מחשבות אישיות

השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר חודשים,
שבה מישהו אמר שיש לו "חיים משעממים" כי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר:
עסוק בלעזור ולעשות טוב לכל מיני אנשים, בכל מיני דרכים ומקומות.

המחשבה על זה עלתה לי באחד הבקרים השבוע והיא מרגישה לי מאוד רלוונטית ומתאימה.
אז ברמה מסוימת החיים שלי "משעממים" עכשיו:
אני מנסה להתמקד בדבר מרכזי אחד והוא הפחתת סבל ועשיית טוב, לעצמי, למשפחתי ובסביבתי.

כשאני כותב את המילים הללו, יש בי חשש שהן ייתפסו כ"קרות" או "אדישות",
שמישהו יפרש אותן כסוג של רוחניות מנותקת בסגנון "הכול לטובה" או משהו כזה.

אני ממש לא חושב במונחים כאלו עכשיו, בתקופה כה מורכבת כשכל כך הרבה אנשים חווים אבל, כאב, עצב, דאגה, פחד חוסר אונים וחוסר וודאות. 

ולצד זאת, כשיש הרבה פחד, כעס וכאב מסביב, וכשיש הרבה אנשים שחווים קשיים וזקוקים לעזרה,
יש גם הרבה הזדמנויות להרבות טוב, לעזור ולתמוך.

בתקופה כזו חשוב לזכור שבכל שיחה או פעולה,
אנחנו מרבים טוב או מעצימים סבל, מפקידים או מושכים אנרגיה.
במיוחד עכשיו, כשרבים מאיתנו בתפקוד חלקי או כזה שאינו מיטבי,
אנחנו עדיין יכולים לעשות כמיטב יכולתנו.
זה באחריותינו ולבחירתנו.
ולפעמים הדבר החשוב והדחוף ביותר הוא לטפל בעצמנו, להחזיק מעמד, 
להתנתק מהחדשות, לצאת להליכה, לאכול או ללכת לישון.

מיקוד בלהרבות טוב, לעצמנו ולאחרים, דרך פעולות שונות,
זו אחת הדרכים הכי אפקטיביות עכשיו לתרום למצב, לסייע לאחרים, ולשמור על עצמנו.
יש אינספור דרכים להרבות טוב בדוגמא הזו, וביניהן,
שליחת הודעת "מה נשמע" למישהו, משחק קופסא עם הילדים שלנו, התנדבות משמעותית,
או תרגול נשימות טלפוני בן כמה דקות להורדת סטרס עם לוחם בחזית שחווה לחץ נפשי.

בין שישי בערב לשבת בבוקר נדמה שהעולם התהפך.
אחד הדברים המאפיינים משברים, הוא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מתנפץ:
תפיסות מתרסקות, אמונות יסוד עמוקות מתערערות או קורסות,
התפקיד והתפקוד שלנו משתנים, ואיתם גם סדר היום, האינטרקאציות וסדרי העדיפויות.
הרציפות הקטועה הזו בין מה שהיה למה שעכשיו, מייצרת תחושת כאוס, חוסר שליטה וחוסר וודאות.

גם אני, כמו כולם, מטולטל ומנסה ליצור לעצמי ודאות מסוימת, להפחית חוסר אונים, להחזיר חלק מהשליטה.
אחת המחשבות שעוזרות לי השבוע היא שעקרונות הליבה שלאורם אני משתדל לחיות לא השתנו או נפגעו.

ברמה מסוימת, לפחות הרציפות הזו נשמרת:
להרבות טוב ולהפחית סבל, להתמקד במעגלי ההשפעה שלי, להחזיק תקווה, לקחת אחריות אישית ולשמור על עצמי.

יש פה גרעין חזק שאם מקפידים עליו הוא בעל כוח אדיר והשפעה עצומה, גם על עצמנו וגם על הסביבה שלנו.

אני מוצא בעקרונות הללו תירגול רוחני-מעשי עמוק ומחובר למציאות, שניתן וחשוב לעשות עכשיו.
הוא כולל לקיחת אחריות אישית על המחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו,
תוך הכרה גם ביכולת ההשפעה העצומה שלנו להרבות טוב ולהפחית סבל,
וגם באפסות שלנו אל מול כוחות חזקים ורבים שפועלים כרגע.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.
פעולה פעולה.
יום ביומו.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך לגדל עובדים?

במספר שיחות עם מנהלים ועובדים שקיימתי השבוע,
עלה שוב ושוב הרעיון שהמציאות שאנו רואים היא שיקוף של המחשבות והמעשים שלנו.
בכדי לקחת את זה למקום קונקרטי ולא להישאר במימד רוחני-תיאורטי,
הטענה שלי היא שהתופעות וההתנהגויות שאנו רואים בקבוצה שלנו או בקרב העובדים שלנו,
בין אם אנחנו אוהבים אותן ובין אם לא,
מהוות משוב ישיר עבורנו לדרך שבה אנו חושבים, מדברים ופועלים.

ואם להיות אפילו יותר מפורש,
אז מה שאנחנו רואים הוא תוצר של הדברים שאנחנו מאפשרים או מעודדים.

הנה מספר דוגמאות נפוצות שאני פוגש שוב ושוב:

איך לגדל עובדים עצלנים ובעלי ראש קטן בארבעה צעדים?

1. תנו להם אחריות כלשהי.
2. בדקו אותם לפרטי פרטים, עם או בלי ידיעתם.
3. מצאו משהו לא בסדר במה שהם עושים (קטן ככל שיהיה).
4. תנו להם קצת פחות אחריות (שהרי אי אפשר לסמוך עליהם).
וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי יוזמה בשלושה צעדים?

1. בקשו מהם לבוא עם הצעה למשהו.
2. מצאו ליקויים בהצעה שלהם (קטנים ככל שיהיו).
3. העלו הצעה "יותר טובה" משלכם ובקשו מהם ליישם אותה.
וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי מוטיבציה בשני צעדים?

1. התעלמו או התייחסו כמובן מאליו לכל דבר שהם עושים, שעומד בציפיות או עולה עליהן.
2. העירו להם על כל דבר (קטן ככל שיהיה) שאינו עומד בציפיות.
וחוזר חלילה…

**
100% הצלחה מובטחת. 
שיטה מוכחת, אחריות מלאה לתוצאות. גם בדוגמאות הללו וגם בדוגמאות ההפוכות להן. 
מתאים לעובדים ולמנהלים בכל דרג שהוא.
עובד גם עם בני/בנות זוג, ילדים, תלמידים וחברים.

מה אתם אומרים..?
מה הפוסט הזה מעורר בכם..?

***
לקראת סיום, מתחשק לי לשתף אתכם במספר הזמנות והמלצות.
כל ההמלצות נכתבות מהלב, מתוך פרגון אותנטי והערכה למי שמציע אותן,
ובכוונה לאפשר למידה, תרגול וחוויה משמעותית למי שמעוניין.

1. מפגשי "כתיבה מקרבת"
אם בא לכם להעמיק בתקשורת מקרבת, ואתם אוהבים לכתוב,
תנו מבט בסדנה הייחודית של "כתיבה מקרבת – כתיבה יוצרת ותקשורת מקרבת" שגוני זילברמן פותחת אחרי החגים.
8 מפגשים שבועיים פרונטליים באזור חיפה-טבעון.
מתחילים ביום ג', ה- 10.10.23
גוני עושה פה חיבור ייחודי ומסקרן בין שני עולמות שאני כל כך אוהב ושיש להם נוכחות והשפעה רבה על חיי.
לפרטים נוספים, עלויות ויצירת קשר עם גוני – לחצו כאן

2. קורס יסודות בתקשורת מקרבת
אם שמעתם על תקשורת מקרבת, טרם נחשפתם אליה בצורה מובנית,
ואתם מעוניינים ללמוד ולחוות אותה, תנו מבט בקורס היסודות שלילך בן דרור פותחת בקרוב.
הקורס יתקיים בימי א' בערב בטבעון, מפגש הפתיחה 12.11.23, שבעה מפגשים שבועיים.
לילך ואני מכירים מזה מספר שנים, ולאחרונה זכינו להעמיק את החיבור ואת החברות שלנו.
אני בטוח שהשילוב של גישת התקשורת המקרבת וההנחייה האישית של לילך יהפכו את הקורס הזה לחוויתי ומשמעותי מאוד. כל הפרטים כאן

3. המלצת צפייה – סדרה בכאן11 – "האחת"
אתמול בערב התחלתי לצפות בסדרה "האחת" בכאן11, בעקבות המלצה חמה של חבר טוב.
סימה קדמון, שהיתה פקידת מבצעים בטייסת 201 בזמן מלחמת יום הכיפורים,
מראיינת את הטייסים שאיתם היא שירתה באותה תקופה ונותנת לנו הצצה נדירה לנפשותיהם ולנשמותיהם.
אני אחרי פרק ראשון שהיה מרגש, נוגע, עצוב ומורכב. מעורר הרבה מחשבות על אז ועל היום.
אני מחכה כבר לראות את שלושת הפרקים הבאים.
"האחת" – סדרה בת 4 פרקים ב"כאן 11", על טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נהנים מהתכנים שאני שולח, נתרמים מהרעיונות, הכלים וההמלצות?
אנא העבירו אותם הלאה והמליצו למשפחה וחברים להירשם לתפוצה ולקבל את המיילים ישירות ממני www.nvc.co.il

ג'ק וולש (מנכ"ל GE) מצטער..

ג'ק וולש נחשב בעיני רבים לאחד המנכ"לים הטובים בעולם.
בשנים 1981-2001 הוא ניהל את חברת ג'נרל אלקטריק והוביל אותה להצלחה יוצאת דופן.
בראיון מרתק שהתפרסם לפני מספר חודשים ב"ניו-יורקר" (למרות שוולש נפטר במרץ 2020)
הוא מתייחס בכמה משפטים (בצורה נדירה ולא אופיינית לו) לילדיו:

כשהתמנה למנכ"ל GE, כך הוא מספר,
הוא רצה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו, ובחר להקצות להם כמות מניות מסוימת.
לאחר שנים, בזכות הצלחת החברה, שווי המניות של כל אחד מארבעת ילדיו הגיע לעשרות מיליוני דולרים.
ברטרוספקטיבה של שנים אחרי, וולש מתחרט על הבחירה שלו וחושב שזו היתה טעות שפגעה בילדיו.
הוא מאמין שהם קיבלו יותר מדי כסף ובדיעבד היה פועל אחרת.
לדבריו הם התפתחו בצורה שונה מכפי שהוא קיווה או מכפי שהם היו יכולים להתפתח.

**
המחשבה הראשונה שעלתה לי כשקראתי את הראיון הזה היתה על ילדיו של וולש.
איך זה עבורם לקרוא את המילים הללו מפי אביהם..?

המחשבות הבאות היו על חיי שלי, על ילדיי ועל הוריי.

הנושא הזה מייצג בצורה חדה את המתח המובנה שבין שני תפקידים הוריים חשובים:
האחד – הרצון לעזור לילדינו, לתמוך בהם, לספק להם וודאות ולהגן עליהם.
השני – לאתגר אותם, לעודד אותם להתמודד בכוחות עצמם ולאפשר להם להתפתח.

מי מאתנו לא היה רוצה לתמוך בילדיו ולהבטיח את עתידם הכלכלי?
מי מאתנו לא היה רוצה שילדיו יתפתחו להיות בוגרים ערכיים, עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות?

המתח המובנה הזה בין התפקידים רלוונטי להיבטים שונים של תמיכה ואינו מוגבל רק לפן הכלכלי:
– מתי נכון לעזור לילדינו בשיעורי הבית שלהם או בהכנה למבחן, ומתי עדיף לתת להם להתמודד לבד?
– מתי עדיף "להתערב" באירוע שקורה בבית הספר ומתי עדיף לתת להם להתמודד בעצמם?
– מתי כדאי לעצור אותם לפני שהם עושים טעות, ומתי חשוב לתת להם להתנסות גם במחיר של טעות?

איפה עובר הגבול בין תמיכה בריאה וחשובה לבין פינוק יתר שפוגע בהתפתחות?

**
ישנו סיפור ידוע על ילד קטן שמבחין בגוזל המנסה לבקוע מהביצה שבתוכה הוא גדל.
הגוזל הרך מנסה לסדוק את הביצה בעזרת כנפיו העדינות, אך מתקשה לעשות זאת במשך דקות ארוכות.
הילד, מלא כוונות טובות, מחליט לעזור לגוזל ושובר בזהירות רבה את קליפת הביצה.
כשהגוזל מגיח מן הביצה, זה משמח את הילד מאוד.
למרבה הצער, מתברר שכנפיו של הגוזל לא חזקות מספיק ושהוא אינו יכול לעוף.
תפקיד קליפת הביצה היה לעזור לגוזל לפתח את כנפיו בכדי שיוכל לעוף עם בקיעתו מהביצה.
העזרה של הילד שנעשתה מכל הלב ועם כוונות טובות פגעה בצורה חמורה בגוזל ובהמשך חייו.

בסיפור היפה והעצוב הזה, נקודת האיזון הבריא ברורה:
מטרת הקליפה היא לאפשר לגוזל לחזק את כנפיו,
ולכן חשוב לתת לגוזל להתמודד לבדו מבלי להתערב.
הקליפה שחוסמת את יציאתו מהביצה אינה פוגעת בו או מסכנת את חייו –
היא חלק חשוב והכרחי בהתפתחות שלו.

אבל בחיים זה קצת יותר מסובך ופחות ברור.
ובדומה לילד הקטן, או לג'ק וולש, גם כוונות טובות יכולות לעשות נזק.

**
הראיון של ג'ק וולש והסיפור על הגוזל מעוררות בי מחשבות על חיי ועל משפחתי.
גם על חיי כנער בוגר, חייל משוחרר וסטודנט הנתמך ע"י הוריו, וגם על חיי הבוגרים כהורה התומך בילדיו.

כשאני בוחן את המקום שאני נמצא בו כרגע (הסתכלות סובייקטיבית לחלוטין כמובן),
אני שבע רצון מהאיזון שבין ההתפתחות שעברתי, תחושות הביטחון-מסוגלות-עצמאות שפיתחתי,
לבין רמת התמיכה והדחיפה שקיבלתי מהורי.

איך הם עשו את זה..?
מצד אחד הורי עזרו לי כלכלית בתחילת דרכי הבוגרת בצורות שונות
(לדוגמא: תשלום שכר לימוד ועזרה בקניית דירה),
ומצד שני (בשונה מילדיו של וולש) היה ברור לי שזו עזרה זמנית ומוגבלת,
ושעלי לפתח את היכולת לעמוד בזכות עצמי ולדאוג למשפחתי.

השילוב של "תמיכה" ו"מוגבלת" תרם במקרה שלי להתפתחות בריאה.
הוא גם נתן לי נקודת פתיחה משמעותית וחשובה,
וגם הגביר את המוטיבציה שלי להצליח ולעמוד בזכות עצמי.

**
מעניין להקשיב לפרספקטיבה של ג'ק וולש ולבחון את הפעולות של הורינו.

אך חשוב עוד יותר להסתכל קדימה:
מה ניתן ללמוד מהם ואילו תובנות יכולות לשמש אותנו בתפקידנו כהורים?
כיצד חשוב שננהג היום,
כדי שבעוד שלושים שנה, כשנעשה רפלקציה על הבחירות שעשינו עם ילדינו,
נחוש שמחה, שביעות רצון והכרת תודה?

העובדה שאין תשובות ברורות לאיפה עובר קו האיזון הבריא שבין תמיכה-עזרה,
לבין דחיפה להתמודדות עם קושי ופיתוח עצמאות ומסוגלות,
לא מסירה מהאחריות ההורית שלנו להגדיר קו כלשהו ולעבוד לפיו.

ולסיום, לאחר כל מה שנכתב ונאמר, לא תזיק לנו קצת ענווה.

עם כל הכבוד לרצונות, לתוכניות ולפעולות שלנו בנוגע לילדינו, מדובר בחיים שלהם.
ולכן, אם נעשה "טעויות", זה לא בהכרח "דופק" את החיים שלהם,
ואם נעשה הכול "מושלם" (מה זה אומר בכלל..?), זה לא מבטיח שום דבר.

חשוב לזכור:
כהורים, לא משנה כמה אנו נוכחים בחיי ילדינו, כמה יש לנו או אין לנו לתת,
אנחנו רק שחקנים משניים בסרט החיים שלהם, שבו הם השחקנים הראשיים.
מה שאנחנו עושים כהורים משנה ומשפיע, לפעמים אפילו מאוד,
אבל מה שהם יעשו חשוב, ישנה וישפיע הרבה יותר.

החיים של ילדינו הבוגרים באחריותם, לא פחות משהם באחריותנו שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מחויבות והתמסרות

ב-25 למאי 1961 ניצב נשיא ארה"ב ג'ון פיצ'גרלד קנדי בפני הקונגרס האמריקאי
והציג בפומבי יעד פורץ דרך, שאפתני ומאתגר במיוחד:
"להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום"

ב-21 ביולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח ואמר את המשפט האלמותי:
"זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות".
שלושה ימים לאחר מכן, תא הפיקוד של "אפולו 11" ובו האסטרונאוטים,
חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט.

המשימה הושלמה בהצלחה בתוך כשמונה שנים, פחות מחצי שנה לפני תום העשור !

מאז, הדוגמא מעוררת ההשראה הזו מוזכרת כמעט בכל ספר, הרצאה או קורס,
העוסקים בחזון, אסטרטגיה, מימוש פוטנציאל, פריצת גבולות והצבת יעדים שאפתניים.

**
מה המקבילה האנושית ליעד אישי שאפתני, היוצר השפעה משמעותית בעולם,
שאדם "רגיל" בעל משאבים מוגבלים יכול להגדיר לעצמו לעשור הקרוב?

השבוע פרסמה "הסולידית" פוסט מרתק ובו שיתוף בעשר תובנות אישיות,
המסכמות עשור של כתיבה בנושאי עצמאות כלכלית, חיסכון והשקעות.
אם הנושאים הללו מעסיקים אתכם, סביר להניח שכבר נחשפתם לפוסטים של "הסולידית".
אם טרם נחשפתם, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.

ה"סולידית" היא דוגמא מעוררת השראה עבורי להשפעה אדירה של אדם יחיד.
אישה "מן השורה" הבוחרת להתמקד בתחום מסוים (במקרה שלה זהו תחום כלכלי),
לבטא את מחשבותיה ורעיונותיה באמצעות כתיבה,
ובכך להשפיע על אלפים רבים של אנשים ומשפחות,
אולי אפילו לשנות מסלולי חיים של דורות שלמים.

מעבר להתמדה רבת השנים של "הסולידית" ולהשפעתה על קהל עצום,
היא מהווה דוגמא והוכחה שאפשר ללכת נגד הזרם של שטחיות, תזזיתיות ותרבות האינסטנט.
מרבית הפוסטים של הסולידית הם בני אלפי מילים, מציגים עומק ומורכבות, ומצריכים ריכוז וזמן כדי לקרוא אותם.
למרות זאת, עם השנים הפך בלוג "הסולידית" לפופולרי במיוחד,
כשכל פוסט שהיא מפרסמת זוכה לאלפי צפיות ומאות הערות.
ניכר שאלפי קוראים מעריכים איכות ונמשכים לחשיבת עומק מקורית ואינטילגנטית.

**
"הנחתת אדם על הירח והחזרתו בשלום הביתה",
הוא גם יעד ברור ומוגדר שקל להבינו ולמדוד האם הושג,
וגם מטרה שאפתנית במיוחד שקשה להגשימה.

הכתיבה של "הסולידית" שונה.
אין בקצה שלה יעד המוגדר בחדות ומאתגר בצורה בלתי רגילה.
קשה למדוד אותה.
ועדיין, העשייה המתמדת והמתפתחת בתחום מסוים, היא בעלת השפעה עצומה.

אלו חדשות טובות:
ההגדרה של יעד חד, מרגש, מדיד וארוך טווח,
אינה תנאי הכרחי להתמקדות בתחום מסוים, להתמדה בדרך חשובה וליצירת השפעה משמעותית לאורך זמן.

בעולם כל-כך דינמי, מחויבות מתמדת לכיוון ולתחום, מבלי להיצמד ליעד קונקרטי מדי,
יכולה להוות יתרון המאפשר גמישות, מתן מענה לשינויים בלתי צפויים ולהתפתחות בריאה ולא מקובעת.

**
לפני כחמש-עשרה שנים אבי ז"ל חלה בסרטן.
לאחר התמודדות אינטנסיבית בת קרוב לשנה, גדושה בניתוחים וטיפולים, הוא נפטר.
באופן מפתיע, לצד כל הקושי, הכעס והאבל שבמפגש עם המחלה הזו, למדתי להעריך ולכבד אותה:
לרוב היא היא מגיעה בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים,
"עובדת" בצורה יסודית מדי יום, גדלה ומתפתחת בהתמדה מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב,
ואז, כשהיא כבר מתגלה, היא כל-כך מבוססת שגם טובי הרופאים, הטכנולוגיות והטיפולים לא תמיד יכולים לה.

ניתן לרתום את העקרונות הללו לעשיית טוב ולתרומה משמעותית לאנשים ולאנושות, במקום לפגיעה הרסנית.

קנדי, אדם על הירח, "הסולידית" וסרטן, מתחברים אצלי לחשיבות, להשפעה ולעוצמה,
של בחירת כיוון ותחום (עם או בלי יעד ארוך טווח) ולעשייה עקבית, מתמדת וממוקדת לאורך זמן.

"אנשים מפריזים במה שהם מסוגלים לעשות בשנה, ולא מדמיינים מה הם מסוגלים לעשות בעשר שנים".
אני לא בטוח מי אמר את המשפט הזה, אבל אני ממש אוהב אותו.

הוא מעודד אותי לחשוב על העשור הקרוב שלי… לאיזה תחום-תנועה-עשייה אני רוצה להתמסר?

ומה אתכם..? מה כל זה מעורר בכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

טוב משותף ולא טריויאלי בעולם מורכב

בשנת 2004 אדם בשם מורגן ספרלוק הכניס את עצמו לניסוי מרתק:
במשך חודש שלם הוא אכל רק ארוחות במקדונלד'ס ותיעד בסרט מה קורה לו.
לפני הניסוי, רופאים שהתייעץ איתם העריכו שהכל יהיה בסדר.
בפועל, בתוך זמן קצר ספרלוק החל לסבול מהקאות, דיכאון, עייפות, לחץ בחזה ותפקודי כבד לקויים.
הוא הראה שתזונת מקדונלד יכולה לפגוע בבריאות בצורה קיצונית בתוך חודש אחד בלבד.
הסרט "לאכול בגדול" הפך ללהיט ויראלי שהשפיע מאוד על תפיסת הקהל בנוגע למקדולנד,
ובהמשך גם על מדיניות החברה והתזונה שלה.

בדומה לבריאות המושפעת מתזונה ומחומרים פיזיים שאנו צורכים,
כך תפיסה, מחשבות ואמונות מושפעת מהחומרים המנטליים שאנו צורכים וקולטים.

**
התקופה הנוכחית מאופיינת ברגשות עוצמתיים ובריבוי סערות רגשיות.
הרגשות שאנו חווים מושפעים מאוד מהתפיסה שלנו ומהרעיונות שאנו מאמינים בהם.

לדוגמא:
ייאוש נוצר כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ושמאוחר מדי לשנות את זה.
כעס וזעם נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ולא הוגן ושצריך לשנות את זה.
אדישות או שוויון נפש נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה לא כזה חשוב או רלוונטי.
שמחה או שביעות רצון נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה טוב ומתקדם בכיוונים רצויים.
מתח ודאגה נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה מסוכן ושהרבה מונח על הכף.

מה שמשפיע על הרגשות שלנו יותר מכל, זו התפיסה שלנו בנוגע למה שקורה.
התפיסה שלנו בנוגע למצב, משפיעה על הרגשות שלנו יותר מהמצב עצמו.
תגידו לי איך אתם מרגישים ואומר לכם מה אתה חושבים ובמה אתם מאמינים.

חשוב לזכור שהתפיסה שלנו היא לא המציאות –
המציאות מתרחשת עכשיו כפי שהיא, עם או בלי קשר למחשבות ולתפיסות שלנו.

**
כולנו מושפעים מאוד מהסביבה, מערוצי התקשורת ומהרשתות החברתיות.
אף אחד מאיתנו לא חסין או חזק מספיק בכדי לא להיות מושפע.

זה מצער, כיון שכוחות חזקים, מקצועיים ונחושים, בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים,
מנצלים את זה, כשהם מתחרים על תשומת הלב שלנו ועל עיצוב התפיסות שלנו.
הנטייה האנושית הטבעית היא לשמוע עוד ועוד מהדבר שאנו מתחברים אליו ומאמינים בו,
או פשוט לקבל ולעכל את מה שמוגש לנו מבלי לבדוק אותו (תחת הנחה שגויה ש"חדשות" הם אמת אוביקטיבית).

הנטייה הטבעית הזו מסוכנת.
התפיסה שלנו משפיעה עלינו והיא חלק מאיתנו, אבל היא לא אנחנו.

אנחנו בעלי הבית.

מכיון שלתפיסה שלנו יש השפעה כל-כך גדולה עלינו,
חשוב לבדוק מה יוצר אותה ומי משפיע עליה.
חשוב לקחת עליה אחריות, להמשיך לבדוק ולדייק אותה כדי שתהיה מחוברת למציאות ככל האפשר,
להטיל בה ספק ולשים לב לדרך שבה היא מתעצבת ומשפיעה עלינו.

**
בדומה לניסוי המקדונלד שהתמקד בשינוי תזונתי,
חשבו על הדוגמא הבאה כהזמנה לניסוי תפיסתי:

אם אתם בעד הרפורמה המשפטית,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ומעיתונים המתנגדים לרפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים ולאנשים החושבים שונה מכם,
משהו בתפיסה שלכם ייסדק ויתחיל להשתנות.
ממש אותו דבר יקרה אם אתם מתנגדים לרפורמה,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ועיתונים התומכים ברפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים של תומכי הרפורמה.

סביר להניח שהשינוי יקרה בצורה הדרגתית, ושלא "תעברו צד" מקצה לקצה,
אבל אתם בהחלט תרגישו בהשפעה המחשבתית והרגשית עליכם,
ובתנועה שלכם לכיוון הצד השני, לפעמים כבר בתוך ימים ספורים.

**
ניסוי דומה למתואר למעלה התחלתי לעבור בעצמי.
בשבועות האחרונים אני קורא יותר מאמרים וכתבות הנכתבים על ידי בעלי עמדות שונות משלי.
לאחרונה נרשמתי לאתר "מקור ראשון" כדי שאוכל לקרוא את התכנים שלהם ולהעמיק בהם.
אני משתדל להפריד בין כתבות שטחיות, מסיטות או מתלהמות (שניתן למצוא בכל הקשת הפוליטית),
לכתבות ענייניות ומעמיקות המעוררת מחשבה ומרחיבות תפיסה.

ברמה האישית, קיבלתי החלטה "להרים הילוך" בשני ערוצים מרכזיים:
האחד – להעמיק את ההבנה שלי בנוגע לעמדות שונות משלי, באמצעות קריאה, למידה ומפגשים עם אנשים,
והשני – לפעול כמיטב יכולתי בקידום תרבות ואג'נדה שאני מאמין בה ושאני חושב שהיא מיטיבה.

השילוב זה חשוב בעיניי ואין בו סתירה.

בתקופה הנוכחית אני בוחר להקדיש זמן ואנרגיה גם למחאה בעד שמירה על הדמוקרטיה,
וגם להקשבה, למידה, בדיקה עצמית וניסיון להבין ולהרגיש יותר את מי שחושב אחרת ממני.

שני המאמצים הללו משרתים עבורי תנועה חשובה של "טוב משותף" ולא טריויאלי בעולם מורכב,
כזו שאני רוצה לתרום לה ולהיות חלק ממנה.

**
בכל פעם שאני שומע את המשפט "שום דבר לא יעזור, זה כבר מאוחר מדי",
הוא מעורר בי התנגדות ומקפיץ אותי.
כך קרה גם השבוע, בשיחה מזדמנת עם אחד משכניי.

המשפט הזה משלב בתוכו גם פאסיביות וגם ייאוש.
הוא מבוסס על תפיסה שלפיה מה שנעשה לא ישנה.
יש בו הנחה שגויה שאנחנו יודעים בודאות מה הולך להיות ואיך דברים הולכים להתפתח.

לתפיסתי, התפקיד שלנו אינו להסתכל מהצד, לחלק ציונים, או לנבא מה יהיה,
אלא לקחת אחריות, לעלות למגרש ולעשות כמיטב יכולתנו בכיוון שאנו מאמינים בו.

**
מספר נקודות מפתח לסיכום:

– לזכור שאנחנו בעלי הבית ושהתפיסה שלנו היא לא אנחנו.

– לקחת אחריות על התפיסה שלנו, להטיל בה ספק ולבדוק אותה.

– להקשיב בסקרנות למי שחושב אחרת, להעמיק ולהרחיב את ההבנה שלנו.

– לשים לב לכוחות החזקים ולבעלי העניין שפועלים עלינו בכדי להשפיע על התפיסות שלנו למטרותיהם.

– לפעול כמיטב יכולתנו בכדי לקדם דברים וערכים שחשובים לנו ושאנו מאמינים בהם.

– להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם. להוות דוגמא אישית בכוונה, בערכים, במילים ובמעשים שלנו.

– לזכור שלאדם אחד יכולה להיות השפעה עצומה על החברה ועל העולם (לדוגמא: ספרלוק, מקדונלד ותזונה) 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"

השבועות האחרונים מרגישים לי טעונים רגשית וסוערים.
בימים הללו אני מרגיש הרבה מתח, כעס, חוסר סבלנות, תסכול, לחץ ודאגה.
שמתי לב שמצב הרוח שלי משתנה במהירות גבוהה יחסית ושאני "מופעל" יותר מבדרך-כלל.
טריגרים חיצוניים, כמו למשל משפטים שנאמרו או דברים שראיתי ושמעתי, עוררו בי תגובה רגשית חזקה.

זו לא הפעם הראשונה שאני חווה תקופה כזו, ובטח שלא האחרונה.
בתקופות כאלו יש משהו לא נעים, די מתיש ואפילו קצת מטלטל, מעין תחושה של יציאה משיווי משקל פנימי.
כשזה קורה, התגובה האינסטינקטיבית יכולה להיות בריחה מהירה לחשיבה חיובית, או לפעולת הדחקה כלשהי.
חשוב מאוד לתת מקום למה שעולה, להיות בנוכחות ובמודעות.
ועם זאת חשוב גם להיזהר לא לשקוע או להישאב,
לזכור שאנחנו "בעלי הבית" ולקחת אחריות על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.

בשירותי הצבאי, כשהים היה גועש במיוחד,
היינו יוצאים לאימון "ים גבוה" שבו מתרגלים התמודדות עם גלים גבוהים וים סוער.
אימון שכזה אינו כיפי או מהנה, לפעמים הוא אפילו די מפחיד,
אך למעשה, זו הדרך היחידה לתרגל התנהלות בים כזה.

יש משהו מרגיע ומייצב עבורי במחשבה שלצד הקושי שאני חווה, יש כאן הזדמנות עבורי להתאמן "בים גבוה".
זוהי תזכורת לכך שכל קושי הוא גם משהו לא נעים שיש להתמודד עמו (לפעמים תוך בקשת עזרה),
וגם הזדמנות לפתח שרירים של התמודדות עם קושי מהסוג הזה.

**
בתקופה הזו אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לפסוק מסוים מספר תהילים,
שמהדהד בי ושיש לו השפעה מיטיבה עלי:

"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" / תהילים ל"ד ט"ו

עבורי יש כאן הכוונה אישית חדה ומחזקת, המסייעת לי להתמקד ולייצב את עצמי.

ממש בקיצור, אני מוצא בפסוק הזה ארבע הנחיות קצרות וחשובות המשלימות זו את זו:

סור מרע – להתרחק מדברים שפוגעים בי ומורידים אותו ולצמצם את הפגיעה שלי באחרים.

עשה טוב – להרבות טוב, גם לעצמי וגם לאחרים, באמצעות אינספור פעולות ואינטראקציות.

בקש שלום – לקחת חלק בתנועה חשובה הגדולה ממני, להעז לכוון גבוה, גם אם זה נראה קשה או בלתי אפשרי.

ורדפהו – לנוע בהתמדה ובנחישות בכיוון המטרה הגדולה, גם אם לא אצליח להשיגה "במשמרת שלי".

**
הסיבה שהפסוק הזה כל-כך מדבר אלי עכשיו,
היא שהוא מאפשר לי להחזיק את המתח שבין ההווה לעתיד.

כמי שכותב, מתרגל ומשתדל לחיות "תקשורת מקרבת",
ה"שלום" שאני מכוון אליו הוא טוב משותף,
המבוסס על אמון, כבוד, קירבה, אנושיות ואכפתיות.

"סור מרע ועשה טוב" מסייע לי להתמקד בפעולות יומיומיות שביכולתי לעשות מיידית כאן ועכשיו.
כשאני עושה אותן, אני יוצר השפעה מיידית עלי ועל סביבתי.

"בקש שלום ורדפהו" מעודד אותי לקחת אחריות ולתרום את חלקי לתנועה חשובה,
גם כשאיני בטוח בנוגע לתוצאה הסופית או לכיוון, לדרך ולקצב שבה דברים יתפתחו.

אם הפוסט הזה מדבר אליכם, ניתן לקרוא העמקה על הפסוק בפוסט שכתבתי ב 2014.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ימים חשובים במיוחד

כשמסתכלים על שוק המניות לאורך שנה שלמה, ניתן להבחין בתופעה מעניינת:
במהלך מספר מצומצם של ימים מתרחשות הירידות והעליות הגבוהות ביותר.
ההשפעה של הימים הללו על המניות יכולה להיות משמעותית יותר משל כל שאר הימים ביחד.
השבוע לדוגמא, מניית פייסבוק (Meta) זינקה ב25% ביום אחד.
לא ניתן לצפות את הימים הללו מראש או לדעת מתי הם יתרחשו.
מנקודת מבט כלכלית טהורה, אפשר להתייחס לימים הללו כ-"ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם החיובית או השלילית על המניות ועל בעלי המניות יוצאת דופן.

**
האם התופעה הזו רלוונטית גם למימדים אחרים, מעבר לבורסה ולשוק המניות?
האם יש בחיינו "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל סביבתנו גדולה לאין ערוך מזו של ימים אחרים?

בשונה מאחוזי ירידה או עלייה ברורים בשוק המניות,
ההגדרה של "יום חיים חשוב במיוחד" היא אישית וסובייקטיבית.

לדוגמא, לאיזה יום יש השפעה גדולה יותר על חייכם –
היום שבו התחתנם או היום שבו פגשתם לראשונה את בן/בת הזוג שלכם?
לדעתי יום החתונה הוא בעיקר ציון דרך רשמי וחגיגי, המשך של תהליך שהחל לפני,
ולמעשה הדייט הראשון, הימים הראשונים ביחד, או ההחלטה הפנימית למסד את הקשר,
הם הימים המשמעותיים יותר.

**
"ימים חשובים במיוחד" הם ימים שבהם מתרחשת בנו או בסביבתנו תנועה יוצאת דופן.
אלו יכולים להיות ימים שבהם מישהו משמעותי נכנס לחיינו ומתחיל להשפיע עליהם,
או כאלו שבהם אנו חווים אירוע מעצב כלשהו.
זו יכולה להיות מחשבה, אמירה או פעולה, שבמבט ראשון נראית "רגילה" עד כדי כך שבקושי נבחין בה,
ושרק בפרספקטיבה ארוכת טווח נבין עד כמה היא היתה משמעותית.

אחד הימים המשמעותיים בחיי היה היום שבו נחשפתי לגישת התקשורת המקרבת,
בזכות פגישה עם מירי שפירא לקפה של בוקר בלובי של מלון כפר המכבייה.
הפגישה הזו לא היתה מתרחשת אלמלא ביקשתי ממירי (שאותה לא הכרתי) להיפגש,
כשבועיים לפני כן, במהלך פעילות התנדבותית משותפת ששנינו נכחנו בה.

מי מהימים הללו הוא יום חשוב במיוחד שהשפיע בצורה עצומה על חיי?
האם היום שבו מירי ואני נפגשנו לקפה, היום שבו ביקשתי ממנה להיפגש,
ואולי בכלל אחד הימים הקודמים שבו בחרתי ללכת לאותה פעילות התנדבותית?

**
ככל שאני מרבה לחשוב על כך,
מתבהר לי ששינויים זעירים יכולים להביא להשפעות עצומות,
ושההבדל בין "יום חשוב במיוחד" לבין יום "רגיל" יכול להיות דק מאוד:
משפט מסוים שנאמר בצורה קצת אחרת,
בחירה פנימית לעשות משהו,
אמירת "כן" או אמירת "לא",
האטת הנסיעה בכביש בחמישה קמ"ש,
צעד אחד קדימה,
חיוך, או חיבוק.

**
סטפן לוין כותב בספרו "מי מת" על רעיון המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית,
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

ניתן להרחיב את הרעיון של לוין מאירוע אחד יחיד ומיוחד, לכמה עשרות אירועים.
מה אם במהלך חיינו אנו צפויים לעבור כמה עשרות "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל אנשים סביבנו גדולה לאין ערוך בהשוואה לימים אחרים?

אין לנו מושג כמה ימים כאלו כבר עברנו וכמה עוד לפנינו.
האם ייתכן שהיום הנוכחי הוא אחד מהם?
איך היינו מתנהגים אם היינו יודעים שאנו עומדים בפתחו של יום כזה?

**
את השבועות האחרונים אני חווה בעוצמה רבה:
פיגועים, פיטורים/קיצוצים, אלימות, ענייני בריאות והרפורמה המשפטית, הם דוגמא לכמה מהם.
כל האירועים הללו משפיעים עלי ועל סביבתי הקרובה בצורה כזו או אחרת.
ההשפעה של חלקם יכולה להיות ארוכת טווח ומשמעותית מאוד.

כשאני חושב על "ימים חשובים במיוחד",
מעניינים אותי בעיקר אירועים שהם בשליטתנו או בהשפעתנו, ולא אלו הנגזרים עלינו.
פחות מענין אותי לעסוק במקרים של עץ הנופל על רכב, מכת ברק, זכייה בלוטו,
או העלאת ריבית על ידי נגיד בנק ישראל שמגדילה מאוד את החזר המשכנתא שלנו,
כיון שגם אם יש לאירועים הללו השפעה עצומה על חיינו, יכולת ההשפעה שלנו עליהם מצומצמת.

ברוח הזו, אינני בטוח איך יתפתחו הרפורמה המשפטית, האלימות והפיגועים.
חשוב לי לקחת אחריות, למקד את תשומת ליבי ואת האנרגיה שלי במה שאני יכול לעשות,
ובדרך שבה אני יכול לתרום ולהשפיע על סביבתי, בנושאים הללו ובנושאים אחרים.

רבים מ"הימים החשובים במיוחד" אינם קורים לנו אלא נוצרים על ידינו.
אני מאמין בכל ליבי שביכולתנו להפוך ימים "רגילים" ל"ימים חשובים במיוחד",
באמצעות אמירות, בחירות ופעולות שאנו יוזמים,
ובאמצעות תגובות שלנו לדברים המתרחשים סביבנו.

מה דעתכם..?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את זה..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על תקווה

ג'ואנה מייסי היא סופרת, מנחת סדנאות ואקטיביסטית העוסקת רבות בנושאים של שינויים מורכבים, סבל וחמלה.

בספרה Active Hope היא מבחינה בין שתי משמעויות שונות שניתן לייחס למילה "תקווה".

המשמעות הראשונה – Hopefulness – תקווה, אמונה וביטחון שתוצאה מסוימת שאנו מצפים לה תתרחש.
האמונה והביטחון הללו מגבירים בנו את המוטיבציה ומעודדים אותנו לפעול.
אם אנו זקוקים לסוג כזה של תקווה לפני שאנו מתמסרים לפעולה או למאמץ כלשהו,
מה יקרה במצבים בהם אנו מעריכים שיש סיכוי נמוך בלבד (אם בכלל) לכך שהתוצאה שאנו מצפים לה תתרחש?

המשמעות השנייה – Desire – רצון עז שמשהו מסוים יקרה.
תקווה מהסוג הזה מגיעה עם מוכנות להיות במסע בכיוון רצוי,
גם כשאיננו בטוחים אם זה אפשרי או עד כמה הסיכויים לכך גבוהים.
במסע שכזה אנו מוכנים להתמסר לתהליך ולפעולות שחשובים לנו,
בלי קשר למידת האמונה או הביטחון שלנו שאכן נגיע לתוצאה המקווה.

מצד אחד חשוב לא לטמון את הראש בחול או לייפות את המציאות יותר מכפי שהיא,
ומצד שני חשוב לא להיכנס לאוירת ייאוש או סוף העולם.
חשוב לשלב אמונה שיהיה בסדר בסופו של דבר (גם כשאנחנו לא בטוחים מה זה אומר בדיוק)
עם לקיחת אחריות והתמודדות פרואקטיבית בנחישות, בהתמדה ובאומץ עם כל מה שמגיע.

**
מייסי מבחינה בספרה בין תקווה פאסיבית לתקווה פעילה:

תקווה פאסיבית משמעה לחכות שנסיבות חיצוניות יסתדרו או שנרגיש מספיק תקווה שתניע אותנו לפעולה.

תקווה פעילה לעומת זאת משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו.

ניתן להתייחס לתקווה פעילה כאל תרגול מתמשך (בדומה ליוגה, ריקוד או נגינה),
ולא כאל משהו שיש לנו או אין לנו אותו.

תקווה פעילה ניתן לתרגל בכל מצב.
בכדי לעשות זאת נדרש תהליך בן שלושה שלבים עיקריים:
ראשית, אנו מתבוננים במבט בהיר על המציאות.
שנית, אנו מזהים כיוון שאליו נרצה שדברים ינועו, או ערכים חשובים עבורנו שאנו רוצים להביא לידי ביטוי.
ושלישית, אנו נוקטים צעדים בכדי להזיז את עצמנו או את מצבנו בכיוון זה.

**
ברוח המילים של ג'ואנה מייסי, חשוב להתמקד במעגלי השליטה וההשפעה שלנו,
ולא לבזבז או לאבד אנרגיה על מעגלי שיפוטיות ודאגה שלא תורמים לנו ומחלישים אותנו.

קל לומר, אבל איך עושים זאת בפועל?

שאלת מפתח שחשוב מאוד לשאול ושעוזרת לנו להתמקד במעגלי ההשפעה שלנו היא:

מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?

השאלה זו מכילה ארבע הנחות יסוד חשובות:
א. אפשר לעשות משהו שיתרום.
ב. אני יכול/ה לעשות את הדבר הזה.
ג. העשייה שלי משנה ומשפיעה.
ד. ניתן לעשות את זה עכשיו.

השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו משפיעות על החשיבה, הרגשות, ההחלטות והפעולות שלנו.
חשוב להבין ולזכור שיש לנו אחריות מלאה למחשבות-רגשות-מילים-החלטות-פעולות שלנו.
אנחנו יכולים להרבות טוב או להרבות רע.
אין לנו שליטה על המצב או על מה שקורה ויש לנו השפעה עצומה על מה אנחנו עושים עם מה שקורה.

**
עפ"י ג'ואנה מייסי, נדרשים שלושה סוגי תנועות על מנת לחולל שינוי בעולם מורכב:

א. פעולות מניעה או האטה – תנועות שמטרתן לעצור התדרדרות או להאט התקדמות בכיוון שמגביר סבל ומחריף את הבעיה.

ב. שינויים מבנים ומערכתיים – תנועות שמטרתן ליצור בעולם תהליכים, ארגונים וצורות התנהלות ברוח השינוי שאנו רוצים לחולל.

ג. שינויים תודעתיים – תנועות שמטרתן לסייע לנו לשנות את תפיסותינו לגבי העולם, שככל הנראה עומדות בבסיס הבעיות שאנו חווים.

כל שלושת הסוגים הללו נדרשים על מנת לחולל שינוי מורכב בעולם.
אנשים שונים נמשכים לסוגי תנועות שונים.
כשאתם שואלים את עצמכם "מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?",
כנראה שתמצאו עצמכם נמשכים או מתחברים במיוחד לאחת ואולי לשתיים מתוך שלוש התנועות הללו.

**
אני רוצה לסיים בשלושה שיתופים אישיים על תקווה שחיים בי כרגע:

1.
במהלך השבוע קיבלתי מייל ממספר אנשים שביקשו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
עפ"י כתובות המייל הערכתי שמי שפנו אלי הם בסבירות גבוהה חרדים,
ומכיון שכולם פנו אלי פחות או יותר באותו זמן, ניחשתי שהם קיבלו המלצה ממישהו.
הדבר עורר את סקרנותי ושאלתי אותם לגבי הזה.
מסתבר שמנטור חרדי בשם אהרון זילבר ממליץ עלי ומעודד את המשתתפים בקורסים שלו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
הגילוי הזה חימם את ליבי ושימח אותי מאוד.
מנטור חרדי, המסייע למאות חרדים להתפתח עסקית וכלכלית, ממליץ על כותב חילוני.
כשאנחנו פוגשים זה את זה בצורה ישירה, מכירים אישית ומתחברים זה לזה,
אנחנו פחות מושפעים מגורמים בעלי עניין כאלו ואחרים.

2.
לאחרונה פיתחתי לעצמי מנהג חדש.
בימי שישי בבוקר, כשאני מבקר בספרייה העירונית בכפר סבא,
אני לוקח לעצמי כמה דקות ומעלעל בעיתוני יום שישי שמונחים שם.
מסקרן אותי במיוחד לקרוא את "הארץ" ו"מקור ראשון",
שמייצגים עבורי עיתונים איכותיים בעלי דעות או נטייות פוליטיות שונות.
הדגש פה הוא גם על איכות וגם על שונות.
יש בי כמיהה להבין לעומק איך מישהו שחושב שונה ממני רואה את המצב ומה גורם לו לראות ולחשוב כך.
הבוקר, לאחר שקראתי מספר כתבות ב"מקור ראשון", שמתי לב שהאנרגיה שלי עולה ושמצב הרוח שלי משתפר.
בין היתר מצאתי בכתבות הללו קולות מאוזנים, מגוון נקודות מבט, נימוקים שונים שאינם ברוח מתלהמת,
וקריאות ליצירת שינוי בדרך של הידברות תוך גילוי אחריות ושיקול דעת.

3.
אם יש משהו ברעיון של מפגש אישי עם אנשים במעגלים חברתיים-פוליטייים שונים משלכם,
רצון להכיר לעומק נקודות מבט אחרות, וכמיהה להיות חלק משינוי מיטיב של חיבור והידברות,
אני ממליץ לכם לבקר באתר של הרבעון הרביעי ולהירשם לאחד הסמינרים הקרובים שלהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על צמיחה אישית וארגונית + שתי המלצות

הבמבוק הסיני הינו עץ מיוחד במינו.
מרגע ששותלים אותו יש להשקותו בכל יום.
במשך חמש השנים הראשונות לא רואים דבר. לכאורה לא מתרחשת כל צמיחה.
מאוד מפתה להפסיק להשקות במצב כזה, לחשוב שמשהו לא בסדר, לשנות כיוון או סתם להתייאש.
ואז קורה דבר מדהים: ברגע מסוים מתחילה צמיחה מטורפת.
תוך שישה שבועות מזנק העץ לגובה של 30-35 מטרים.
בתוך ימים ספורים הוא "עוקף" את כל העצים סביבו שבמשך שנים הסתכלו עליו מלמעלה.
אנשים מסוימים יתארו זאת כצמיחת שיא במהלך שישה שבועות בלבד. כהצלחה בן לילה.
אחרים יבינו את התהליך העמוק והעקבי שמתרחש מתחת לפני השטח..
התשתית הנסתרת שנבנתה במשך שנים היא זו שמאפשרת את הצמיחה המהירה והמיוחדת הזו.

**
בהקבלה אנושית וארגונית, בכדי שצמיחה משמעותית תתרחש צריכים להתקיים שני דברים:

הראשון –
השקעה עקבית ומשמעותית בבניית תשתית ובצמיחה פנימית שפחות נראית על פני השטח.
יום יום, לפעמים לאורך שנים.
אני אוהב את הציטוט (מקור לא ידוע) שלפיו:
"אם ביצה נשברת על ידי כוח חיצוני, החיים מסתיימים.
אם היא נשברת על ידי כוח פנימי, חיים מתחילים.
דברים מדהימים מתחילים מבפנים."

ניסיון לצמוח לגובה ללא תשתית פנימית יציבה מועד לכישלון.

השני –
מוכנות לצאת אל פני השטח ולצמוח גם חיצונית.
לנסוק לגובה. להופיע במלוא הדרו.
יש משהו שיכול להיות מרתיע ב"לצאת לעולם".
מרתיע עד כדי כך שרבים מוותרים עליו וממשיכים לצמוח בעיקר פנימית:
עוד הכשרה, עוד תהליך מודעות עמוק, עוד קורס.
"בניית תשתית" בלתי נגמרת עלולה להיות סוג של בריחה ממימוש פוטנציאל,
או הימנעות מהתמודדות ומביטוי עצמי בעולם ועם אנשים.

**
מספר שאלות למחשבה, עבורכם ו/או עבור הארגון שלכם:
– עד כמה אתם מאוזנים בין צמיחה פנימית לבין יציאה לעולם?
– האם זה זמן לבניית תשתית או לפריצה אל פני השטח?
– מה זה "30 המטרים" שלכם ובאיזה "גובה" אתם עכשיו?
– איך צמחתם השבוע?

**
הפעם הראשונה שכתבתי על עץ הבמבוק הסיני היתה לפני כשמונה שנים,
במסגרת סדרת "עשרים המסרים" שיצרתי.
כל אחד מהמסרים בסדרה הזו מוקדש לנושא מסוים (לדוגמא: "צמיחה"),
ומכיל סיפור או ציטוט מרגשים ומעוררי השראה.
בנוסף, כל מסר מוקדש בהכרת תודה אישית לאדם מסוים שהשפיע רבות על חיי,
ושמייצג עבורי דוגמא עוצמתית לנושא המסר.

את המסר המלא על "צמיחה" (כולל הכרת תודה לאדם יקר במיוחד) אתם מוזמנים לקרוא כאן
בנוסף, ניתן להירשם לסדרת "עשרים המסרים" ולקבל בכל שבוע מסר הממוקד בנושא אחר. 

**
הזמנה מומלצת לסיום:

השבוע זכיתי להשתתף בשיחה יוצאת דופן עם דנה, ברוך וקרן בנושא התמקדות, יזמות וחשיבה ארגונית.
דנה גניהר היא זו שפתחה בפני את הצוהר לעולם ההתמקדות (Focusing) לפני כחמש עשרה שנים,
וההשפעה שלה על חיי עצומה.
את ברוך זכיתי לפגוש לראשונה בשנה שעברה במהלך קורס מתמשך בשם "חשיבה מעבר לקצה" שדנה והוא הנחו ושהיה משמעותי מאוד עבורי.
קרן שביט היא יזמית מעוררת השראה ופורצת דרך, בעלת יכולות יוצאות דופן.
לשמחתי הרבה אנחנו חברים כבר שני עשורים או יותר, שותפים בהרבה מאוד מעגלים וחוויות.

במהלך השיחה נגענו בנקודות שונות הקשורות לארגונים, בני אדם, התפתחות, הקשבה והשפעה.
כמו תמיד השיח עם דנה, ברוך וקרן מאוד חי, ערני וקשוב,
לפעמים מפתיע, כזה שעולים ומתגלים בו דברים חדשים ורעננים.

באופן אישי, נהניתי מאוד גם מהשיחה עצמה, וגם מלהקשיב להקלטה לאחר השיחה.
אני מרגיש ממש בר-מזל שקרן, ברוך ודנה נוכחים בחיי.

אם יש לכם פייסבוק תוכלו לצפות בשיחה המוקלטת בקישור הזה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שני סיפורים והרבה שאלות

אדם טייל על חוף הים כשלפתע הבחין בילד מתכופף,
אוסף במהירות דברים קטנים מהחול ומשליך אותם בעדינות אל תוך הים.
הוא ניגש אל הילד ושאל: "איש צעיר, מה אתה עושה?"
ענה הילד: "זורק כוכבי ים בחזרה אל המים.
השמש נמצאת כבר גבוה בשמיים ועוד מעט הגאות תסתיים.
אם לא אזרוק אותם חזרה הם ימותו."

"ילד חביב," אמר האיש,
"שמת לב כמה גדול החוף שכאן?
האם אתה מתאר לעצמך כמה אלפי כוכבים נמצאים לאורכו?
האם אתה חושב שמה שאתה עושה באמת משנה משהו למישהו?"

חשב הילד לרגע, הרים כוכב ים נוסף, השליכו למים ואמר:
"כן. זה משנה לכוכב הזה."

**
בסיפור על הילד וכוכבי הים (מקור הסיפור לא ידוע),
הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
האדם המבוגר מיואש וסקפטי, אך הילד ממשיך בשלו.
הסיפור מדגיש את ההשפעה העצומה שיכולה להיות לאדם אחד, לכל אחד מאתנו.

"המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
יש בתפיסה-אמונה הזו משהו מחזק שנותן הרבה כוח ותקווה.
אנחנו לא יכולים לעשות הכול, אבל אנחנו יכולים לעשות משהו.
והמשהו הזה הוא הרבה, לפעמים אפילו עולם ומלואו.

**
ומה אם זה באמת לא מספיק?
מה אם עזרה מקומית לאדם אחד, אמנם עוזרת לאותו אדם,
אך אינה מספיקה ברמה המערכתית,
ובכך למעשה עלולה להזיק, כי כשאנחנו מתמקדים בעזרה מקומית,
אנחנו נמנעים מטיפול בשורש הבעיה או בשינוי המערכת?

על פי סיפור אחר, אדם הולך לצד נהר כשלפתע הוא רואה מישהו שעומד לטבוע מנופף בידיו וקורא לעזרה.
מבלי להסס הוא קופץ למים, שוחה לעברו, תופס בידיו ומחלץ אותו לעבר הגדה.
האדם שחולץ מודה לו בהתרגשות וממשיך לדרכו.
המחלץ מתמלא בתחושת משמעות ומרגיש סיפוק עצום.
הוא ממשיך ללכת לאורך שפת הנהר כשלפתע הוא רואה אדם נוסף שעומד לטבוע.
מבלי להסס, הוא קופץ שוב למים, ומציל גם אותו.
מעניין ששני אנשים היו על סף טביעה בזמן כל-כך קצר הוא חושב לעצמו.
כשזה קורה בפעם השלישית הרביעית, המחלץ כבר ממש עייף.
הוא לא בטוח כמה זמן יחזיק מעמד ואין לו מושג מדוע כל-כך הרבה אנשים מוצאים עצמם על סף טביעה בנהר.
כשהוא מביט קדימה במעלה השביל הוא מזהה גשר קטן וצר שאנשים נופלים ממנו למים.
הוא רץ לכיוון הגשר, בונה מעקה בטיחות, ובכך מונע נפילות נוספות.
מאותו רגע אף אחד לא נופל ואין את מי להציל.
במקום להציל כל טובע וטובע הוא זיהה את שורש הבעיה ונתן לה פתרון מערכתי.

**
הסיפור הראשון קורא ללקיחת אחריות אישית ומזכיר שלכל אחד מאיתנו יש השפעה עצומה.
גם אם איננו יכולים לשנות הכול, אנחנו יכולים לשנות הרבה.
מה שאנו עושים משפיע ומשנה.

הסיפור השני קורא לחשיבות של טיפול בשורש הבעיה ולא בסימפטומים שלה.
במקום להציל שוב ושוב אנשים שנקלעו למצב קשה,
עדיף לטפל בגורמים שהובילו למצב הזה ובכך למנוע מאנשים נוספים להגיע לאותו מצב.
במקום לטפל נקודתית בבעיות שחוזרות על עצמן, עדיף להשקיע מאמצים בשינוי מערכתי.

**
בתקופה הנוכחית אנחנו משופעים בבעיות מערכתיות מורכבות המשפיעות על בני אדם רבים.
לדוגמא: אקלים, יוקר מחיה, חינוך, בריאות, קיטוב, אלימות, טרור, שטחים-התיישבות.

השבוע, כשנזכרתי בשני הסיפורים הללו, עלו לי מספר שאלות ותהיות:

– איך יודעים מתי נכון להתמקד בהצלת כוכב בודד גם אם איננו יכולים להציל את כולם,
ומתי עדיף להניח לכוכבים ולהתמקד בפתרון מערכתי כולל,
גם כשלא בטוח שנצליח, או שייקח זמן רב עד שנראה השפעה כלשהי?

– האם מספיק להוות דוגמא אישית בהתנהלות שלנו ("היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"),
ובכך להשפיע על סביבתנו הקרובה, או שעלינו להפנות חלק מהמשאבים שלנו לשינוי מערכתי רחב ומורכב יותר?

– איך שומרים על עצמנו מהצפה, שחיקה או איבוד רגישות,
כשנחשפים שוב ושוב למצוקה של הרבה "כוכבי-ים" ואנשים שאיננו יכולים לעזור להם?

– האם הילד בסיפור על כוכבי הים יחזיק באותה רגישות, אופטימיות ונחישות גם לאחר הכוכב המאה?

– יכול להיות שהמבוגר הסקפטי היה פעם ילד שבאיזשהו שלב נשחק והתייאש?

– האם כשאנו מתמקדים בסביבתנו הקרובה (משפחה, ארגון, קהילה) אנו באמת מצילים עולם ומלואו ותורמים לשינוי עצום,
או שזה רק סיפור המאפשר לנו להישאר במרחב נוח ובר-עיכול, לחוש סיפוק ומשמעות,
כשלמעשה אנו נמנעים מלקיחת אחריות גדולה יותר?

איפה אתם?
מה עולה לכם כשאתם קוראים את המילים הללו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר