מחויבות שניה* לשנה הקרובה

מחויבות שניה* לשנה הקרובה

לטוני רובינס יש את "כן"-"כן"-"כן"-"כן" => זוז ! (Yes Yes Yes Yes => Move).

למל רובינס (ללא קרבה משפחתית לטוני) יש את חוק "ה-5 שניות": 1-2-3-4-5 פעל !

העיקרון דומה:
להכניס את עצמך למצב ולפעול למרות החששות והספקות, שהרי (כמעט) אף פעם זה לא זמן מושלם לעשות משהו שמרתיע אותך או שאתה מתלבט לגביו.

**
לפני ארבע שנים בדיוק, ראש השנה תשע"ו, שקלתי את הרעיון של כתיבת פוסט יומי במשך שנה שלמה.
המחשבה על המחויבות הזו עוררה בי התרגשות, סקרנות ולחץ.
בבוקר כבר החלטתי ביני לבין עצמי שאני הולך על זה.
ואז, כמה שעות לאחר מכן החל להתעצם חוסר הביטחון והפחד מהמחויבות.
לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעמוד באתגר הזה.
חששתי מהמחיר שאשלם ומההשקעה שתידרש ממני.

רגע לפני ש"ירדתי מזה", העליתי פוסט התחייבות פומבי שהסתיים בשורות הבאות:
"החששות והתהיות מתחילים לנקר.
משהו בי חושב שאולי עדיף להתחייב בפני עצמי ולא בפני קבל עם ופייסבוק.
זה בדיוק הזמן לקפוץ למים הרטובים והקרירים"

המחויבות לשנה אחת, הפכה לכתיבה יומית בת כשלוש שנים ובדיעבד היתה אחת ההחלטות הכי משמעותיות, מצמיחות ומשפיעות שקיבלתי באותה שנה.

**
היום, ראש השנה תש"פ, רגע לפני שאני מקבל "רגליים קרות", אני רוצה לבחור לעצמי מחויבות מאתגרת חדשה לשנה הקרובה.
לא בדקתי את הנושא לעומק עדיין.
טרם גיבשתי תכנית ברורה, אין לי מושג מה זה ידרוש ממני ומה המשמעויות.

אני מגיע עם "היסטוריה": בשנים האחרונות התחלתי שני תהליכים דומים ולא סיימתי אותם.
אני "בונה" על כ-1500 פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות ועל ההצהרה הפומבית הזו שתגביר את המוטיבציה הפנימית.

יש בי התרגשות, חשש ולחץ.
הדופק מואץ…
נשמע כמו זמן טוב לקפוץ שוב "למים הרטובים והקרירים".

מחויבות שניה* לשנה ורבע הקרובה:

==============================================

=== הוצאה לאור של ספר, תוך 15 חודשים, עד סוף שנת 2020 ===

==============================================

חידוד כוונה לדרך:
שתהליך יצירת הספר יהיה משמעותי.
שהספר יגע באנשים "מתאימים", יתרום לחייהם וירבה טוב בעולם (אני אחד מהאנשים הללו).

הזמנה/בקשה: 
אם פוסטים מסוימים שקראתם לאורך השנים נגעו בכם במיוחד, והייתם רוצים שהם "ייכנסו" לספר, אנא שתפו אותי בכך.
ציינו את אותם פוסטים מסוימים. 
התייחסות שלכם לפוסטים מסוימים, יהיה משוב חשוב עבורי ויסייע לי לבחור ולהתקדם.

תודה !

***
* המחויבות הראשונה לשנה הקרובה

המחויבות הראשונה שלקחתי על עצמי לשנה הקרובה היא תכנית "שבעת ההרגלים".

השבוע שוחחתי עם מספר מועמדים שהגישו שאלון כוונות.
חלקם הצטרפו לתכנית ויהיו חלק מהקבוצה הנהדרת שמתגבשת.
חלקם לא יצטרפו לתכנית. הבנו ביחד תוך כדי שיחה שהתכנית פחות מתאימה להם.

אני רוצה לשתף אתכם במספר חידודים ותובנות מתוך השיחות:
(מומלץ לקרוא את החלק הבא בעיון אם הוא מעניין אתכם, ולדלג עליו אם לא…)

א. 10 מתוך 12 המפגשים הקבוצתיים בתכנית הם וירטואליים ויתקיימו בוידאו בימי א' בשעות 21:00-23:00.

נראה שזה לא היה מספיק ברור בתקשורת שלי וחלק מן האנשים חשבו שכל המפגשים פרונטליים.
אני מציין את זה משתי סיבות:

1. עבור אנשים המחפשים מפגשים פרונטליים שבועיים ומתאכזבים לשמוע שהמפגשים יהיו בווידאו או שהשעות מאוחרות להם מדי.

2. עבור אנשים שיכולים להשתתף במפגשי וידאו ולא במפגשים וירטואליים, ושהשעות 21:00-23:00 מתאימות להם.

ב. למי התכנית פחות מתאימה?

התכנית פחות מתאימה לאלו המעוניינים להתמקד ביעד אחד ויחיד שמאוד ברור להם.

הסיבה: שבעת ההרגלים מהווים מסגרת הוליסטית לחיים מלאים ומאוזנים.
במסגרת התכנית כל אחד מהמשתתפים יעבוד על נושאים שחשוב לו לקדם (כולל יעדים ברורים וממוקדים), 
אך זה יהיה תוך איזון עם היבטים נוספים חשובים ופיתוח הרגלים משרתים המאפשרים התקדמות בריאה לאורך זמן.
לאלו המעוניינים להתמקד ביעד אחד שברור להם, אני ממליץ לחפש תהליך או מסגרת שעוסקים אך ורק ביעד המסוים הזה.

ג. למי התכנית מתאימה?

1. התכנית מתאימה מאוד לאנשים הרוצים להתקדם ביעדים מסוימים שהם מציבים לעצמם לצד יצירת איזון בריא והוליסטי בין מימדי חייהם השונים.

דוגמא: משתתף רוצה לקדם את העסק שלו לרמות חדשות + לפתח הרגלי תזונה והתעמלות + לטפח ולפתח את מערכות היחסים החשובות בחייו.

דוגמא נוספת: אני מתכוון להיעזר בתכנית בכדי לקדם את כתיבת הספר שלי. 
בין היתר זה יבוא לידי ביטוי בתכנון שבועי של "אבנים גדולות" הקשורות לספר ובהתקדמות מתמדת ועקבית. 
בכדי לעשות זאת יהיה עלי לתעדף את כתיבת הספר על פני דברים אחרים שאני עושה.
החוכמה תהיה לעשות זאת מבלי לפגוע בהיבטים חשובים אחרים בחיי, שאני רוצה שיישמרו.

2. התכנית מתאימה לאנשים הרוצים לנהל את החיים במקום שהחיים ינהלו אותם.

ובמילים אחרות: לאנשים שחווים עומס או תחושה שהם רודפים אחרי הזנב של עצמם ומחפשים דרך שתאפשר להם ליצור בהירות, 
לקבוע סדרי עדיפויות ולהגיע לאיזון בריא בין כל מימדי החיים החשובים להם (דוגמא: זוגיות, הורות, קריירה, בריאות, חברים וכו').

3. התכנית מתאימה לאנשים שחלק מההרגלים מפותחים אצלם ומהווים מקור לשביעות רצון, הצלחה והישגים, וחלק מההרגלים מפותחים פחות מכפי שהיו רוצים והם מעוניינים לפתח אותם.

דוגמא: משתתפת שההרגלים של פרואקטיביות, קביעת סדרי עדיפויות ומשמעת של עשייה מפותחים אצלה והיא מעוניינת לפתח יותר את ההקשבה האמפטית שלה ואת היכולת לעצור, להכיר תודה ולהנות מהקיים.

דוגמא נוספת: משתתף בעל יכולת הקשבה ואמפטיה גבוהה, אשר מקפיד על שגרת חיים בריאה הכוללת השקעה גדולה בתא המשפחתי, המעוניין לפתח את הקריירה שלו ואת יכולותיו האסרטיביות.

תוכלו למצוא את כל הפרטים על התכנית + את "שאלון הכוונות" בקישור הבא.
מילוי שאלון הכוונות דורש השקעה של כ 20-30 דקות שבין היתר מכניסה אתכם לתהליך ומדייקת לכם מספר דברים.

שימו לב שהמועד האחרון להגשת מועמדות ושליחת שאלון הכוונות הוא ערב סוכות, יום ראשון 13/10, או כשהקבוצה תתמלא (המוקדם מביניהם).

אל תחכו לרגע האחרון…

**
זיכרון לקינוח:

קיץ 1986 זכור לי לטובה.
בדיוק סיימתי את כיתה ח' ועונה נוספת בקבוצת הנערים של "הפועל כפר סבא".
חופש גדול.
טיול של שלושה שבועות לגרמניה, אוסטריה והונגריה עם הההורים, ועם משפחה נוספת של חבר מהכדורגל.
כל זה במקביל למונדיאל (אליפות העולם בכדורגל) שבו מראדונה, עם שער "יד האלוהים", מככב. 
את הגמר המטורף, 3:2 לארגנטינה על גרמניה, ראינו ביחד במלון בבודפשט.

השבוע זה היכה בי:
בזמן שחוויתי את אותו חופש מדהים עם כל-כך הרבה רגעים יפים, הייתי בן 14. 
אמי היתה בת 47 (היא ילידת 1939).
אני היום בן 47.
שניים מילדיי כבר עברו את גיל 14.
וואוו …
איך זה יכול להיות…??

החיים חולפים מהר.
חיים עכשיו.

העתיד שלנו נולד בהחלטות ובפעולות שאנו מקבלים ועושים היום.

אילו חיים אנו רוצים לחיות…?
מה אנו עושים לגבי זה היום..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** "שבעת ההרגלים" – לפרטים מלאים והגשת מועמדות עד ה 13/10 **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

מסע

המסע השנה היה שונה מאלו של שנים קודמות.
אנחנו שונים.
מערכת היחסים שלנו שונה.

**
3 דברים יישארו מהמסע הזה: 
א. זיכרונות וסיפורים שלך.
ב. זיכרונות וסיפורים שלי.
ג. תמונות.

**
תמונות הן ניסיון לתפוס את הרגע, לנצור חוויות ותחושות.
והן גם ניסיון לעצב זיכרון. ליצור עתיד של זיכרונות וסיפורים משותפים.

**
לא משנה כמה אנסה לצלם שקיעה עם הסלולרי שלי, זה יצא פחות מפעים מאיך שזה באמת.
ובזמן שאהיה עסוק בצילום השקיעה, לא אהיה עם השקיעה.

**
לילה ראשון:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "מים שאפשר לשחות ולשחק בהם."

לילה שני:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "עצים שאפשר לטפס עליהם ולתלות ביניהם ערסל."

מבררים מה חשוב לנו לפני שמחפשים מקום ללילה.
המקום משרת את מה שחשוב.
צרכים לפני אסטרטגיות.

**
מה שמתאים לנו עכשיו זה לא מה שהתאים לנו לפני כן וגם לא מה שיתאים לנו בהמשך.

בחירה במה שמתאים עכשיו מצריכה הקשבה לאחרים ולעצמנו ומידה מסוימת של בטחון שיהיה בסדר. שזה בסדר.

"שיהיה בסדר": שנסתדר, שנמצא מקום או פתרון.

"שזה בסדר" לשים על השולחן את מה שמתאים לנו.

**
שני סוגים של בחירות:

א. בחירה לנוע לקראת מה שמתאים.
ב. בחירה להתרחק ממה שכבר לא מתאים.

**
יש מחיר לבחירה במה שמתאים עכשיו: 
קיפול מאהל בשעות אחה"צ במקום שהתאים לנו מאוד עד עכשיו,
ותנועה למקום אחר שעדיין לא ברור איפה ומה הוא.

כשנגיע נדע.
ואולי לא נגיע ולא נדע.
או שנגיע למקום מסוים ולא נהיה בטוחים שזה זה.

ואז…
כשכבר יהיה מאוחר, או כשנהיה עייפים, או כשנהיה רעבים, 
בהתאם למקום שנהיה בו, נבחר במה שיתאים לנו. 
באותו רגע.

**
להסכים

להסכים לא לדעת.
להסכים לחוות.
להסכים לצאת ממרחב נוחות.
להסכים להתנתק.

**
חשש:

מנמלים עוקצות (כמעט התמקמנו על קן…).
שהיתושים יאכלו אותנו.
שהציפורן החודרנית תתפתח.
שכאב האוזניים יחזור.
שמישהו לא ירגיש טוב.
שהמקום שנישן בו יהיה מבודד מדי, או ג'יפה מדי.
שיהיה משעמם.
שיהיה פחות כיף מפעמים קודמות.
שנגלה שזה נגמר.
שהוא לא יהנה.
שאני לא אהנה.
שהחומוס שהזמנו מקולקל.
שהמעיין שאנחנו הולכים אליו יהיה סתם.
שיתבזבז לנו היום.
שיהיה חם מדי.
שהציוד שלנו ייגנב.
שהרכב לא יהיה שם כשנחזור.
שמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, יקרה.

רשימה חלקית…

**
מדהים כמה מהר, עם ההגעה הביתה, למקום המסודר והמוכר, 
החששות והלחץ מחוסר הוודאות מתחלפים בלחץ להספיק לבצע את המטלות והמשימות.

**
חגיגה והכרת תודה

סיום של מסע נוסף.
הכול עבר בשלום.

חוגג את הזמן המשותף.
חוגג את "היכולת להיות ביחד" חמישה ימים שלמים:
לחוות, להנות, להשתעמם, לטייל, להתגלגל, לבשל, לצחוק, להתגעגע, לדבר, לפגוש אנשים, לגלות מקומות.

הכרת תודה.
בכדי שכל זה יקרה הרבה דברים צריכים להתקיים…
תודה לאנשים השונים היוצרים את המרחב שמאפשר את המסע הזה…

**
אבל וחגיגה

לפני כ-24 שעות אמא של עדי נפטרה.
לא הספקתי להגיע להלוויה.

בעוד מספר שעות עדן מתחתנת.
אני מתכנן להיות שם.

המסעות שלנו מחוברים למסעות של אנשים אחרים.

מישהי שיתפה אותי ש"לנהל עובד שאיננו" שכתבתי לפני מספר שנים נגע בה מאוד ושמכל הפוסטים שלי הוא הכי חזק עבורה.

כשהיא אמרה את זה, הצטמררתי.
זהו גם הפוסט הכי חזק עבורי.
יותר מכל פוסט אחר שכתבתי.

נזכרתי בו שוב השבוע…

**
בעוד שבוע בדיוק, אנחנו מעבירים ביחד סדנת רגשות וצרכים להורים וילדים.
סוג של מסע נוסף. 
אחר.

הסדנה הנוכחית כבר מלאה (כולל רשימת המתנה).
אם אתם רוצים לקבל הודעה על סדנאות עתידיות (ייתכן שיהיו כאלו), 
אתם מוזמנים להשאיר פרטים בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

10 הרהורים מהימים האחרונים (שואה-זיכרון-עצמאות)

1. מעבר

המעבר בין מאות רקטות, ארבעה הרוגים ומי יודע כמה נפגעים בתחילת השבוע (מוצ"ש – שני),
לבין הפסקת האש ואירועי יום הזיכרון בהמשך השבוע (שני – רביעי),
לבין חגיגות יום העצמאות, החופשות והמנגלים (רביעי – …) היה חד עבורי.
מפתיע כל פעם מחדש כמה מהר אנשים ומדינה עוברים בין מצבים.

**
2. מוזר

נראה לי מוזר, שבתוך יום-יומיים, 
אנו עוברים ממצב של חוסר וודאות עצום וסכנת חיים מוחשית, המביאים בין היתר לאי-קיום לימודים,
לשקט בטוח, המאפשר יציאה של מאות אלפי חוגגים לאירועי יום העצמאות בשטחים פתוחים, ללא חששות ואזהרות.

יכול להיות שיש יותר הבנות ואינטרסים משותפים, בקרב שני הצדדים ממה שאנו נוטים לחשוב? ממה שנוטים לתקשר?
יכול להיות שלצדדים השונים יש יותר יכולת ממה שנראה לעין (גם אם רק במצבים מסוימים…) לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות?

ויכול להיות שלא…
ברור לי שאני מודע רק לחלק זעיר ממה שמתרחש פה…
אני יודע שאני לא יודע…

**
3. טקס משותף

ביום ראשון, יומיים לפני ערב יום הזיכרון, הנחתה שאניה בן חיים, 
מפגש מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
להלן חלק מדברים ששאניה פירסמה ביום שאחרי המפגש:

"האמת, פחדתי נורא לקראת הערב של אתמול- דיאלוג מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. 
שיח כל כך טעון, וכואב שנושא בתוכו כל כך הרבה רגשות עוצמתיים וזה קרה.
שוב היה אפשר לחוות, גם במפגש טעון כזה, ששיח אחר אפשרי ויכול להתקיים.
שיח בו אפשר ביחד לנוע מ"צודק/טועה" "בסדר/לא בסדר" אל המקום בו מכירים בצרכים העמוקים של כולנו שמחפשים דרך להתמלא. 
אל המקום בו אפשר להכיר בכאב ובכמיהה של מי שלא מסכימים/ות איתו/ה ולמצוא מקום בלב שיכול להיפתח אליו גם כשממש רואים דברים אחרת, גם כשכועסים.
זה מטורף בשבילי לשים לב לזה כל פעם מחדש, שכל אחד/ת מאיתנו רוצה לעשות טוב.
כל אחד/ת מאיתנו מאמין/ה בכל ליבו/ה שהדרך שהיא מאמינה בה יכולה לעשות טוב בעולם.
מאמין בכל ליבו שאם רק האחר יתעורר לראות את מה שאני רואה, אם הוא ישים לב שיש משהו שהוא לא רואה, 
שיש לו נקודה עיוורת- ויראה את מה שאני רואה- אז יוכל להיות פה הרבה יותר טוב.
העניין הוא שכמעט תמיד שני הצדדים חושבים ככה!
ואז, נוצר הוויכוח הידוע של מי צודק, ויכוח בו כל אחד מנסה לשכנע ואף אחד לא באמת מקשיב ואף אחד לא באמת נשמע.
ואז זה מכעיס. ומתסכל. והאמון אובד.
ואז צועקים, או מכים, או מתנתקים, או מתרחקים, מסתגרים, מתבצרים.
הכל חוץ מלהיפגש ולהקשיב באמת.
אתמול חווינו קצת ממה שאפשרי כשמסכימים להיפגש ולהקשיב באמת לכאב ולכמיהה של מי שאני לא מסכים/ה איתו. 
לשמוע באמת מה חשוב לו בעומק.
הלב התרכך. הדברים כבר לא נראים כמו שחור ולבן.
כמעט כל מי שהיו שם במפגש יצאו עם אמירה שהם רואים את המורכבות הגדולה, שהם רואים שיש לאחר צרכים וכאבים שהם לא ראו ולא לקחו בחשבון קודם. 
שהם רואים את הדברים שחשובים לצד השני ומכירים בהם – גם אם לא מסכימים על הדרך. 
שהם רואים שזה לא שחור ולבן, שזה מורכב.
מטרת השיח ממש לא היתה להגיע להסכמה, אלא ליצור מרחב בו נבין את הצד השני קצת יותר ממקודם. נראה את האנושיות של השני, קצת יותר ממקודם.
וזה קרה. וגם יותר מזה.
וזה קצת, וזה טיפה בים וזה גם הרבה. כי רובינו יצאנו משם עם הרבה יותר תקווה ואמון ממה שנכנסנו.
וזה עוד רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד הרבה מה ללמוד על יצירת שיח מאתגר שכזה. והיו רגעים לא פשוטים,
ואני שמחה ומתרגשת שהוא קרה ושרובינו חווינו שם חוויה של פתיחת הלב, הבנה, קירבה והקשבה. "

**
4. כוונות ופעולות

אותן פעולות יכולות לנבוע מכוונות שונות.
אותן כוונות יכולות לבוא לידי מימוש בפעולות שונות.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לאנושיות ולתקווה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לערכים חשובים.

**
5. בדיקה עצמית

באיזו פעולה אני נוקט?
מאיזו כוונה אני מונע?
האם יש דרך פעולה נוספת שתאפשר לי לממש את כוונתי בצורה מיטבית יותר?

באיזו פעולה נוקט האחר?
מאיזו כוונה הוא מונע?
האם אני בטוח? איך אני יודע?

**
6. מבחן אישי

א. איזו תפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה אני מזהה כאויבים שלי עכשיו? 
ככאלו שקיומם או פעולתם פוגעים בדברים החשובים לי ואולי אפילו מסכנים את קיומי?

ב. כמה אנשים אמיתיים אני מכיר ופגשתי באופן אישי השותפים לתפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה האלו?
"אנשים אמיתיים" = לא כאלו המתווכים לי בעזרת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

ג. מתי בפעם האחרונה פגשתי אותם והקשבתי להם?

**
7. חמלה

"חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, 
ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; 
להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – 
להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. 
אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, 
כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", 
כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, 
כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, 
כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, 
שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, 
בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. 
כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; 
כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – 
כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו … 
וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: 
תחת כל דגל טמונות גופות של חללים."
~ מאיר זוהר, מתוך המאמר "להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה", נכתב בקיץ 2014 בזמן "צוק איתן"

**
8. חשש

– ואולי זה לא מספיק…?
– ואולי דרך של חמלה וסובלנות היא קרקע קלה לניצול עבור אותם אנשים/גורמים/מערכות, שרוצים לפגוע/להשתלט/להחריב…?
– ואולי דרך של הבנה וקבלה פוגעת בנו, מחלישה אותנו ומאיימת על קיומנו…?

**
9. מתח

קשה להחזיק מתח של סיטואציה מורכבת.
קשה להישאר עם מתח של שאלות בלי תשובות.
קשה לחוות מתח של חוסר וודאות.

קל יותר לקחת צד.
קל יותר לבחור תשובה.
קל יותר לייצר וודאות.

**
10. מאבק

מוח בן 2 מיליון שנה המתוכנת לשרוד ומחפש וודאות,
מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", ומוציא אותנו לפעולה.

קשה לשנות דפוסים ולהתגבר על מבנים פיזיולוגיים-עצביים ועל אינסטינקטים הישרדותיים.
קשה עוד יותר כשהמבנים והאינסטינקטים מגורים ומופעלים במכוון ע"י גורמים בעלי עניין.

לא בטוח שיותר קשה מלשרוד שואה, להקים מדינה ולעבור את הדרך שעברנו עד כה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

היום, שמונה שנים…

היום, שמונה שנים…

הבוקר, י"ב אדר,
שמונה שנים.

נזכר,
מודה,
מתגעגע.

**

"ארבעה שיעורים אישיים על אומץ" שכתבתי לפני חמש שנים.

"איש אחד" שכתבתי לפני שנתיים.

"נכנסים לפברואר" לפני שנה.

**
לזכרו.
חג פורים שמח.

חיים מלאים. היום.

לזכור

תחושת המשמעות ואי-המשמעות זמנית ומתעתעת.

יום קצת פחות טוב, והספקות עולים.
יום קצת יותר טוב, ואנחנו "עפים".

**
"זיכרון ושכחת האמת מתחלפים בך, חבר ביניהם.
כאשר אתה שוכח, זכור כי זכרת.
כאשר אתה זוכר, זכור כי תשכח."

~ רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן

**
כל רגע הוא הזדמנות להרבות טוב.
כל מפגש הוא הזדמנות לשרת, לגעת, לאהוב.

חיים מלאים. היום.

מחשבות חיות על מסע משותף

כמה מחשבות חיות על מסע משותף במקום אחר:

א. מורכב להיות בקשר

איזו חבילת גלישה לעשות?
מה לגבי דקות שיחה?
אלו מטענים לקחת?
האם צריך מתאמים? איזה?
איפה קונים סים מקומי?
האם יש במלון Wi-Fi ?

באופן די אבסורדי, גם קל יותר וגם מורכב יותר להיות בקשר…

**
ב. מתרגלים מהר

כשפוגשים את זה בפעם הראשונה
או אחרי זמן רב שלא פגשת את זה הנשימה נעתקת:
הירוק-ירוק האינסופי, 
ההרים העצומים,
האגמים המדהימים,
האוכל המיוחד,
העיירות הקטנות והצבעוניות.

אחרי יום או יומיים מתרגלים.
עדיין רואים את זה, עדיין מתלהבים,
אבל פחות…

אחרי מספר ימים זו כבר שגרה.
חלק מזה כבר מפסיקים לראות.
ההתלהבות נודדת למקום אחר.

**
ג. לא לפי התכנית

לפי הספר יש מספר מקומות מומלצים ומספר כאלו שפחות.
לכל מקום יש כוכבים, חייכנים ודירוגים.
בתכנית כתוב מה הדברים המרכזיים שניתן לעשות, לחוות ולראות בכל מקום.
כולל תמונות שניתן להתרשם מהן.

לא הכול הולך לפי התכנית.
יש רגעים עוצמתיים שלא מופיעים באקסל המקורי או בספר.
כאלו שלא ניתן לחזות או לצפות מראש.
הם יכולים להגיע בכל רגע, להופיע בכל מקום.
רגעים קטנים-גדולים של חיבור. של ביחד. של מפגש.
של שמחה. של שקט. של יופי. של אהבה. של גילוי.
וגם רגעים של כעס. של עצב. של געגוע. של בדידות. של עייפות.

אוסף הרגעים הם הם הטיול לא פחות מאוסף האתרים.

**
ד. לטייל ביחד ולעבוד ביחד

כשעובדים ביחד,
החוכמה היא שכולם ירוויחו.
מקסום רווחים של אדם אחד או יותר על חשבון אחרים,
זו עסקת מנצח-מפסיד שטובה בטווח הקצר לחלק מהאנשים (אולי..)
ובטווח הארוך לאף אחד מהם.

כשמטיילים ביחד,
החוכמה היא שכולם ייהנו ושכולם ירצו שכולם ייהנו.
כשהמטרה היא להנות ביחד,
אפשר לחשוב על אסטרטגיות שונות להגיע אליה.

מספר שאלות חשובות שעוזרות להנות ביחד:
– מה יגרום לך הנאה עכשיו/היום/השבוע?
– האם חשוב לך שגם אנחנו נהנה?
– איך את יכולה לעזור לנו להנות?
– איך אנחנו יכולים לעזור לך להנות?

**
ה. התמונות משקרות

התמונה הזו, חדה ואיכותית ככל שתהיה,
לא מעבירה את העוצמה של הנוף, של החוויה, של החיבור.

בתמונה הזו שבה כולם מחייכים,
לא ניתן לראות את הפרצוף הכועס, המשועמם או החמוץ של רגע לפני ורגע אחרי.

התמונה הזו שנבחרה מתוך תמונות רבות אחרות
נראית מלאת חיים אבל בעצם היא סטטית וקפואה.

בעוד כמה ימים, חודשים או שנים,
יישארו מהמסע הזה תמונות וזכרונות.
התמונות תישארנה מקובעות.
הזכרונות ימשיכו להשתנות ולהתעצב, בין היתר מתוך התמונות.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

עדיין זוכר

אני עדיין זוכר
את הריצה שרצתי אז ביער
לפני שלושים ואחת שנים
לא רחוק מהמקום שבו אני נמצא כרגע:

את הדופק הגבוה,
את ההפתעה הגדולה כשהגעתי לפניו,
את ההבנה שאני מסוגל,
שאני לא פחות ממנו,
שאני יותר ממה שהאמנתי שאני.

וגם אותך,
עומד על המרפסת,
צופה על השביל,
מחייך בגאווה,
כשהופעתי בין העצים.

**
דווקא הזיכרון הזה.
לא האטרקציות.
לא הנופים.
לא המסעדות.
לא הקניות.

**
מעניין מה אתם תזכרו
בעוד שלושים ואחת שנים
מהמסע הזה.

חיים מלאים. היום.

11 הרהורי מסע

בחירה

פוסטים מסוימים שאני כותב 
זוכים ליותר צפיות, מעוררים יותר תגובות
ומובילים ליותר סדנאות מפוסטים אחרים.
כנראה שהפוסט הנוכחי אינו אחד מהם.

**
זמן

חוסר זמן ועודף זמן אינם שני דברים שונים.
לא למצוא זמן למשהו שחשוב
ולחכות שהזמן המזדחל יעבור כבר 
הם שני קצוות של אותה תפישה.
תפישת הזמן כמשאב (חסר או עודף)
שאמור לסייע לנו להגיע למקום אחר 
מהמקום שאנו נמצאים בו כרגע.

**
למידה

פיתה שהונחה על השולחן תמוחזר ולא תוחזר.
פיתה שלמה – מחזור לבני אדם.
פיתה שננגסה – מחזור לבעלי חיים.
חומוס אליהו.
יקנעם.

**
לזכור

הרכב היחיד בחניית האנדרטה של אסון המסוקים
היה זה שהגענו אתו.
וגם הוא לכמה דקות בלבד …
אולי כשהשמש יוקדת פחות
קל יותר לזכור.

**
שקט

מסע אחד.
עץ אחד. מעיין אחד. 
חבל אחד. שקית אחת.
אוהל אחד. 
בן אחד. אבא אחד.
כמה שקיעות. כמה זריחות. 
כמה חדרי בריחה.
שמש. צל. מים. רוח.
קשר. הצלה. 
מתחת לבאר, מאחורי העץ, לתוך הבאר. 
על העץ, ליד העץ, מתחת לעץ.
עם העץ…
לבד.
ביחד.

**
השבוע

נסעת לפולין וחזרת מפולין.
נסעתן לתל-אביב וחזרתן מתל-אביב.
נסענו לצפון וחזרנו מהצפון.
יום חמישי בבוקר, כולנו ביחד.
הכרת תודה.
לא תמיד כל מי שנוסע חוזר.
נדב יודע…

**
שאלה

ניסה ולא הצליח.
ניסה שוב ולא הצליח.
ניסה שוב והתייאש. 
זז הצידה בכעס.
גם אני זזתי.
התרחקתי.
אחרי ש"התקרר" שאלתי אותו את השאלה.
קיבלתי תשובה ברורה.
למדתי משהו.
התקרבתי.

**
אפשר

גם בתקופה הזו,
בימים הכי חמים של השנה,
אפשר לשהות ימים שלמים בשטח.
צל עצים, מי נחל ורוח גלילית
עושים את העבודה.

**
מסעות

לפני שיצאנו כתבתי:

"יציאה למסע
עם כוונה.
בלי וודאות.
עם כוון כללי.
בלי תכנון מפורט.
עם יותר הקשבה
ופחות ידיעה.
מעניין לאן נגיע.
מעניין את מי ואת מה נפגוש."

המסע הקודם והמסע הנוכחי 
היו שניהם לאותו אזור.
באותה תקופת שנה.
לאותו מספר של ימים. 
באותו רכב. עם אותו ציוד.
מסע של אותם אנשים. 
הוא ואני.

שני מסעות שונים לגמרי.

**
חופש

הפעם הרשיתי לעצמי
לצאת לחופש
גם מהכתיבה היומית.

**
גבול

כאן לא ייכתב
משהו שנוכח
כבר זמן מה.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

עיצוב זיכרון

כשמשהו מתרחש, אפשר להתבונן בו, להיות אתו או לתעד אותו.
מתבוננים והווים בעזרת נוכחות.
מתעדים בעזרת מצלמה או עט.

אפשר להתבונן או לתעד.
להיות או לתעד.
אי אפשר גם וגם.

**
החלק שרוצה לתעד הוא חלק תלותי.
הוא פוחד שמשהו יישכח או ימות.
הוא רוצה להשאיר אותו חי.

**
תיעוד הוא בחירה סלקטיבית במשהו בדרך מסוימת
ואי -בחירה במשהו אחר או בדרך אחרת.
לתיעוד יש זווית ופרשנות.
בתיעוד יש אמירה.

תיעוד יוצר זיכרון ומעצב אותו.

**
איפה את/ה כרגע… ?
בעסקי עיצוב זיכרונות או בעסקי נוכחות…?

חיים מלאים. היום.

לרגע שכחתי…

לרגע שכחתי מי אני.
לרגע שכחתי מה אני שווה.
שאני שווה.

**
לרגע הקשבתי לקולות,
בתוכי ומחוצה לי,
והאמנתי שאני לא.
לא מספיק…
לא כמו שצריך.
לא בסדר.

**
כיף להיזכר.

**
"הרגע" יכול להימשך שתי דקות,
יומיים, שבועיים, חודשיים או שנתיים.

לפעמים הוא נמשך נצח.
או לפחות חיים שלמים.

חיים מלאים. היום.