תגית: השרדות

ולפעמים רק צריך להחזיק מעמד.
להשלים את הפעולה.
לסיים את היום.
להישאר לעמוד.
להמשיך לנוע.
לא להישבר.
לא לוותר.

**
לפעמים זה זמן להחזיק מעמד.
לפעמים זה לא זמן להצטיין.
או לנצח.
או לחוות משמעות.
או ליהנות מהדרך.
או לקבל החלטות.
או לתכנן תכניות.
או להסיק מסקנות.
או לצאת בהצהרות.

רק להחזיק מעמד.

חיים מלאים. היום.

לפעמים הדבר הקשה ביותר הוא לומר "לא" למישהו שצריך עזרה.
בדרך כלל ניתן למצוא סיבה אחת או יותר העומדות בבסיס הקושי הזה:

1. ברמה עמוקה כלשהי אינכם מאמינים שהוא יכול להסתדר בעצמו או שהיא יכולה להחזיק מעמד.
אתם לא סומכים עליהם או בוטחים בהם מספיק.

2. אתם נמשכים להזדמנות לשחק את תפקיד הגיבור או המצילה.
זהו תפקיד נחשק. האפשרות להיות משמעותי עבור אדם אחר קורצת ומפתה.

3. אתם מזדהים עם הכאב, הפחד או המצוקה של האדם שאתכם,
חשים במתח שהוא חש ורוצים לעשות משהו כדי להקטין את המתח הזה.

4. אתם בטוחים שאתם מוכרחים, צריכים או חייבים להגיד להם "כן"
גם אם אין לכם חשק, אנרגיה או רצון לעשות זאת, מבחינתכם.. אין לכם ברירה או בחירה.

5. אתם מאמינים שהצרכים שלו בעדיפות על פני הצרכים שלכם.
מכיוון שהוא והעניינים שלו חשובים כרגע יותר מכם ומהעניינים שלכם, הוא יקבל עדיפות.

6. אתם משוכנעים שהעניין דחוף מאוד ומחייב תשומת לב מיידית כאן ועכשיו.
כל אפשרות אחרת נראית לכם פחות רלוונטית, מעשית או לגיטימית.

**
במצבים מסוימים,
אמירת "לא" לאדם המבקש עזרה
היא למעשה מהלך של אמון ובטחון.
לעתים זהו אקט של כבוד.
לאדם ולעצמכם.

מתנה יקרה ונדירה שניתן להעניק לאדם אחר היא להיות נוכחים איתו.
בלי להזדהות.
בלי להיבהל.
בלי להתבלבל.
בלי לקחת אחריות במקומו.
פשוט להיות אתו.
לראות אותו.
לנשום אתו.

**

ביום רביעי האחרון התקיים מפגש תקשורת מקרבת למנהלות ולמובילים
בביתה ובאירוחה המופלא של יונית.
בעיני, יש משהו ב"פורמט" הזה של קבוצה מצומצמת יחסית באווירה ביתית
שהופך את המפגש לאחר, עוצמתי ומיוחד. 

נותרו שני מקומות אחרונים לסדנת התקשורת המקרבת למנהלות ומובילים
שתתקיים ביום חמישי הקרוב 9/6 באלון הגליל אצל לימור ותומר.
פרטים והרשמה בקישור הבא.

נותרו מספר מקומות לסדנת התקשורת המקרבת למנהלות ומובילים
שתתקיים ביום חמישי ה – 23/6 בקיבוץ גת אצל גתית ותומר.
פרטים והרשמה בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים יום יום,
רוני ויינברגר

כשיצאתי לצוד מזון ביום שישי האחרון
לא חששתי שאמות, שאשאר רעב,
שאחזור בידיים ריקות או שאעמיד את עתיד משפחתי בסכנה.
כשעזבתי את ביתי הממוזג עם מכוניתי הממוזגת
לכיוון הסופרמרקט הממוזג הקרוב,
ידעתי שההיעדרות תהיה קצרה ושאשוב במהרה.
כדי לא לאמץ יותר מדי את שריריי ואת גופי
חניתי בסמוך לפתח החנות ומייד אספתי עגלת גלגלים
ששירתה אותי בנשיאת השלל הרב שליקטתי.

**
מעניין שלמרות התנאים המיטביים הללו משהו בי חווה לא מעט סטרס במהלך שעת הקניות:
– כעסתי כשהיה נדמה לי שהעובדים במעדנייה מורחים את הזמן בכוונה.
– נדרכתי כשחשבתי שהעובד בקצבייה מנסה לדחוף לי בשר לא מספיק איכותי.
– חשתי הצפה כשהתלבטתי בין מגוון של מוצרים, סוגים ומבצעים (ולא היו לי תשובות ברורות ברשימה… )
– כדי להגביר אפקטיביות לקחתי מספר מתור מסוים ורצתי להספיק לסיים איסוף באזור אחר.
– מכיון שחששתי שהמספר שלי יחלוף, קפצתי מדי פעם הלוך וחזור לבדוק מה המצב.
– התלבטתי באיזה תור הכי כדאי לי לעמוד ומה מכולם מתקדם הכי מהר.
– האשמתי את ההיא בתור ליד שנראתה לי מנצלת את הקופה המהירה כשברשותה יותר מעשרה מצרכים.
– נלחצתי כשלא הייתי בטוח אם אספיק להגיע לבית הספר לאיסוף הילדים בזמן.
– נדרכתי כשהיה נדמה לי שמישהו מנסה לעקוף אותי בתור לקופות.

**
יכול להיות שלפני "כמה שנים" כשהסתובבתי בסוואנה או ביער,
חשתי פחות סטרס ממה שחשתי בסופרמרקט ביום שישי האחרון?

ומה לגבי הסטרס שאני חווה ביום רגיל בעבודה?
מכמה עשרות אימיילים בתיבת הדואר שלי?
מלקיחת החלטה לגבי קניית מכשיר חשמלי כלשהו?
מנסיעה בכביש פקוק בדרך לאנשהו?
מבחירת החופשה הבאה שלי?
ממשהו שעובר על ילדיי בבית הספר?
מהדילמה של איפה נחגוג את החג הבא?
מעשרות דברים שאני חושב שאני צריך/חייב/מוכרח לעשות ולא מספיק להגיע אליהם?

חיים מלאים. יום יום.