תגית: זמן

אי אפשר לנהל זמן.
אפשר להתייחס לזמן ולכבד אותו.
אפשר לבחור מה לעשות עם זמן.

**
אי אפשר לנהל אנשים.
אפשר (אולי) לנהל עבודה או פרוייקט.
אפשר לעבוד עם אנשים.

**
אי אפשר לנהל מערכת יחסים.
אפשר להיות במערכת יחסים.
אפשר להשקיע במערכת יחסים.

**
אי אפשר לנהל קריירה.
אפשר לעשות משהו שאוהבים.
אפשר לגדול, ללמוד ולשרת אנשים.

חיים מלאים. היום.

מכאן לשם.
משם לכאן.
להנמיך ציפיות.
עוד כמה שעות.
להעביר את הזמן.
להוריד את הראש.
להישאר באזור מוכר.
לגלגל את מה שאפשר.
למרוח את השאר.
עוד יום עבר.
טוב שנגמר.

חיים מלאים. היום.

"אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה,
"מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להם פתרון."

"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען,
"לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!"

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.

"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז.
"אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"

"אולי לא," ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."

"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען "הוא לא סובל שמנצלים אותו.
ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים,
היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו."

– הציטוט מתוך "מבעד למראה" (עליסה בארץ הפלאות) מאת לואיס קרול.

**
גיא הזכיר לי השבוע ש "אתה = היומן שלך".
אם משהו חשוב לך, כדאי שהוא ישתקף בלוח הזמנים שלך.
אם משהו בעל עדיפות עבורך, כדאי שהוא יקבל את תשומת הלב שלך.
מה שלא שם לא קיים.

כשמישהו אומר: "הדברים האלה והאלה הכי חשובים בחיי
ואני לא מוצא זמן להגיע אליהם, בגלל כל הדברים האחרים שאני עושה",
הוא בעצם אומר "הדברים האלה והאלה אולי חשובים עבורי,
אבל יש דברים אחרים, חשובים יותר בחיי כרגע,
שלהם אני בוחר להקדיש את הזמן"

קל להאשים את הזמן ולזרוק עליו את האחריות.
נוח למצוא תרוץ ולתלות אותו במשהו לכאורה חיצוני, לכאורה מוגבל.
האמת היא ש"אנחנו = היומן שלנו".
כרגיל, רק ב 100% מהזמן.

**
במסגרת הקורס הנהדר "הפילוסופיה של ההתמקדות" עם דנה גניהר-רז
אני לומד אט אט להסתכל על הזמן ולחוות אותו אחרת.
אם תרצו, לפתח איתו מערכת יחסים שונה.
הדרך לשנות את מערכת היחסים עם מישהו, גם עם הזמן, 
היא, בין היתר, לשנות את הדרך שבה אנו תופשים אותו.
התפישה המקובלת היא לינארית.
חלוקה ברורה לעבר, הווה ועתיד.
יחידות זמן קבועות ושוות, הממתרחשות זה אחר זה.
בהקשר הזה פגשתי השבוע שני ציטוטים שאהבתי.
(שניהם מתוך הספר Process Model שנכתב ע"י יוג'ין ג'נדלין):

“The past and the present cannot be understood
If we think of them only as two different things
In two different positions on a timeline.
The present is a different whole event.
The past functions in every present.”

“We can apply the concepts we have built so far,
And say that past and present are both occurring now,
And the present goes on in the remains of the past
And lives them forward.”

 

שיהיה סוף שבוע רגוע, עם פחות להבות של אש, הרס, שנאה הצתה והסתה,
שבת של חיים ושל חזרה לשגרה משפחתית בטוחה ובריאה,
שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

למרות שלא ניתן לקבוע האם התרנגולת קדמה לביצה
או שמא הביצה קדמה לתרנגולת,
ניתן לקבוע שתרנגולת (כלשהי) קדמה לביצה (כלשהי)
ושאותה ביצה קדמה לתרנגולת אחרת (כלשהי) שבקעה מתוכה.

**
יום המנהלים שנבנה עכשיו (ויתקיים בעוד כשבועיים)
מושפע מעבודת ההכנה ליום (המוגדרת ברגעים אלו ממש)
המושפעת מיום המנהלים כפי שניתן לדמיין אותו היום,
המושפע מהמשובים לעבודת ההכנה הניתנים כעת,
המושפעים מ…

**
בשונה מהביצה והתרנגולת,
יום המנהלים (שלכאורה יתקיים בעתיד)
ועבודת ההכנה (שלכאורה מוגדרת כרגע)
מתרחשים שניהם,
בו זמנית,
באינטראקציה מופלאה,
שבה זה יוצר את זו,
וזו יוצרת את זה,
ממש עכשיו,
בעת ובעונה אחת.

חיים מלאים. היום.

נניח שאדם ממוצע ישן כ 6-8 שעות בלילה.
זמן הערות היומי שלו אם כך הוא כ 16-18 שעות.
לצורך הנוחות נעגל זאת ל- 1000 דקות
(שהם בעצם 16.6 שעות).
ניתן לחלק את 1000 הדקות הללו,
למאה מקטעים בני עשר דקות האחד (100X10 = 1000).

לאור החישוב, במהלך יום ממוצע,
כל אחד מאיתנו עובר בשעות הערות שלו
כמאה קטעים בני עשר דקות ביממה.
בבית, בעבודה, בנסיעות, בפקקים,
לבד, עם משפחה, עם חברים,
בטלפון, במחשב, מול הטלויזיה, בוואטסאפ,
בשירותים, במקלחת, במטבח, וכו'.
העיקרון ברור.

לצורך ההמחשה:
נסיעה בת כשלושים דקות מכילה שלושה קטעים,
פגישת עבודה בת שעה מכילה שישה קטעים,
סרט קולנוע באורך מלא מכיל 9-12 קטעים וכו'.

**
יציאה מאוטומט

דמיינו לעצמכם החלטה מודעת
שאתם לוקחים בכניסה למקטע בן עשר דקות.
משהו בסגנון "בעשר הדקות הקרובות אני… "
ההחלטה יכולה להיות למקטע הקרוב בלבד,
או לסדרת המקטעים הבאה.

לדוגמא:
בנסיעה בת שלושים דקות
ניתן לבחור לנסוע בבטחה ולהאזין לפודקאסט באורך של כחצי שעה
(החלטה אחת לשלושה מקטעים רצופים)
או לבחור לקיים שיחות טלפון עם מספר אנשים שונים
(כל אדם מהווה למעשה החלטה מודעת שונה).

דוגמא נוספת:
בפגישת עבודה בת שעה,
ניתן לבחור צורך או מטרה שבהם רוצים להתמקד
ואותם רוצים לקדם במהלך המפגש (החלטה לשישה מקטעים).
ניתן גם לחלק את הפגישה למספר מקטעים שונים
שמהם תיגזרנה החלטות תשומת לב שונות.
בפגישה שבה רמת המעורבות שלי נמוכה,
אולי אבחר להקדיש תשומת לב רבה בקטעים מסוימים
ולהתעסק בדברים שונים בקטעים אחרים.

דוגמא שלישית:
בזמן ליווי הילדים לחוג הטניס, הבלט או הכדורסל,
ניתן לקבל החלטה מודעת לנוכחות מלאה איתם
במהלך ארבעה פרקי זמן של עשר דקות
(ללא הצצות בסלולרי או שיחות טלפון).
באותו אופן, ניתן לקחת החלטה מודעת שונה,
גם היא לארבעה פרקי זמן רצופים,
לקניות בסופרמרקט, או לפגישת עבודה טלפונית.
כמובן שתמיד ניתן גם לוותר על החלטה מודעת
ולהעביר את הזמן בקפיצות תשומת לב אקראיות מכאן לשם.

**
מאה מקטעים ופארטו

על פי חוק פארטו (אפשר לקרוא עוד כאן וכאן) הידוע גם כחוק 20-80,
20% מהפעולות שלנו מייצרות 80% מהתוצאות,
20% מההחלטות שלנו הן בעלות השפעה של 80% וכו'.
בהמשך לקו זה, מתוך מאה המקטעים היומיים,
עשרים מקטעים הם כנראה בעלי חשיבות גבוהה במיוחד.
אם "מאה החלטות ביום" נשמע מאיים, מלחיץ או מציף,
למעשה עלינו לקבל רק כעשרים החלטות תשומת לב חשובות.
או פחות.
(בחירה בסרט קולנוע משובח מהווה החלטה אחת למספר מקטעים רצופים).

**

ספרינטים של תשומת לב

כתיבת הפוסט הזה ארכה מספר פרקי זמן רצופים.
היא תוצר של החלטה שקיבלתי ושל מחויבות לתשומת הלב המתאימה לפעולה המסוימת הזו.

מסר מרכזי:

מספר החלטות מצומצם יחסית,
המגיעות ממקום של בחירה מודעת,
כוונה מחודדת ומחויבות לביצוע
יכולות להשפיע על חיינו ועל חיי הסובבים אותנו
בצורה ניכרת, בפרקי זמן קצרים ובאופן יום-יומי.

* הרעיון וההשראה לפוסט הזה נולד מתוך הפוסט 100 Blocks a Day .

 

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר.

זמן ומרחק

כוכבים טורפים כוכבים / רחל חלפי

הַגָּלַקְסְיָה הַקְּרוֹבָה בְּיוֹתֵר אֵלֵינוּ
רְחוֹקָה
מֶרְחָק
מִילְיוֹנֵי
שְׁנוֹת-
אוֹר
וְלִי אֵין עַכְשָׁו חָמֵשׁ דַּקּוּת פְּנוּיוֹת

**
חיים וזמן

לוויה / אגי משעול

הַמֵּת הַגָּמוּר
מֻקַּף מֵתִים רְגִילִים
כָּאֵלֶּה שֶׁעוֹד אֵין צֹרֶך לְקָבְרָם
שְׂרָק נִרְדְּמוּ לְתוֹך הַחַיִּים
שֶׁאִם יְסַפְּרוּ לָהֶם עַל מִישֶׁהוּ שֶׁמֵּת
יִתְפַּלְּאוּ כִּי רַק אֶתְמוֹל
רָאוּ אוֹתוֹ חַי

**
מרחק וחיים

457 ק"מ / רוני ויינברגר

457 ק"מ של כבישים,
בין הבית שלי
לחומס שבסוריה.

תיאורטית,
חמש שעות וחמישים ושש דקות
של נסיעה
על פי גוגל וחוקי התנועה.

241 ק"מ של אויר
בין גן העדן של אכזיב,
שבו קימפנגנו בראש השנה
לגיהנום של חאלב.

סיכום ביניים בסוריה:
כחצי מיליון הרוגים,
כשישה מליון פליטים.
אנשים.
משפחות.
ילדים.

יש דברים שקשה מאוד לתפוש,
שבלתי אפשרי לעכל.

קל יותר לכתוב פוסט,
לעשות עוד פגישת עבודה,
להסיע לחוגים,
לישון צהריים של שישי.

שבת של שלום.
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

80 שנות חיים.
4,000 שבועות חיים.
29,000 ימי חיים.
700,000 שעות חיים.
(* הערכה מקורבת גסה – לא כוללת תאונות, מחלות, אסונות וכו')

**
גם אם זה לא נראה או מרגיש כך,
גם אם קל לשכוח ולהדחיק,
בינתיים…
אנחנו כאן לזמן מוגבל.
סופי.
קצר.
מספיק.

**
השבוע הנוכחי, שהתחיל היום ויסתיים בעוד שישה ימים
הוא אחד מארבעת אלפים.
0.03% מסך שבועות החיים.

**
שאלות בסיסיות:
– איפה השקעת את אנרגית החיים שלך היום…?
– במה חשוב לך להשקיע אותה מחר…?

חיים מלאים. יום יום.

"הזדמנות לעצירה ולהתבוננות."
"בזבוז זמן שאין לי."
"תובנה אחת ששווה את זה."
"שום דבר חדש."
"כלי אחד ליישום מיידי."
"ניצול משאבים לא יעיל."
"תזכורת חשובה למשהו שידעתי ושכחתי."
"חפירה משעממת."
"זוית ראייה נוספת."
"למידה על עצמי, על אחרים או על העולם."
"עיכוב בעבודה שהיתה יכולה להיעשות בזמן הזה."
"חומר למחשבה."
"חויה מרעננת."

**
למרות שכולנו ישבנו פיזית באותו חדר,
באותן שעות, עם אותו כיבוד ועם אותה מצגת,
למעשה השתתפנו בשנים עשר סשנים שונים לחלוטין.

משפט הסיכום שלך לסשן שהשתתפת בו אתמול
מספר משהו על הסשן, על הקבוצה ועל המנחה.
וגם… אולי יותר מהכול… הוא מספר משהו עליך.

חיים מלאים. יום יום.

לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ בָּאִרְגּוּן

זְמַן לַעֲצוֹר וּזְמַן לְהִתְקַדֵּם,

זְמַן לְהַתְחִיל וּזְמַן לְסַיֵּים,

זְמַן לִפְתּוֹחַ וּזְמַן לִסְגּוֹר,

זְמַן לְהַקְשִׁיב וּזְמַן לְשַׁתֵּף,

זְמַן לְהִתְלַבֵּט וּזְמַן לְהַחְלִיט,

זְמַן לְמַחְשָׁבוֹת וּזְמַן לִתְחוּשׁוֹת,

זְמַן לִשְׁאֵלוֹת וּזְמַן לִתְשׁוּבוֹת,

זְמַן לְדַבֵּר וּזְמַן לַעֲשׂוֹת,

זְמַן לְחַדֵּשׁ וּזְמַן לְשַׁמֵּר,

זְמַן לִיצוֹר וּזְמַן לַהֲרוֹס,

זְמַן לְפַקְפֵּק וּזְמַן לִבְטוֹחַ,

זְמַן לְהִתְמַקֵּד וּזְמַן לְהִתְפַּזֵּר,

זְמַן לְתַכְנֵן וּזְמַן לְאַלְתַּר,

זְמַן לְמִשְׁמַעַת וּזְמַן לְחוֹפֶשׁ,

זְמַן לְהוֹבִיל וּזְמַן לְהִצְטָרֵף,

זְמַן לְבַקֵּר וּזְמַן לְפַרגֶּן,

זְמַן לְהִתְנַגֵּד וּזְמַן לְהִתְמַסֵּר,

זְמַן לַחֲגוֹג וּזְמַן לְהִתְאַבֵּל.

**

צוות ההנהלה שפגשתי בתחילת השבוע "נקרע" בין ניסיון להתקדם
לבין רצון לשמור על כולם מחוברים ושמחים.

התשיעייה עבדה השבוע קשה ואינטנסיבי לקראת המפגש החשוב ביום רביעי.
אני תוהה עד כמה הם הרשו לעצמם לעצור ולחגוג לאחר שהוא הסתיים.

החמישייה מאתמול שניסתה להגיע להחלטה נעה הלוך ושוב,  
מבולבלת לעתים, עם הרבה דיבור וקצת פחות הקשבה,
בין רצון לסגור לבין חשש לסגור, בין פתרונות לבין צרכים.

– האם בארגון שלך יש זמן ולגיטימציה לדברים מסוימים ולא לאחרים?
– בפגישה הקרובה: האם ברור לכל המשתתפים למה חשוב להקדיש את הזמן?
– האם את מודעת למחזוריות התמידית ולמעברים הטבעיים בתהליכים שהצוות שלך עובר?
– זמן למה זה עכשיו… ?
– ועכשיו.. ?

שבת של שלום,
חיים מלאים יום יום,
רוני ויינברגר

אם אתם מעוניינים:
לשפר את תפקוד צוות ההנהלה שלכם (אפקטיביות + אווירה)
תוך מספר מפגשים מצומצם בתהליך מובנה ומואץ המשלב עשייה ולמידה
צרו קשר במייל חוזר.

"מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר?
סוגר את הווילון?
מתגלגל כדי להתכרבל עם בת זוגתך או עם הכר?
קופץ מהמיטה ועושה עשר שכיבות סמיכה כדי להזרים את הדם?

לא.

הדבר הראשון שאתה עושה,
הדבר הראשון שכולנו עושים,
הוא לבדוק מה השעה.

ממקומו על הכוננית שליד המיטה מכתיב השעון את התנהגותנו.
הוא לא רק אומר לנו איפה אנו נמצאים יחסית לשאר היום,
אלא גם איך להגיב.

אם השעה מוקדמת, אעצום את עיני ואנסה לחזור לישון.
אם מאוחר, אקפוץ מהמיטה ואלך מיד לשירותים.
מרגעי הערות הראשונים השעון קובע את מהלכינו.
וכך זה נמשך לכל אורך היום.

כשאנו רצים מפגישה לפגישה,
מיעד סופי אחד למשנהו,
כל רגע נארג לתוך לוח זמנים.

לאן שלא נסתכל –
הכוננית לצד המיטה, המטבחון במשרד,
פינת צג המחשב, מפרק כף היד –
השעון מתקתק, עוקב אחר התקדמותנו,
מאיץ בנו שלא נפגר.

בעולם המודרני המהיר הזה
נדמה שרכבת הזמן תמיד יוצאת מהתחנה
ברגע שאנו מגיעים לרציף.
לא משנה כמה מהר נלך,
עד כמה נתכנן את זמננו,
לעולם אין ביומננו די שעות.

במידה מסוימת זה היה המצב מאז ומתמיד,
אבל כיום אנו מרגישים יותר לחץ מאי פעם."

**
"ב-1982 טבע לארי דוסי, רופא אמריקאי,
את המונח 'מחלת זמן' כדי לתאר את האמונה הכפייתית
ש 'הזמן בורח, אין מספיק ממנו,
ואתה מוכרח לדווש מהר יותר ויותר כדי לעמוד בקצב.' "

====

הציטוטים מתוך הספר "בשבח האיטיות" מאת קרל אונורה.
הספר נכתב בשנת 2004 ותורגם לעברית בשנת 2006.

**
יש משהו משונה בקריאת הספר.
למרות שהוא נכתב לא מזמן (קצת יותר מעשור)
נראה שזה היה לפני עידן ועידנים:
ב-250 העמודים יש התייחסות מועטה בלבד,
למכשירים הסלולריים, לרשתות החברתיות,
לסנכרון המתמיד ולקושי להתנתק מאינסוף הגירויים הוירטואליים.

**
אונורה ודאסי מתייחסים ל"מחלת זמן".
נראה שהמחלה כבר מזמן הפכה למגפה שרק הולכת ומעמיקה.

חיים מלאים. יום יום.