תגית: התבוננות

לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",
שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,
שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה.

הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,
שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,
מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה או עבודה עם אנשים,
למהנה או מתסכלת, ממלאה או מרוקנת, משמעותית או סתמית.

השבוע נזכרתי בפוסט הזה וחזרתי לקרוא בסקרנות נרגשת את מה שכתבתי אז לפני שבע שנים.
כמה ממה שכתבתי לעצמי אז עדיין רלוונטי?
מה מתוך המאפיינים שהיו חשובים לי בתקופה ההיא עדיין חשובים לי?
ואלו מאפיינים חדשים נכנסו או התחדדו?

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט בקישור הבא

(הוא נכתב בתקופה שהייתי כותב פוסטים יומיים,
אז תוכלו לקבל גם הצצה להלך הרוח שלי באותו זמן ולפוסטים נוספים שכתבתי באותו שבוע).

**
באופן לא הכי מפתיע,
לא הצלחתי למצוא משהו שהיה חשוב לי אז וכבר לא חשוב לי.
כל המאפיינים שסימנתי לעצמי אז, עדיין חיים ורלוונטיים.

מה שכן מפתיע אותי,
זה שגם אחרי שהקדשתי לכך השבוע לא מעט מחשבה,
לא הצלחתי עדיין לחשוב על מאפיין נוסף, שחשוב לי מאוד היום ושלא כתבתי עליו בעבר.
כל כך הרבה קרה בשבע השנים הללו,
ואני לא בדיוק אותו אדם שהייתי אז,
אז איך זה יכול להיות שאין משהו חדש שמתווסף או מתחדד?
מעניין…

**
בכל פוסט שאני כותב ומפרסם אני מחזיק כוונה לתת ערך ולעורר השפעה מיטיבה.
איך זה מתחבר לכאן? מה גורם לי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו ולחלוק אותו עם אלפי קוראים?

כשאני מהרהר בשאלות הללו קופצות לי מייד שתי תשובות:

התשובה המיידית והראשונית היא שחלק גדול משעות הערות שלנו מוקדש לעבודה,
ומתקיים בסביבות עבודה, עם ולצד אנשים אחרים,
כך שאם אפשר ללמוד משהו על מה הופך את החוויה הזו למיטיבה יותר עבורנו,
זה יכול להיות בעל השפעה חשובה על חיינו.
זה לגיטימי, זה אפשרי (לפחות בחלק מהמקרים),
יש לנו את הזכות והאחריות לבחור באנשים שאנו רוצים לעבוד איתם יותר ופחות.
הבחירות שלנו משנות ומשפיעות.

התשובה השנייה לשאלה הזו מעוררת בי התרגשות:
בשנים האחרונות, כבר תקופה די ארוכה (אולי בהשפעת הפוסט),
אני זוכה לעבוד עם הרבה מאוד אנשים צנועים, מוכשרים, סקרנים, חרוצים,
שאכפת להם מאנשים אחרים, ושרוצים לעשות טוב במעגלים שלהם ובעולם.
את חלקם אני מחשיב כטובי חבריי וממש זוכה לעבוד ולחיות אתם ביום-יום כבר שנים.
רבים אחרים, שאני פוגש לסדנה חד פעמית או לתהליך של מספר חודשים,
מרגישים לי כמו שותפים יקרים לדרך ולמסע, החולקים איתי סולם ערכים, תפיסת עולם וכוונה.
זה מדהים, מרגש, משמח ומעורר הרבה הכרת תודה,
שהאפשרות העקרונית והתיאורטית מתממשת ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיים.

מה אתם אומרים?
איך זה אצלכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בימים האחרונים אני זוכה לעבור מסע מרגש ומשמעותי עם חבריי מהשירות הצבאי.
זהו מסע בן מספר ימים המובל על-ידי עמותת "בשביל המחר" בתמיכתה של עמותת העטלף,
שכוונתו המרכזית לאפשר לנו לעבד ביחד חוויות מהשירות ומהחיים.

מרבית הזמן אנו יושבים ביחד או מטיילים בטבע,
מבשלים ארוחות, משתפים ומקשיבים,
לומדים להכיר יותר לעומק אחד את השני,
מתבוננים בעצמנו וזה בזה.

משתדלים להיות נוכחים בלב פתוח ובכוונה מיטיבה,
לגעת באומץ במה שחי בנו,
להימנע מלתת עצות ולקפוץ עם פתרונות.

יש משהו חזק ומרגש ביכולת ובמוכנות לשבת ביחד,
להתקלף מחלק מהמסכות והתפקידים שלנו,
לתת ולקבל אהבה.

לקחתי לעצמי הפסקה קלה,
בזמן שחבריי מכינים את ארוחות השבת,
בכדי לכתוב את המילים הללו,
ולשתף בשלושה ציטוטים חזקים על שיתוף, נוכחות והקשבה
שעולים לי שוב ושוב בימים האחרונים.

הכלים הערב עלי.
1.
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
2.

"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
3.
נוכחות אנושית לפני הכל

"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי.
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים,
קרוב לודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר,
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם.

אז, כשאני יושב עם מישהו,
אני לוקח את בעיותיי ואת רגשותיי ושם אותם כאן בצד אחד, קרוב אלי, למקרה שאזדקק להם.
אולי ארצה להיכנס ולראות שם משהו.
ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי ושם אותם בצדי השני, קרוב.
ואז אני פשוט כאן, עם עיני, וישנו האדם האחר הזה.
אם במקרה יסתכלו לתוך עיני, יראו שאני רק יצור מפוחד.
עלי להשלים עם כך.
יתכן שלא יסתכלו, אך אם יסתכלו, הם יראו זאת.
הם יראו שאני קצת ביישן, קצת מרוחק, לא בטוח.
למדתי שזה בסדר.
אני לא צריך להיות בטוח בעצמי ועם נוכחות יציבה.
אני פשוט צריך להיות נוכח."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות (תרגום חופשי מאנגלית)

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביומיים האחרונים מתנגנים ברדיו רבים משיריו של יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, שהלך לעולמו אתמול.

הבוקר קראתי בפוסט היומי של סיון רהב מאיר על הסיפור שמאחורי השיר "צל ומי באר". וכך סיון כותבת:

"יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ.
השנה הייתה 1945 והפליטים האלה, כולם ניצולי שואה, הגיעו באונייה מאירופה וברחו מהבריטים.
בני הקיבוץ מיהרו לפעול: הם הכניסו אותם הביתה, החביאו אותם ברחבי הקיבוץ, נתנו להם בגדים משלהם, ולבריטים לא היה שום סיכוי לתפוס אותם.
העולים החדשים, ניצולי השואה, נטמעו תוך דקות בין היהודים הצברים."

האירוע הזה נחקק בליבו של יורם בן ה-9 ולימים היווה את ההשראה לשירו "צל ומי באר".
מרגש מאוד לקרוא את מילות השיר כשמכירים את הסיפור שמאחורי השיר:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר."

**
השבוע הזה הוא בין היתר שבוע נוסף שבו גל האומיקרון ממשיך לנסוק תוך שהוא יוצר חוסר וודאות ודאגה ומשבש לאנשים רבים את השגרה.
את הפוסט הזה אני כותב כרגע בחצר ביתי, כשהלפטופ שלי על ברכיי (בניגוד לכל המלצה ארגונומית) בפינה מאוד מסוימת שבה השמש המדהימה שזורחת עכשיו מלטפת וטוענת אותי.

הלוויתו של יום טהרלב מתרחשת ממש ברגעים אלו של כתיבת הפוסט.
ההקשבה למילות השיר, לסיפור שמאחוריו ולסיפורים על יורם מעוררות בי תחושת חמימות נעימה.
מייד לאחר קריאת הפוסט של סיון הקשבתי מספר פעמים ביוטיוב לשיר בביצוע הנפלא והמרגש של הדודאים והפרברים.

המחשבות על יורם טהרלב, ישראל גוריון ובני אמדורסקי ז"ל נותנות לי "זריקת פרופורציה ופרספקטיבה" ומחזירות אותי אל "חמש התזכורות" של טיך נהאת האן:

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי היחיד. קרקע תחת רגלי – אין מנוס מהשלכות מעשי.

חמש התזכורות הללו נגעו בי בצורה עמוקה כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בהן.
כשאני מהרהר בחמש התזכורות הללו אינני מרגיש פחד, דאגה או עצב, אלא שלווה, ענווה וקבלה.

לאורך השנים, ארבע התזכורות הראשונות היו מובנות לי לגמרי והחמישית הרגישה לי מובנת בצורה חלקית בלבד ולא הכי מדויקת עבורי.
הבוקר קראתי עליה קצת יותר והעמקתי בה:
על פי טיך נהאת האן מה שאנו משאירים אחרינו (ומה שאנו לוקחים עמנו) כשמגיע זמננו הן הההשלכות של פעולותינו.
פעולותינו הן סך המחשבות, המילים והמעשים שלנו המייצרים אדוות השפעה אינסופיות על סביבתנו (ועל המשך דרכנו) גם לאחר לכתנו.
למרות שיורם טהרלב נפטר השבוע, שיריו ימשיכו להתנגן, לפעום ולהרטיט לבבות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבועיים האחרונים שלי היה מלאים בלא מעט אתגרים וקשיים.
איבדתי סבלנות מספר פעמים, הייתי יותר לחוץ מכפי שאני רוצה ולא תמיד הגבתי בצורה מיטבית.
חלק מהעניין נובע מעומס ומהצפה, מריבוי של עניינים, מאתגרים מנטליים ורגשיים.
אני בטוח שאני לא היחיד שחווה שבועות כאלו.

כשאני מתבונן על השבועות האחרונים שלי ושל אנשים סביבי אני מזהה שם סוגים שונים של עומס:
יש עומס פיזי הנובע מחוסר שעות שינה, עייפות, כאבים פיזיים, רעב וכו'.
יש עומס רגשי הנובע ממורכבות של מצבים המעוררים בנו תחושות שונות, מעניינים רגישים, או רגשיים או לא פתורים שיושבים עלינו ומעסיקים אותנו.
יש עומס מנטלי הנובע מריבוי דברים שאנו חושבים עליהם או מנסים לקדם אותם.

כשאנו מרגישים הצפה מעניין לברר האם זו הצפה פיזית, רגשית או מנטלית, ואולי היא שילוב של גם וגם.
ההכרה במשהו היא צעד חשוב ראשון ביכולת לעכל, לעבד, להחזיק ולהתמודד אתו.

נלסון מנדלה, נשיא דרום-אפריקה לשעבר וחתן פרס נובל לשלום נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
במהדורות החדשות שלאחר פטירתו, צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו: "עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. הרווחתי את הזכות הזאת."

יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.
ויש בכך גם משהו שמעורר עצב…

הזכות לעצור, לנוח ולהנות מהמקום שאנו נמצאים בו אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם, שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים ולצבור כמות מסוימת של השגים בכדי להרוויח אותה.
מותר וחשוב לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מהכאן והעכשיו.
כבר עכשיו.

אבל איך עושים את זה?
איך מיישמים את הרעיון הזה בחיים אינטנסיביים ומרובי עניינים?

אולי חלק מהעניין הוא להכיר במוגבלות שלנו ובכך שאנחנו אולי יכולים לעשות פחות ממה שהיינו רוצים.
לתת לעצמנו לגיטימציה לומר "כן" או "לא", לגיטימציה לא לעשות כל מה שמבקשים מאיתנו ולא לחזור כל הודעה, טלפון מייל שאנחנו מקבלים.

להכיר באנושיות שלנו ובכך שאולי אנחנו מתפקדים פחות טוב מכפי שהיינו רוצים או פחות טוב מאנשים אחרים שאנו משוים עצמנו אליהם.
כמו למשל זה שאנחנו לחוצים או מתוסכלים, או חסרי-סבלנות, או כעוסים או פוחדים יותר מכפי שהיינו רוצים או יותר מכפי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנו צריכים להיות.

לתת מקום לקושי, לתסכול ולעצב שלנו על כך שאם היה לנו קצת יותר זמן, או קשב או משאבים אחרים,
היינו יכולים להיות במקום אחר במערכות היחסים שלנו, בפרויקט שאנו מריצים או בקריירה שלנו,
כיוון שזה לא משהו שהוא מעבר ליכולותינו באופן כללי אבל זה משהו שהוא מעבר ליכולתינו כשזה מגיע עם כל מה שיש לנו על הצלחת.

וגם להכיר בזכות ובחובה שלנו לעצור ולנוח. 

מה דעתכן-ם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כעשרה וחצי חודשים, ביום הולדתי ה-48 עשיתי לעצמי רפלקציה של תריסר שנים, רבע חיים.

אחת התובנות המרכזיות שאיתה סיימתי את הריפלקציה היתה:

"אין לנו מושג…כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי.
מי יודע איך הוא יתפתח…"

המילים הללו נכתבו באמצע פברואר 2020. 
כשכתבתי אותן לא היה לי מושג שהקורונה תיכנס לחיינו תוך שלושה שבועות ושהמציאות המוכרת והמורגלת תשתנה בכל-כך הרבה צורות ואופנים. 
אני רוצה לשתף אתכם במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום, כשניצלתי את המעבר בין שנת 2020 ל 2021, לעצירה ולריפלקציה על השנה שחלפה.

אין לנו מושג. 
זו ממשיכה להיות תובנה מרכזית שלי שרק הולכת ומעמיקה. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך ואיך בדיוק דברים יתפתחו. זה נכון לכל מימדי החיים: בריאות, פוליטיקה, קריירה, כלכלה, משפחה. בתקופה הזו אנו מרגישים את זה יותר מבתקופות אחרות, הן ברמה האישית והן ברמות רחבות יותר, אך האמת היא שכל תחושת ודאות או ביטחון שיש לנו היא מדומינת ומתעתעת. הדברים הללו לא נכתבים מתוך לחץ או פחד תהומי בנוגע לעתיד, אלא יותר מתוך ענווה והכרה במוגבלות שלנו ובהיותנו חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו.

**

ריספקט ויראת-כבוד לקושי ולמורכבות. 
אנשים עוברים דברים קשים. ברמה הכלכלית, התעסוקתית, הבריאותית, הנפשית, המשפחתית. לפעמים במספר מימדים בעת ובעונה אחת. לא לכל דבר יש פתרון פשוט. לא תמיד עניינים מתפתחים בדרך שאנו רוצים. כשקשה, זה לפעמים יכול להיות קשה מאוד. במיוחד כשזה נמשך תקופה ארוכה ובאינטנסיביות גבוהה.

**

בכל קושי טמונה גם הזדמנות. 
קושי שאנחנו חווים הוא הזדמנות להתמודדות ולגדילה עבורנו. קושי שאחרים חווים הוא הזדמנות להיות שם איתם ועבורם. זה לא משפט רוחני ניו-אייג'י שמנסה להקל על הנקודה הקודמת, אלא נקודת מבט נוספת. אין לנו שליטה על דברים שקורים לנו ועל קלפים שאנחנו מגרילים. יש לנו הרבה מאוד השפעה ובחירה על איך אנחנו בוחרים להגיב ומה אנחנו בוחרים לעשות, איך אנחנו משחקים עם הקלפים שהגרלנו.

**

כמה אנו תלויים בשגרות שלנו ובמסגרות שאנו חלק מהם. 
כמה מורגש חסרונה של מסגרת לילדים, של ארוחת צהריים עם קולגות בעבודה, של שגרה בריאה, של ישיבה בבית קפה או במסעדה טובה, של טיול בחו"ל. כשדברים נלקחים מאיתנו או מפסיקים להיות שם עבורינו אנו נזכרים בחשיבותם ולומדים להעריך אותם שוב.

**

חשיבותם של הדברים הפשוטים.
בימים האחרונים אני משתדל לצאת להליכה של כשעה בשעות הצהריים כדי לספוג שמש. היום עשיתי זאת עם בני רועי. אתמול הלכתי לבד תוך כדי האזנה לפודקאסט מעניין. השבוע, השמש החמימה בשעות הצהריים היא אחד הדברים המענגים עבורי. בתחילת השבוע כשהיו רוחות מזרחיות קרות ויבשות, העדפתי להישאר בבית ולא לצאת. בדרכי לפארק שליד ביתי אני רואה שיירה של עשרות מכוניות בדרך לבדיקת קורונה. איזו זכות זו להיות בריא, וליהנות מהליכה בשמש הנעימה, עם חבר קרוב או עם בן משפחה אהוב. עד כמה זה לא מובן מאליו.

**

מדהים כמה מהר אנו מסתגלים למצבים. 
ברמה האישית רבים מאיתנו חוו את זה בעבר. גילוי של מחלה קשה, אתגר תעסוקתי או משבר משפחתי יכולים לזרוק אותנו במהירות למציאות חדשה שקשה לנו לדמיין, אך מרגע שאנו חווים ונמצאים בתוכו, הוא הופך להיות חלק מהמציאות המורגלת שלנו. השנה הזו לקחה את ההסתגלות שלנו לרמה גלובאלית. לפני כשנה אף אחד לא היה מסוגל לדמיין את המצב הנוכחי, שאם היו מתארים לנו אותו אז הוא היה נשמע כהזיה. 
באופן אישי, אני נעזר המון בשתי שאלות שמסייעות לי להתמקד ולתעדף את תשומת הלב שלי במצבי חוסר וודאות: מה חשוב עכשיו? איך נותנים לזה מענה? מה שחשוב עכשיו זה לא בהכרח מה שהיה חשוב לפני שבוע או מה שיהיה חשוב מחר. חשיבה דינמית. הסתגלות לשינוי.

**

יש חשיבות רבה לחומרים המנטליים שאנו צורכים. 
במיוחד בתקופות כאלו. הם משפיעים על המחשבות, התחושות והתפקוד שלנו בצורה עצומה. בשנים האחרונות הפכנו להיות מודעים יותר לסכנות שבמוצרי מזון עתירי סוכר, שומן רווי או נתרן. הסימון עליהם מחדד את המודעות ומשפיע על הצריכה. מזה שנים אנו מודעים לסכנה שבחשיפה לקרינה מייננת בזמן צילומי CT ונזהרים לא להיחשף אליה שלא לצורך. אנחנו לא מספיק מודעים לחשיפה לחומרים מזיקים באיכות נמוכה שמופרשים או מוזרקים אלינו בערוצי הטלויזיה השונים וברשתות החברתיות. העולם הרבה פחות שחור, אלים ומסוכן והרבה יותר מאוזן מכפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות שמחפשים למקסם רייטינג, לייקים או פרסומות.

**

מתהווים כרגע שינויים עצומים, שאנו מודעים רק לחלקם. 
תחומים שלמים משתנים לבלי הכר עכשיו. חינוך. בריאות. תעסוקה. דיור. פוליטיקה. דמוגרפיה. תפיסות עולם עמוקות עוברות שינוי עכשיו, מערכות שלמות הופכות להיות בלתי רלוונטיות. הקשיים שהקורונה מביאה איתה, לצד הטכנולוגיות המתפתחות, מייצרות דחיפה עצומה והרבה יותר פתיחות לחדשנות. אלפי זרעים נזרעים עכשיו בכל כך הרבה מקומות. קל לפספס אותם ולא להיות מודעים לקיומם, כשאנו מחוברים לכותרות החדשות היומיות או לקשקושים התפלים ברשתות.

עד כאן השיתוף במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לשמוע מה הן מעוררות בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני שבעה חודשים, בשבוע יום ההולדת שלי, לקחתי לעצמי זמן ועצרתי להתבוננות על תריסר שנים. 
אני אוהב את עצירות הריפלקציה הללו.
אולי אפילו קצת מכור להן.

כשעוצרים להתבונן, מצליחים לראות יותר.
דברים מסוימים ששכחנו או שלא היינו מודעים להם מתגלים ומתחדדים.

אחת הנקודות המרכזיות שסימנתי לעצמי באותה עצירה היתה חוסר הוודאות.

"אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…"

**
ממש בזמן שכתבתי את המילים הללו התנודדה לה ספינת הקורונה "דאימונד פרינסס" בסמוך לחוף יוקוהומה ביפן כשעל סיפונה מספר חולים וביניהם כמה ישראלים. 
סיפור חדשותי אנקדוטלי, מעניין, רחוק ולא מאוד רלוונטי. 

באותה שבת שכשרועי ואני טיילנו בשכונה עברו לידנו אימא ובת עם מסכות פנים.
לאחר שהן חלפו גיחכנו לעצמנו בהתנשאות.
זה היה נראה לנו הזוי והיסטרי. 
בתוך פחות מחודש כבר היינו במציאות אחרת לגמרי.

כשכתבתי שאין לנו מושג, לא היה לי מושג כמה שלא היה לי מושג.

בשבעת החודשים שחלפו התעצמה בי תחושה של יראת-כבוד כלפי החיים, הדרך שבה הם מתהווים, ומה שהם מזמנים לנו.

**
רחל נעמי רמן מציעה תרגול יומי של רפלקציה בת שלוש שאלות להעמקת נוכחות וחיבור לחיים.
היא קוראת לזה "לגדל עיניים חדשות".

1. מה הפתיע אותי היום?

2. מה נגע בי היום?

3. מה עורר בי השראה היום?

ההנחה הסמויה בבסיס השאלות הללו היא שמשהו הפתיע אותנו, נגע בנו ועורר בנו השראה.
שאלות יכולות להיות כלי רב-עוצמה למיקוד תשומת לב.

נראה לי שאאמץ את השאלות הללו בימים הקרובים ואסתכל דרכן על שנת תש"פ שמסתיימת.

**
הרבה אנשים מאחלים "שנה טובה" עכשיו.

יש אנשים שמאחלים מתוך נימוס, כי לא נעים, או לצאת ידי חובה.
יש אנשים שמאחלים "על הדרך" בלי יותר מדי תשומת לב.
אנחנו חברים בכל-כך הרבה קבוצות, מפציצים ומופצצים מכל הכיוונים.

ה-"שנה טובה" שהכי עושה לי את זה היא אישית ומלאת כוונה.

"שנה טובה" הוא שם קוד כללי. 
מה זו "שנה טובה" עבורך?
מה זו "שנה טובה" עבור האדם שחשוב לך לברך?

קראתי פעם ששני הזמנים הכי חשובים לבקש בהם סליחה הם הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, והימים שבין יום כיפור לראש השנה.

באופן דומה הזמן הכי טוב לאחל למישהו "שנה טובה" זה עכשיו. מהלב. בכוונה.

גם אם עכשיו זה סוכות. או פסח. או סתם יום רגיל. 
אף פעם לא מאוחר מדי.

חג שמח ושנה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עכשיו פחות טוב.

אתמול היה לי אחלה יום.
זרימה, אנרגיות גבוהות, הספקתי הרבה.
הרבה חגיגות.

עכשיו זה מרגיש פחות טוב.
אנרגיה יותר נמוכה.
חצי כוח.
וזה בסדר.

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
אתמול מזג האויר הפנימי שלי היה שמשי ואביבי.
עכשיו הוא מעונן ואפרורי.
זה מה שזה עכשיו.
וזה בסדר.

**
התבוננות סקרנית:

עד שעות אחה"צ המוקדמות, בדומה לאתמול, האנרגיות היו גבוהות.
עכשיו הן נמוכות יותר.

מעניין מה היו הטריגרים בשעות האחרונות שתרמו לירידה…?

– טריגר אחד הוא השיחה הזו בענייני עבודה בסביבות 15:30 שביאסה אותי.
– טריגר שני הוא האינטראקציה המשפחתית מלפני כשעה וחצי שעוררה בי מתח ותסכול.
ויש עוד משהו..
– טריגר שלישי הוא לחץ מסוים שיש בי עכשיו לקראת המפגש מחר בערב שעדיין אינו מוכן כפי שקיוויתי שיהיה.

**
3 טריגרים.
מעבר רגשי ממה שהיה למה שעכשיו.
וזה בסדר.

חיים מלאים. היום.

התקופה הנוכחית מתאפיינת באינטנסיביות גבוהה ובריבוי אירועים ותקשורות.
רבים מהאנשים חווים בימים אלו מתח, קושי, עומס, הצפה, דאגה או חרדה.

השאלון הבא מאפשר התבוננות עצמית.
מטרת השאלון הינה להגביר נוכחות ולייצר בהירות ומיקוד.

בין היתר השאלון מסייע להבחין בין מה שקורה בהווה לבין מחשבות על העתיד.
ניתן לעשות בו שימוש אישי, או להיעזר בו בעת שיחות ומפגשים עם אחרים.

**

צ'קליסט לבדיקה אישית

בריאותי
• האם אני או מישהו ממשפחתי הגרעינית חולה? במה? מה דרגת החומרה כרגע?
• האם מישהו ממשפחתי המורחבת חולה? במה? מה דרגת החומרה כרגע?
• האם חברים/מכרים/קרובים שלי חולים? במה? מה דרגת החומרה כרגע?

כלכלי
• האם יש שינוי לרעה במצב התעסוקתי או הכלכלי שלי או של בן/בת זוגי? (פיטורים, חל"ת, ירידת הכנסות משמעותית)
• האם יש לי ולמשפחתי קושי כלכלי מידי? שאינו מאפשר לנו מענה לצרכים חשובים?
• האם ועד כמה אני מוטרד מקושי כלכלי עתידי לכשתיגמר התקופה הזו?

תעסוקתי – עבודתי
• האם יש שינוי בסקופ העבודה שלי במצב הנוכחי? באיזה אופן? (מעבר להיבטים כלכליים)
• האם שינויים שאני חווה בעבודתי מטרידים אותי כרגע? עד כמה?

הורי/משפחתי
• האם ועד כמה אני מאותגר כרגע עם השבתת מסגרות החינוך והפנאי של ילדיי?
• האם ועד כמה יש לי תמיכה כרגע מבן/בת הזוג וממשפחתי?
• האם יש לי עזרה נוספת ואיזו?

נפשי / אישי
• האם אני יותר מודאג וחרד או אופטימי ושקט בימים הללו?
• האם אני באנרגיות נמוכות, ככה-ככה או גבוהות כרגע?
• האם אני יותר עייף ושחוק או נמרץ ונלהב? עד כמה..?
• מה הטריגרים העיקריים המשפיעים עלי ? (אירועים, מחשבות, …)

חיים מלאים. היום.

כשאנו מאמצים כלב או חתול, אנו מתחייבים לטיפול יומיומי.
גם כשאין לנו חשק, כשאנו עייפים או כשזה פחות נוח.
גם כשאנו בחו"ל או פחות פנויים לזה.
זה כולל איסוף צואה בשקית.
לא לטפל זו לא אפשרות.

**
כשאנו שותלים או זורעים משהו בגינה שלנו, אנו מחויבים לטיפול מתמשך ומתמיד.
ניכוש, עישוב, השקיה, טיפוח, …
אין לנו ציפייה שהשתיל או הזרע יצמחו מעצמם.
כל שתיל וזרע צריכים את הטיפול שלהם.
המשמעות של אי-טיפול ברורה.
אין סימני שאלה.

**
כשאנחנו רוצים לייצר שינוי, לטפח מיומנות או לגדל יכולת,
בין אם מדובר בבריאות, בקריירה, או במערכות יחסים,
גם כשזה נוגע בנושאים שאנו אומרים (ומאמינים) שהם הכי חשובים בחיינו,
אנחנו "מרשים לעצמנו" לא להתמיד.
אנחנו "מרשים לעצמנו" פעם כן ופעם לא.

**
בדומה לכלב או חתול, אפשר לאמץ הרגל.
בדומה לזרע או שתיל, אפשר לזרוע ולטפח שינוי.

**
רגע לפני שאנחנו מתרצים או מלקים את עצמנו,
רגע לפני שאנו מנסים להבין למה זה קורה ואולי אפילו להסביר את זה,
כדאי לראות את זה.
ולהכיר בכך.

**
(מה זה ה"זה" שכ"כ חשוב לי ושאני מתמיד בו פחות משהייתי רוצה …?)

חיים מלאים. היום.

הלך רוח…

לפני שנה בדיוק, ב- 17.2.2018 ביום הופעתי ה-46,
התעוררתי בשעה מוקדמת לכתיבת בוקר, קראתי מספר עמודים בספרה של פמה צ'ודרון
ויצאתי בגשם שוטף לכיוון בית החולים ללוות את אימי בניתוח שהיא עברה באותו יום.
באותו יום, בעקבות הניתוח ולפי הערכת הרופא, הבנתי שכנראה מדובר בסרטן.
לפני שנה בדיוק, מספר שעות מאוחר יותר, חזרתי הביתה, אספתי את המשפחה 
ונסענו ביחד לחגוג את יום ה"הופעה" שלי במסעדת סטייקים משובחת בנתניה.
לאחר המסעדה עברנו בבית החולים לבקר את אימי שהחלה את ההתאוששות.

**
היום, 17.2.2019, ביום הופעתי ה-47,
התעוררתי בשעה מוקדמת לכתיבת בוקר וקראתי כמה עמודים בספרה של היידי הלוורסון.
נפרדתי מבני המשפחה שהלכו/נסעו לביה"ס, לצבא ולעבודה,
פירגנתי לעצמי בחצי יום חופש ונסעתי לים.
אימי התקשרה מחוג הברידג' לאחל מזל טוב.
מאוחר יותר אנו מתוכננים לנסוע למסעדת סושי (גם היא בנתניה) שקיבלנו עליה המלצות חמות.
אני בהתרגשות ובציפייה לקראת סמינר מיוחד שנרשמתי אליו אתמול ושיתקיים בחודש הבא.

**
אז והיום…
התפאורה שונה, הרבה קרה, אנחנו במקום אחר.

**
אז כהיום…
הלך רוח של הכרת תודה ושמחה על מה שיש ונעים …
של התמודדות ונוכחות עם מה שקורה ופחות נעים…
של התבוננות פנימית…
של צמיחה…
של עוד יום בדרך של חיים מלאים …

**
זה לא הקלפים שאנו מקבלים.
זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו על הקלפים שאנחנו מקבלים ואיך אנחנו בוחרים לשחק איתם.

יום הופעה והמשכיות שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר