו אולי מפסידים משהו טוב יותר.

**
לפני כמה שנים,
נולדנו בשבט מסוים, בכפר או בעיר מסוימים, בסביבה חברתית מוגבלת.
מספר האנשים שבאנו איתם במגע וקיימנו איתם קשרים היה מצומצם.
לדחייה חברתית היו משמעויות קשות, עד כדי קטלניות.
(נידוי מהשבט הוא גזר דין מוות מכיוון שלא ניתן לשרוד לבד).
*

כיום, בעולם החדש והמחובר,
אנו חלק מעשרות או מאות קבוצות פיזיות ווירטאוליות,
ומקיימים קשרים חברתיים שונים עם המוני אנשים בכל יום.
עקב ריבוי האינטראקציות עם מגוון גדול מאוד של בני אדם,
כנראה שנקבל הרבה יותר דחיות כאלו ואחרות.
למרות שברוב המקרים, לדחייה לא תהיינה השלכות הישרדותיות,
היא יכולה להפעיל במוחנו "כפתורי אזעקה הישרדותיים" עתיקים
ולעורר תגובה חזקה, לפעמים לא פרופורציונית לדחייה.

**
בחירה בין אפשרויות והתמודדות עם דחייה,
הן שתי מיומנויות חשובות,
שאנו פוגשים כמעט בכל יום,
ואשר מעוררות את המתח שבתוכנו (במוחנו ובגופנו) שבין העולם הישן לעולם החדש.

חיים מלאים. יום יום.