יעל ארד מתארת בספרה "ראשונה" רגע מכונן שהתרחש כשהיתה בת 16.
היא נסעה למחנה אימונים גדול באוסטריה, המחנה האמיתי הראשון בחייה.
במהלך המחנה היא התאמנה מול מתחרות מהנבחרות הטובות בעולם
והתחככה מקרוב עם מקצועניות ברמה הגבוהה ביותר שכבר זכו בתארים ובאליפויות עולם.
בסוף אחד האימונים, כשהיא שוכבת על המזרן ועושה תרגילי גמישות, היא מסתכלת סביבה על אותן מתחרות,
שכולן הרבה יותר מנוסות, מקצועיות וחזקות ממנה כשלפתע עולה בה המחשבה הבאה:
"כולן רק בשר ודם. הפער ביננו ניתן לגישור. אם הן יכולות להיות אלופות עולם גם אני יכולה."
עבור יעל זו לא סתם מחשבה חולפת אלא ידיעה עמוקה שאם היא מספיק תרצה, תאמין ותתאמן, היא תגיע לשם.
באותו רגע יעל מרגישה ויודעת שהיא יכולה להגיע לרמות הגבוהות ביותר,
ושבכדי לעשות זאת עליה להתמסר למסגרת אימונים הרבה יותר מחייבת ממה שהיא עושה עד כה.
לבחירה בנתיב של ג'ודו מקצועני ברמות הכי גבוהות יש הרבה השלכות ומשמעויות,
ביניהן שגרת אימונים, תזונה וויתור על תחביבים ותחומי עניין אחרים.
**
אני זוכר רגע אחד לפני הרבה שנים כשהייתי בן 14 או 15.
היינו בצימר כלשהו במהלך חופשה משפחתית.
זו היתה שעת לילה מאוחרת, כולם כבר נרדמו והכול היה שקט.
שכבתי על גבי, היבטתי בתקרה וניסיתי להירדם.
בתקופה הזו כבר התאמנתי בצורה מסודרת בקבוצת כדורגל מזה מספר שנים והייתי לא רע.
נהניתי מהאימונים ומהמשחקים, התקדמתי והשתפרתי.
אפילו קיבלתי זימון לנבחרת המחוזית וידעתי שאם אצטיין שם אוכל להגיע לנבחרת הארצית.
אז אני שוכב באותו לילה על המיטה, מנסה להירדם ופתאום עולה לי התמונה הבאה:
אני עומד בחזה מתוח על הדשא הירוק והקצוץ של איצטדיון כדורגל גדול ושר את "התקווה",
לצידי חבריי לנבחרת הנוער של ישראל.
אני מרגיש גאווה עצומה והתרגשות גדולה לייצג את המדינה.
משהו בתוכי דרוך ומפוצץ אנדרנלין לקראת המשחק שיתחיל בעוד רגע,
ואני חושב לעצמי: "הגשמתי את החלום והוכחתי לעצמי ולאחרים שאני מסוגל".
באותו לילה, על אותה מיטה באותו בית מלון,
התמונה-מחשבה הזו מילאה אותי בהתרגשות ועוררה בי כמיהה להגיע לרגע הזה,
למעמד הזה בחיים האמיתיים ולא רק בדימיון.
**
לכאורה הרגע זה דומה לרגע שחוותה יעל ארד בת ה-16 על המזרון באוסטריה, אבל רק לכאורה.
כי בשונה מיעל, הרגע שלי הוא רגע של חלום, של משאלה או של פנטזיה שקיוויתי שתתגשם,
אבל זה לא רגע של ידיעה עמוקה, של מחויבות ושל שינוי נתיב מחובבן למקצוען.
רגע של ידיעה עמוקה הוא רגע של בחירה ושל החלטה שהחיים לפניו ואחריו אינם אותם חיים.
אליזבט גילברט, סופרת שכתבה מספר רבי מכר שתורגמו לעשרות שפות (ביניהם "לאכול, להתפלל, לאהוב") מספרת על רגע מכונן כזה שהתרחש כשהיתה בת 15 והבינה שהיא רוצה להיות סופרת.
היא לא נמשכה לפרסום, מעמד, כסף או תהילה,
היא פשוט הבינה שהדבר שהיא הכי משתוקקת לעשות בחיים זה לכתוב.
בטקס ספונטני שהיא ערכה לעצמה בחדרה,
גילברט הדליקה נר ונדרה נדר שמעתה ואילך היא תכתוב בכל יום.
היא לא נדרה להיות סופרת מצליחה או לכתוב רבי-מכר כיון שהצלחה ומכירות מרובות אינן תלויות רק בה.
במקום זאת היא בחרה לקחת אחריות מלאה על מה שבשליטתה והתחייבה לעשות את החלק שלה בכל יום.
(אגב, היא מעדיפה את התואר "כותבת" על פני "סופרת",
כיון שלדבריה "כותבת" מתאר פעולה מתמשכת בהווה ו"סופרת" מתאר משהו שקרה בעבר).
**
יש הבדל בין יעל ארד שמסמנת לעצמה מטרה ברורה ותחרותית (להגיע לטופ העולמי בג'ודו),
לבין אליזבט גילברט שנמנעת מסימון מטרה שאפתנית מוגדרת.
אולי חלק מההבדל נובע מהאופי שלהן או מהתחום שאליו הן בוחרות להתמסר.
אבל מה שמשותף לשתיהן הוא הבחירה להתמסר ולקחת על עצמן מחויבות עמוקה ומתמשכת.
ברגע מסוים, הן בוחרות להקדיש חלק ניכר מחייהן למשהו שבוער בהן.
שתיהן מתחייבות לדרך, יעל גם מסמנת מטרה ברורה.
שתיהן משנות סטטוס פנימי מחובבניות למקצועניות.
הרגע של יעל ארד על המזרון באוסטריה ושל אליזבט גילברט בחדר שלה,
הוא רגע מכונן שבו הן חוות תחושה-ידיעה עמוקה ומבינות משהו מהותי על עצמן,
על החיים שהן משתוקקות לחיות ועל המחירים שהן מוכנות, רוצות ובוחרות לשלם.
עבור שתיהן הרגע הזה הוא צומת דרכים שהחיים לפניו ואחריו אינם אותו דבר.
ברגע כזה, נקודת המבט שלנו על עצמנו משתנה.
אנחנו פתאום מבינים "מי אנחנו" ולאיזו "משפחה" אנחנו שייכים.
הפער בין המקום שאנו נמצאים בו למקום שאנו שואפים אליו יכול להיות עצום,
אך זה לא משנה, כי ברגע שהדימוי העצמי שלנו משתנה הכול משתנה.
עבור יעל זה היה רגע שבו היא פתאום מתחילה לראות את עצמה כאלופת עולם פוטנציאלית, כ"אחת מהן".
גילברט מבינה שהיא סופרת ובוחרת להתחיל לחיות כמו סופרת בלי לחכות לאישור חיצוני או לזמן יותר מתאים.
התיאורים הללו של יעל ארד ואליזבט גילברט ממש עושים לי חשק.
האם לי יצא לחוות משהו כזה אי פעם?
אני לא חושב.
עדיין לא.
לא עולה לי זיכרון של רגע שבו קיבלתי החלטה פנימית להקדיש את חיי למשהו,
ושהחיים לפניו ואחריו השתנו לחלוטין.
נראה לי שהתהליך שלי הרבה יותר הדרגתי ומתמשך, פחות טרנספורמטיבי-נקודתי.
לא כולם חווים את זה בצורה הזו, בטח שלא בעוצמות של יעל ארד ואליזבט גילברט.
ועם זאת, למרות שלא חוויתי רגע עוצמתי של ידיעה עמוקה,
בנוגע למשהו אחד שאני רוצה להקדיש לו את שארית חיי ולהתמסר לו בצורה בלעדית,
היו לא מעט רגעים עוצמתיים שהיתה להם השפעה עצומה עלי ועל חיי.
אולי הנקודה אינה בהכרח רגע אחד יוצא דופן ומשנה-חיים,
שבו הזהות העצמית שלך ונתיב חייך משתנים לחלוטין.
נראה לי שהעניין הוא לזהות משהו שחשוב לך, מושך אותך ומעורר בך תשוקה.
משהו שהיית רוצה לפנות לו עוד מקום ולהקדיש לו יותר מחייך.
ואז להתחייב אליו "בחלקיות משרה" ולהתמסר לעשייה שלו,
עם ובלי קשר לתוצאה הסופית או למה יגידו אחרים.
יש לך משהו כזה…?
אם בא לך לשתף אותי, יעניין אותי לקרוא…
חג שבועות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא
– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.