תגית: השפעה

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים,
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים".
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

"לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד-ו"וניקים.
אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם.
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה,
מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי,
כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם,
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

**
הסיפור המקסים על ל"ו הצדיקים הועתק מהספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
ספריה של רחל נעמי רמן ("ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח") נוגעים בי כל פעם מחדש,
מרגשים אותי ומעוררים בי השראה, ענווה, תקווה והכרת תודה.
אני חוזר אליהם שוב ושוב ומרבה לצטט מהם.
אם טרם קראתם אותם אני ממש ממליץ לכם לחפש אותם בספרייה או בחנות הספרים הקרובה אליכם.

**
ציטטתי את הסיפור הזה לראשונה לפני למעלה משמונה שנים ואני חוזר אליו עכשיו.

מנקודת מבט תהליכית-חינוכית אני מוצא פה דוגמא למהלך מרתק,
שבו סב קבליסט חכם יושב עם נכדתו בת השבע (כיום בת 84, סופרת ורופאה אונקולגית מוערכת),
מספר לה סיפור קצר, שחודר עמוק, נחקק בה ומעצב את תפיסתה בנוגע לאנשים ולעולם.
מפגש אחד שמייצר השפעה אינסופית.

בפרשנות שלי ל"ו הצדיקים אינם גיבורי-על מושלמים.
תפקידם אינו לשנות את העולם, לתקן אנשים אחרים, או להציל את המדינה שלהם.
הם אנושיים ותפקידם לראות את מי שסביבם ואת עצמם.
וכשהם יצליחו לעשות, אולי, הם גם ישנו את העולם או יצילו אותו.

יש משהו גאוני ורב-עוצמה ברעיון שלא ניתן למצוא את ל"ו הצדיקים,
ושכל מי שאנו פוגשים, כולל אנו עצמנו יכול להיות אחד מהם.

– יכול להיות שפגשת היום את אחד מל"ו הצדיקים ואפילו לא ידעת?
– אולי זו הקופאית שיושבת מולך בסופר כעת, הנהג שתקוע לצדך בפקק, או קולגה לעבודה?
– יש מצב שזה אחד מילדיך? בן או בת הזוג שלך?
– ואולי זו בכלל את? או אתה?

הצורה שבה אנו מסתכלים על מצב מסוים משנה את המצב.
הדרך שבה אנו מסתכלים על אדם מסוים משנה את האדם.
ובשני המקרים היא משנה גם משהו בתוכנו.

אני מאחל לעצמי ולכם להיות מסוגלים לראות אנשים סביבנו ואת עצמנו כמועמדים פוטנציאליים לל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1991 יצא לאקרנים סרט בכיכובם של מריל סטריפ ואלברט ברוקס ששמו Defending Your Life.
בתרגום לעברית הוא נקרא "נחיה ונאהב" (תודה לדורית יעקובי שבזכותה נחשפתי לסרט הזה).
הסרט הדמיוני-קומי-רומנטי מתאר את מה שקורה לנו לאחר שאנו מתים.
הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא שלאחר מותנו אנו מגיעים למרכז הערכה בשם Judgement City,
שבו אנו זוכים לראות כל אירועי חיינו ולסקור את ההחלטות שקיבלנו ואת הפעולות שעשינו.
אם עמדנו במשימת החיים על פני כדור הארץ בהצלחה, אנו ממשיכים הלאה למקום מתקדם יותר,
ואם נכשלנו או לא היינו טובים מספיק, אנו נשלחים חזרה לפרק חיים חדש ולהזדמנות נוספת.

**
המדד העיקרי להצלחה ולכישלון עפ"י הסרט הוא עד כמה פעלנו מתוך פחד ונתנו לו לעצור ולהגביל אותנו.
באחת הסצנות רואים את גיבור הסרט משוחח עם אשתו בנוגע להעלאת שכר שהוא רוצה לבקש מהבוס שלו,
ומתעקש על מינימום מסוים שהוא לא מוכן לרדת ממנו.
רגע לאחר מכן רואים אותו בשיחה עם הבוס המציע לו הרבה פחות.
תוך עשירית שנייה, מבלי למצמץ או להתמקח, גיבור הסרט מקבל את ההצעה ולוחץ את ידו של המנהל.
"למה הסכמת להתפשר?" שואלים אותו המעריכים שמלווים אותו בתהליך הסקירה שלאחר המוות.
"קיבלתי סכום גבוה מספיק וכסף זה לא הכול בחיים" הוא עונה.
"נכון", הם אומרים, "אבל העניין המרכזי פה הוא פחד ולא כסף."

**
מוצא חן בעיניי את הרעיון שמטרתה המרכזית של סקירת והערכת החיים,
אינה לקבוע אם מגיע לנו פרס או עונש, גן-עדן או גיהנום,
אלא לעזור לנו להבין עד כמה הצלחנו ואז לאפשר לנו להתקדם הלאה או לנסות שוב.

שם הסרט הוא Defending Your Life – "להגן על חייך" – כיוון שעל פי התסריט,
אנשים מגנים על בחירותיהם בפני חבר שופטים (אלוהים?),
המקבלים את ההחלטה הסופית בנוגע להמשך הדרך.
הרעיון שאני יותר מתחבר אליו הוא של התבוננות עצמית וסמכות פנימית.
כשאנחנו מבינים מה חשוב לנו ועל פי אילו ערכים אנו רוצים לחיות,
יש לנו את האפשרות להעריך את חיינו ואת הדרך שבה אנו מתנהלים.

**
הסרט מגדיר הצלחה או כישלון בעיקר בהיבט של פחד, אך זה לא חייב להיות כך.
אותי למשל, מעניין הנושא של "להרבות טוב" ו-"להרבות רע":
האם האדוות שאנו מייצרים בעזרת המחשבות, המילים והפעולות שלנו יותר תורמות או יותר מזיקות?
יכול להיות מרתק להסתכל אחורה ולצפות בכל ההשלכות הישירות והעקיפות של ההחלטות והפעולות שלנו –
השלכות על משפחתינו, על אנשים סביבנו, על החברה שאנו חלק ממנה ועל כדור הארץ.

תחשבו איך זה היה אם היינו יכולים לצפות בסרט חיינו:
איזה מרגש היה לראות ולחוות את כל ההשפעות המיטיבות שהיו לנו על סביבתנו,
ובאופן דומה כמה עצוב וכואב היה להתבונן ולהרגיש את מכלול ההשפעות השליליות שעוררנו לאורך חיינו.

אנחנו מודעים רק לחלק קטן של ההשפעות המיטיבות והמזיקות שלנו,
ואין לי ספק שמודעות גבוהה ורחבה יותר בנוגע להשלכות מעשינו, היתה משפיעה מאוד על ההתנהלות שלנו.

**
אין לי מושג מה קורה אחרי שמתים, והרבה יותר מעניין אותי מה קורה בזמן שחיים.

לא צריך לחכות לסוף החיים בכדי להתבונן בחיינו ובהשלכות מעשינו.
אפשר לעשות את חשבון הנפש הזה גם בסוף השבוע או בסוף היום,
ובכך לפתח את יכולתנו להגיב בזמן אמת, לכוונן ולדייק את עצמנו.

הנה שני דברים שניתן לעשות בכדי להגביר מודעות, לקחת אחריות ולכוונן את חיינו תוך כדי תנועה:

1.
לעצור בסוף מפגש, יום, או שבוע, להתבונן במכלול החלטותינו ופעולותינו,
ולשאול את עצמנו שתי שאלות ממוקדות:

א. איפה ואיך הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לחגוג את זה ולהנות מזה.

ב. איפה ואיך לא הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו ? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לתת מקום לקושי ולכאב, לחשוב מה אנו רוצים לשנות בעתיד ולנסות ליישם.
חשוב שהבדיקה הזו תעשה ממקום של ניסיון להבין, ללמוד ולהשתפר ולא באנרגיה של שיפוט והאשמה עצמית.

2.
לפתח הרגל של הכרת תודה, לאנשים שמשפיעים או שהשפיעו על חיינו.
כשאנחנו משתפים אותם בדרך שבה הם תרמו לחיינו,
אנו עוזרים להם לראות משהו שאולי הם לא היו מודעים אליו,
ובכך תורמים ומשפיעים על החיים שלהם.

===
המלצות אישיות לסיום:

מה אני קורא?
– ספר: "הבחירה" – מאת ד"ר אדית אווה אגר – "אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח"
– ספר: "אימפקט" מאת סר רונלד כהן – "לעצב מחדש את הקפיטליזם: רווח כלכלי לצד רווח חברתי וסביבתי"
– ספר "הרגלים אטומיים" – מאת ג'יימס קליר
(לחלק מהספרים ניתן להקשיב בעברית באפלקיציית e-vrit, לכולם ניתן להקשיב באנגלית ב- audible)

למה אני מקשיב?
– פודקאסט "חצי שעה של השראה" – סר רונלד כהן – תעשה טוב לעולם ותרוויח יותר
– פודקאסט "שיר אחד" – אנא, אנא, אנא – סיפור מדהים על לאונרד כהן.
– פודקאסט "ים ומלואו" – אופיר מימון – איך גיליתי מה באמת חשוב בחיים?
– פודקאסט "המרקרים" – ענקיות הטכנולוגיה פועלות להחניק ולעצור חדשנות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בראש השנה הקודם, בדיוק לפני שנה, הנחיתי תהליך בן ארבעה מפגשים ליצירת חזון אישי הוליסטי.

את המפגש הראשון בסדרה פתחתי במילים הבאות:

"לפעולה ולתהליך שאנחנו הולכים לעשות עכשיו יש פוטנציאל אינסופי שלא ניתן לכמת אותו,
אין דרך לדעת באמת כמה ואיך הוא משפיע, ובענווה אגיד שאולי גם לא יקרה ממנו כלום.
יכול להיות שלחלק מהמשתתפים זה יהיה בעל ערך עצום וישפיע מאוד חייהם ולחלק לא.
אבל הפוטנציאל קיים וראיתי אותו קורה כבר לא מעט פעמים, בתהליכים שעשיתי ושיצא לי להשתתף בהם או להוביל אותם.
כוונת התהליך היא לסייע לכם ליצור חזון אישי הוליסטי משמעותי ומיטיב שישפיע על ההווה והעתיד שלכם.

למילים יש משמעות:

ליצור – 
לא באתם רק להקשיב לי אלא בעיקר לעבוד.
ייתכן שדרך ההקשבה יתחדדו דברים אבל המהות האמיתית היא עבודה ויצירת חזון.

חזון – 
זו מילה שיכולה להיות טיפה מפוצצת, לפעמים לעוסה מידי.
אפשר להחליף אותה ב"תמונת מציאות רצויה", איזה חיים אתם רוצים לעצמכם.

אישי – 
זה צריך להיות משהו שנוגע בכם, משמעותי עבורכם, מעורר בכם רגש ורצון לפעולה.
אין לזה כללים קשיחים או פורמט קבוע.
אציע בהמשך כמה טיפים שיכולים לסיים, אך זה יכול להיות שונה מאוד בין אדם לאדם.
המבחן החשוב הוא מה זה מעורר בכם ואיך זה משפיע עליכם.

הוליסטי – 
נוגע במכלול מימדי החיים החשובים.
יצא לי להוביל ולהשתתף בתהליכים המנסים לפצח תחום מסוים, למשל: חזון עסקי, משפחתי, או זוגי.
חלק מהאתגר הוא שהחיים שלנו הם בכל המימדים בעת ובעונה אחת,
וחלק מהמורכבות והחוכמה היא להתקדם ולהקדיש תשומת לב לכל מימדי החיים החשובים עבורנו.

הווה ועתיד – 
בתפיסת העולם המערבית שכולנו כנראה חלק ממנה בצורה זו או אחרת, יש "עכשיו" ויש "אחר כך" –
תפיסת הזמן היא טורית.
אני מאמין שלא תמיד ניתן לעשות הפרדות בין הווה לעתיד.
יצירת תמונת עתיד משפיעה על היום יום שלנו, והיום יום שלנו משפיע על העתיד שלנו."

**
המקום שאנו נמצאים בו כרגע הוא תוצר של מכלול החלטות ופעולות העבר שלנו.
על בסיס אותו רעיון, העתיד שלנו נוצר עכשיו, באמצעות ההחלטות והפעולות שאנו מקבלים ועושים היום.
לכן, כשאנחנו מחדדים לעצמנו את תמונת העתיד הרצויה, זה משפיע על ההתנהלות שלנו בהווה.

אחד המשתתפים בסדנה הקודמת היטיב להדגים את הדרך שבה התהליך הזה עובד:
"כשחידדתי לעצמי תמונת עתיד של איזה אבא אני רוצה להיות לילדיי,
זה השפיע מייד על הצורה שבה הקראתי להם סיפור אתמול בלילה,
ועל האינטראקציה שנוצרה בינינו בזכות זה." 

**
שלוש פעמים בשנה אני אוהב להקדיש זמן להתבוננות רפלקטיבית אחורה ולמחשבה ותכנון קדימה:
ראש השנה העברי, ראש השנה הלועזי ויום ההולדת שלי.
אני מוצא את התהליכים הללו משמעותיים מאוד עבורי, וממש נהנה לעבור ולהעביר אותם.
זה מתחבר לי לאמונות מרכזיות שלפיהן אנחנו יוצרים ומעצבים את חיינו.
יש לנו אחריות ומה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.

אם הנושא הזה מעורר בכם סקרנות, התרגשות או חיבור,
אתם מוזמנים לצפות בהקלטת החלק הראשון מהמפגש הראשון בסדרת החזון האישי ההוליסטי.

קיבלתם תיאבון?
מתחשק לכם ליצור לעצמכם חזון אישי הוליסטי משלכם?

תוכלו לקבל גישה לכל ההקלטות והמצגות, הכוללות שלל דוגמאות, תרגילים והכוונות,
ובנוסף להשתתף במפגש זום בהנחייתי הכולל דגשים, טיפים ומענה על שאלות.
כל זאת בתשלום של 500 ₪.

מוזמנים להיות איתי בקשר במייל חוזר, במידה וזה רלוונטי עבורכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע צפיתי בסרטון יוטיוב קצר שצולם במהלך כנס בנושא הצלילה בנחל הקישון המזוהם:
עשר דקות שבהן עמי איילון, מפקד חיל הים לשעבר, מתייחס לפרשה הטראגית והחשובה הזו.

בדבריו של עמי איילון יש התייחסות לשלושה אנשים מרכזיים, כל אחד מהם מנהיג אמיץ ובעל השפעה אדירה:

א. עמי איילון – שבין היתר היה מפקד חיל הים ושיחסו לנושא הקישון השתנה עם השנים.
ב. השופט מאיר שמגר – שעמד בראש הועדה והשפיע רבות על התפתחות הפרשה והשיח הציבורי.
ג. יובל תמיר – לוחם השייטת, שהוביל באומץ ובנחישות תוך כדי התמודדות עם מחלתו, את המאבק להכרה בנפגעי הקישון ובמשפחותיהם.

מספר ציטוטים מתוך הקטע:

"לקינו בעיוורון צבאי."

"היינו ממוקדי מטרה יותר מדי, ולא הבנו, כפי שאנו מבינים כיום, את מושג האחריות ואת מושג הפיקוד."

"התנהלנו בלי להבחין בין עיקר לטפל."

עפ"י עמי איילון אלו מילותיו של השופט שמגר בשפה פשוטה:

"אל תבלבלו לי את המוח עם תיאוריות מדעיות. אני יודע כמוכם שהמדע לא יודע הכול.
עד שתוכיחו את הקשר הישיר בין סיבה למסובב עוד רבים יכולים למות.
אל תנסו לנסח את הבעיה בצורה משפטית משום שעד שהמחוקק יחוקק את החוק יכולים לעבור עוד הרבה מאוד שנים."

באופן אישי היה לי מרתק להקשיב לעשר הדקות הללו.
הן עוררו בי מחשבות רבות בנושא מנהיגות, אחריות אישית ומערכתית, שינוי והשפעה, בעולם מורכב ורווי אינטרסים. 
מילותיו של השופט שמגר כפי שהן מוזכרות על ידי עמי איילון מרגשות במיוחד באנושיות ובחדות שלהן.

המלצה חמה: פנו לעצמכם עשר דקות וצפו בקטע החשוב הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תהיה בן אדם.
תהיה הגון.
אני אוהבת אותך.
אני מאמינה בך.
חשוב לעשות טוב בעולם.

איך זה לגדול בבית שבו אלו המילים שאתה שומע מאימך?
איך אתה מתפתח כאדם כשזה המסר והדוגמא האישית שאתה מקבל מהוריך?

**

הבוקר התחלתי לקרוא את ספרו של מיכאל ביטון – "אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי".
מיכאל ביטון הוא חבר כנסת מטעם מפלגת כחול לבן ובעבר כיהן במשך כשמונה שנים כראש מועצת ירוחם.
שמעתי על מיכאל ועל תרומתו העצומה לירוחם מספר פעמים בעבר, אך אף פעם לא התעמקתי בו ובסיפור שלו.

למרות שאנחנו בני גיל דומה, הסיפור של מיכאל שונה מאוד מהסיפור שלי:
הוריו יוצאי מרוקו, הוריי יוצאי רומניה.
הוא גדל בירוחם, אני גדלתי בכפר סבא.
למיכאל יש שמונה אחים ואחיות, לי יש אח אחד.
לאורך השנים מיכאל מתמקד בפעילות חברתית ופוליטית, אני עובד בעיקר במגזר העסקי.

לשמחתי, יש בינינו גם מספר דברים משותפים: גם אני שמעתי וחוויתי מהוריי מילים דומות לאלו המצוטטות למעלה ששמע מיכאל מהוריו. 

**
בשבוע שעבר קראתי את ספרה של יולי נובק – "מי את בכלל?".
יולי נובק שימשה במשך כחמש שנים כמנכ"לית עמותת "שוברים שתיקה".
בספרה היא משתפת באירועים, חוויות ומחשבות הן מתקופת פעילותה בעמותה והן מהשנים שלאחר מכן.

יש כאלו שעצם אזכור השם "שוברים שתיקה" מעורר בהם כעס גדול והתנגדות עצומה.
"הם מלכלכים על צה"ל בחו"ל" היא אחת האסוציאציות הראשונות שקופצת.
כשסיפרתי לבני משפחתי שאני קורא את הספר, התגובה הראשונה היתה: "למה?? הם בוגדים שפוגעים במדינה !"

למה באמת..?
למה לקרוא משהו שרחוק ממך, זר ואולי אפילו מנוגד למשהו שאתה מאמין בו?

כי בדרך כלל זה יותר מורכב ממה שנדמה לנו…

**
עשרות העמודים הראשונים שהספקתי לקרוא עד כה בספרו של מיכאל ביטון מרתקים ומרגשים אותי.
ספרה של יולי נובק, עורר בי הרבה מחשבות ותחושות.

הספרים הללו מהווים עבורי צוהר שבעזרתו אני נחשף למשהו שלא תמיד נגיש ביום-יום:
שילוב של מסע אישי ואנושי שונה משלי,
לצד פרספקטיבה מסוימת על המדינה ועל החברה הישראלית.
הקריאה מאפשרת לי להבין יותר לעומק מורכבות ושונות ומלמדת אותי דברים שלא הכרתי.

חשוב לזכור שהספרים הללו אף פעם אינם אובייקטיבים:
הם מתארים מציאות מסוימת (ולא את "ה-מציאות"),
נכתבים תמיד מתוך נקודת מבט סובייקטיבית,
ובדרך כלל מגיעים עם אג'נדה כזו או אחרת.

**
לפני כתיבת הפוסט הזה, עשיתי חיפוש קצר ברשת על מיכאל ביטון.
מצאתי כתבה טריה שפורסמה לאחרונה ושקיבלה מעל למאה וחמישים תגובות.
כחצי מהתגובות מפרגנות, אוהדות ותומכות, והחצי השני מלאות ביקורת והאשמות.

מתגובות וטוקבקים ברשתות החברתיות אפשר ללמוד מעט מאוד.
חבל על זמן הקריאה שלהן.

כשאדם כמו מיכאל ביטון כותב ש"אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי", אני רוצה להקשיב לו וללמוד ממנו.

איך מיכאל, טל אוחנה ראשת המועצה הנוכחית של ירוחם, רותם ידלין יו"ר המועצה האזורית גזר ועליזה בלוך ראשת העיר בית שמש,
מצליחים לפתח את הערים והעיירות שלהם וליצור קירבה בין תושביהן?
איך הם מצליחים להתמודד עם שחיתות, אלימות, מורכבות ומוגבלות משאבים ולחולל שינוי משמעותי ומיטיב?
האם אפשר ללמוד מזה משהו גם לערים אחרות, ואולי מעבר לכך?

בשונה ממני, קורא וצופה מהצד, הם חיים את זה ועובדים בזה ביום יום…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה סרט הקולנוע שאתם הכי אוהבים?
איזו סדרת טלויזיה אהובה עליכם במיוחד?

בדרך כלל כששואלים אותי "מה ה ___ (מאכל / ספר / שיר / …) שאתה הכי אוהב?", אני מתקשה לענות.
יש הרבה כאלו וקשה לבחור אחד ולמקם אותו מעל כולם.

במקרה של סרט קולנוע וסדרת טלויזיה יש לי תשובה די ברורה שאני מרגיש איתה בנוח.

בראש רשימת סרטי הקולנוע האהובים עלי ניצבים סדרת סרטי "הסנדק" בכיכובם של מרלון ברנדו ואל פאצ'ינו.
"בורגן" היא סדרת טלויזיה שאני ממש אוהב ושלאחרונה סיימתי לצפות בעונה הרביעית שלה – "הממשלה."

סרטי "הסנדק" מגוללים את סיפורה של משפחת קורליאונה, אחת מחמש המשפחות השולטות במאפיה הסיציליאנית של ניו יורק.
שתי דמויות מרכזיות שהסיפור מתמקד בהן, הן אב המשפחה הוא ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו),
ובנו הצעיר מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו) שלימים הופך להיות אב המשפחה.

סדרת הטלויזיה הדנית "בורגן", מתמקדת בסיפורה של בירגיטה ניבורג,
פוליטיקאית כריזמטית שנבחרת במפתיע לראשת ממשלת דנמרק.

מה הופך את ה"סנדק" ואת "בורגן" למושכים ומעניינים עבורי? למה אני כל-כך אוהב לצפות בהם?

מספר נקודות שאני יכול לחשוב עליהן:

א. הדמות המרכזית הניצבת בשניהם היא כריזמטית ואנושית, מתפתחת ומשתנה עם הזמן.

ב. "הסנדק" ו"בורגן" מתארים מציאות מורכבת שאין בה חלוקה ברורה ושטוחה לרעים וטובים, לצודקים וטועים.
הדמויות המרכזיות ניצבות בפני דילמות לא פשוטות שבדרך כלל אין להן תשובה "מושלמת".
לכל בחירה יש משמעויות ומחירים.

ג. הכוונות הטובות לא תמיד מספיקות ולא בהכרח מובילות למקום מיטיב או רצוי.
לדוגמא: "הסנדק" נפתח כשמייקל הבן הצעיר הוא גיבור מלחמה מעוטר הנחוש להתרחק מעסקי הפשע המשפחתיים.
בהמשך הוא הופך לראש המשפחה ומתוך רצון לשמור על המשפחה ועל העסקים, הוא מקבל מספר החלטות קשות.

ד. השילוב של קריירה, חיי משפחה וחברות מעסיק מאוד גם את מייקל וגם את בירגיטה.
ככל שהם מתקדמים הם למדים ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם",
ובתור אלו שעומדים בראש הארגון שלהם הם נדרשים לקבל החלטות לא פשוטות.

**
השילוב של אנושיות, מורכבות, קריירה, משפחה, מערכות יחסים, החלטות, השפעה ופעולות מרתק אותי.

בשנים האחרונות יש בי משיכה סקרנית להבנה מעמיקה של נושאים מורכבים ולהכרות עם נקודות מבט שונות.

רוב שעות עבודתי מוקדשות להבנת מורכבות ארגונית בקרב עובדים, צוותים ומנהלים,
ולהתמודדות עם קונפליקטים, דילמות וחיכוכים ברמה יומיומית.

בעולם פשוט, ברור מה כדאי לעשות, ופשוט צריך לעשות זאת.
בעולם היומיומי שאני פוגש, הדברים הרבה פחות ברורים ומוחלטים.
הדילמות אמיתיות והמורכבות גדולה. המשאבים מוגבלים והצרכים רבים.
נדירים המצבים שבהם יש הסכמה בנוגע למה צריך לעשות וכיצד כדאי להתקדם.

ככל שהעולם מורכב, אינטנסיבי ודינמי יותר, כך קשה יותר להצליח ולשגשג בו לאורך זמן.
התמקדות קצרת טווח יכולה להביא להצלחות מהירות ולנזק עתידי.
פעולה כוחנית-תחרותית חד צדדית יכולה להביא להישג מקומי ולייצר התנגדות בהמשך.

צוותים והנהלות המצליחים בעקביות לאורך שנים משלבים מספר מאפיינים חשובים:
יכולת אישית גבוהה של כל בעלי התפקידים המרכזיים, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות לטוב משותף.

**
שניים מהאירועים הבולטים שתפסו כותרות השבוע היו התפרקות הממשלה ושביתת המורים.

האתגרים שאנו מתמודדים איתם הופכים להיות מורכבים יותר ויותר.
אין פתרונות פשוטים ומידיים. .
משבר החינוך לא ייפתר אם רק יעלו את שכר המורים וגם לא אם רק יפרקו את ארגוני המורים.
המערכת הפוליטית לא תשתנה מן הקצה על קצה כשאירוע אחד יקרה, או כשמישהו מסוים יעזוב או יצטרף.
זה יותר מורכב מזה.

הלוואי שנגיע לימים שבהם המדינה תובל על ידי קבוצת מנהיגים
המשלבים יכולת אישית גבוהה, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות אמיתית לטוב משותף.

מאמינים שזה לא יקרה לעולם?
אני לא בטוח.
יכול להיות שזה יותר מורכב מזה..?
אולי אנחנו כבר בדרך.
אנחנו לא רואים ויודעים הכול.

השבוע 21.6 היה היום הכי ארוך בשנה.
ייקח זמן עד שנבחין בכך,
כיון שהימים עדיין ארוכים והקיץ לפנינו,
אבל המגמה כבר השתנתה.

**
קטנה לסיום:

השבוע הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
זו היתה שנה מלאה של לימודים פרונטליים, לאחר שנתיים "מופרעות".
התפללנו לזה בתחילת השנה.
קל לשכוח את זה השבוע עם כל העניינים שבכותרות,
או לקבל את זה כמובן מאליו ולהתמקד במה שעוד טעון שיפור.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יד ימין היא היד החזקה שלי.
כשאני כותב לעצמי "דפי בוקר", פותח מכסה של צנצנת עיקשת או מחליף נורה אני עושה זאת בעזרת ידי הימנית.
בשבוע שעבר הקדשתי זמן לטיפול בגינה וידי הימנית היא זו שגזמה במשך שעתיים ענפים ושיחים.
בעזרת ידי הימנית מילאתי לאורך השנים עשרות רבות של מחברות בהרהורים, רפלקציות ורעיונות.
ברמה מסוימת זו היד שעוזרת לי ליצור, לחשוב ולעבד.
אפשר לקרוא לה היד "העיקרית" שלי.
ידי השמאלית הרבה פחות פעילה מידי הימנית וחלוקת הנטל ביניהן אינה שוויונית.

לפני זמן מה דפקתי מסמרים על קורת עץ.
באחד הרגעים לא הייתי מרוכז, וידי הימנית שאחזה בפטיש חבטה באגודל ידי השמאלית במקום במסמר.
הכאב היה חד.
ידי השמאלית קפצה לאחור וידי הימנית בצורה אינסטינקטיבית הניחה את הפטיש וחיבקה את ידי השמאלית ברוך.

באותו רגע ידי השמאלית לא אמרה לידי הימנית: "פגעת בי ! תני לי את הפטיש, אני רוצה להחזיר לך כגמולך!"
וידי הימנית לא אמרה לידי השמאלית: "ראי איך אני מטפלת בך, את חייבת לי."
למרות ההבדלים ביניהן, ידי הימנית אינה מרגישה עליונות ולידי השמאלית אין תסביך נחיתות.

"חוכמת שתי הידיים" הוא רעיון שקראתי באחד מספריו של טיך נהאת האן המדגיש את עיקרון אי-ההבחנה (באנגלית Non-Discrimination).
מהות הרעיון היא שכולנו חלק משלם הגדול מאיתנו, מחוברים זה לזה ומשפיעים זה על זה.
למרות השונות ביניהן, ידיי הן חלק מגופי ולשתיהן יש תרומה וחלק בתפקודו התקין.
כבני אדם, בלי קשר לדעות הפוליטיות, לתרבות או ללאום שלנו, כולנו חלק מהאנושות.
כיצורים חיים, הכוללים גם צמחים ובעלים חיים, כולנו חלק מהפלנטה הזו.

**
התפיסה המנוגדת לתפיסת החיבוריות או "אי-ההבחנה" היא תפיסת "הנפרדות" שעל פיה אנחנו "הטובים-צודקים" והם "הרעים-טועים".
תפיסה זו עומדת פעמים רבות בבסיסם של קונפליקטים ומלחמות בקרב משפחות, ארגונים, תרבויות או מדינות.
מה היה קורה אם ידי השמאלית היתה מפרשת את פגיעת הפטיש בה כפגיעה מכוונת והיתה מחפשת צדק או נקמה?
איך זה היה משפיע על כל אחת מהן ועלי?
איפה עובר הגבול בין מה שהוא חלק ממני או "מהמשפחה שלי" לבין משהו שהוא מחוצה לי ומהווה איום עלי ועל מה שחשוב לי?
האם הגבול הוא הגוף שלי? קשר דם? דעות פוליטיות? שיוך ארגוני? דת? גבול מדיני?
מי קובע את הגבול הזה עבורי ועל פי מה הוא נקבע?

**
מטרת הפוסט הזה אינה לנפנף בסיסמאות חלולות או להטיף לשלום עולמי המנותק מהמציאות המורכבת שאנו חיים בה.
הלוואי והיו פתרונות מיידיים ופשוטים לאתגרים שאנו חווים.

מטרת הפוסט היא לעורר מודעות, לפתח סקרנות ולהניע אותנו להתבונן בעצמנו ובחשיבה שלנו.
אני מאמין בכל ליבי באחריות אישית ובהשפעה העצומה שיש למחשבות, אמירות ופעולות של כל אחד ואחת מאיתנו.
אם הנושא הזה מעניין אתכם, אולי תרצו לקרוא גם את "משפחה קטנה מדי" שכתבתי לפני כשנה, עם התפרצות אירועי האלימות בערים המעורבות.

**
המלצה חמה לסיום:

השבוע נחשפתי לסדרת פרקים מרתקת במסגרת הפודקאסט "מפלגת המחשבות" מבית אבי חי אשר מתמקד ברעיונות הגדולים של הפוליטיקה הישראלית.
בעונה השניה (החל מפרק #21), מתמקדים אפרת שפירא רוזנברג וד"ר מיכה גודמן בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובתפיסות הימין והשמאל.
הפרקים מנגישים בצורה בהירה, קולחת ומאוזנת את התפיסות האידיאולוגיות, החלומות, הפחדים והתהליכים המשמעותיים הקשורים לסכסוכים הללו.
בעולם שבו אנו "מופצצים" באינספור "רעשים" המתחרים על תשומת ליבנו, לפעמים תוך ניסיון להטות אותנו לכיוונים מסוימים,
אני מוצא בפרקים הללו עניין רב, ערך עצום ותרומה משמעותית להעמקת ההבנה ותהליכי החשיבה שלי בנושא חשוב שהידע שלי בו מצומצם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע חגגתי חצי שנה רצופה של תרגול מדיטציה יומי: עשרים דקות ביום, יום אחר יום.

מספר מחשבות ותובנות שחיות בי עכשיו:

א.
מתמטיקה פשוטה:
השקעה של 20 דקות יומיות במשך ששה חודשים רצופים מסתכמת להשקעה של כ60 שעות חיים לכל התקופה או 10 שעות חודשיות למשך חצי שנה.
במונחים של "שבוע עבודה" שבו 5 ימים בני 9-10 שעות עבודה ביום, מדובר בכשבוע וחצי של עבודה.
המספרים הללו קצת הפתיעו אותי.
השקעה קטנה עקבית ויומיומית מצטברת להשקעה גדולה ומשמעותית לאורך זמן.
זמן נחווה כאחד המשאבים החשובים שהיינו רוצים עוד ועוד ממנו.
מה הייתם יכולים לעשות עם עוד עשר שעות חודשיות המוקדשות למשהו שחשוב לכם?

**
ב.
חגיגה:
כיף לתת לעצמך מילה ולעמוד בה.
כיף לקחת על עצמך התחייבות ולהקפיד למלא אותה.
הרבה דברים קרו בחצי השנה האחרונה בעולם, בארץ, בעבודה שלי, במשפחה.
מזג האויר נע מקיץ לסתיו ולחורף שאוטוטו חולף. גלים של קורונה עלו וירדו.
ועם כל "המסביב", לא משנה מה קורה, הצלחתי לתרגל בכל יום את עשרים הדקות שלי.
יש בזה משהו שנותן פרספקטיבה ותחושת יציבות.
זו חגיגה שאינה מובנת מאליה ותזכורת לכך שאנחנו בעלי הבית של עצמנו.

**
ג.
בלי "זיקוקי דינור":
התרגול העקבי הזה לא הפך אותי לאדם אחר.
בזכות התרגולים לא חוויתי הארה, חיבור שמימי או התגלות רוחנית.
אני אפילו לא בטוח שיש בי יותר רוגע, איזון או שלווה משהיו בי לפני כן.
עדיף שהמוטיבציה לתרגול מדיטציה לא תהיה שאיפה או ציפייה לשלוות נפש עילאית או למשהו בסגנון הזה.

**
ד.
הצלחה וכישלון:
כשמתרגלים מדיטציה אי אפשר להצליח ואי אפשר להיכשל.
המושגים הללו לא רלוונטיים.
בדרך שבה בחרתי לתרגל, אני עוצם עיניים, ממקד את תשומת ליבי בנשימה, ומנסה לשים לב לכל מחשבה, רגש או תחושה שעולה.
במהלך תרגול כזה תשומת הלב "בורחת" עשרות או מאות פעמים.
בכל פעם שאני מזהה שאיבדתי מיקוד או שנסחפתי אחר מחשבות, אני חוזר להתמקד בנשימה ולשים לב למחשבות-רגשות-תחושות.
בסשנים מסוימים אני יותר מרוכז ובאחרים פחות.
בחלק מהתרגולים אני חווה שקט, בהירות ורעיונות יצירתיים ובתרגולים אחרים לחץ ותזזיתיות.
התחושה בתרגולים יכולה להיות נעימה יותר או פחות, אך אין לזה שום קשר להצלחה או לכשלון.
מדיטציה היא אימון בתשומת לב.
מהות התרגול היא לנסות לשים לב.
שוב ושוב ושוב.
ושוב.

**
ה.
התקדמות ונסיגה:
כנראה שאם הייתי מקדיש 60 שעות ללימוד שפה חדשה, בישול או גלישת גלים, הייתי משתפר.
לאחר 60 שעות תרגול מדיטציה, אני לא בטוח שהשתפרתי במשהו.
בשונה מתרגולים אחרים שבהם אני מנסה להשתפר או להתקדם ברכישת מיומנות כלשהי, כאן זה פחות מעניין אותי.
התקדמות ונסיגה עלולות להכיל תפיסה של הצלחה וכשלון.
התקדמות בקצב משביע רצון יכולה להיתפס כהצלחה, והתקדמות בקצב איטי מכפי שאנו רוצים יכולה להיתפס ככישלון.
נסיגה יכולה להיחוות ככישלון.

כשאני מתרגל מדיטציה ותשומת לב אינני מנסה להגיע לשום מקום ואני לא מודד שום דבר.
אני מתאמן בלשים לב.

**
ו.
התמסרות:
הבחירה בתרגול מדיטציה יומי היא אקט של התמסרות.
להמשיך לעשות זאת יום אחר יום גם כשלא מקבלים פידבק או שלא בטוחים אם משהו קורה.
כשזורעים זרע באדמה, יכולים לעבור ימים ארוכים עד שמשהו יצוץ ויתגלה.
המחויבות להשקיה היומית היא בלי קשר למה שרואים בעין.
יכול להיות שגם במקרה של תרגול מדיטציה יומי משהו גדל בתוכנו ועדיין לא הופיע.
וגם יכול להיות שלא.

**
ז.
אין מחשבה נייטרלית:
אחת התובנות המרכזיות שהתחדדה לי בתקופה הזו היא שאין מחשבה נייטרלית.
כל מחשבה שעוברת דרכנו משפיעה עלינו בצורה כלשהי ומעוררת בנו משהו.
המשהו הזה יכול להיות רגש, מחשבה או תחושה.
זה יכול להיות בעוצמות חזקות (לדוגמא: פחד, כעס, התרגשות, אהבה) או בעוצמות עדינות שבקושי נרגיש אותן או נבחין בהן.
הקטע הזה מדהים אותי:
אם כל מחשבה משפיעה עלינו, ואנחנו חושבים מאות או אלפי מחשבות במהלך עשרים דקות של מדיטציה,
הרי בפרק זמן של כחצי שעה אנחנו מושפעים מאות ואלפי פעמים.
אם זה המצב בתרגול מדיטציה קצר וסטרילי, הרי שבמהלך כל יום רגיל המלא באינספור אינטראקציות, מפגשים, אירועים וטריגרים, ההשפעות עלינו גדולות וחזקות פי כמה וכמה.
אנחנו ססמוגרף רגיש ומושפעים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו או ממה שאנחנו חווים וחושבים.

**
ח.
אנחנו יכולים לבחור:
בכל פעם שאני שם לב למחשבה שעולה בי, אני יכול לבחור האם להמשיך איתה או להניח לה.
לדוגמא:
הבוקר עלתה בי מחשבה על אירוע מחלקה שאני רוצה לקדם בעבודה.
כשאני שם לב למחשבה הזו, אני יכול לבחור "להמשיך איתה" ולהתבונן בסקרנות במחשבה שתבוא אחריה באותו נושא, כמו למשל ליצור קשר עם מפיק אירוע מסוים.
אפשרות שונה תהיה לבחור להגיד לעצמי "מחשבה" ולהתבונן בסקרנות מה קורה עכשיו. באופן הזה אני מתייחס למחשבה כמו לענן חולף ובמקום לעקוב אחריה אני נותן לה להמשיך הלאה ושם לב למה שמגיע אחריה.

המחשבה החולפת היא טריגר.
אנו יכולים לבחור איך להגיב לטריגר הזה.
בכדי לבחור צריך להיות מודע.
בחלק גדול מהמצבים אני "מתעורר" לאחר שניות ארוכות ושם לב שנסחפתי אחר מחשבה מבלי להיות מודע לכך שאני נסחף ומבלי לבחור האם להמשיך איתה או לעצור.
בחיבור לנקודה הקודמת: למרות שאין מחשבות נייטרליות וכל מחשבה משפיעה עלינו, אנחנו יכולים לבחור איך להגיב להשפעות הללו ובכך למזער או להעצים אותן.

**
ט.
טריגר חיצוני וטריגר פנימי:
ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות") וסטיבן קובי ("שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד") מדגישים את רעיון המרווח שבין הטריגר לתגובה.
כשמישהו אומר לנו משהו אנו יכולים לייצר מרווח בין האמירה שלו לבין התגובה שלנו.
במרווח הזה אנו יכולים לצאת מ"אוטומט" ולבחור את תגובתנו.
בחודשים האחרונים התחדד לי שכשם שאנו יכולים לייצר מרווח בין טריגר חיצוני (אמירה של אדם אחר) לבין התגובה שלנו, כך אנו יכולים ליצור מרווח בין טריגר פנימי (מחשבה-רגש שלנו) לבין התגובה שלנו (מחשבה נוספת או פעולה).
בכל פעם שאנו מגיבים לטריגר חיצוני, אנו למעשה מגיבים לטריגר פנימי בתוכנו שהושפע מהטריגר החיצוני.

**
י.
השפעה אינסופית:
לפני כחצי שנה בחרתי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי במשך שנה שלמה בעקבות פסקה שקראתי בספרו של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
כשקראתי את הספר עלתה בי מחשבה שהוא מעניין וזורם וגם שהוא לא מחדש לי יותר מדי.
ועם זאת, משפט אחד בתוכו השפיע עליי מאוד.
בעמוד 132 מיכה גודמן מספר על פגישה עם חברו ועל עצה שהוא קיבל ממנו:
"כדי להבין תשומת לב אתה צריך להתבונן בה באופן חוויתי וישיר, ולשם כך, מיכה, אתה צריך לתרגל מדיטציה."
שמעתי וקראתי על מדיטציה המון בעבר ומעולם לא התחייבתי לתרגול כזה בפני עצמי.
איכשהו, הקריאה בספר עוררה אותי לפעולה ועודדה אותי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי.

למה דווקא הספר הזה ולמה דווקא בתקופה הזו? אין לי מושג.
מה השפעת המשפט המסוים הזה על חיי? לא ניתן למדוד אותה, אך היא אינסופית.
משפט אחד בספר מעורר מחשבה אחת שמובילה להתחייבות אחת ולאינספור אדוות של השפעה.

**
יא.
לוגיקה של פוטנציאל בלתי נתפס:

אם לכל מחשבה יש השפעה (אין מחשבות נייטרליות),
ובכל יום נתון אנחנו מושפעים מאלפי מחשבות, משפטים ואירועים,
ולכל מחשבה-משפט-פעולה יש פוטנציאל השפעה אינסופי עלינו ועל אחרים,
אזי כל רגע נתון, אחד מתוך אינספור רגעים, הוא בעל פוטנציאל אינסופי.

אני לא יודע מה אתכם, אותי זה "מעיף", מרגש וממלא מוטיבציה.

**
יב.
בעוד קצת יותר משבוע (יום שני ה 4.4) יוצאת לדרך תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי. 

כל החומרים שנוכחים בפוסט הזה (ועוד…) יהיו שם:
מודעות ותשומת לב.
התמסרות לתרגול ולתהליך.
בחירה.
לקיחת אחריות.
פעולה מודעת.
השפעה אינסופית.
רפלקציה ולמידה.
חגיגה.

ההרשמה תיסגר בקרוב ואתם מוזמנים להצטרף.

אם טרם שמעתם על התוכנית, תמצאו את כל הפרטים בקישור הבא.

אם שמעתם ואתם עדיין מתלבטים, אולי הגיע הזמן להחליט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– פרטים והרשמה לתוכנית "חיים מלאים" שמתחילה ביום שני ה-4.4.22

ביומיים האחרונים מתנגנים ברדיו רבים משיריו של יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, שהלך לעולמו אתמול.

הבוקר קראתי בפוסט היומי של סיון רהב מאיר על הסיפור שמאחורי השיר "צל ומי באר". וכך סיון כותבת:

"יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ.
השנה הייתה 1945 והפליטים האלה, כולם ניצולי שואה, הגיעו באונייה מאירופה וברחו מהבריטים.
בני הקיבוץ מיהרו לפעול: הם הכניסו אותם הביתה, החביאו אותם ברחבי הקיבוץ, נתנו להם בגדים משלהם, ולבריטים לא היה שום סיכוי לתפוס אותם.
העולים החדשים, ניצולי השואה, נטמעו תוך דקות בין היהודים הצברים."

האירוע הזה נחקק בליבו של יורם בן ה-9 ולימים היווה את ההשראה לשירו "צל ומי באר".
מרגש מאוד לקרוא את מילות השיר כשמכירים את הסיפור שמאחורי השיר:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר."

**
השבוע הזה הוא בין היתר שבוע נוסף שבו גל האומיקרון ממשיך לנסוק תוך שהוא יוצר חוסר וודאות ודאגה ומשבש לאנשים רבים את השגרה.
את הפוסט הזה אני כותב כרגע בחצר ביתי, כשהלפטופ שלי על ברכיי (בניגוד לכל המלצה ארגונומית) בפינה מאוד מסוימת שבה השמש המדהימה שזורחת עכשיו מלטפת וטוענת אותי.

הלוויתו של יום טהרלב מתרחשת ממש ברגעים אלו של כתיבת הפוסט.
ההקשבה למילות השיר, לסיפור שמאחוריו ולסיפורים על יורם מעוררות בי תחושת חמימות נעימה.
מייד לאחר קריאת הפוסט של סיון הקשבתי מספר פעמים ביוטיוב לשיר בביצוע הנפלא והמרגש של הדודאים והפרברים.

המחשבות על יורם טהרלב, ישראל גוריון ובני אמדורסקי ז"ל נותנות לי "זריקת פרופורציה ופרספקטיבה" ומחזירות אותי אל "חמש התזכורות" של טיך נהאת האן:

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי היחיד. קרקע תחת רגלי – אין מנוס מהשלכות מעשי.

חמש התזכורות הללו נגעו בי בצורה עמוקה כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בהן.
כשאני מהרהר בחמש התזכורות הללו אינני מרגיש פחד, דאגה או עצב, אלא שלווה, ענווה וקבלה.

לאורך השנים, ארבע התזכורות הראשונות היו מובנות לי לגמרי והחמישית הרגישה לי מובנת בצורה חלקית בלבד ולא הכי מדויקת עבורי.
הבוקר קראתי עליה קצת יותר והעמקתי בה:
על פי טיך נהאת האן מה שאנו משאירים אחרינו (ומה שאנו לוקחים עמנו) כשמגיע זמננו הן הההשלכות של פעולותינו.
פעולותינו הן סך המחשבות, המילים והמעשים שלנו המייצרים אדוות השפעה אינסופיות על סביבתנו (ועל המשך דרכנו) גם לאחר לכתנו.
למרות שיורם טהרלב נפטר השבוע, שיריו ימשיכו להתנגן, לפעום ולהרטיט לבבות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד התרגילים המעניינים שאני אוהב לעשות מדי פעם זה לשים לב לכך שמשהו נוגע בי בצורה מיוחדת ואז לבדוק בסקרנות מה יש בדבר הזה עבורי.
הנה דוגמא לאירוע שנגע בי ותפס את תשומת לבי בארבעים ושמונה השעות האחרונות:
חבר שהספיד את אביו בהלוויתו סיפר על משפט שאביו חזר ואמר לו לאורך שנים רבות: "תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר".
כשהקשבתי לקולו השבור של חברי החלו לעלות דמעות בעיניי. משהו בי ננגע והתרגש מאוד.

כשמשהו תופס את תשומת לבנו בעוצמה (התרגשות, אהבה, כעס, פחד וכו') הוא מעיד המון עלינו ועל מה שמעסיק אותנו.
הרגשות והמחשבות שעולים בנו מושפעים הרבה יותר מהפרשנות האישית ומהחוייה הסוביקטיבית שלנו והרבה פחות מהעניין האוביקטיבי לכשלעצמו.

כשאנחנו מזהים שטריגר מסוים מעורר בנו תגובה חזקה, אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה יש בו שמפעיל אותנו בצורה כזו.
בדיקה קשובה שכזו יכולה לעזור לנו לגלות משהו על עצמנו, לחדד או לדייק עניין שחשוב לנו.

אז מה יש ב""תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר" שכל-כך נוגע בי?

ראשית יש פה עיקרון מנחה לחיים שמדבר אלי.
אני מתחבר לתמציתיות, לפשטות ולחדות שלו. לערכים שהוא מצביע עליהם.
תעשה טוב ותהיה טוב זה מה שחשוב.
לא מספיק רק לדבר או להתכוון, חשוב גם לעשות.
לא מספיק רק לעשות, חשוב גם להיות.
"להיות טוב" זה גם להיות אדם טוב וגם להיות טוב במה שאתה עושה.
יש משהו במשפט הזה שמשלב עשייה והוויה. חומר ורוח.

**
הנקודה השניה שנוגעת בי היא המיקוד בטוב.
מה זה "טוב"?
ההגדרה הזו אישית ויכולה להשתנות בין אנשים ומצבים.
הטוב שלי זה לא בהכרח הטוב שלך.
עשיית טוב אינה חייבת להיות הצלת חיים או אלטרואיסטיות יוצאת דופן, אלא גם מחווה אנושית קטנה.
"לעשות טוב ולהיות טוב" מתחילים בכוונה.
לעשות משהו מתוך כוונה להרבות טוב בעולם שונה מאוד מלעשות משהו שנראה טוב כדי שיצא לנו מזה משהו.
עשיית טוב והוויית טוב אינם שמורים לאנשים מסוימים – הם רלוונטיים לכל אדם בכל גיל ובכל מצב.

**
המשפט הזה יכול לשמש כעוגן בעולם דינמי, מורכב, אינטנסיבי ומלא רעשים וטריגרים.
כשאני מאמין שהכול יסתדר אם אהיה טוב ואעשה טוב, זה נותן לי שקט וביטחון.
אני יכול להתמקד בזה ולחסוך אנרגייה רגשית של כעס-פחד-אשמה-דאגה.
כשאני מאמין שאם אהיה טוב ואעשה טוב הכול יסתדר, אני לא אחראי להחזיק את כל העולם על כתפיי ואני חווה פחות לחץ מעשייה מאומצת ומתישה.
במצבים מורכבים ובצמתי החלטות מאתגרות זה יכול להיות מצפן ערכי השומר עלינו:
הדברים פשוטים יותר מכפי שהם עלולים להיראות או להיחוות.
רק תדאג לעשות טוב ולהיות טוב וכל השאר יסתדר.
יש במשפט הזה אמונה בסיסית עמוקה היכולה להוות מגדלור לחיים שלמים.

**
"תעשה טוב ותהיה טוב" מתמקד בהווה, ברגע הנוכחי.
מה שעשית בעבר כבר מאחוריך.
מה שחשוב באמת הוא מה שאתה עושה עכשיו.
מה שחשוב באמת הוא לא הסיפור שאתה מספר-מתחזק על מי שאתה אלא איך אתה עכשיו.
האם אתה רגיש, קשוב, נדיב, אמיץ ממש עכשיו?

המיקוד בהווה מדגיש את חשיבות הדרך.
העניין המרכזי הוא לא להגיע ליעד מסוים, לכבוש פסגה או להשיג תוצאה אלא לעשות טוב ולהיות טוב בדרך אליהם.

**
אני רוצה להוסיף למשפט הזה את צמד המילים "גם לעצמך".
"תעשה טוב (גם לעצמך) ותהיה טוב (גם לעצמך), וכל השאר יסתדר."
להרבות טוב בעולם זה גם בעולם הפנימי שלנו.
חשוב מאוד שנעשה טוב ושנהיה טובים גם לעצמנו ולא רק לאחרים.
להיות טובים לעצמנו זה להיות קשובים, חומלים, אוהבים, רגישים ומכבדים.
לעשות טוב לעצמנו זה לדאוג לצרכים החשובים שלנו ולרווחתנו הפיזית, הרגשית והנפשית.

**
כשהקשבתי לאייל חברי מספיד את אביו, נזכרתי גם באבי ובפרידה שלי ממנו לפני קרוב לשתים עשרה שנים, באותו גיל ומאותה מחלה.
בדומה לאייל, גם אני קיבלתי המון מאבי.
במקרה של אבי זה לא הגיע בצורת משפט מרכזי אחד שהוא נטע בי, אלא דרך דוגמא אישית חזקה ולמידה מתמשכת מתוך הרבה אירועים, שיחות ומצבים.
נראה שגם אייל וגם אני זכינו במשהו שאינו מובן מאליו.

הפוסט הזה נכתב בהשראתו ולזכרו של שאול ורדי מקיבוץ נען, בעל עיטור הגבורה ממלחמת ששת הימים שהלך לעולמו השבוע בגיל 78.

תעשו טוב ותהיו טובים, גם לאחרים וגם לעצמכם,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר