תגית: הובלה

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשבועות האחרונים התחלתי לבשל שתי סדנאות חדשות:

1. "תקשורת מקרבת ויצירת שותפויות" המיועדת למנהלים בשלטון המקומי.
2. "תקשורת מקרבת ושיפור חווית מטופל" המיועדת למנהלי מחלקות במערכת הבריאות.

בהסתכלות מהצד אני מזהה מספר מאפיינים דומים לשתי הסדנאות הללו:

א. ההזמנה לסדנאות הגיעה מ"השטח", מאנשים ששמעו עלי ועל תקשורת מקרבת.
ב. הכוונה, המהות, תפיסת העולם והכלים שתקשורת מקרבת מציעה, יכולים להיות רלוונטיים ולסייע למנהלים במרחבים הללו.
ג. תקשורת מקרבת אינה "ה-תשובה" לאתגרים שחווים המנהלים בשלטון המקומי או במערכת הבריאות.
ד. ההיכרות המקצועית שלי עם השלטון המקומי ועם מערכת הבריאות מוגבלת ופחות מעמיקה בהשוואה להיכרות שלי עם ארגונים עסקיים או חינוכיים.
ה. על מנת שהסדנאות תספקנה ערך משמעותי למנהלים, עליהן לתת מענה לצרכים חשובים או לסייע בפתרון בעיות רלוונטיות.
ו. כמנחה הסדנה עלי ללמוד, להכיר ולהבין את העולם שבו חיים ועובדים משתתפי הסדנה, את האתגרים שהם מתמודדים אתם ואת הצרכים החשובים שלהם.
ז. אחת הדרכים הכי אפקטיביות ללמידה היא בעזרת שותפים: אנשים החיים באותם עולמות, מסתובבים באותם מסדרונות ומדברים את אותה השפה.
ח. אני מאמין שלאחר למידה משמעותית והתאמת הסדנאות לצרכי המנהלים, הן יכולות להצליח. אני מאמין ואין לי וודאות.
ט. אם הסדנאות תהיינה מוצלחות ומשמעותיות, יכולה להיות להן השפעה גדולה וחשובה.

ההכנה לסדנאות הללו והנחייתן דורשת השקעת זמן, תשומת לב ומאמץ.
אחלה אימון בלימוד, בענווה, בשיתוף פעולה, בהרחבת תמונת העולם ובהעמקת נקודות המבט.

תודה לשרון ולדקלה ששותפות אתי לתהליכים הללו…
תודה לסמדר על שיעור חשוב ומועיל…
איזה כיף לעבוד אתכן…

**
בשונה ממרחבי השלטון המקומי והמערכת הרפואית, העבודה עם מנהלים בארגונים עסקים וחינוכיים מוכרת לי היטב.

אחד הנושאים שאני מתמקד בו בעבודתי היומיומית פיתוח יכולתם של צוותים "לעבוד טוב יותר ביחד".

"לעבוד" = לקדם מטרות חשובות ולהגיע לתוצאות.
"טוב" = לעבוד על הדברים הנכונים, בצורה איכותית ואפקטיבית.
"יותר" = שיפור, למידה והתפתחות מתמידים, ביחס למקום שנמצאים בו.
"ביחד" = בעבודת צוות, באווירה בונה ומהנה, תוך מקסום הפוטנציאל הקבוצתי.

**
לא פשוט לעבוד טוב ביחד.

רשימה חלקית של אתגרים:
– בעיות תקשורת ואי-הבנות.
– ריבוי משימות.
– מיעוט משאבים.
– מטענים שהצטברו.
– עומס מידע.
– פרספקטיבות שונות.
– קושי לקבל החלטות.
– לחץ זמן.
– בעיות אמון וקונפליקטים.
– אג'נדות שונות.
– פוליטיקה ארגונית.
– עניינים אישיים שמשפיעים על העבודה.
– עולם משתנה וסביבה דינמית.
– תחרות פנימית וחיצונית.

**
יכולתו של צוות הובלה לעבוד טוב ביחד קריטית להצלחת הארגון לאורך זמן.

בארגונים קטנים ובחברות בעלות מספר מצומצם של עובדים,
חוסר יכולת לעבוד ביחד יכול להביא לכשלון החברה ולסגירתה.
לאווירה טעונה מדי ולחוסר תפקוד יש השלכות מיידיות והרסניות.
חבר שפגשתי השבוע סיפר לי שהוא ושותפו החליטו לפרק את החברה שהקימו ביחד לפני מספר שנים.
הם חוו אתגרים שונים, לא הצליחו להגיע להסכמות והעדיפו להיפרד ולסגור את החברה למרות שהיא רווחית ושהם מאמינים במוצר.

בחברות בינוניות וגדולות, שבהן יש יותר "שומנים" ומנגנוני פיצוי,
עבודה משותפת לא מיטבית יכולה לפגוע בתוצאות הארגון, להוביל לפספוס הזדמנויות,
אי-מימוש פוטנציאל, בינוניות, אווירה עכורה ולשחיקה לאורך זמן.
אחד ממשאבי הזמן היקרים של ארגון הינו ישיבת צוות ההובלה שלו.
10 מנהלים בכירים הנפגשים לשעתיים שבועיות משקיעים 20 שעות ניהול בכיר מדי שבוע בישיבות הללו.
דיונים על דברים שאינם חשובים מספיק, קושי לקבל החלטות, חוסר אפקטיביות בשיחות סביב נושאים חשובים וקונפליקטים טעונים מסבים לארגון נזק משמעותי.

**
המשולש

אפקטיביות – איכות – אווירה

צוותים מסוימים מתאפיינים באווירה נעימה שבה לכל אחד יש מקום להתבטא, אך מתקשים להגיע לשורות תחתונות ולקבל החלטות.
צוותים אחרים מתאפיינים ביכולת ביצוע חזקה וממוקדת, שלעתים מגיעה על חשבון מגוון דיעות או חשיבת עומק בנושאים מורכבים.
ישנם צוותים המגיעים למצב של חוסר תפקוד עקב בעיות אמון המשפיעות על האווירה, על איכות הדיונים ועל מערכות היחסים.

מעטים הצוותים המצליחים לתחזק את משולש "האפקטיביות-איכות-אווירה" ברמה גבוהה:
לקיים דיונים אפקטיביים מוכווני תוצאה [אפקטיביות], 
המבוססים על שיח איכותי ועומק מחשבה [איכות] 
באווירה מכבדת ונעימה [אווירה].

מרבית הצוותים סובלים מלפחות מימד אחד שאינו מפותח דיו ואשר משפיע משמעותית על תפקוד הצוות.
**
שלבים הכרחיים לשינוי

בכדי ששינוי כלשהו יקרה, אישי או ארגוני, צריכים להתקיים שלושה מרכיבים:

1. מודעות
בכדי שצוות הובלה ישפר את תפקודו חשוב שהוא יכיר בכך שהתפקוד הנוכחי אינו מיטבי ויבין את המקומות שבהם הוא "נופל".

2. כוונה
המודעות לכשלעצמה אינה מספיקה לשינוי.
מעבר להבנה המנטלית, על הצוות לרצות להשתנות ולהתכוונן לכך.

3. יישום
הבנה וכוונה אינן מספיקות.
שלב היישום הינו הכרחי ומצריך תרגול עשיית הדברים בצורה שונה מהצורה שבה אנו מורגלים (ושאינה מספקת את התוצאות שאנו רוצים).

**
דוגמא מהשטח

לפני מספר חודשים התחלתי תהליך עם צוות הובלה של ארגון מוכר.
למפגש הראשון הצטרפתי כצופה, בעיקר כדי להכיר את הצוות וללמוד על ההתנהלות שלו בזמן אמת.
בסוף המפגש, ביקשתי את רשות הדיבור למספר דקות.
שרטטתי על הלוח 3 טורים (אפקטיביות, איכות, אווירה) וביקשתי מהמשתתפים להעריך בציון של 1-10 את כל אחד מהמימדים.
(לדוגמא: אפקטיביות – 3, איכות – 7, אווירה – 9).
כשכתבתי על הלוח את התשובות, הצטיירה תמונה חדה וברורה.
100% מהמשתתפים העניקו לאווירה ציון גבוה ולאפקטיביות ציון נמוך.
(ההערכות לגבי איכות הדיון היו שונות).

רגע לפני שסיימנו ביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לחשוב על משהו אחד שהוא רוצה לעשות אחרת במפגש הבא, על מנת לשפר את אפקטיביות הישיבה מבלי לפגוע באווירה שלה.

מפגש ראשון, שלושת שלבי השינוי בפעולה:
א. הגברת מודעות (הערכות המשתתפים למשולש אפקטיביות-איכות-אווירה).
ב. חידוד כוונה (אחריות אישית של כל משתתף לשיפור המימד הנמוך).
ג. יישום (בחירת משהו מסוים לעשות אחרת במפגש הבא).
**
הזמנה לעבוד טוב יותר ביחד:

בשנים האחרונות אני מלווה צוותי ניהול המאמינים שעבודת הצוות שלהם קריטית להצלחת הארגון ושהם יכולים להוציא ממנה יותר.
הצוותים שבוחרים לעבוד איתי מעוניינים לשפר את עבודתם המשותפת, פתוחים ללמידה ומוכנים להשקיע בכך זמן, כסף ואנרגיה.
במהלך עבודתנו המשותפת, תוך מיקוד בשלושת מרכיבי השינוי (מודעות-כוונה-יישום),
הצוותים מצליחים להתנהל אחרת, לפתור בעיות ולקדם מטרות חשובות תוך שיפור "המשולש" שלהם (אווירה, איכות ואפקטיביות).

ברבעון הקרוב יש לי מקום לתהליך אחד נוסף עם צוות ניהול.
משך הזמן של תהליך ממוצע הינו כרבעון, 6-8 מפגשים דו-שבועיים.

חשוב לי להדגיש:
לא מדובר בסדרת קורסים או הדרכות.
מדובר בעבודה אמיתית, תוך כדי תנועה, על נושאים מאתגרים משולחן העבודה של הצוות.
לא תמיד זה כיף או מהנה.
פעמים רבות זה מציף קשיים, מתחים וקונפליקטים.
חלק מהעניין הוא לצאת ממרחב הנוחות, לשנות הרגלים ולהתמודד באומץ עם דברים מורכבים.

אם מעניין אתכם לשמוע פרטים נוספים ולבדוק התאמה, אתם מוזמנים ליצור אתי קשר.

אם אתם מכירים מנהלים בצוותי הובלה שהתהליך עשוי להועיל להם, אשמח אם תעבירו להם את המייל.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הכול-כלול

בחופשת "הכול-כלול",
כלול הרבה יותר ממה שצריך.
הרבה יותר ממה שמספיק.
הרבה יותר אוכל, הרבה יותר שתיה,
הרבה יותר אלכוהול, הרבה יותר קינוחים.
כשהשפע הזה זמין עבורנו,
קשה מאוד לא להיענות לו.
גם כשלא באמת צריך.
גם כשזה יותר מדי.
גם כשזה מכביד עלינו או פוגע בנו.

בחנות הג'מבו שברודוס,
יש הרבה יותר ממה שבאמת צריך.
מאות אנשים שלא באמת צריכים אף מוצר,
יוצאים עם עגלות עמוסות ומפוצצות
במיני פריטים וחפצים שתופסים מקום.
לא רק במזוודות.
גם בבתים.
ובחיים.
קונים כי זה שם.
כי זה זמין.
כי זה מזמין.
כי (לכאורה) זה לא יקר.
כי אפשר.

**
לא הכול כלול

בחופשת "הכול-כלול" לא הכול כלול.
משחק הסנוקר, הכספת, המסאז'ים, ספורט המים, הבינגו והרכב לא כלולים.
וגם אם הם היו כלולים, אז דברים אחרים לא היו כלולים.
ליתר דיוק "הכול-כלול", הוא בעצם "הרבה-כלול".
הרבה מעבר למה שצריך בהיבטים מסוימים,
ולא מספיק בדברים אחרים.

**
כיף מפנק

יש משהו כיפי בשפע הזה.
גם כשזה יותר מדי.
למספר ימים, הכול זמין ונגיש.
אפשר פשוט לגשת ולקחת, בלי לחשב ובלי לחשבן.
בלי לבשל, בלי לפנות, בלי לשטוף כלים.
בלי לתכנן, בלי לתאם, בלי לחכות.
כשזה למספר ימים, זו יכולה להיות חוויה מפנקת, מהנה ומשחררת.
גם כשזה יותר מדי. 
גם כשזה לא הכי בריא. 
גם כשזה לא הכי איכותי.
גם כשזה לא הכי מדויק.

עדיף שזה יישאר כך, 
חוויה ייחודית ושונה במסגרת חופשה מוגבלת בזמן,
ולא סטנדרט של חיים.

**
לצאת לחופשה, להיכנס לחופשה

לצאת לחופשה זה לעזוב שגרה.
זה להסכים לשחרר אחריות.
זה להתנתק, לוותר על שליטה.
זה להאמין שהעבודה יכולה לקרות בלעדינו.
זה לסמוך על מי שמחליף אותנו.

להיכנס לחופשה זה לשנות מוד.
זה להיכנס לאווירה אחרת.
זה להישען אחורה, להרפות.
זה להיפתח, לזרום, להתמסר.
זה לחוות, ליהנות, להיות נוכח.

חופשה היא הוויה.

**
הנאה היא עניין של החלטה

בבוקר היום השני זה היה נראה לא משהו:
הספקנו להתאכזב מהאוכל.
השמיים מעוננים עם צפי לגשם.
המים בבריכה קרים.
צוות הבידור משמים.
"הקלפים" שהגרלנו נראים לא משהו.

כשאנחנו מחליטים ליהנות, 
אנו עוברים מעמדת צופים פאסיביים, הבוחנים את מה שקורה ונותנים לו ציון,
לעמדת שחקנים אקטיביים המשפיעים על ההתרחשות ופועלים לשנותה.
הכוונה אינה להנמיך סטנדרטים או להעמיד פנים שאנחנו נהנים כשאנחנו לא.
הכוונה היא להחליט לשחק הכי טוב שאנו יכולים עם הקלפים שקיבלנו ועם האפשרויות העומדות לרשותנו.
הבחירה במקרה הזה היא לשנות תכנית, להפסיק לרטון, לשכור רכב (למרות שהוא לא כלול..), לצאת מהמלון ולנסוע לטייל.
כשזה קורה, זה משפיע מיד על מצב הרוח ועל הדינמיקה הפנימית.
לפעמים זה גם עוזר לשמש לצאת, לצוות הבידור להתרומם ולאוכל להשתפר.

**
יש לנו אחריות להנאה

כשיוצאים לחופשה, אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לביטחוננו:
רוכשים ביטוח נסיעות, בוחרים מסלול טיסה מסוים,
מסתובבים במקומות שמתאימים לנו ומקיימים פעילויות שאינן מסוכנות מדי עבורנו.
בנושא האחריות לביטחון יש פחות סימני שאלה.
ברור שזה עלינו.

בדומה לאחריות לביטחון, יש לנו גם אחריות להנאה.
הנאה אינה משהו שנגזר עלינו כתוצאה מגורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו.
יש לנו אחריות ליהנות.
גם כשמזג האוויר שונה ממה שקיווינו שהוא יהיה.
גם כשהאוכל פחות איכותי ממה שציפינו שיהיה.
גם כשיש תקלה כזו או אחרת במלון.
גם כשאנשי צוות פחות נחמדים אלינו ממה שהיינו רוצים שיהיו.
אנחנו לא שולטים בקלפים שאנו מקבלים, 
אנו שולטים בצורת המשחק שלנו עם הקלפים הנתונים.

כהורים, מורים ומנהלים, יש לנו אחריות להנאה ולהפקת המירב מהמצב.
הרבה מזה בידיים שלנו. 
זה חלק חשוב מתפקידנו כמובילי משפחות, כיתות, עובדים וארגונים.
אנחנו אחראים גם להצלחת החופשה (הפרויקט, המשימה) וגם לעיצוב השיח, התרבות, ההתנהלות.
אין לנו שליטה על מה שאנו "מגרילים" (מזג אויר, תלמידים, מחנכת לכיתה, תקלה בפרויקט, …) ויש לנו השפעה גדולה. 
מה שנגיד ואיך שנתנהל ישנה. 
כשאנו תופסים את עמדת הצופה הפאסיבי או המתלונן-הסדרתי אנו חוטאים לתפקידנו ובורחים מהאחריות שלנו.
החופשה, העבודה והחיים הם לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנו יוצרים.
בכל רגע ורגע, תוך כדי תנועה.

**
רגעים קסומים

שוטטות בעיר עתיקה ומלאת חיים.
שעות על מרפסת עם נוף מדהים ובריזה מטורפת.
ים.
גבינה בולגרית בוקר, צהריים וערב. 
בירה צהריים וערב.
להיות ביחד. 
להיות לבד. 
מפגש מפתיע עם חוף מדהים שלא ידענו על קיומו.
משחק קטאן משפחתי עד 01:00 בלילה גשום.
שמש המגיחה פתאום מבעד לעננים שחורים והופכת את העולם לבהיר.
שדרוג לא צפוי ל"ביזנס" בדרך חזרה.

מספר רגעים קסומים.
חלקם לא מתוכננים.
לא האטרקציות הכי מדוברות.
לא חייבים הכול-כלול.
לא חייבים חו"ל.
לא צריך המון. 
מספיק כמה.

**
תזכורת

אתמול התקיימה האזכרה העשירית לזכרם של איתי ואבירם פסטרנק,
שני אחים יקרים שהיו גם חברים קרובים, ובמקרה שלי גם בני-דודים.
אבירם ואיתי נהרגו לפני כעשור בהתרסקות מטוס קל בשדות בצרה.

אזכרה היא גם תזכורת.
תזכורת לארעיות החיים.
תזכורת למה שחשוב.

"תראו – תסתכלו על העולם דרך הלב ולא דרך העיניים".

"תצמחו – בכל פעם שאני מזהה פחד ונוגע בו, הנשמה שלי גדלה ויש בה את הכוח להפיץ את האור".

"תלחמו – לוחמי חופש מאמינים גדולים באהבה".

המילים הללו היו יכולות להיכתב בקלות ע"י פאולו קואלו.
הם נכתבו ע"י אבירם ואיתי בזמן שטיילו בעולם וחיו חיים מלאי חוויות, חברים ואהבה.
במקרה שלהם אלו לא מילים ריקות מתוכן, אלא שיקוף של דרך חיים.

**
נקודת התערבות

תוך כדי הערב לזכרם של אבירם ואיתי, 
נכנסה הודעה ממועמד שאמר לפני מספר ימים "כן" להצעת עבודה שלנו.

כשנכנסתי להודעה לאחר האירוע, 
קראתי שהוא מתנצל, מושך את החלטתו ובוחר להגיד "כן" להצעת עבודה אחרת.

פרופורציות.
יש משהו סמלי בכך שהודעה כזו מגיע במהלך ערב שכזה.

התבוננות בזרם המחשבות והתחושות המיידיות :

"הוא לא בסדר.
אם כבר נתת מילה, קח עליה אחריות ועמוד בה.
כעס…
ככה לא מתנהגים.
הלוואי שתצטער על הזגזוג הזה".

פה המקום לנקודת התערבות.
ללקיחת אחריות על המחשבות והרגשות שלנו.
זה לא בא לבד.
חשוב לעבוד על זה.
חשוב לעבוד עם זה.

תזכורות:
– אין דבר כזה "צריך" או "אמור".
– אני לא יודע מה עבר או עובר עליו.
– אין לי מושג איזו החלטה מדויקת יותר עבורו ועבורנו בטווח הארוך.
– פעולות הם מעבר ל"טובות" או "רעות", "נכונות" או "שגויות".
– אנשים הם מעבר ל"בסדר" ו"לא-בסדר".
– תפקידי אינו לשפוט או לחנך אותו.
– אני מעדיף להתעסק בענייני.
– חשוב לי להשקיע את האנרגיה במה שחשוב לי.
– אני רוצה לקחת אחריות על ההתנהלות שלי ולשחק הכי טוב שאני יכול עם הקלפים שברשותי.

רבי נחמן מברסלב אמר:
"אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

מהמקום הזה, עכשיו, אני יכול לקחת אויר,
לאחל לו מכל הלב (בלי מרירות או ציניות) שיצליח, 
לשחרר אותו,
ולחזור להתמקד בענייני ובמה שחשוב באמת.

מעניין את מי נזכה לפגוש בקרוב…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הפוסט היום אישי וארוך.
כ-1600 מילים. 
מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף.
התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים.
החלטתי להכניס הכול. 
במכה אחת.
אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם.

אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים,
יעניין אותי לקרוא ואשתדל להשיב לכולם.

**
שרה ממרכז השיקום שאלה אותי השבוע מה קורה במצבים כאלו
לאנשים שלא שואלים שאלות, שלא מתעקשים על בדיקות,
שלא נוכחים במקום, שיש להם פחות תמיכה ושלא מעורבים בתהליך כמונו.

איתי ואני שאלנו את עצמנו שאלה דומה לפני מספר חודשים, 
כשמישהי שעבדה בקומה שלנו חלתה והפסיקה להגיע למשרד.

אח של איתי, שמבין דבר או שניים ברפואה, אומר שהתשובה פשוטה: "הם מתים".

אני חושב שזו אחת האפשרויות.

התשובה שמרגישה יותר מדויקת עבורי היא ש"הם נכנסים לסטטיסטיקה".

לא רק בענייני חיים ומוות.
לא רק בענייני בריאות.
גם בענייני קריירה ועבודה.
גם בענייני משפחה.

**
בואו נעשה קצת סדר במה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
יש כמה משפטים שנשמעים טוב ושאני לא מאמין בהם.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים לעשות הכול".
אנחנו יכולים לעשות הרבה, כנראה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, 
אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכול.
לצד זה שאנו יכולים לעשות הרבה, יש לנו גם את המגבלות שלנו.
ובנוסף, לא הכול תלוי בנו או מושפע מאתנו.

זה לא נכון שאם באמת נרצה ונתאמץ, "אין שום דבר שיכול לעצור אותנו".
יש כמה וכמה דברים שיכולים לעצור אותנו.
חלק גדול מהם בשליטתנו וחלק מהם לא בשליטתנו.
אם באמת נרצה ונתאמץ אנחנו מגדילים בצורה עצומה את הסיכוי שנצליח.
גם במצבים שנראים בלתי-אפשריים.
אבל, זה לא נכון שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
אנחנו לא אלוהים.
קצת יותר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו וגם קצת יותר ענווה.
שניהם חשובים והם לא באים אחד על חשבון השני.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו".
לצד האמונה, המחשבה החיובית והעבודה המאומצת, נדרשים מספר דברים נוספים.
כמו למשל כשרון. או פיזיולוגיה. או מזל. או משאבים. או הרבה דברים נוספים.
אנחנו לא יכולים להיות אלופי העולם בכל תחום שנרצה.
ייתכן שאנו יכולים להיות אלופי העולם בדבר כזה או אחר.
בוודאות אנחנו יכולים לעשות התקדמות משמעותית כמעט בכל תחום שנבחר.
אבל אנחנו לא יכולים להיות כל מה שבא לנו.

**
אתמול, תוך כדי ריצת בוקר עלתה לי מחשבה על "החלפות".
חשבתי על כך שיכול להיות שיש מיליארדי או מאות מיליוני בני אדם בעולם 
שהיו שמחים להתחלף איתי ולקבל את "החבילה" שלי.
אולי. 
אני לא בטוח.
ולצד זה, לא יכולתי לחשוב אפילו על אדם אחד על הכדור הזה, שהייתי רוצה להתחלף איתו.
מקום לא רע להיות בו…

**
וזה לא שהכול מושלם.
וזה לא שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ממה שהם כרגע.
אבל לא עד כדי להתחלף עם מישהו אחר.

אני יותר מתחבר לרעיון של ליצור עכשיו את "האני" שאהיה בעתיד ואת הסביבה שאהיה חלק ממנה.
על היבטי השונים. 
על היבטיה השונים.
היום אני בונה את "האני" העתידי שלי.
אני ולא אחר.
אני בונה ולא מישהו אחר.
אני בונה את "האני" שלי ולא את "האני" של מישהו אחר שאני רוצה להיות.
"האני" העתידי שלי הוא צאצא של "האני" הנוכחי שלי.

תזכורת:
אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות המון.
לא הכול תלוי בי, והרבה מאוד תלוי בי ומושפע ממני.
אני לא יכול להיות כל מה שבא לי, ואני כן יכול לעשות התקדמות משמעותית במה שחשוב לי.

**
בהמשך ריצת הבוקר של אתמול, מיד לאחר הרהור "ההחלפות"
חשבתי על כך שאם מחר אני "מזדכה", נפרד או ממשיך הלאה, אני לא יוצא בתחושת החמצה.
אני שבע רצון (והרבה מעבר לכך) מהחיים שזכיתי לחיות עד כה.
ושיהיה ברור – עדיין לא מיציתי. 
אני רחוק מכך.
אין לי מושג מה יהיה המצב בעתיד, זה המצב כרגע.
אני מקווה שאזכה לכמה עשרות שנים נוספות.
אם זה יקרה, אשמח מאוד.
יש לי הרבה תכניות ושאיפות.

אני זוכר מחשבה דומה במהלך הצבא, כשהייתי בן 20.
הכרת התודה על הדרך שעברתי עד כה, על המתנות שקיבלתי ועל החיים שזכיתי לחיות.
עברו מעל עשרים וחמש שנים מאז.
כל כך הרבה קרה בתקופה הזו.
בראש ובראשונה משפחה וילדים.
לשמחתי אני עדיין פה.
עם מחשבה דומה.
מקום טוב להיות בו…

**
לד"ר יאיר כספי יש קטע בחודשים האחרונים.
הוא כותב טקסטים על כישרונות.
כישרונות מיוחדים שבדרך כלל אנחנו לא נוטים לקרוא להם כישרונות.
ציטטתי דברים שלו מספר פעמים בעבר.
השבוע הוא כתב על "הכישרון לא להכיל".
מעבר לכך ששיתפתי את זה בעמוד הפייסבוק שלי, חשוב לי להביא את זה גם לכאן.

אם אתם מתחברים לטקסט, אולי יעניין אתכם לדעת שאפשר ללמוד עם יאיר כספי.
בקרוב הוא פותח שוב את תכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". מומלץ מאוד.
פרטים בקישור הבא.

"הכישרון לא להכיל:
יש רגעים של בלבול שבהם רק דבר אחד ברור: מעשה שאסור לקבל. 
עד שלא נעמיד את הגבול, לא נבין שום דבר אחר.

חלק ממה שאנו קוראים לו "להכיל" הוא מחלה של הסתגלות יתר למצב בלתי נסבל. מומחה לבליעת צפרדעים גדולות, בלי בישול. מטפחת אף סופגת לכלוך.
המכיל יותר מדי מספר לעצמו שהוא החזק בסיפור, המבין, המסביר, המתגבר. משקר לעצמו שהוא גדל מעמידה באתגר. נדיב ידוע, שהגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא מסוגל לבקש סליחה ממי שדרך עליו. לפעמים זו רק חזרה למקום ישן. הילד שטיפל בהוריו או החליף אותם באחריות לאחיו. ילד שנתנו לו תפקיד של גיבור, כדי שיוותר על צרכיו.

יש אנשים המפתים אותנו להכיל יותר מדי. איש אחד לא יכול להפסיק לחשוב על אישה אחת שהצליחה להעביר לו את האשליה שבה רצה תמיד להאמין, שהוא גבר-אל. יכול לתת מה שאיש לא מסוגל. הולך לקבל את האהבה שאין לה זמן ואיש עוד לא קיבל. אישה הכל-כלול. היא אהבה אותו כי הבטיח דבר שלא יוכל לתת. לאיש אין. הנדיבות חסרת הגבול שלה הייתה מקדמה על מה שהיה חייב להחזיר. הקשר ביניהם היה "גדול מהחיים" רק כשאחד היה בתפקיד אלוהים. כשהתגלתה האמת, הקסם התפוגג, נותרו שני שונאים. שערי הגיהנום לפעמים נפתחים במקום שבו התעקשנו לבנות גן עדן עכשיו.

כדי להיפרד מהכלת היתר צריך לוותר על אמונת השווא באני שאהבתו גוברת על הכל. זה שעוד מעט יוכל להכיל כל אחד. להיפרד מהשקר שלמישהו פה יש תפקיד לאהוב בלי גבול. שמישהו יכול, אם רק יתאמץ עוד קצת, להגיע לשלמות שאיש מעולם לא השיג. גם עם תינוקות אנחנו בקושי עומדים במשימה.

ההחלטה לא להכיל נוגעת הרבה פעמים בגילוי כואב. שלא הייתה זו ברית. שאין שותף. שהחוזה היה אני מקשיב. אני מבין. אני מכיל. והשני מקבל את מה שהוא רוצה, מיד. ההחלטה לא להכיל מגלה לפעמים אחר הדורש לקבל את שלו, ולא מוכן לשאת שום תסכול. הדיבור על ערך הקבלה שלא שופטת הייתה הונאה עצמית כדי לא לדעת שאני מנוצל. שאני לבד.

לכולם יש סיבות. לכולם יש נסיבות מקלות. לכולם הייתה ילדות קשה. כולם עברו טראומות. והכל מבקשים אהבה שאינה תלויה בדבר. קבלה לא מותנית. אם שמוכנה לקום כל שעה לתינוק. ההחלטה לא להכיל היא הכרה עצובה במגבלה אנושית. אינני האיש הגדול שאתם רוצים שאהיה. אינני האישה הטוטאלית מהחלומות. אני רעב. צמא. עייף. מוגבל. רגיל. אגמר אם תיקח ממני יותר.

הכישרון לא להכיל הוא הכישרון לשים גבול. לומר: את זה לא אקבל. גם אם מישהו צריך. גם אם יש למישהו נסיבות. גם אם קשה לו. גם אם אני יכול. לא תסביר, כי בהסבר ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק יבין. לא תנסה שוב. כי במאמץ הנוסף יש אשליה שבפעם הבאה מישהו שלא הבין עד עכשיו יקלוט. סמן גבול."

**
אתמול בבלוג היומי כתבתי על כך ש"אנחנו יכולים לפספס את חיינו".
הנה מחשבות המשך בעקבותיו.
הכותרת יכולה להיות "פרפקציוניסטים מצטיינים":

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים מסוימים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון, 
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה, 
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים, 
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

עבור חלקנו ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו, 
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו. 
כל דבר שהוא. 
ותמיד יש משהו. 
תמיד יש משהו שאפשר להתמקד בו ולנסות לשנות אותו.

זהירות !

התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

אנשים די נהנים להעיד על עצמם שהם "פרפקציוניסטים". 
בראיונות עבודה הם עושים זאת בגאווה ורואים בכך הוכחה לשאיפה הנהדרת שלהם למצוינות. 
הם מבינים שיש לכך מחירים, אך מעריכים את המחירים הללו בחסר ומעדיפים להמשיך ולהחזיק בגישה הזו. 
הפרפקציוניזם (אולי מעצם שמו) מהדהד להם בצורה חיובית בסך הכול.
הם מאמינים שהוא משרת את חייהם ודוחף אותם לשיפור מתמיד ולהתפתחות. 
בחוויה שלי זה אחרת.

בעיני, "פרפקציוניסטים מצטיינים" הם אנשים המתמקדים בראש ובראשונה בחצי-הכוס-הריקה, 
בשליטה, ובכך שדברים יעשו בדרך שבה הם מאמינים שדברים צריכים להיעשות. 
המחיר ש"פרפקציוניסטים מצטיינים" משלמים הרבה יותר גבוה ממה שנראה ממבט ראשון. 
הן המחיר האישי שלהם (חוסר השקט, אי-שביעות הרצון, הלחץ המתמיד) 
והן המחיר החיצוני וההשלכות שיש להתנהלות שלהם על סביבתם ועל אנשים שבאים איתם במגע.
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" כדאי להתחיל לפתח מיומנויות חשובות הכוללות הסתכלות על חצי-הכוס-המלאה, 
השהיית שיפוט, גמישות מחשבתית ומוכנות לכך שדברים ואנשים יתנהלו בדרך שאינה בהכרח הדרך שבה מאמינים.

בדומה לקושי שחווים חולי לב או סכרת כשהם נדרשים לשנות את הרגלי החיים שלהם בעקבות מחלה או אירוע, 
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" קשה לשנות את הרגליהם ואת המיומנויות הקיימות שלהם. 
בשונה מחולי לב או סכרת, אף אחד לא ייקח מ"פרפקציוניסטים מצטיינים" מדדים אובייקטיביים יום-יומיים להערכת מצבם והנזק הפוטנציאלי שהם עומדים בפניו.

איכות החיים של "פרפקציוניסטים מצטיינים" נשחקת בקצב הרבה יותר מהיר ולא פחות יסודי
משחיקתו של סלע גדול על-ידי מים הפוגשים בו בעקביות יום-יומית שוב ושוב ושוב.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו 
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.
ואנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים, משמעותיים ומרגשים 
כשאנו נותנים קצת יותר מקום לחצי הכוס המלאה, להכרת תודה, לפרופורציות, לגמישות ולפתיחות.

עד כאן להפעם…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

נ.ב. השבוע העליתי פוסט בנושא "הובלה בתקשורת מקרבת".
הוא רלוונטי במיוחד למנהלות ומנהלים שעובדים בארגונים מסוגים שונים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
אם לאחר שתקראו, תרצו לבדוק איתי אפשרות להרצאה או סדנה, 
ניתן לשלוח לי מייל חוזר או ליצור קשר דרך האתר.

זה הקישור הישיר לפוסט "הובלה בתקשורת מקרבת".

שינוי ארגוני
משפיע גם על אנשים
ולא רק על שקפים של מצגות
על תאים בגיליון אקסל
או על עצי דיווח מטריציוניים.

**
אנשים הם לא
"ראשים" (Headcount)
וגם לא "משאבים" (Resources).

**
להיות אכפתי מרחוק או מלמעלה
ולהיות אכפתי מקרוב
הם שני דברים שונים.

**
אם קיבלת אחריות להוביל אנשים
חשוב שתתהפך לך הבטן
במצבים מסוימים.

חיים מלאים. היום.

תודה לך.

על העבודה סביב השעון בימים האחרונים.
על המחשבה, היוזמה והיצירתיות.
על הדחיפה קדימה.
על האחריות, הירידה לפרטים וסגירת הפינות.
על המסירות.
על ההתגייסות מכל הלב.
על הנוכחות שלך בכל המגרש.
על הביטחון והרוגע שאת משרה.
על העזרה השקטה מאחורי הקלעים.
על ההובלה.
על המקצועיות.
על התמיכה.
על השותפות.
על החברות.

זכות גדולה לעבוד אתך ולצדך.
ניפגש בעוד כמה שעות…

חיים מלאים. היום.

שלושה דברים להחזיק.
שלוש מיומנויות שאפשר וכדאי לפתח.
שלוש איכויות הובלה חשובות בעולם דינמי ומורכב.

**
להחזיק מורכבות
לעיתים אין תשובות פשוטות.
כמעט אף פעם זה לא שחור או לבן.
העולם אינו נחלק לטועים וצודקים, רעים וטובים.

**
להחזיק אי-נוחות
כשהפתרון רחוק מלהיות מושלם.
כשאין בינינו הסכמה מלאה על כל הנקודות.
גם כשברגע נתון צרכים מסוימים שלנו אינם מתמלאים.

**
להחזיק כוונה
לדיאלוג מקרב המחפש להבין.
להתקדמות מיטיבה למרות הקשיים, האילוצים והחסמים.
לטוב המשותף (מה שזה לא יהיה), גם כשלא ברור איך והאם אפשר…

חיים מלאים. היום.

כוח עם אנשים

**ציטוטים מהספר "לגדל ילדים בחמלה" / ד"ר מרשאל רוזנברג**

"אנשים רבים מאמינים, שיותר הומני להשתמש בפרסים מאשר בעונשים.
אבל את שניהם אני רואה ככוח על אחרים,
ואילו תקשורת מקרבת מבוססת על כוח עם אנשים.
בכוח עם אנשים אנחנו מנסים להשפיע לא באמצעות גרימת סבל לאנשים
אם הם לא עושים מה שאנחנו רוצים, או במתן תגמולים אם הם כן.
זהו כוח המבוסס על אמון הדדי וכבוד,
שגורם לאנשים להיפתח, לשמוע זה את זה,
ללמוד זה מזה ולתת זה לזה מרצון, מתוך חשק לתרום לרווחתו של האחר,
במקום לפעול מתוך פחד מעונש או תקווה לפרס.

אנו מגיעים לסוג כזה של כוח, כוח עם אנשים,
כשאנחנו מצליחים לתקשר בפתיחות את הרגשות והצרכים שלנו
מבלי לבקר כלל את האדם השני.
אנחנו עושים זאת בכך שאנו מציעים לו או לה
מה היינו רוצים שהם יעשו באופן שלא יישמע תובעני או מאיים.
וכמו שאמרתי, זה דורש שבאמת נשמע מה אחרים מנסים לתקשר,
כמו גם שנפגין הבנה מדויקת במקום למהר להתערב ולתת עצות,
או לנסות לפתור דברים.

להורים רבים, הדרך שבה אני מדבר על תקשורת היא כל כך שונה,
שהם אומרים: 'טוב, זה לא נשמע טבעי לדבר ככה'.
בדיוק בזמן הנכון, קראתי משהו שגנדי כתב ובו הוא אומר:
'אל תבלבלו בין מה שהוא הרגל לבין מה שהוא טבעי.'
גנדי אמר, שפעמים רבות אימנו אותנו לתקשר ולהתנהג
בדרכים שהיו ממש לא טבעיות, אבל הן שגרתיות במובן זה,
שמסיבות שונות, כך הרגילו אותנו לנהוג בתרבות שלנו.
וזה בהחלט צלצל לי נכון, בדרך שבה הורגלתי לתקשר עם ילדים.
הדרך שבה הורגלתי לתקשר –
באמצעות שיפוט של צודק ולא-צודק, טוב ורע, כמו גם השימוש בעונשים –
היתה כה נפוצה, שבקלות היא הפכה להרגל שלי כהורה.
אבל לא הייתי אומר שאם התרגלנו למשהו, פירושו שזה טבעי"

**
יש משהו במילים הללו שמרגש ומעורר אותי כל פעם מחדש.
הציטוטים נלקחו מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה"
שנכתב ע"י ד"ר מרשאל רוזנברג ותורגם ע"י ארנינה קשתן.
51 עמודים ש"שווים" את משקלם בזהב.
עידן מלמד מוכר את הספרים הללו במחיר סמלי
(30 ₪ לעותק פיזי ו- 15 ₪ לעותק דיגיטלי הניתן להורדה מיידית),
מחנותו הוירטואלית שבאתר הבא.
מומלץ בחום רב ומכל הלב !
(איני מקבל אחוזים או עמלות על ההמלצה הזו…)

לעתים, במיוחד לאחר פוסטים מסוימים,
אני מקבל פניות מאנשים המעוניינים "להכניס" את התקשורת המקרבת לחייהם,
ומחפשים דרך שתאפשר להם ללמוד ולהתנסות בה.
חלק גדול מהפונים והפונות מקווים "להביא" את התקשורת המקרבת לביתם:
לקשר שלהם עם ילדיהם, בני/בנות זוגם, משפחתם המורחבת ועוד.

לצד הכרה בחשיבות התקשורת המקרבת במעגלי המשפחה השונים,
בעבודתי, אני בוחר להתמקד בחיבור שבין תקשורת מקרבת לעולם העבודה והניהול.
במסגרת פעילותי הכוללת הרצאות, סדנאות ותהליכי עומק מתמשכים
אני מלווה צוותי ניהול והובלה בחברות וארגונים,
מדריך ומנחה אותם בנושאי מערכות יחסים, הקשבה, תקשורת, ניהול קונפליקטים,
קבלת החלטות ואפקטיביות צוותית המבוססים על עקרונות התקשורת המקרבת.

בשנה האחרונה פיתחתי תהליך ייחודי ומובנה אשר מאפשר לצוותי ניהול
לשפר את אפקטיביות העבודה שלהם ואת האווירה בקרבם.
התהליך מתרחש לאורך מספר מפגשים מצומצם, במשך כרבעון,
ומשלב עבודה שוטפת המקדמת את סדרי העדיפויות הארגוניים
לצד למידה משמעותית וחוויתית, קבוצתית ואישית תוך כדי תנועה.

בשנים האחרונות אני מלווה צוותי ניהול בחברות מובילות ומוכרות
כגון eBay , סאפ ואינטל, כמו גם חברות קטנות יותר ומוכרות פחות.
לקראת סוף דצמבר, בעוד כחודשיים, אוכל להתחיל תהליך שכזה עם צוות ניהול נוסף.

אתם מוזמנים להיות בקשר (מייל חוזר או דרך האתר) לקבלת פרטים ולבדיקת התאמת צרכים הדדית.

 

שבת של שלום וחג שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להתכוונן ליעד שאליו רוצים להגיע וגם לדרך מסוימת שחשוב לנו ללכת בה.
לתכנן לפרטי פרטים וגם להיות גמיש וספונטני.
להקשיב פנימה וגם החוצה.
להקשיב לעצמנו וגם לקבוצה.
לחשוב קדימה וגם להיות נוכח כאן ועכשיו.
להחזיק את התסכול וגם את ההתלהבות.
לבוא במגע עם הפחד וגם עם התשוקה.
לחפש את את ההרמוניה וגם את החיכוך.
להרשות לעצמך להוביל וגם להיות מובל. וגם להיות שותף.
להיות מחובר לשטח וגם לעוף גבוה ורחוק.
לחגוג וגם להתאבל. לשמוח וגם לכאוב.

חיים מלאים. יום יום.