תגית: הקשבה

"הדחוף משתנה" היא הכותרת שסת' גודין בחר לפוסט היומי שהוא העלה היום.

אני מוצא את הרעיון שלו נפלא ומרענן, זווית קצת אחרת לנושא ניהול זמן וסדרי עדיפויות שבעיניי הוא אחד הנושאים הכי חשובים ומשמעותיים לחיים.

בשני משפטים:
תמיד יש משהו דחוף, והדחוף תמיד משתנה. הדחוף הוא זמני ו"עונתי".
החשוב לעומת זאת, נשאר קבוע. מה שחשוב ממשיך להיות חשוב ואינו משתנה כל-כך מהר.

הפוסט הזה נכתב 14 שעות לאחר תחילת תוקפה של הפסקת האש עם החמאס.
מה שהיה דחוף ואפילו דחוף מאוד בימים האחרונים עומד להשתנות.
מה שהיה דחוף לפני שבועיים, התאדה לפני כשבוע וחצי כשנשמעו האזעקות ונחתו הטילים הראשונים.
אפשר להניח בביטחון מלא שמשהו דחוף חדש יופיע ממש בקרוב, כבר מחר או מחרתיים.

והדברים החשובים? הם תמיד כאן, קבועים ולא משתנים.
במקרים רבים מקבלים מאיתנו פחות תשומת לב ממה שהיינו רוצים או ממה שהם צריכים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, למידה והתפתחות, ביטחון כלכלי, נתינה, משמעות.

**
בימים האחרונים אני קורא בעונג את ספרו הנפלא של יונתן זקס "לרפא עולם שבור".

הנה סיפור מתוכו שממש אהבתי:

דון יצחק אברבנאל, המלומד והמדינאי הגדול בן המאה החמש עשרה, היה יועצם של מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה.
מספרים שהמלך שאל אותו פעם מהו ערך הרכוש שבבעלותו.
אברבנאל נקב בסכום מסוים.

"לא ייתכן", אמר המלך, "אין לי ספק שיש לך הרבה יותר".
"שאלת אותי", ענה אברבנאל, "על הרכוש שבבעלותי.
הרכוש שיש לי אינו בבעלותי. הוד מלכותו יכול להחרים אותו ממני מחר.
אני לכל היותר שומרו הארעי.
הסכום שציינתי הוא סכום הכסף שנתתי לצדקה.
זהו הסכום ששום כוח על פני האדמה, גם לא הוד מעלתו, יוכל לקחת ממני."

כמה חוכמה וענווה יש בתשובה הזו.
תזכורת לארעיות שלנו בעולם הזה, לכך שבכל רגע נתון הכול יכול להשתנות, שאנחנו איננו מה שיש לנו.
חשוב בעיניי להרחיב את הסיפור מעבר להיבט הצדקה החומרית.
לא ניתן לקחת מאיתנו את הנתינה והתרומה שלנו בצורות שונות, את ההשפעה שלנו על חיי אחרים, את הנוכחות שלנו ברגעים חשובים.
פעמים רבות המעשים והמחוות הללו שלנו ימשיכו להדהד גם זמן רב לאחר שאנחנו כבר לא נהיה כאן.

הרב יונתן זקס הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי, ואף זכה בתואר אבירות.
הרב זקס היה פעיל בדיאלוג בין-דתי ועסק בחשיבותה של האמונה היהודית בעולם המודרני, נושא שעליו חיבר ספרים רבים.
הוא נפטר לפני מספר חודשים בנובמבר 2020. ספריו, מחשבותיו ושיעוריו ממשיכים להדהד ולהשפיע על אנשים רבים.

**

שתי המלצות והזמנות לסיום:

1. לפני מספר שעות נרשמתי לקורס קבלת החלטות בקבוצה שיועבר על יד חן צבי.
אני עוקב אחרי חן צבי כבר תקופה מסוימת ומוצא את התכנים שלו מעניינים, מקוריים ומעמיקים, כאלו המשלבים תקשורת מקרבת ותחומים מרתקים נוספים.

כל הפרטים על הקורס + מספר הטלפון של חן צבי בקישור הבא.

אני לא בטוח אם יש עדיין מקום בקורס. מוזמנים ליצור קשר ישירות עם חן צבי ולבדוק (פרטים בקישור שלמעלה).

2. בתחילת החודש העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך.
בין היתר נגעתי בנושא של חידוד כוונה, הקשבה לעצמנו ולאחרים, גמישות תגובתית ובמודל המנהיגות המצבית של קן בלאנצ'רד.
לפני מספר ימים קיבלתי את הקלטת ההרצאה ואני שמח לשתף בה.
למרות שהתכנים ממוקדים בחניכה של אנשי חינוך, הם רלוונטיים מאוד לכל סוג של חניכת/הובלת/ליווי 1:1.

זו הזדמנות להודות לרבקה גרין שבזכותה נוצרה ההרצאה הזו. 

מוזמנים לצפות בהרצאה המלאה כאן.

**

כתמיד, הרגישו חופשיים להעביר הלאה את הפוסט ואת כל התכנים וההמלצות שבתוכו.

אם אתם מוצאים את הפוסט ואת התכנים מעוררים, משמעותיים ובעלי ערך עבורכם, אתם מוזמנים לכתוב לי כמה מילים במייל חוזר.

אם קיבלתם את הפוסט הזה ממישהו אחר, אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את הפוסטים העתידיים ישירות אליכם (קישורים למטה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול קיבלתי מייל מרגש מאורית, בעקבות סדנה שהנחיתי לקבוצה שהיא מובילה.
אני משתף אתכם בחלק ממנו:

"לקחתי קצת את הזמן כדי לקבל את המשוב שלחבר'ה על המפגש ונראה שהיה מפגש מאד משמעותי עבורם.
הסימולציה בסוף הפילה כמה אסימוני תאוריה מתחילת המפגש והרגשתי שהם אשכרה יוצאים הביתה עם כלי.
מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר.
אבל לבחור אפשר כשיודעים שישנה אופציה מיטיבה, וזה מה שאני מרגישה שקרה.

חלקם כבר כתבו במשוב שהתנסו בזה במקום עבודתם כבר אתמול.
תודה רבה על הלב שאתם מפיצים בעולם וכמה נעים לדעת איזה אדוות זה יוצר הלאה.
אתמול בשיחה עם אחד מהם הוא שיתף שכבר דיבר על זה עם אשתו ולקחו את זה משם.

עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד….
אנחנו בדרכנו לעולם מיטיב. לא לשם כך התכנסנו בגדול בגלגול הזה….?"

**
כשנכנסים לסימולציה לא ניתן לדעת איך היא תתפתח.
כמנחה, פעמים רבות עם תחילת הסימולציה מתעורר בי לחץ כלשהו מחשש שההדגמה "תכשל" ולא תעביר את החוויה שאני מקווה שהיא תעביר.
בשיחת חיים "אמיתית" שאינה במסגרת סדנה, קיים לחץ דומה ואולי אפילו גדול יותר שדברים יתפתחו שונה מכפי שאנחנו רוצים או שיקרה משהו שלא נדע איך להגיב אליו.

להיכנס לסיטואציות (סימולציה, שיחה, חיים) בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה זה להסכים לוותר על וודאות.
זה להסכים לא לדעת.
זה להיות יותר סקרן ופחות יודע או בטוח.

אחד הדברים שהכי מלחיצים מנהלים במצבים מורכבים שאני מלווה, זה "מה יקרה אם במהלך שיחה מישהו יגיד משהו שלא תהיה לי תשובה מספיק טובה אליו ולא אדע איך לענות לו".
או ש"מישהו ייקח את השיחה לכיוון שאני לא רוצה ואתקשה להחזיר אותו לכיוון שאני רוצה".

אחת האפשרויות להתמודדות עם החשש הזה מ"מה יקרה אם…" היא להתכונן ככל האפשר לשיחה שיכולה להתפתח בצורות שונות.
להשקיע מחשבה, להתייעץ, לעשות חזרות וסימולציות בינינו לבין עצמנו או עם אחרים.

אפשרות נוספת היא להימנע מהשיחה – לא לתת את המשוב, לא לשאול את השאלה, לא להעלות את הנושא המורכב.
למה להיכנס לזה, אם יש סיכוי שדברים יתפתחו בצורה שאיננו רוצים?

בעיני שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וחשובות.
הכנה לקראת שיחה חשובה או הימנעות מהעלאת נושא מסוים בתזמון מסוים יכולות לעשות הבדל גדול.

ועם זאת, במצבים מסוימים, שבהם יש גבול לכמה ניתן להתכונן או שהימנעות אינה תורמת, חשוב לתת מקום גם לאפשרות שלישית – דיאלוג בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה.

**
בסדנאות שהעברתי השבוע עבדנו הרבה עם הכלי הבא:

קודם כל מה חשוב, ורק אחר כך מה עושים.

"מה חשוב" זה מה חשוב לך ומה חשוב לי.

כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר, חשוב להבין את נקודת מבטו ואת החוויה שלו: אילו צרכים חשובים הוא היה רוצה שיתמלאו במסגרת ההחלטה שאנו עומדים לקבל? אילו צרכים חשובים הוא חושש שייפגעו אם נלך בכיוון שאנחנו מציעים?

אפשר לנסות להבין את האחר מבלי להתחייב להסכים.
אפשר להיות מחויבים לדיאלוג מבלי להיות להתחייב מראש לתוצאה כזו או אחרת.
אפשר להיות מחויבים לחיפוש טוב משותף ופתרון שמשרת את הצדדים השונים מבלי לדעת מהו והאם הוא בכלל אפשרי בסיטואציה הנוכחית.

**
כשאנו מתמקדים בניסיון להבין מתוך אכפתיות כנה ואותנטית, שני דברים חשובים מתרחשים:

האחד, פעמים רבות אנחנו לומדים משהו שלא ידענו.
חשבנו משהו אחד וגילינו משהו אחר.
סיפרנו לעצמנו סיפור על כך שהאדם עקשן, או חששן, או מונע מאגו וכשבאמת הקשבנו גילינו צורך לגיטימי שגם לנו יש אותו ושאנו מתחברים אליו.
הלמידה הזו פותחת בנו משהו ומקרבת אותנו אל האדם שמולנו.

השני, כשהאדם שמולנו חווה את ההקשבה האמפטית הסקרנית שלנו, ואת כך שבאמת אכפת לנו ממנו, משהו בו נפתח.
אמון מסוים נבנה.
הוא קצת פחות עסוק בלהילחם בנו, להגן על עמדותיו ולשמור על צרכיו וקצת יותר פתוח להקשיב לנו ולראות אותנו.

כשהחיבור הזה נוצר, כשאנחנו מצליחים לשמוע ולראות את האחר, והוא מצליח לשמוע ולראות אותנו, נוצרת בהירות חשובה שלא היתה שם קודם.

כשהתחושה היא של אכפתיות הדדית ורצון אמיתי למצוא דרך שמשרתת את כולם, ממש מרגישים את האנרגיה משתנה, את החיבור ואת הקרבה. ואז גם הגמישות והיצירתיות גדלה.

**
"קודם כל מה חשוב, ורק אחר-כך מה עושים" זה קודם כל מהות וכוונה ורק אחר-כך טכניקה.

הכלי הטכני ללא המהות והכוונה הוא חסר ערך.

משפט אחד במה שאורית כתבה לי היה חזק עבורי במיוחד:
"מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר."

מניסיון אישי:
גם אחרי שנים רבות של תרגול, הרבה יותר קל לי ללמד את זה או לדבר על זה מאשר לחיות את זה.

במצבים טעונים, שבהם יש מתח, חשש, חוסר אמון או מטענים אחרים, זה לא עניין של מה בכך עבורי להקשיב בלב פתוח, לגלות אכפתיות אמיתית, להסכים לשים את הצרכים העמוקים שלי על השולחן ולהיות נוכח בדיאלוג.

ועם זאת, גם בשיא המורכבות, כפי שאורית כותבת, מרגע שאנו מודעים לאפשרות, הבחירה קיימת והיא בידינו.

כשאני מצליח לממש את הבחירה הזו, כשיש לי מספיק כוחות, משאבים פנימיים ואומץ, זה מוביל לחגיגה גדולה.

אבל לא תמיד אני מצליח. לפעמים כשיש לי פחות כוחות, משאבים פנימיים ואומץ מכפי שהייתי רוצה, אני בוחר להימנע, להתרחק, להעמיד פנים, או לשתף חלקית.

ואז, זה פחות כיף ויותר מעייף.

חשוב לזכור שגם במצבים הללו ישנה בחירה:
בחירה בין שיפוט, האשמה והלקאה עצמית, לבין קבלה, חמלה ואמפטיה עצמית.

**
"קודם כל מה חשוב ורק אחר-כך מה עושים" הוא כלי אחד בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל הכלים ישירות למייל שלכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש דרכים להיות עם רגשות:

1. להקשיב לרגשות, לחקור אותם ולנסות להבין בסקרנות ממה הם נובעים.

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה) הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו.
כשעולה רגש מסוים אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה האירוע שהוביל לרגש שאנו חווים ואיזו פרשנות שלנו יוצרת אותו.

על פי תקשורת מקרבת, הרגש הינו תוצר של הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים כרגע.
צורך שלא מתמלא מעורר רגש לא נעים (כגון כעס, פחד, תסכול, חוסר סבלנות) וצורך שמתמלא מעורר רגש נעים (כגון שמחה, שלווה, אהבה, הכרת תודה).

דרך ההקשבה הסקרנית לרגשות חשובה כיון שהיא מעודדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו ולהעמיק את ההבנה ואת המודעות שלנו לגבי מה שעובר עלינו.

דוגמא:
אתמול במהלך נסיעה לארוחה משפחתית עמדנו (כמו רבים אחרים) זמן רב בפקק תנועה.
נסיעה שהיתה אמורה לקחת חצי שעה לקחה קרוב לשעתיים בסופו של דבר.
הרגש שעלה בי בתחילה היה הפתעה, לאחר מכן חוסר סבלנות ובהמשך לחץ וחוסר שקט.
כשבדקתי עם עצמי מה עומד בבסיס הרגשות הללו זה היה בעיקר אי הנעימות לאחר והרצון להגיע בזמן ולכבד את המארחים.
משהבנתי שזה העניין המרכזי עבורי משהו בי נרגע ויכולתי לנתב את זה לפעולות פרואקטיביות (כמו למשל לשלוח הודעה למארחים ולעדכן שנגיע באיחור) שהפחיתו את הלחץ והגבירו רוגע, קבלה ושלווה.

**
2. להתבונן ברגשות.

ניתן להתייחס לרגשות שלנו כאל עננים חולפים הבאים והולכים, או כאל גלים העולים ויורדים.
דרך זו מכירה בכך שרגשות הם אנרגיה. מהותה של ההתבוננות היא תשומת לב למה שקורה עכשיו בשונה מהדרך הראשונה שמנסה להבין ממה הם נוצרו.
הנחת היסוד בדרך הזו היא שאם נאפשר לרגשות להיות, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשנות אותם הם יתפתחו ויחלפו.
ההתבוננות ברגשות שלנו (בדרך כלל בליווי נשימה עמוקה) מאפשרת לנו להפחית את ההזדהות עימן.
הם חלק ממה שאנחנו חווים אך הם לא אנחנו.

כשאנו מתבוננים ברגשות אנו יכולים להיות בנוכחות ובתשומת לב לגופנו למחשבות שלנו.
"עד כמה כואב לך מ 1-10?" היא דוגמא לשאלת התבוננות בכאב ששואלים במהלך בדיקות רפואיות.
בדומה לכאב, ניתן להתבונן בסקרנות גם בכעס, בתסכול או בפחד שלנו – איפה בגוף אנחנו מרגישים את זה? באיזה עוצמה? איך זה משתנה מרגע לרגע? אילו מחשבות עולות עם הרגשות הללו?

**
3. להפנות את תשומת הלב למקום אחר.

לעיתים נבחר במכוון להתעלם מהרגש ולנסות לשנות אותו בעזרת הפניית תשומת הלב שלנו למשהו אחר.
לדוגמא: לצאת לריצה, ללכת לישון, לכבות את הטלוויזיה, להעביר ערוץ או להתנתק מהרשתות החברתיות.
הדרך הזו אפקטיבית במיוחד במצבים שבהם הרגש הוא תוצר של משהו שפחות חשוב או רלוונטי לנו ושלא נרצה להשקיע בו אנרגיה.

בשנים האחרונות בעת נהיגה ברכבי אני נוהג להחליש את הרדיו בשעה עגולה שכן מצאתי שלהקשבה לשתיים-שלוש דקות של חדשות יש השפעה לא מיטיבה עלי,
במיוחד בסופי שבוע שבמהלכם מהדורות החדשות הן אוסף של דיווחי משטרה ומד"א על תאונות, טביעות, רציחות ומקרי אלימות.
צר לי שהדברים הללו מתרחשים, אך למה צריך לתקשר אותם במהדורת חדשות מדי שעה עגולה לכל עם ישראל?

כשאני מרגיש עצבני או שמצב הרוח שלי ירוד בעקבות משהו שקרה, פעמים רבות אני בוחר לצאת לריצה או להליכה.
הפעילות הגופנית מסייעת בהעלאת רמת האנרגיה, שינוי מצב הרוח, יצירת בהירות ובחיזוק הנוכחות.

**
שלוש דרכים שונות להיות עם רגשות: להקשיב להם, להתבונן בהם, להתנתק מהם. 

לפעמים חשוב להקשיב לרגש ולהבין אותו, לפעמים חשוב רק להתבונן בו ולפעמים עדיף לזוז הצידה ו"לעקוף" אותו.
לא כל דבר אפשר לעקוף ולא כל דבר מחייב בדיקה מעמיקה.
חלק מהעניין הוא להבין מתי נכון לנו להתמודד, להבין, להקשיב, לחקור, מתי נכון לנו להתבונן מבלי לעשות דבר ומתי נכון לנו להניח לזה, לשנות מצב, לזוז הצידה ולהפנות את תשומת הלב.

**
מעניין שלעיתים הדבר האחרון שמתחשק לנו לעשות הוא בדיוק הדבר שחשוב שנעשה.
כשחשוב לעבור דרך העניין – לפעמים זה הדבר האחרון שבא לנו לעשות: לקיים שיחה קשה שאנו חוששים ממנה.
כשחשוב לזוז הצידה, להתנתק ולהמשיך הלאה – הרבה פעמים מתחשק לנו לריב או להמשיך להתפלש בבוץ הכעס, הלחץ או התסכול שאנו חווים כרגע.

**
ישנה הקבלה מעניינת בין שלוש הדרכים להיות עם רגשות לשלוש דרכים להיות עם אנשים:
לפעמים חשוב שנקשיב למילים ולתוכן שהאדם משתף אותנו, ננסה להבין אותו ואת האתגר שלו.
לפעמים חשוב בעיקר להיות ביחד, לתת לאדם שמולנו להרגיש את הנוכחות השקטה שלנו.
ולפעמים חשוב להתנתק, לזוז הצידה, לקחת זמן לעצמנו או לתת לאדם להיות לבד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד המנהלים שאני מלווה שיתף אותי השבוע בנושא שתקוע כבר חודשים ארוכים בינו לבין המנהלת שלו.
הנושא הזה יוצר ביניהם ריחוק, שואב מהם אנרגיה ומתסכל את שניהם.
"אני לא מצליח להבין למה היא לא מגדירה בצורה ברורה את תחומי האחריות בינינו. איזו סיבה יש לה לא לעשות זאת?
זה הדבר הכי נכון לעשות במצב הנוכחי ולאחר שהיא תעשה את זה ייפתרו 80% מהקונפליקטים בינינו וביני לבין מנהלים מקבילים."

"כשאתה אומר שאתה לא מבין למה היא לא עושה זאת, האם זו שאלה סקרנית או שיפוטית?", שאלתי. "האם אתה באמת רוצה להבין? האם אתה סקרן לגבי הסיבה שזה לא קורה, או שאתה משוכנע שהיא טועה ויש לך ביקורת על חוסר התפקוד שלה?"

יש הבדל גדול בין סקרנות לבין שיפוטיות.
המילים יכולות להישמע דומה, אך האנרגיה שונה לחלוטין.

כשאנחנו סקרנים אנחנו מניחים שיש דברים שאיננו מבינים או איננו רואים ואנחנו מעוניינים להרחיב את המודעות וההבנה שלנו.
כשאנחנו שיפוטיים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים-צודקים ושאחרים טועים ולא עושים את מה שהם אמורים לעשות.

**
מתוך התקיעות הזו אני יכול להניח שלושה דברים.
שלושת הדברים הללו רלוונטיים לכל תקיעות באשר היא:

1. בוודאות יש סיבה טובה והגיונית לכך שהמנהלת לא מגדירה את תחומי האחריות.
ייתכן שיש מורכבות בלהגדיר אותם, ייתכן שהמנהלת חוששת שאם הם יוגדרו הם יעוררו אתגרים עם אנשים אחרים בארגון, שתחומי האחריות הם לא באמת שורש הבעיה, או שיש לה דברים חשובים יותר לעסוק בהם.
אני לא בטוח מה בדיוק הסיבה המונעת את הגדרת תחומי האחריות, אך בוודאות יש אחת כזו, שכן אחרת הם כבר היו מוגדרים מזמן.

סקרנות כלפי הסיבה האמיתית (המדוברת או הלא-מדוברת) שמונעת מהמנהלת להגדיר תחומי אחריות יכולה להיות צעד חשוב בשחרור מהתקיעות.

2. התקיעות הזו משרתת את שני הצדדים.
גם המנהל וגם המנהלת מתוסכלים ומותשים מהתקיעות הזו שמשפיעה על מערכת היחסים שלהם ועל דברים אחרים שהם עושים.
הם משלמים על כך מחירים וזה עולה להם באנרגיה.
ועם זאת, כנראה שברמה כלשהי התקיעות הזו משרתת אותם, שכן אחרת משהו כבר היה זז ומשתנה.
יכול להיות שברמה מודעת או לא מודעת שניהם מעדיפים את המצב הקיים המוכר ממצב חדש ולא מוכר שלא ברור כיצד הוא יתפתח או מה הוא ידרוש.
ייתכן שברמה תפיסתית, עדיף לשניהם להישאר בתקיעות, ולהמשיך להחזיק בתפיסה ש"אני בסדר, והוא/היא בעייתים" או "שדברים מסוימים לא קורים בגלל התקיעות ולא בגלל משהו שאני לא עושה מספיק טוב."

גילוי הרווח ההדדי ששני המנהלים נהנים ממנו בסיטואציה הזו יכול לפתוח נקודת מבט חשובה ומשמעותית.

3. הסיבה שיש תקיעות ( במילים אחרות, שהתוצאות לא משתנות) היא שהמחשבות-מילים-מעשים לא משתנים.
על פי אחת הנוסחאות הפשוטות והעמוקות שאני עובד עימן "מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות".
אם אנחנו ממשיכים לקבל את אותן תוצאות לא רצויות זה כנראה בגלל שאנו ממשיכים לעשות את אותם דברים, לומר את אותם משפטים, לחשוב את אותן מחשבות.
אם רוצים לשנות תוצאות חשוב לשנות את התפיסה, המילים, או את המעשים שלנו.
הסדר אינו מקרי: התפיסה היא המימד העמוק, העדשה שדרכה אנו רואים ומפרשים את המציאות.
המילים והמעשים הם תוצר של המחשבות והתפיסות שלנו.

זו לא הפעם הראשונה שאני שומע מאותו מנהל על התקיעות הזו בינו לבין המנהלת שלו.
בשלושת החודשים האחרונים זה עולה בצורה כזו או אחרת כמעט בכל שיחה שנייה בינינו.
הדברים די חוזרים על עצמם.
כשגם הוא וגם היא ממשיכים לחשוב את אותן מחשבות, לומר את אותם משפטים ולהתנהל באותה צורה, הם צפויים לקבל בדיוק את אותן התוצאות.

על פי הנוסחה (מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות) מספיק שאחד מהם ישנה משהו בדרך החשיבה, ההתבטאות או הפעולה שלו, כדי שמשהו במרחב התוצאתי המשותף ישתנה.

"אם באמת חשוב לך לשחרר את התקיעות הזו," המלצתי לאותו מנהל,
"במקום להתמקד במה שהמנהלת שלך לא עושה,
נסה לבדוק בסקרנות האם יש משהו שאתה יכול לעשות אחרת בשבוע הקרוב:
להסתכל על הסיטואציה בצורה שונה, לומר משהו אחר, לפעול בדרך שעדיין לא פעלת בה."

**
סקרנות היא אחת האנרגיות החזקות והחשובות ביותר באינטראקציות אנושיות.
היא השלב הראשון של המעבר שבין ניכור לחיבור, בין שיפוטיות להבנה, בין קונפליקט לשיתוף פעולה.

– מה ההמנהלת תפסיד או מה ייפגע עבורה אם היא תגדיר את תחומי האחריות?
– מה מרוויחים שני הצדדים מהסיטואציה הזו ששניהם מתוסכלים ממנה?
– מה הצעד החדש (במחשבה, בדיבור או בפעולה) שמישהו מהם או ששניהם רוצים, מסוגלים ומוכנים לעשות במצב הנוכחי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנה ראשונה:

לפני מספר שבועות התראיינתי בפודקאסט הנפלא של רותם כהני, "שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו".
הפוקדאסט של רותם מתמקד בהיבטים שונים של תקשורת מקרבת וכל פרק מוקדש לנושא אחר.
בשיחה שקיימנו החלטנו להתמקד בנושא של תקשורת מקרבת בארגונים.
יש משהו מרתק בעיני בכל הנושא של תקשורת מקרבת בארגונים, השונה מהותית בכמה היבטים מתקשורת מקרבת בסביבות אחרות כגון זוגיות, הורות, קבוצת חברים או קהילה. 
האם באמת ניתן להצטיין עסקית בעולם תחרותי ואינטנסיבי כשהתרבות הארגונית מבוססת על תקשורת מקרבת? 
האם זה לא פוגע במצוינות או בתחרותיות של הארגון?

בהכנה לשיחה רותם ואני העלינו מספר נקודות שחשבנו שיהיה מעניין לדבר עליהן ובעיקר הסכמנו להיות בהקשבה זה לזו ולתת לשיחה להתפתח בלי לתכנן אותה יותר מדי.
בין היתר דיברנו על איך לפטר ולגייס בתקשורת מקרבת, איך ניתן לבנות אמון, איך ניגשים לקונפליקט ומה הסכנות שתקשורת מקרבת יכולה לעורר בארגון.

ניתן להקשיב לשיחה של רותם ושלי בקישור הבא או בכל אפליקציות הפודקאסטים (חפשו את "שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו"). בכלל מומלץ לעשות subscribe לפודקאסט של רותם ולהאזין לפרקים נוספים.

**
הזמנה שניה:

בתחילת ינואר אקיים הרצאה אינטרנטית בנוגע לפיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון. 
ההרצאה תתקיים ב 6.1.21 בשעה 13:00 במסגרת כנס מקוון לתקשורת מיטיבה.

זהו כנס מושקע במיוחד הכולל שבועיים של הרצאות, סדנאות ושיחות פתוחות אונליין – להורים, מנהלים, אנשי חינוך, מטפלים, יועצים ובעצם לכל מי שרוצה לתקשר בדרך מיטיבה עם עצמו ועם סובביו.
הכנס לתקשורת מיטיבה נועד לחבר בין תודעה, שפה ופעולה ולשלב בין גישות עקרוניות לבין פרקטיקות תקשורתיות מעשיות.

ההרצאה שלי תתמקד בנושא של פיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון.
בין היתר אגע בנקודות הבאות:
– מה המהות העמוקה של ארגון עסקי בעל תרבות המבוססת על תקשורת מקרבת?
– איך נראית תרבות ארגונית מבוססת תקשורת מקרבת בחברה עסקית בת מאות עובדים? 
– איך מגייסים ומפטרים עובדים ב”תקשורת מקרבת” והאם זה בכלל אפשרי? 
– מה ההבדלים הגדולים שבין תקשורת מקרבת בארגון עסקי לתקשורת מקרבת בסביבות אחרות?

ניתן להירשם לכנס ולצפות בתוכנית המפורטת של מגוון הסדנאות וההרצאות בקישור הבא.

**
הזמנה שלישית – המלצת צפייה:

השבוע סיימתי לצפות בסדרה הדנית "בורגן" (Borgen) המשודרת בנטפליקס.
הסדרה (זוהי אינה סדרה תיעודית) נוגעת בקשר שבין פוליטיקה ותקשורת ומתמקדת במספר דמויות מפתח בעולמות הללו. 
בדרך-כלל שעות הצפייה שלי מועטות יחסית ואני לא חובב גדול של בינג'.
הסדרה הזו, בשונה מאחרות, משכה וריתקה אותי.
מצאתי עצמי צופה בה בכל ערב בשבועות האחרונים.

כשחשבתי השבוע מה יש בסדרה הזו שכל-כך מושך אותי, התחדדו לי מספר דברים:
– הפרקים השונים מצליחים להציג בצורה יפה בעיני מורכבות אמיתית של סוגיות שונות, מורכבות שהיא מעבר לטוב ורע, שחור ולבן.
– הדמויות אנושיות ומתמודדות עם אתגרים שמעסיקים גם אותי, ביניהם לדוגמא המתח שבין פיתוח קריירה משמעותית וטיפוח משפחה, קונפליקטים ערכיים, מערכות יחסים, החלטות קשות ועוד. 
– כמי שלא בקי בפוליטיקה, קיבלתי בזכות הסדרה הצצה אל "מאחורי הקלעים" של תהליכים, דינמיקות ומורכבויות שאיני חשוף אליהם בשגרה.
– השחקנית המגלמת את ראשת הממשלה הנבחרת של דנמרק כובשת !

**
הזמנה רביעית:

אתמול, בסבב הסיום של סדנה לצוות ההנהלה של ארגון עסקי כלשהו, הזמנתי את אחד עשר חברי ההנהלה לענות במספר משפטים על שתי השאלות הבאות:

1. מה אני מתחייב לעשות שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?
2. מה הייתי רוצה שאנחנו כצוות הנהלה נעשה שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?

אני מוצא את השאלות הללו חשובות ומשמעותיות מכמה סיבות:
א. הן מאזנות בין האחריות האישית (שאלה 1) לבין האחריות הקבוצתית (שאלה 2) ומדגישות את חשיבותם של שני ההיבטים הללו.
ב. הן מכוונות למשהו קונקרטי ומעשי שהוא מעבר למילים גבוהות או לרעיונות נשגבים ומופשטים.
ג. השאלה הראשונה מעלה את סף המחויבות ומדגישה את ההבדל שבין "רוצה" לבין "מתחייב".

**

עד כאן ארבע ההזמנות. אם אתם מוצאים את המסר הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם ומתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.
מוזמנים גם להעביר את המסר הזה הלאה, לאנשים נוספים שיכולים להנות ולהיתרם ממנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

התרגום המילולי של "אסקידה אקמק" (Askida Ekmek) הוא "יש כיכר לחם על הוו".
"אסקידה אקמק" היא מסורת תורכית עתיקה שבה כשאתה קונה כיכר לחם במאפייה המקומית, אתה יכול לבחור לשלם עבור כיכר נוספת. 
לאחר שאתה מקבל את כיכר הלחם שלך, הכיכר הנוספת ששילמת עבורה נעטפת ומונחת על וו שעל הקיר. 
אדם שנכנס למאפייה יכול לשאול האם יש משהו על הוו.
אם יש, הוא יקבל כיכר לחם אחת, ובכך יינתן מענה מסוים לצורך שלו.
מעבר למענה על הצורך במזון, בזכות המסורת הזו מתפתחת תרבות של ערבות הדדית וזרימה של נתינה וקבלה המבוססת על בחירה.

**
בדומה למסורת "אסקידה אקמק" המוסלמית, גם היהדות משופעת בתרבות של נתינה וקבלה. 
בספר "משנה תורה" מתאר הרמב"ם שמונה רמות של צדקה או נתינה לזולת.
המלים הבאות הינן פירוש מופשט של סב המסביר לנכדתו בת החמש את מהות הקטע.
הן הועתקו מספרה הנפלא והמרגש של ד"ר רחל נעמי רמן – "ברכות סבי" (עמוד 81):

"ברמה השמינית והבסיסית ביותר של הנתינה, אדם קונה בצרות עין מעיל לאיש רועד מקור שביקש את עזרתו. הוא נותן לו את המעיל בנוכחות אנשים ומצפה לתודתו.
ברמה השביעית, האדם עושה אותו הדבר מבלי לחכות לתודות.
ברמה השישית, האדם עושה זאת ברוחב לב מבלי לחכות לבקשת העזרה.
ברמה החמישית, האדם קונה ברוחב לב אבל נותן לעני את המעיל בסתר.
ברמה הרביעית, האדם נותן ברוחב לב ובסתר את מעילו שלו, ולא מעיל שקנה.
ברמה השלישית, האדם נותן ברוחב לב את מעילו שלו, מבלי שהמקבל יודע מי הנותן. אולם האדם עצמו יודע מי חב לו תודה.
ברמה השניה, הוא נותן את מעילו שלו בסתר. הוא אינו יודע למי, אבל המקבל יודע למי הוא חב תודה.
לבסוף, ברמה הראשונה והטהורה ביותר של נתינה לאחרים, האדם נותן ברוחב לב ובחשאי את מעילו שלו, והמקבל אינו יודע מי הנותן.
אז הופכת הנתינה לביטוי טבעי של הטוב שבנו, ואנו נותנים באותה הפשטות שבה פרחים מדיפים את ניחוחם."

הילדה חושבת מעט ואומרת: "סבא, אני אעשה רק את הדבר הנכון".

הסבא צוחק ואומר: "נשומהלה, יש כאן דבר מיוחד במינו. נניח שכולנו נותנים לאחרים כמו האדם הראשון, מציעים בצרות עין ובנוכחות אחרים מעיל שקנינו למישהו שזקוק לכך וביקש את עזרתנו.
אם כולנו נעשה כך, האם יהיה יותר או פחות סבל בעולם?"

הילדה חושבת, מבולבלת מעט מהשאלה ועונה: "יהיה פחות סבל".

"נכון", עונה הסב וכולו זורח, "בדברים מסוימים יש כ"כ הרבה טוב, שראוי לעשותם בכל הדרכים האפשריות".

**
אני אוהב את שני הקטעים הללו. 
הם מחוברים למהותה של גישת "התקשורת המקרבת" שהיא להוביל לזרימה של קבלה ונתינה מהלב. 
בנוסף, הם מעוררים בי השראה וגורמים לי לחשוב על הקבלה והנתינה שלי.

הן ב"אסקידה אקמק" והן בשמונה רמות הנתינה של הרמב"ם ברור מי הצד הנותן ומי הצד המקבל. 
יש משהו חזק וממלא בלהיות בצד הנותן, בלהרגיש סיפוק על שעזרת למישהו, שהעשרת חיים.
בשונה מאסקידה אקמק ומתיאור רמות הנתינה של הרמב"ם, ישנם מצבים שבהם הגבולות בין נתינה וקבלה מיטשטשים. 
עפ"י מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת, כשילד מאכיל ברווז, לא ברור מי הצד שנותן יותר ומי הצד שמקבל יותר. 
שניהם חווים אושר והנאה, שניהם גם נותנים וגם מקבלים.

אחד הרגעים הכי משמעותיים שחוויתי בשבוע שעבר היה כשחבר יצר איתי קשר ושיתף אותי בקושי גדול שהוא חווה כרגע בחייו.
זו היתה שיחה לא מתוכננת שנמשכה קרוב לשעה.
בשלב כלשהו בשיחה, אותו חבר הרגיש אי-נוחות מסוימת ואמר לי "סליחה שאני נופל עליך ככה עם העניינים שלי."
"לא רק שאתה לא נופל עלי", השבתי, "השיחה שלנו היא מתנה גדולה ומשמעותית עבורי. תודה רבה על שהתקשרת ועל שאתה מאפשר לי להיות אתך בחוויה הזו עכשיו."

באופן אישי אני שם לב שלי הרבה יותר קשה לקבל מאשר לתת.
אחת הסיבות העיקריות היא החשש להעמיס על אחרים ואי-הרצון "ליפול עליהם" עם העניינים שלי.
בשנים האחרונות אני מגלה שאולי אחת הנתינות הכי נדיבות שאני יכול לתת למישהו אחר היא האפשרות להיות שם עבורי, לסייע לי ולעשות משהו משמעותי עבורי כשאני צריך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

דן, מנהל צוות בחברת הייטק, שיתף אותי השבוע:

"מה אני עושה עם עובד שמדבר יותר מדי? 
כשהוא מתחיל לדבר אני לא יודע מתי הוא יסיים. הוא חוזר על עצמו שוב ושוב, מדבר באריכות וקופץ בין נושאים. 
לא נעים לי לעצור אותו או להתפרץ לדבריו כי אני לא רוצה שהוא ייפגע, אבל כשאני לא קוטע אותו הוא ממשיך בלי סוף וזה מתיש אותי. 
כבר אין לי כוח לזה.
ואני רואה שזה משפיע גם על אחרים. 
כשאנחנו בפגישה משותפת אנשים מאבדים סבלנות, מגלגלים עיניים או מתנתקים מהשיחה ומתחילים לעשות דברים אחרים. 
אני בטוח שהוא מרגיש את זה.
איך אפשר להפוך את השיחות איתו לאפקטיביות יותר, כך שכולם יסבלו פחות, מבלי לפגוע בו?"

**
האתגר הזה שדן מתמודד איתו נפוץ מאוד ואני פוגש אותו כמעט בכל צוות שאני מלווה.
עם השנים מצאתי משהו יעיל מאוד למצבים הללו שעובד כמו קסם ותורם גם לאפקטיביות של השיחה וגם לתחושת החיבור בין המשתתפים.

אפילו השתמשתי בזה בעצמי השבוע, במהלך סדנה שהעברתי לצוות הנהלה, כאשר אחד המשתתפים החל לדבר על נקודה כלשהי במשך מספר דקות תוך חזרה על נקודה מסוימת שוב ושוב. 
יכולתי לראות איך המשתתפים מתחילים "לזלוג" מהשיחה.
הרגשתי את הלחץ בתוכי להמשיך הלאה ולהספיק להגיע לדברים שתיכננתי תוך שמירת הקשב של הקבוצה.

"אני רוצה לוודא שאני מבין את הנקודה המרכזית שאתה מעלה", אמרתי, "נדמה לי שהדבר המרכזי שחשוב לך להדגיש בהקשר הזה הוא ש_______________ . האם שמעתי אותך?"

"לגמרי…", הוא אמר בחיוך.

"האם יש עוד משהו שחשוב לך לומר בהקשר הזה?"

"לא כרגע. תודה !"

**
בשלושה צעדים פשוטים ומהירים הצלחתי לשחרר את "הפקק" בשיחה, בצורה מכבדת ואפקטיבית.

הצעד הראשון הוא צעד העצירה והשיקוף.
"אני רוצה לוודא שאני מבין את מה שאתה אומר. נדמה לי שהדבר שחשוב לך להביע הוא…."

למרות שאני עוצר את שטף הדיבור של האדם שמולי, אני עדיין נשאר ממוקד בו ובדבריו.
אינני עושה זאת על מנת להכניס את דבריי או מחשבותיי. 
אני עושה זאת בענווה ("נדמה לי…") כי בהחלט ייתכן שפיספסתי משהו חשוב בדבריו.

הצעד השני הוא צעד הבדיקה: "האם שמעתי אותך?"
מהות הדיאלוג כרגע אינה להשתיק אותו ולעבור הלאה, אלא לוודא שהדברים המרכזיים מובנים כדי שנוכל להתקדם.
הבדיקה מאפשרת לי לעשות זאת.
אם שמעתי אותו בצורה מדויקת, הוא יגיד לי זאת ולא ירגיש צורך לחזור על הדברים.
לכולנו יש צורך גדול להיראות ולהישמע. כשהצורך הזה מקבל מענה, משהו בנו נרגע ומשתחרר.
פעמים רבות כשאנשים חוזרים על עצמם או מדברים באריכות זה מכיון שהם חוששים שהם לא מובנים או שלא רואים אותם.
אם פיספסתי משהו חשוב, הוא ידאג להעלות אותו בתשובה לשאלתי.
כשלאדם יש צורך לדייק משהו בשלב זה, זה סימן למשהו חשוב שעדיין לא שמענו. 
בנקודת הזמן הזו חשוב מאוד להקשיב ולהבין מה פיספסנו.
יכול להיות שבשלב הזה ניכנס לסבב נוסף של שני הצעדים הללו.

לאחר שדייקנו את הנקודות המרכזיות אפשר לעבור לצעד השלישי:
"האם יש עוד משהו?"
אם יש לנו את הזמן ואת יכולת ההקשבה, זהו צעד משמעותי המאפשר לדברים שלא עלו עד כה להופיע.
לפעמים הדברים הללו יהיו בעלי חשיבות גבוהה ויתרמו בצורה ניכרת לתנועת השיחה. 
הצעד השלישי הוא אופציונאלי. 
אפשר להתקדם גם בלעדיו ולהמשיך בשיחה לנושאים אחרים לאחר שני הצעדים הראשונים.

**
"שלושה צעדים לדיאלוג" הוא כלי מספר 48 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" המכילה כלים יישומיים המתאימים למצבים שונים עם עצמנו, עם אנשים אחרים ובקבוצה. 
הסדרה משלבת את מיטב הכלים שפיתחתי בעצמי או שאימצתי מגישות וממורים אחרים בעשרים השנים האחרונות. 
ניתן להירשם לסדרה בקישור הבא ולקבל מיידית למייל את הכלי הראשון.
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

אהבתם? אתם מוצאים את זה שימושי ובעל ערך עבורכם?
כתבו לי כמה מילים כדי שאחגוג אתכם.

ויש לי גם בקשה לסיום:
הייתי רוצה שהכלים הללו יגיעו לעוד ועוד אנשים.
בקטע אישי, אני רוצה להגביר חשיפה ולהגיע לקוראים רבים נוספים.
95% מהלקוחות שלי מגיעים אלי בעקבות המסרים שהם מקבלים במיילים הללו, כך שיש פה ערך עסקי עבורי.
בקטע שהוא מעבר למה שיוצא לי מזה באופן אישי – אני מאמין שהכלים הללו בעלי ערך עצום ושהם באמת יכולים לתרום רבות לחייהם של אנשים, משפחות וארגונים.
השקעתי ביצירת הסדרה הזו עשרות שעות של עבודה והיא מבוססת על שנים של ניסיון שטח ולמידה ממורים רבים שהשפיעו על חיי.

אם אתם מוצאים את הכלי זה בעל ערך עבורכם, אנא העבירו אותו הלאה ושתפו אותו ואת אפשרות ההרשמה לסדרת "52 הכלים" עם בני משפחה, חברים וקולגות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אירוע מנהיגות שנתי. 
מאות מנהלים ומובילים עסקיים, ציבוריים, חינוכיים וחברתיים מארגונים שונים מסיימים יומיים וחצי של דיוני עומק, שולחנות עגולים, ניתוחי אירוע, הרצאות מעוררות השראה של מרצים מהשורה הראשונה ומפגשי הכרות חברתיים.
הסשן האחרון מוקדש לסבב סיכום ושיתוף אישי בקבוצות של כעשרה משתתפים המאפשרות שיח קשוב ואינטימי.

אני יושב במעגל, מותש משעות ארוכות ואינטנסיביות, מוצף רגשית ומנטלית מאינספור חוויות, רגעים ומפגשים. מחכה שזה ייגמר, כמה להגיע הביתה, לחבק את ילדיי ולהתמוטט לשנת לילה טובה ועמוקה.

"אתם מוזמנים לקחת לעצמכם כמה רגעים שקטים ולבדוק איך אתם יוצאים מכאן", מזמינה מנחת הקבוצה. 
לכל קבוצה יש את המרחב האינטימי שלה, האורות מעומעמים קלות ומוזיקה נעימה ואיטית נשמעת ברקע. 
"מי שמוכן, מוזמן להתחיל."

אני מנסה להתרכז ובודק בסקרנות מה מתחשק לי לומר עכשיו.

הסבב מתחיל: 
מנהלת עמותה שיושבת לימיני משתפת שהדבר המשמעותי ביותר עבורה ביומיים הללו היה מפגש הלמידה עם הפרופסור מהאוורד. 
סמנכ"ל בתאגיד עסקי גדול משבח את המפגשים החברתיים ואת הזמן הלא פורמלי שבין הסשנים. 
מנכ"ל של רשות מקומית משתף בהתרגשות בפריצת הדרך שהוא חווה בהתייעצות העמיתים כשדיברו על האתגר שמעסיק אותו ברשות שלו.

ואז מגיע תורו. הוא מנהל מערכת מורכבת, פנימייה של נוער בסיכון. 
זוהי שנתו הראשונה בתפקיד וכבר נראה שהוא עושה עבודה יוצאת דופן. 
חלקנו את אותו החדר בשני הלילות האחרונים וראיתי אותו עובד אל תוך הלילה בשיחות עם אנשי צוותו.

"קיוויתי שמישהו ישאל לשלומי במהלך הימים הללו. עברתי שנה מאתגרת מאוד. רציתי שמישהו פשוט יתעניין בי ויקשיב לי. חבל שאין לזה זמן עכשיו."

מעבר לדרגות, לתארים ולתפקידים שאנו נושאים, כולנו בני אדם. 
כמהים לעצירה מדי פעם, להורדת השיריון ולירידה מהכוננות שאנו תופסים. 
כמהים לנשימה עמוקה ומרווחת, לכך שמישהו יראה אותנו, יקשיב לנו ויהיה איתנו.

שאלת "מה שלומך?" אותנטית, כנה ומלאת כוונה, חשובה לא פחות מדיון עומק, פעילות נטוורקינג, חשיבה אסטרטגית או כלים מעשיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר