תגית: התבוננות

ארבע שאלות לדרך

– לאן אתה הולך ?
– למה לשם ?
– מה תעשה כשתגיע ?
– מי תהיה כשתגיע  ?

חיים מלאים. היום.

מפני שזה קרה, זה היה אפשרי.
מה שיכל לקרות, קרה.

האירוע שיחל בעוד 36 שעות כבר מתרחש.
מה שיכול לקרות, כבר קורה.
אפשר להתחיל להנות.
עכשיו.

תודה לג'נדלין.
שוב.

חיים מלאים. היום.

חמש שאלות לסוף השבוע האחרון של השנה

רגע לפני שהשנה האזרחית הנוכחית יוצאת ושנה חדשה נכנסת,
הזדמנות לעצירה ולהורדת הילוך.
הזמנה להתבוננות.

חמש שאלות לרפלקציה על שנים עשר החודשים האחרונים:

1. איזה ערך הבאת השנה? הישגים משמעותיים? הצלחות מרכזיות?

2. מה את חוגגת? במה אתה גאה במיוחד השנה?

3. על מה אתה מתאבל? על מה את מצטערת? מה היה לך קשה, כואב ומאתגר השנה?

4. למי ועל מה את מכירה תודה השנה?

5. איך גדלת? מה למדת? איך התפתחת השנה?

**
חמש שאלות המאפשרות העמקה והכרה.
במה שהיה.
במה שיש.
במה שקיבלנו.
במה שנתנו.
בדרך שעברנו.

חמש שאלות של גם וגם.
של חיים מלאים.
גם הצלחות וגם פספוסים.
גם חגיגות וגם כאבים.
גם התחלות וגם סיומים.

את התרגיל הזה מומלץ לעשות בכתיבה.
לקחת את הזמן (לפחות שעה)
לפרגן לעצמכם בכוס קפה מהביל, תה או יין,
ולהתיישב בשקט ל"דייט אישי" איכותי, אפשר עם מוזיקה מתאימה.

זהו אחד התרגילים היותר ממלאים ומתגמלים שאני מכיר.
התשובות לשאלות אינן טריוויאליות.
חלקן תעלינה מיד ולאחרות ייקח זמן.
חלקן תהיינה צפויות ואחרות מפתיעות.

אזהרה:
לתרגיל הזה יש תאריך תפוגה קצר טווח.
מה שלא יקרה בסופה"ש הזה או ממש בתחילת השבוע הבא,
כנראה כבר לא יקרה.
לכן, אם משהו בתרגיל הזה מושך אתכם ומרגיש מתאים
אני ממליץ בחום לבחור לעשות אותו בקרוב ולהתעקש על כך.

שיהיה בהצלחה ובהנאה רבה…

אם מתחשק לכם לכתוב לי ולשתף אותי במשהו שיעלה, יעניין אותי מאוד לקרוא.
דיסקרטיות מלאה, כמו תמיד, מובטחת.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

כשאני מתעצבן ממשהו שהיא אמרה לי או שהוא עשה לי בעבודה
זה סימן שיש לי עבודה ושאני עובד.

כשאני משועמם מזמן שלא עובר או מתוסכל מזמן שלא מנוצל
זה סימן שאינני נמצא במצב מאתגר יותר ששואב את כל כולי כרגע.

כשאני תקוע בפקק שלא נגמר ושבגללו אני מאחר,
זה סימן שיש לי רכב, רישיון נהיגה ושלא אני עברתי את התאונה.

כשאני חווה עומס של בית-עבודה-בית ספר-משפחה,
זה סימן שיש לי בית – עבודה – בית ספר – משפחה.

כשאני מוטרד מטראמפ, קלינטון, נתניהו, בוז'י, מזג האויר, דאעש,
זה סימן שעניינים אחרים לא שואבים את כל תשומת ליבי כרגע.

**
כל אותם דברים מעצבנים, מתסכלים, משעממים, מטרידים ולא נוחים,
שאיננו מאחלים לעצמנו ושאנו מקווים שייעלמו מחיינו,
הם סימנים לכך שאנו נמצאים במקום מסוים ולא אחר.
סימנים לכך שאנו עסוקים בעניינים מסוימים ולא בעניינים אחרים.

**
להתעצבן ממשהו בעבודה,
להשתעמם,
להיתקע בפקק,
לחוות עומס,
להתבאס מפוליטיקה,
להיות מוטרד ממזג האויר,
זו זכות גדולה.

זכות שאינה מובנת מאליה.

חיים מלאים. היום.

שתי התקופות הכי חשובות
לבקשת סליחה, התבוננות פנימית וחשבון נפש,
הן הימים שבין ראש השנה ליום כיפור
והימים שבין יום כיפור לראש השנה.

חיים מלאים. היום.

כשנגיע לקו הסיום,
כשנסיר את השכבות
ונוריד את הדרגות,
כשנקלף את התארים
ואת המסכות,
כשנפסיק לספור את שנות הניסיון והשקלים…

כשנגיע לקו הסיום
וכבר יהיה פחות מה להפסיד
או להסתיר –
מה נחשוב לעצמנו?
איך נרגיש?
מה נעז להגיד?

האם נהיה גאים בחיים שחיינו
ובדרך ששיחקנו
או שנרצה להתחיל שוב מחדש
בזמן ובמקום אחר,
כדי לתקן ולשפר?

חיים מלאים. יום יום.

להיות ביחד-לבד זה לא כמו להיות לבד–ביחד.
לרוץ לקראת משהו זה לא כמו לרוץ מפני משהו.
לעשות כי בוחרים זה לא כמו לעשות כי מוכרחים.

למתבונן מהצד, על פני השטח,
זה יכול להראות אותו דבר.

זה לא.

חיים מלאים. יום יום.

"אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים
בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.
שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם.
אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק
הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים.
כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים.
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת.
אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף.

אֵין זוֹ חָכְמָה
לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,
מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם.

אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה
שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם."

**
העתקתי את הטקסט שנכתב על ידי אלי אליהו
מתוך פוסט שמצאתי בפייסבוק אתמול.
הוא מלווה אותי כבר יממה.
למילים יש כוח.

לעצור.
להתבונן. פנימה.
לחשוב.
להרגיש.

בלי להתלהם.
בלי להאשים.
בלי להתקרבן.

חיים מלאים. יום יום.

“הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל שאפשר, ובלי התלהבות יתרה.
האמת שעל טבעך העצמי להכתיב לך את הקצב.
אם אתה נעשה קצר רוח הגבר את הקצב,
אם אתה נעשה קצר נשימה, האט.
יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה.
אז, כאשר הינך מקדים לחשוב על הדברים,
מפסיקים צעדיך מלהיות אמצעים להשגת המטרה,
וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו.
מעלה זה – יש לו קצוות משוננים,
סלע זה – אוחז בהר בצורה רופפת.
אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם.
חיים הנחיים רק למען מטרה עתידה, הם חיים רדודים.
צלעות ההר הן המזינות את החיים, ולא פיסגתו.
עליהן מתרחשת צמיחה של דברים,
אולם כמובן, בלא הפיסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן.
הפיסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות וכך ממשיכים אנו הלאה.
דרך ארוכה לפנינו…
אין מה למהר…
פשוט צעד אחר צעד.”

/ מתוך “זן ואמנות אחזקת האופנוע” מאת רוברט פירסיג

חיים מלאים. יום יום.

10 דקות אחרי.
התפרצות הרגשות.
שמחת הניצחון.
הטלפון מנשיא המדינה ומראש הממשלה.
חיבוק של מדינה שלמה.
סיום של פרק יוצא דופן.
פורקן המתח.
חגיגת ההישג.
הרבה מעבר לתחרות האחרונה או למדליה אולימפית.

**
10 חודשים אחרי.
כמעט שנה חלפה.
זיכרון מתוק ובלתי נשכח.
שמחה. געגוע.
שינוי הסטטוס ההכרתי.
קילומטראז' של ראיונות ופרסומות.
חזרה לשגרה ולמציאות יום – יומית.
אולי ריקנות ומשבר של אחרי רגע שיא.
אולי עבודה מאומצת לקראת הדבר הבא.
אולי שוטטות וחיפוש עצמי.
אולי גם וגם וגם. ועוד.

**
10 שנים אחרי.
פרספקטיבה רחבה.
הניצחון המתוק מלפני עשור כנקודה משמעותית משנת חיים או כשיא רגעי.
התפתחויות שלא יכולתי לצפות.
פיצולי דרכים.
דלתות מסתובבות.
הבחנה ב"יהלומים" שנשארו אחרי שקיעת אבק ההתרגשות.
הדרך שעברתי.
מה קיבלתי ? איך גדלתי ?
אלו מחירים שילמתי ? על מה ויתרתי?
מה אני רואה ואיך אני מרגישה כשאני מתבוננת במראה?

ברכות לירדן ג'רבי על הזכייה במדליית הארד ! 

חיים מלאים. יום יום.