המציאות ואנחנו

המציאות משתנה כל יום,
מתהווה בכל רגע.
בקצב שלה,
בהדרגתיות,
בעקביות,
יום ועוד יום ועוד יום.
בין אם אנחנו שמים לב לכך ובין אם לא.
עם או בלי המודעות שלנו.
בלי לשאול,
בלי לבקש רשות,
בלי לחכות לאישור,
בלי לעשות מזה עניין,
בלי דרמה.

**
הדרמות מגיעות מהסיפורים שלנו.
רגעי השיא והשפל נוצרים ע"י הפרשנויות שלנו.

**
שני סיפורים על המציאות:

1. מזל
להיכנס לחניון בית החולים כדי לאסוף תוצאות של בדיקות,
לתקתק את זה, לצאת תוך פחות מעשרים דקות ולהרוויח את החניה בחינם.

2. לא לבד
בריצת הלילה אתמול היה נדמה שעטלפי הפירות פעילים במיוחד:
מחוות הזדהות ומטסי כבוד שליוו אותי בדרכי, אולי כדי להזכיר שאני לא לבד.

חיים מלאים. היום.

להכיר את הפחד

להכיר את הפחד

"אי אפשר להיות נוכחים בהווה כל עוד אנחנו מספרים לעצמנו סיפור.
תוכלו להתנסות בזה ולראות איך זה משנה אתכם.
הארעיות נוכחת יותר בהווה, וכך גם החמלה, הפליאה והאומץ.
כך גם הפחד.
למעשה, כאשר אנחנו ניצבים על סף הלא נודע,
בנוכחות מלאה בהווה, בלי נקודת התייחסות,
אנחנו חווים חוסר יציבות.
במצב כזה ההבנה שלנו מעמיקה,
כאשר אנחנו מגלים שרגע ההווה הוא מקום פגיע למדי
וכי במצב כזה אפשר לחוש בו-זמנית ערעור גמור ורוך מוחלט.

אנחנו מכוונים כאן לתהליך של היכרות עם הפחד,
התקרבות על הפחד, היכולת להישיר אליו מבט – לא כדרך לפתרון בעיות
אלא כביטול מוחלט של האופן שבו נהגנו עד כה לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולחשוב.
האמת היא שכאשר אנחנו מתחילים לפעול כך באמת,
אנחנו כל הזמן נתקלים בגבולות יכולותינו.
פחד הוא תגובה טבעית להתקרבות על האמת.
כאשר אנחנו מחוייבים להישאר בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים,
החוויה שלנו נהיית ברורה יותר.
העניינים מתבהרים מאוד כאשר אין לאן לברוח."

~ "להרגיש נוח עם חוסר וודאות" / פמה צ'ודרון

**
סיפורים שפגשתי אתמול.
דרמות מנופחות מבוססות פחד.
בתוכי וסביבי.

95% פחד, היצמדות ובלבול,
5% אמת ונוכחות.

אולי.
ואולי זה גם סיפור.

חיים מלאים. היום.

המלחמה נעלמה

מזמן לא היו איתה
כמו שהיית איתה היום
כששאלת בפשטות
אם עצוב לה
להיות
לבד

**
מזמן לא היו איתה
כמו שהיית איתה היום
כשהקשבת בסקרנות
בין ביס לביס
והמשכת
הלאה…

**
בלי דרמה
לכמה רגעים
המלחמה נעלמה

חיים מלאים. היום.

ט"ז אב – אולי הכול בסדר

אולי הכול בסדר.
אולי הכול כבר בסדר.
עכשיו.
כמו שזה.
כמו שאת.
כמו שאתה.
כמו שאני.

**
אולי המלחמה נגמרה.
אולי אפשר לצאת כבר מהמקלטים.
אולי אפשר להוריד את רמת הכוננות.
אולי אפשר להסיר את השריון.
אולי אפשר להירגע.
אולי אפשר לנוח.
לנוח באמת.
לנשום.

**
רגע לפני שזה קורה,
כך מספרים,
מגיעה הבהירות.
מגיע השקט.
ואז רואים את מה שבאמת.
מעבר לקליפות.
מעבר למסכות.
מעבר לדרמות.
מעבר לבלבול.

חיים מלאים. יום יום.

ח' ניסן – על הבמה

כשקבוצת שחקנים עולים על הבמה,
הם נכנסים לדמויות שאותן הם אמורים לייצג
ועושים את הכי טוב שהם יכולים.
בגמר המופע הם פושטים את בגדיהם
ויוצאים מהתפקידים הזמניים שלהם.

**
כשכמה מאות צופים יושבים באולם
ומתבוננים בשחקנים שעל הבמה,
הם נהנים מההצגה (או לא …),
מודעים לכך שזה רק מופע
שבעוד רגע ייגמר.

**
גם השחקנים וגם הצופים מבינים,
ש"הטובים" ו"הרעים" הם בני אדם,
המשחקים תפקיד מסוים,
שבחר בהם,
או שהם בחרו בו.

**
בשונה מבימת התיאטרון או סט הצילומים,
בחיים,
גם השחקנים וגם הצופים,
שוכחים מדי פעם שזהו רק תפקיד ארעי.
מבלבלים בין הדרמה לבין מציאות.
נלכדים בתוך דמות.
מתקשים לראות
את בני האדם שסביבם,
לזכור
את עצמם.

חיים מלאים. יום יום.

יב' אדר ב' – זה שאתה מתעלם מזה…

זה שאתה מתעלם מזה, לא אומר שזה לא שם.
זה שפתאום יש לזה כותרת עכשיו, לא אומר שזה חדש.
יכול להיות שזה קיים כבר חודשים, אולי אפילו שנים.
זה שאת עוברת מ – "לא דחוף בכלל" ל- "דחוף מאוד", מעיד יותר עלייך ופחות על העניין.
השם המסוים שאתה או מישהו אחר נותנים לזה כעת, לא אומר שזה בהכרח מה שזה.

**
מתג חשמלי משנה מצב בין "דלוק" ל"כבוי".
"סגור" ו- "פתוח" הם סטטוסים של שער.
בן אדם, אף פעם אינו במצב "אפס" או "אחד".
הוא תמיד In-Process, בין לבין.
תהליכים אנושיים לא באמת מתחילים או מסתיימים בנקודה מסוימת.
הם מתהווים ומשתנים כל הזמן.

**
כשהאדם או העניין עולים לתשומת לבך היום,
מקבלים כותרת וזוכים לסדר עדיפות אחר,
זה רק עוד שלב בתהליך. צעד בדרך.
את הדרמה, הטרגדיה והאופוריה אפשר לשחרר.

חיים מלאים. יום יום.

יא' כסלו – איפה תשומת הלב שלך כרגע?

איפה תשומת הלב שלך כרגע?
א. בחזון.
ב. בתכנית.
ג. בפרטים.
ד. בבעיות.
ה. בדרמה.

ברגע נתון תשומת הלב שלך נמצאת במקום מסוים אחד.
מהמקום הזה נגזרים מחשבותיך, רגשותיך, מילותיך ומעשיך.

איפה תשומת הלב שלך כרגע?
האם שם חשוב לך שהיא תישאר?

חיים מלאים. יום יום.

ב' חשוון – Move On

המצב הזה מוכר לכולנו:
אנחנו נוסעים בכביש המהיר ונתקלים בפקק אדיר של מכוניות, כנראה עקב תאונה.
הפקק הוא דו-כיווני ולא ברור אם התאונה קרתה בנתיב שלנו או בנתיב הנגדי.
אחרי דקות ארוכות נחלוף ליד רכב שפונה לצדי הכביש.
בשלב הזה, יש קשר ישיר בין חומרת התאונה לבין גודל הפקק.
אם לצד הרכב יש צוותי מד"א, אמבולנס ומשטרה, כנראה שנאט וננסה לראות לפרטי פרטים מה קורה שם.
יש משהו בנו שנמשך לדרמה, לכאב, לזוועה.
כמות הדם וחומרת הפציעה יכולות להשפיע יותר ממיקום הרכב ומההפרעה הפיזית-אובייקטיבית לזרימת המכוניות.
ההאטה בסמוך לאירוע (בנתיב שלנו ובנתיב הנגדי) היא זו שתוקעת את התנועה יותר מכל דבר אחר.
בזמן שאנו מאטים, איננו עוזרים לפצועים ואיננו תורמים למצב.
יכול להיות שאנו פוגעים בהם (מקשים על פעולות חילוץ ועזרה אחרות) ובוודאות אנו פוגעים באנשים אחרים.
אם יש לנו אפשרות לספק טיפול רפואי או לעזור בכל צורה אחרת חשוב מאוד שנעשה זאת.
אחרת חשוב מאוד שנמשיך לנוע, נפסיק לסמס ונהיה ערניים בהמשך הדרך.

*****
מה שנכון לנתיבי איילון, כביש 6 וכביש 1, נכון גם לכבישי החיים.
בתקופה הזו, בכל יום אנו שומעים על דקירות, דריסות ופיגועים.
כשאנחנו נתקעים מול המסך, נדבקים לחדשות ומזריקים כותרות של עיתונים אנחנו לא עוזרים לאף אחד. בטח שלא לעצמנו.

גם כאן חשוב מאוד להמשיך לנוע כדי לא לתקוע את החיים.

אם יש עזרה קונקרטית שאנחנו יכולים לתת לאחרים חשוב לתת אותה:
להתנדב למשמר האזרחי כדי להוריד עומס מכוחות הביטחון,
להחליף את הילדים במשמרות הזה"ב שעקב המצב אולי לא נמצאים שם עכשיו,
לספק צרכים חשובים של אנשים שנפגעים ישירות ממה שקורה.

אם אין עזרה קונקרטית שאנו יכולים או רוצים לתת חשוב שנמשיך לנוע.
נתנתק מהמסכים והמבזקים, נמשיך בעבודה שלנו ונגביר ערנות.
נכיר תודה על כל מה שיש לנו כרגע ונחווה כמה זה לא מובן מאליו.
נעשה משהו משמעותי, נביא ערך, נקדם פתרון של בעיות חשובות אחרות.
ננשום.
נעשה שלום בתוכנו וסביבנו.
נחבק את ילדינו ואת בני / בנות זוגינו.
נתקשר להורינו.

חיים מלאים. יום יום.