תגית: חגיגה

השבוע הקשבתי לספר Measure What Matters המתאר את גישת ה OKR – (Objectives &  Key Results) – שמהותה הגדרה חדה וברורה של מטרות שחשוב לנו להשיג ושל מדדים המאפשרים לנו לדעת האם אנו מתקדמים לכיוון המטרות והאם השגנו אותן.
הגישה פותחה על ידי אנדי גרוב, אחד המנכ"לים האגדיים של חברת אינטל, והיא מביאה שילוב עוצמתי של יצירת בהירות בנוגע לסדרי עדיפויות לצד מיקוד ומשמעת הנדרשים להשגתם.

את ההמלצה הראשונה לספר קיבלתי כבר לפני חודש, והתייחסתי אליה בביטול.
נושא הצבת היעדים לא חדש לי, שמעתי עליו רבות בעבר ואני מכיר מספר גישות בתחום הזה.
האם באמת אפשר לכתוב על זה ספר שלם? זה לא ישעמם? מה כבר יכולים לחדש לי?
רק לאחר חמש המלצות-הפצרות של חבר קרוב בחרתי להוריד את הספר ולהקשיב לו.

זה היה שיעור מצוין בצניעות עבורי:

בספר שזורים זה בזה עקרונות מרכזיים העומדים בבסיס הגישה, לצד שלל דוגמאות וסיפורי מקרה של חברות שונות (ביניהן גוגל, אפל, יוטיוב, קרן הפילנטרופיה של ביל גייטס, ארגוני חינוך, רפואה ועוד) שהטמיעו בתרבות הארגונית שלהן את גישת ה-OKR וזוקפות לזכותה הישגים יוצאי דופן.

האם יש לי מה ללמוד ממנהלים בכירים בחברות הללו ומההתנסות המעשית שלהם? מהדוגמאות הקונקרטיות וממגוון הזוויות והדגשים?

כמובן שכן. בלי סוף.
בתוך ארבעה ימים סיימתי להקשיב לספר.
בלעתי אותו בשקיקה.

**
הנה דוגמא לציטוט מעורר השראה מפי אנדי גרוב:

“In business we have to set ourselves uncomfortable tough objectives and then we have to meet them.
And then after 10 milliseconds of celebration we have to set ourselves another set of highly difficult-to-reach objectives, and we have to meet them.
And the reward of having met one of these challenging goals is that you get to play again”
~ Andy Grove

"בעסקים אנו צריכים להציב לעצמנו מטרות קשות המעוררות אי-נוחות ואז אנו צריכים להגיע אליהן.
ואז, אחרי עשר אלפיות שניה של חגיגה, אנו צריכים להציב לעצמנו מטרות נוספות שקשה להשיגן ולהגיע אליהן.
והתגמול שבהגשמת אחת המטרות המאתגרות הללו הוא שאנו זוכים לשחק שוב."

**
אני מוצא את המילים הללו מעוררות השראה ומתחבר לשאיפה המתמדת למצויינות ולהתמודדת המתמשכת עם אתגרים חשובים.
אני אוהב את את הדגש שגרוב נותן לתגמול פנימי המבוסס על סיפוק, תחושת משמעות והתפתחות אישית הנובעים מעצם העבודה על יעדים מאתגרים והשגתם.
חשוב לי להיות בסביבת מצוינות שבה עובדים על דברים חשובים, מציבים יעדים מאתגרים ומתקדמים לעברם.
ועם זאת, אנדי גרוב ואני חלוקים לגבי נקודה מסוימת.
לצד המטרות המאתגרות חשוב לי שלחגיגה יהיה מקום גדול יותר מעשר אלפיות השניה.
חגיגה ושמחה הן לגיטימיות ומהוות חלק חשוב מהדרך, לא פחות ממצויינות ומהתפתחות.
עצירה לחגיגה אינה עומדת בסתירה להצטיינות ולהצבת יעדים שאפתניים ואינה פוגעת ברעב להשגתם.
לא רק שהן יכולות להתקיים ביחד, הן מחזקות ומעצימות אלו את אלו.
כשם שחשוב לפתח שרירים של הגדרת יעדים שאפתניים והשגתם, כך גם חשוב לפתח שרירים של חגיגה, שמחה והנאה מהדרך.
זה לא טריויאלי, זה מצריך תרגול ואימון, וזה לגמרי אפשרי.

**
הנושא של הצבת יעדים חשובים והתקדמות לעברם רלוונטי לא רק לסביבות עסקיות או ארגוניות.
הוא מתאים לכל היבט של חיינו ומדגיש את החשיבות של הגדרת הצלחה ברורה ופרואקטיבית, לקיחת אחריות, משמעת ביצוע, התפתחות מתמדת ולא פחות חשוב, הנאה מהדרך.

השבוע השקתי תוכנית חדשה שתצא לדרך בעוד כשלושה שבועות – תוכנית "חיים מלאים".

התוכנית בנויה משנים עשר מפגשים שבועיים המוקדשים לעקרונות המרכזיים המרכיבים חיים מלאים.
חמישה מהעקרונות הללו (הגדרת הצלחה ** לקיחת אחריות ** להיות בעשייה מיטיבה ** לחגוג ולהכיר תודה ** ללמוד, לתרגל ולהתאמן) מחוברים בצורה ישירה לפוסט הנוכחי.
ששת העקרונות הנוספים משלימים אותם ומתחברים בצורה עקיפה.

תוכנית "חיים מלאים" היא הזמנה למסע מצמיח ומרגש בן כשלושה חודשים בהנחייתי.

כל הפרטים בקישור הבא 

יוצאים לדרך ב 4/4/22.

ההרשמה בעיצומה ואתם מוזמנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פרטים והרשמה לתוכנית "חיים מלאים"

לפעמים אתה מבין את החשיבות של משהו שקורה לך או שמישהו אומר לך רק בדיעבד.
אחת הדוגמאות המשמעותיות לכך עבורי התרחשה לפני קרוב לשלושים שנה במהלך השירות הצבאי שלי בשייטת 13.
סיימתי קורס קצינים והתחלתי לעבוד על הכנות למבצע ראשון כקצין המוביל כוח לוחמים.
זה לא היה המבצע הראשון שהשתתפתי בו כלוחם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק מרכזי בתכנון נוהל הקרב ובהובלתו.
כלוחם, עיקר הזמן במהלך עבודה על מבצע מוקדש להכנת ציוד, השתתפות בתדריכים, בתחקירים ובאימונים.
בין לבין יש לא מעט הפוגות והפסקות.
כקצין, אתה עושה כל מה שהלוחמים עושים והרבה מעבר לכך: תכנונים, תיאומים, הכנת תדריכים, הצגות לדרגים מאשרים ועוד.
בדרך כלל אתה מתעורר לפני כולם, מתרוצץ בלי הפסקה במהלך היום והולך לישון אחרי כולם.
העומס נובע לא רק מכמות המשימות אלא גם מכובד האחריות, מהחשיבות שבתשומת לב לפרטים הכי קטנים ולמגוון גורמים ומרכיבים שיש לקחת בחשבון.
כקצין צעיר ולא מנוסה אני זוכר את התחושה שתמיד חסר זמן, שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתי ואת הלחץ והחשש שהכוח שלי ואני לא נהיה מספיק מוכנים למשימה.

במהלך ההכנה לאותו מבצע, יומיים לפני תחילתו, כשאני בשיא הלחץ עם המון דברים שלא הספקתי לעשות, המפקד שלי מתעקש שאעזוב הכול לשעה וחצי ואשתתף באימון גופני פלגתי.
ברגע הראשון הופתעתי. לא העליתי על דעתי שזה משהו שהוא יבקש או ידרוש ממני, בטח שלא בזמן כזה.
לאחר מספר דקות, כשהבנתי שהוא לא מתכוון לוותר לי, זה עורר בי המון כעס.
איך הוא מעז להתעקש איתי על הדבר הזה כשאני עסוק במשהו כל-כך חשוב? איך אפשר להשוות בכלל אימון גופני להכנה למבצע??
זה ממש גובל בחוסר אחריות מצידו !!!
בסופו של דבר, עצרתי את ההכנות ויצאתי לאימון הגופני ממורמר ומתוסכל.
שעה וחצי לאחר מכן חזרתי במרץ להכנות.
המבצע יצא לדרך כמתוכנן והתבצע בצורה חלקה ומיטבית.
תחושת חגיגה והקלה גדולה.
אפשר "לרדת מכוננות" ולחזור לנשום …

**
למרות שהערכתי מאוד את המפקד שלי ושהמבצע היה מוצלח, לקח זמן עד שתחושות הכעס והתסכול שהיו לי כלפיו השתחררו.
בפעמים הבאות, זה כבר לא הפתיע אותי כשהוא התעקש על אותם אימונים גופניים.
בהמשך, עם קצת יותר ניסיון ופרספקטיבה, למדתי להבין את החשיבות שבהתעקשות הזו.

התובנה הבסיסית ביותר (חשבתי עליה כבר במקרה הראשון) היא שכושר גופני הוא מיומנות קריטית בשייטת.
במציאות האינטנסיבית של השייטת בכל רגע נתון עובדים על מבצע חשוב ותמיד יש משהו דחוף לעשות שעדיין לא עשינו.
ההתעקשות על ההשתתפות בריצה מדגישה את החשיבות של הנושא הזה.

משהו שלקח לי קצת יותר זמן להבין (למעשה הבנתי אותו די מהר אך לקח לי יותר זמן להודות בו) הוא שאיכות ההכנה שלי למבצע עלתה בצורה משמעותית לאחר האימון הגופני.
העצירה של ההכנה האינטנסיבית והקדשת הזמן לאימון גופני גם שחררה לחץ גופני-נפשי שהיה בי וגם חידדה וריעננה את המחשבה שלי.
לא רק שההכנה לא נפגעה, כנראה שהיא אפילו השתפרה.

האסימון בנוגע לתובנה השלישית והכי משמעותית נפל לי רק בשנים האחרונות:
כשהמפקד שלי מתעקש איתי על אימון גופני כשאני בעיצומן של הכנות למבצע מלחיץ, הוא בעצם משדר לי שעם כל הכבוד ללחץ שלי הוא לא נלחץ מזה כמוני.
בתור מפקד מנוסה שעבר כבר הרבה מאוד מצבים כאלו הוא מאותת לי שהכול בסדר, ושלמרות הלחץ שלי חשוב מאוד גם לשמור על שגרה בריאה ומאוזנת.
רק בדיעבד הבנתי שהחיוך המעצבן שלו וההתעקשות שאעצור את ההכנות ואצא לאימון גופני לא מביעים זלזול או חוסר אחריות, אלא להיפך:
הם מחווה עוצמתית, מרגיעה ומחזקת של הבעת אמון וביטחון בי, ביכולות שלי ובהכנות שכבר עשיתי.
בהקפדה הזו הוא למעשה שומר עלי ועוזר לי לשמור על שגרה בריאה, על איזון ועל פרופורציות.

**
העצירה לאימון גופני היא דוגמא ל"עוגן של שגרה" המוטבע עמוק בתרבות הארגונית ובמציאות האינטנסיבית של השייטת.
כשלוחמים יוצאים לאימון גופני אף אחד לא מסתכל על זה כעל מותרות או כבזבוז זמן, אלא כעל משהו לגיטימי וחשוב מאוד.
סביר מאוד להניח שאלמלא המפקד שלי היה מתעקש איתי, לא הייתי מפתח לעצמי (ובהמשך גם לפקודים שלי) את היכולת והלגיטימציה לעצור ולצאת לריצה.

כיום, העבודה היומיומית העיקרית שלי היא בסביבות ארגוניות אינטנסיביות, דינמיות ומרובות לחצים.
בשונה מהשירות הצבאי, בדרך כלל לא מדובר במבצעים היכולים להגיע למצבים מסכני חיים, אלא בפרויקטים עסקיים ובתהליכים ארגוניים.
הדבר המעניין הוא שלמרות שהעיסוק שונה מאוד, תחושות הלחץ, האינטנסיביות והשחיקה דומות.
בחודשים האחרונים התחדדו לי ארבעה עוגנים של שגרה המתאימים לסביבות הארגוניות והעסקיות שבהן אני עובד:

1. עוגן החגיגות (תשומת לב להצלחות, שמחות ודברים שאנו שבעי רצון מהם)
2. עוגן הכאבים (נוכחות עם קושי, עצב וכאב)
3. עוגן הכרת התודה (עצמית ולאחרים)
4. עוגן הלמידה (מתוך העשייה והחוויה)

כל העוגנים הללו מצריכים עצירה והפניית קשב אליהם.
כל אחד מארבעת העוגנים הללו הוא גם לגיטימי וגם קריטי, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת הארגון.
בשונה מהעוגן של האימון הגופני בשייטת, ארבעת העוגנים הללו אינם מוטמעים באופן עמוק בתרבות הארגונית ובתפיסה האישית של מרבית הארגונים והמנהלים שאני עובד עימם.

רוצים לשמוע על זה יותר? כתבו לי כמה מילים ואולי אקדיש לכך את אחד הפוסטים הבאים.
רוצים לפתח את העוגנים הללו בארגון שלכם? צרו איתי קשר…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, במהלך ההכנה למפגש המסכם של סדנת החזון האישי ההוליסטי כתבתי לעצמי על שקף מספר נקודות מפתח חשובות שהתחשק לי לדבר עליהן בסיום הסדנה.
פתחתי שקף חדש, כתבתי כותרת "נקודות מחשבה על חזון – לסיכום התהליך" ותוך כדי הקשבה לעצמי התחלתי למלא אותו בתוכן.
רציתי להדגיש מספר נקודות מפתח מבלי להעמיס יותר מדי.
סיימתי לעבוד על השקף כשהרגשתי שנקודות שחשוב לי להדגיש מקבלות את המקום שלהן.
כשהתבוננתי על מה שכתבתי שמתי לב שהרשימה היא בעצם הביטוי האישי שלי לאיך לחיות ביום-יום.
הופתעתי (ושמחתי) שמשקף סיכום לסדנת חזון זה הפך להיות שקף כוונון לדרך של חיים מלאים.

עם ובלי קשר לחזון, עשרים וארבע הדקות שבהן אני מסכם את הסדנה מכילות בתוכן במידה רבה את "האני מאמין" שלי בנוגע לחיים ולאיך לחיות חיים מלאים.

יכול להיות שמשהו שמתבשל במשך שנים התנקז בחצי שעה של הכנה לשקף אחד או להרצאה קצרה וסדורה.

אם מעניין אתכם לצפות בקטע המצולם אתם מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

**
תהליך החזון האישי ההוליסטי שהסתיים השבוע הוא חגיגה גדולה עבורי.
זו פעם ראשונה שאני עושה את התהליך הזה במסגרת קבוצתית הפתוחה לקהל הרחב.
כל כך הרבה שיתופים מרגשים, תנועות, אדוות והשפעות במרחב וירטואלי משותף.
מסוג הדברים שלא ניתן לכמת או למדוד, ושאפשר בעיקר לחוש ולחוות.

כמחצית ממשתתפי התהליך בחרו לקבל את המצגות ואת הקלטות המפגשים ולעבור את התהליך בעצמם שלא במסגרת הקבוצתית.

ארבעה מפגשים מוקלטים, ארבע מצגות מהמפגשים ובקרוב גם ארבעה תמלולים ערוכים.

אם מעניין אתכם לקבל את התכנים הללו ולעבור את התהליך הזה בעצמכם (התהליך הקבוצתי הסתיים) אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים נוספים.

**
2 המלצות לסיכום:

לפני מספר שבועות המלצתי על ספרו המצוין של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
השבוע המליצו לי על פודקאסט "מפלגת המחשבות" בהנחיית מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג.
שני הפרקים הראשונים נוגעים ברעיונות המרכזיים המוזכרים בספר ושאר הפרקים מוקדשים ל"צלילות עומק" איכותיות בנושאים שונים כגון חרדים, שמאל-ימין, ערבים ועוד.
הפודקאסט זורם, מעשיר ומעניין מאוד. מומלץ בחום.

פודקאסט מומלץ נוסף – "שאלה טובה" של אסף פאול כהן.

אסף משוחח עם אנשים מרתקים ממגוון תחומים ועיסוקים כשהמכנה המשותף של השיחות נוגע בחשיבותן של שאלות, כיצד לנסח שאלות טובות ומה השפעתן על תהליכים ופעולות.
מקורי, פותח את הראש ומעורר מחשבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסדנת משוב שהעברתי השבוע הקדשנו מספר דקות לייחודיות של המילה "אבל".
יש איזשהו קסם במילה הזו: היא ממקדת את תשומת הלב של מקבל המשוב בחלק שמגיע אחריה ומורידה את המשמעות של החלק שלפניה.
לדוגמא: כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה אבל בפעם הבאה שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את מה שקורה בחדר", סביר להניח שמה שהיא מקבלת מאיתנו זה "שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את החדר".

במשוב חשוב להפריד בין דברים לשימור לבין דברים לשיפור, ולא לחבר אותם בעזרת המילה "אבל".
ההפרדה לשני משפטים שונים נותנת לכל חלק מקום משמעותי משלו.

לדוגמא:
"המצגת שלך היתה טובה בעיני משום שהיא לא היתה עמוסה מדי בטקסט או בשקפים והגרפיקה שלך תמכה במסרי המפתח בצורה מדויקת.
בנוסף, כשהעברת את המצגת היה נראה שאת שולטת בחומר ומבינה אותו לעומקו וזה השרה ביטחון.

לצד זאת, במהלך ההצגה היית מאוד ממוקדת בשקפים ופחות שמת לב להתרחשות בחדר ולשפת הגוף של המשתתפים.
בהעברת מצגת חשוב שתהיי בקשב למה שקורה בחדר בכדי לראות אם להאיץ או להאט את הקצב בהתאם לרמת העניין, ההבנה וההסכמה-התנגדות של המשתתפים."

**
ההפרדה בין החלקים לשימור לחלקים לשיפור משפיעה לא רק על מקבל המשוב אלא גם על נותן המשוב.
כשלכל חלק במשוב יש מקום משלו, נותן המשוב "נאלץ" להקדיש תשומת לב לשני החלקים ולמלא אותם בתוכן ובמשמעות.

כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה, אבל…" לא בטוח שאנחנו מבינים מה הפך את המצגת לטובה בעינינו.
במקרים רבים אנו אומרים זאת רק כדי להיות מנומסים, לא לפגוע או "לצאת ידי חובה" כשלמעשה עיקר תשומת הלב שלנו מופנית למה שפחות אהבנו ושצריך לשפר.
ההפרדה לשני משפטים שונים והמיקוד בכל אחד מהחלקים משפיע על תשומת הלב של נותן המשוב לא פחות משהוא משפיע על מקבל המשוב.
כנותני משוב כשנעצור ונשאל את עצמנו "מה הפך את המצגת הזו לטובה עבורנו?", נצליח לראות דברים שאולי חלפו לידינו עד כה.
השאלות שאנו שואלים ממקדות את תשומת ליבנו ומשפיעות על התשובות שאנו מקבלים.

**
הפרדות תשומת הלב חשובות לא רק בתהליכי משוב.

כשאנחנו זוכים בפרויקט שרצינו, משיגים התקדמות משמעותית בדרך שאנו עוברים, או מקבלים תפקיד שהתמודדנו עליו, חשוב לעצור ולחגוג את הזכייה, ההתקדמות או את קבלת התפקיד, רגע לפני שאנו נשאבים לפרק החדש והעתידי.
בכל רגע נתון יהיו לנו דאגות, משימות שלא ביצענו, אתגרים שיש להתמודד איתם.

חגיגות על הישג שהשגנו ועל התקדמות שעשינו חשובות לא פחות ממיקוד בבעיות שטרם פתרנו ובאתגרים החדשים שקיבלנו בזכות ההישג וההתקדמות.
הכרת תודה על מה שיש כאן ועכשיו חשובה לא פחות ממיקוד וטיפול במה שחסר.

במרבית הארגונים, הצוותים והמנהלים שאני מלווה יש משהו לא מאוזן בין חלקי "החגיגות/הכרת תודה" לחלקי "הבעיות/אתגרים/דאגות".

עצירות לחגיגה ולהכרת תודה הן שריר שחשוב (וניתן) לפתח, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית.

השבוע אני חוגג סיום של פרק משמעותי:
חצי השנה האחרונה היתה אינטנסיבית במיוחד בחיי המקצועיים כיון שאחת השותפות המרכזיות שלי היתה בחופשת לידה, והעומס על הצוות שלי ועלי גבר.
רגע לפני שהיא חוזרת חשוב לי לעצור ולחגוג את הפרק הזה:
את ההישגים שהישגנו ביחד במהלך התקופה הזו, את ההתמודדות שלנו עם מגוון קשיים ואתגרים, את ההתגייסות המדהימה והעזרה ההדדית של כל הצוות, את הצמיחה שכל אחת ואחד מאיתנו עברו ברמה האישית, את הגדילה וההתפתחות שעברנו ביחד כצוות (התקשינו לדמיין חצי שנה בלעדיה לפני שהיא יצאה), את העזרה המשמעותית שקיבלנו מאותה שותפה בנקודות חשובות בזמן חופשת הלידה שלה.

קל לפספס את החגיגות היקרות האלה.
האוטומט הוא להישאר ברמה של "איזה כיף שאת חוזרת" ולהישאב מייד לאתגרים החדשים שמצפים לנו (שהרי תמיד יש כאלו) וממלאים את חיינו.

בדומה לתהליך המשוב, שאילת שאלות מתאימות מחדדת את תשומת הלב ומעמיקה את המודעות.

מיקוד בשאלה "מה אני חוגג ולמי אני מכיר תודה?" יציף תשובות ונקודות שאולי לא שמנו לב אליהן באינטנסיביות היום-יום שלנו.

**

חיים מלאים הם חיים של גם וגם:
גם נקודות לשימור וגם נקודות לשיפור.
גם חגיגות של הצלחות והישגים וגם התמודדות עם קשיים ומורכבויות.
גם הכרת תודה על מה שיש וגם מיקוד במה שחשוב ועדיין חסר.

האיזון של הגם וגם מוביל גם למצוינות לאורך זמן וגם ליותר שמחה והנאה מהדרך.

**
אל"מ שרון אסמן מפקד חטיבת הנחל נפטר השבוע במפתיע לאחר שהתמוטט במהלך אימון כושר שלושה ימים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו החדש.
הוא הותיר אחריו את אשתו שרון, שני ילדים, ומעגל רחב של מפקדים, פקודים וחברים, בצה"ל ומחוצה לו.

לא הכרתי את שרון באופן אישי וזו הפעם הראשונה ששמעתי את שמו.
האירוע הזה נגע לליבי והיווה תזכורת מטלטלת נוספת לארעיות החיים.

כשאני נחשף למקרים כאלו או חווה אותם בסביבתי הקרובה הם מחדדים עבורי שני דברים:

החשיבות של לחיות את ה"גם וגם" ברמה היומיומית + להתמקד במה שבאמת חשוב ולא לבזבז אנרגיה על מה שפחות חשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני זמן מה ידידה סיפרה לי שבמהלך נהיגה ברכבה הראייה שלה התערפלה והיא החלה לראות כפול למשך מספר דקות.
לאחר התייעצות עם רופא המשפחה שלה היא נשלחה לסדרת בדיקות מקיפה בניסיון להבין מה מקור הבעיה. החשש העיקרי היה שהראייה הכפולה נובעת מגידול כלשהו במוח.
לשמחתה ולהקלתה הרבה של ידידתי כל הבדיקות הראו על תפקוד מוח תקין.
מתח עצום התפוגג והיה ניתן לחזור לשגרה.

**
לפעמים כשקורה לנו משהו לא צפוי ולא רצוי אנחנו מסתכלים אחורה ולומדים להעריך מחדש את מה שלקחנו קודם כמובן מאליו.
בדיעבד אנחנו מבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן, שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך, אבל מסיבות שונות התקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים אז מעניינים אחרים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

חנוך דאום מיטיב לתאר בספרו הנפלא "החיים הם תקופה קשה" סיטואציה דומה שהוא ואשתו חוו:

"הלכנו לעשות צילום ואמרו שלאחר שבועיים נקבל תשובה, ובשבועיים האלה אתה עובר רכבת הרים רגשית.
אתה חושב על החיים, על כמה שבעצם הם היו טובים אליך.
על כמה שאתה רוצה שהם יימשכו לנצח, ככה, כמו שהם.
ואתה מקבל על עצמך להיות אדם טוב יותר אם רק הכול יהיה בסדר.
אלה באמת שבועיים שאתה מבין שבסופם יכול להיות שהכול יתהפך עליך.
שהחורף של חייך יגיע.
ואתה שם לב בשבועיים האלה, עד כמה בימי שגרה אנחנו מכירים טובה ליומיום המיטיב שלנו,
עד כמה שאנו אדישים למה שלפתע אנחנו מבינים שהוא נשגב: החיוך של ילדינו, הרגעים בהם המשפחה יושבת לאכול, התנומה שאתה תופס בין הערביים במרפסת, השמש שמאירה מעל הים.
אתה פתאום מתגעגע לחיים שלך, למרות שהם עדיין מתקיימים, ויש לך רק בקשה אחת: שזה יימשך.
שכל האור והשפע והטוב שאתה לא תמיד שם לב אליו והזוגיות הזו, הגורל המשותף שלך ושל אשתך שלעיתים כבר נהיה מובן מאליו, שהכול יהיה כשהיה."

**

המקרים הללו עוררו בי מספר שאלות:

– אם היינו ב"גן עדן" עכשיו, האם היינו יודעים שאנחנו שם? איך זה היה מרגיש?
– יכול להיות שאנחנו בסוג כזה של גן עדן ממש כאן ועכשיו ואנחנו לא מודעים לכך כיון שאנו מוטרדים מזוטות?

"גן עדן" אינו מקום שהכול בו מושלם כל הזמן.

כשאנחנו חווים קושי, תסכול או מצוקה זהו אינו בהכרח סימן לכך שמשהו לא בסדר או שטרם הגענו ל"גן-העדן" שאנו שואפים אליו.
לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן (המשפחה, הקריירה, הבריאות, מזג האויר, המצב במדינה, ..) זה לחיות בגיהינום.
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים, אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.
עיקר הסבל שאנחנו חווים אינו תוצר של של נסיבות או אירועי חיים, אלא של הפער שבין הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה, לבין מה שקורה בפועל.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך, ולגלות את זה רק בדיעבד.
איזה פספוס עצום זה לחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת, ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

**
חנוך דאום טוען בהמשך הקטע שמרגע שאנו מקבלים בשורות טובות (כמו במקרה של ידידתי),
רובנו חוזרים להתעצבן מהדברים הקטנים מיד (כמו למשל פקק תנועה או משפט מעצבן של מישהו בעבודה), לפעמים תוך דקות ספורות.

אני מסכים עם האמירה הזו וגם מאמין שזה לא חייב להיות כך. שיש לנו את היכולת לשנות את זה.
אני מאמין שאפשר ללמוד "לחיות בגן-עדן", להפחית סבל ולהעצים שמחה, להנות יותר מהדרך ומהשגרה היומיומית "הרגילה".
בדומה לדברים אחרים, זוהי מיומנות שניתן לפתח.

שתי תרגולות יומיות לדוגמא שעוזרות לי בכך הם "הכרת תודה" ו-"חגיגות-אבל".
כתבתי על כך מספר פעמים בעבר ואף הצגתי את הכלים הללו (לצד מספר כלים נוספים) בהרצאה "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

"שיהיה מטלטל מספיק ולא מטלטל מדי" הוא איחול שאני מאחל לעצמי ולאחרים שפוגשים אתגר או קושי מאיימים במיוחד.
"מטלטל מספיק" שידחוף אותנו לעשות את השינויים המיטיבים בחיינו, מבלי שיהיה "מטלטל מדי".

הביטוי "חיים מלאים" שאתו אני מסיים את הפוסטים שאני כותב הוא תזכורת לכך שבכל רגע נתון אנחנו חווים גם וגם.
ומכיוון שכך, כדאי להתאמן שוב ושוב בלראות את הטוב (שתמיד קיים) ולחוש שמחה והכרת התודה על צרכים שמתמלאים, כמו גם לא להיבהל יותר מדי מהקשיים שאנו חווים ומהבעיות שאנו פוגשים שגם הם חלק מ"החבילה" וימשיכו ללוות אותנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. הזהירו אותי לא לקרוא את "החיים הם תקופה קשה" במקומות ציבוריים כיון שהוא מצחיק בטירוף וגורם לפרצי צחוק בלתי נשלטים. בימים האחרונים אני מתענג על הספר הזה בכל ערב. מומלץ בחום רב !!! ניתן לרכוש אותו רק ישירות דרך האתר של חנוך.

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

התחלנו…

מהימים הראשונים בבית אפשר לקבל הצצה לעתיד.
הפעם זה מרגיש אחרת.
שונה מדברים שחווינו בעבר.
הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי.
בהרבה רמות ומימדים.
גם מה שקורה בבית וגם מה שקורה מחוץ לבית.
מעבר חד משגרה מוכרת למצב חדש.

וכנראה שזה הקדימון.
למצב מתמשך שילך ויתעצם.
בעוד רגע זה מתגבר.
גם בבית וגם מחוץ לבית.
אנחנו כאן.
עכשיו.

**
איך עוברים תקופה אינטנסיבית של כמה חודשים?
עוברים רק את היום הנוכחי.
אין דבר כזה חודשיים או שנתיים.
יש רק את היום.

**
איך עוברים את היום הזה?
בודקים מה חשוב.
ואז מתמקדים בלתת מענה למה שחשוב.

ואם אי אפשר לתת מענה לכל מה שחשוב, אז בודקים מה הכי חשוב.
ואז מתמקדים בלתת מענה למה שהכי חשוב.

ככה.
רק היום.

**
ולא מנסים להיות מושלמים.
ולא מנסים לתת מענה להכול.
ולא מתמקדים במה שהיה חשוב אתמול, כי זה כבר לא רלוונטי.
ולא מתמקדים במה שיהיה מחר, כי אין לנו מושג. ואין לנו אנרגיה מיותרת.

**
ובסוף כל יום עוצרים.

נושמים…

חוגגים את המקומות והמצבים שהצלחנו בהם.
מכירים תודה לאנשים שתמכו בנו ועזרו לנו.
חומלים וכואבים את המקומות והמצבים שקשים לנו.

נושמים…

וסוגרים את היום.

חיים מלאים. היום.

לפני שבע שנים בדיוק, בערב ראש השנה תשע"ג,
כשלרשימת התפוצה הזו היו שבעים ואחד קוראים בלבד (!!!),
שלחתי מסר שכותרתו "סגירה, התכווננות ופתיחה מחדש".
היתה בו הזמנה לתהליך בן ארבעה שלבים
המומלץ לסגירת השנה שמסתיימת ולפתיחת השנה החדשה.

עם השנים, כשחזרתי לקרוא את המסר הזה,
הוא הרגיש לי עדיין מאוד מדויק, אך היה חסר בו משהו.
החלטתי להוסיף לתהליך שלב חמישי,
שבשנים האחרונות אני מכיר בחשיבותו יותר ויותר.

אז… הנה לפניכם ועבורכם התהליך בן חמשת השלבים.
תהליך של התבוננות והתכווננות. 
סגירה ופתיחה.
חיבור לחגיגה והכרת תודה. 
לאבל ולכאב.

**
שלב 1) לעצור

להאט. 
לצאת ממצב אוטומט. 
לקחת את הזמן. לנשום. 
להקשיב פנימה בסקרנות …

**
שלב 2) להתבונן בשנה שחלפה ולבדוק איזה צורך מרכזי וחשוב עבורנו התמלא:

גם אם יש הרבה (וסביר להניח שיש), 
האם יש צורך אחד (או שניים) שמהדהד יותר מכולם כרגע? 
שפתאום בולט ומושך את תשומת לבכם?
הרשו לעצמכם לשהות קצת עם השאלה ואל מול הרשימה.
לעתים קרובות מתחת לתשובה הראשונית והמיידית מופיעה תשובה שונה. 
לפעמים אפילו מפתיעה.
קחו את הזמן ועברו על הרשימה בתשומת לב סקרנית.
וכשצורך מסוים עולה ומתחדד, 
אפשר להודות על מה שהיה ומה שכבר נוכח פה בחיינו כרגע.
לצורך התרגיל ניתן להיעזר במאגר הצרכים הבא.

עבורי, הצורך המרכזי שעולה כרגע הוא "משמעות".
אני חווה משמעות רבה בעבודתי, במפגשיי עם אנשים ובמערכות היחסים שלי.
חלק ניכר מזמני מוקדש לדברים שאני חושב (וחש) שהם משמעותיים: משמעותיים עבורי ומשמעותיים עבור אחרים.
הבלוג הזה הוא אחד מהם. 
דברים שאני כותב ושולח מגיעים לאנשים ולמקומות שונים, נוגעים ומשפיעים.
בראש השנה תשס"ז (ספטמבר 2006), במסגרת חזון אישי שניסחתי כתבתי לעצמי את המשפטים הבאים:
"אני מוסיף ערך משמעותי לחיי אנשים, משפחות וקבוצות, נוגע בליבותיהם ועוזר להם להבין ולתקשר עם עצמם ועם הסובבים אותם.
אני גורם משמעותי בהתפתחות האישית שלהם, בהבנת הפוטנציאל הטמון בהם ובמימושו."

חלק מהדברים המשמעותיים ביותר שאני חווה, הינם דיסקרטיים ולא אכתוב או אספר עליהם בפומבי.
אני מרגיש זכות גדולה והכרת תודה עצומה לצעוד במסע כזה, לפגוש את האנשים שאני פוגש ולהיות נוכח בחייהם.
**
שלב 3) להתבונן בשנה שחלפה ולבדוק איזה צורך מרכזי וחשוב עבורנו התמלא פחות ממה שהיינו רוצים:

זהו השלב הנוסף, החדש והחשוב,
שלא היה שם לפני שבע שנים.
חלק מסגירה, ממעבר ומתנועה קדימה,
זה לתת מקום לאבל, לכאב, לעצב, לפספוס ולהחמצה.
רבים נרתעים ממנו מכיוון שלעתים הוא פחות נעים.
מספרים על מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת המקרבת,
שהוא היה פותח כל יום בחיבור ל"חגיגה" ול"אבל" שלו.
ג'ואנה מייסי שלחומריה נחשפתי בשנים האחרונות,
קוראת לזה "להכיר תודה ולכבד את הכאב שלנו".
זה בדיוק הקטע של "חיים מלאים".

כשאני מתבונן במאגר הצרכים הבא תוך כדי בדיקה סקרנית,
הצורך שעולה כרגע הוא "אומץ".
(הוא לא מופיע ברשימת הצרכים ולרגע התלבטתי אם לכתוב אותו, 
שכן יש משהו קצת מביך עבורי לציין אותו ב"קול רם").
באירועים ובמצבים שונים השנה (יותר משהייתי רוצה…),
מצאתי עצמי מונע במידה מסוימת (יותר משהייתי רוצה), מתוך פחד.
עוצר את עצמי מלומר או מלעשות דברים שרציתי מחשש לתגובה או לאיך זה ייתפש.
במקומות הללו, הושקעה לא מעט אנרגיה בדיאלוגים פנימיים ובהתבחבשות עם עצמי.
אני די בטוח שבאותם מצבים שבהם דברים לא נאמרו ופעולות לא נעשו מתוך חשש,
היה לכך מחיר והיתה לכך השפעה.

**
שלב 4) להסתכל קדימה לשנה הבאה ולהתכוונן לצורך חשוב שאנו רוצים שיתמלא:

כולם רוצים בריאות ואושר ואין ספק שאלו צרכים חשובים מאוד.
אבל, כשאנחנו מאטים ומקשיבים פנימה באמת – איזה צורך מהדהד כרגע?
(שוב, מומלץ להיעזר במאגר הצרכים)
נסו להקשיב למה שעולה בלי שיפוטיות או חשש…
הצורך שעולה אינו יותר או פחות חשוב מצורך אחר 
ואולי בעוד שעה או יומיים הוא ישתנה…
ההתכווננות אליו אינה במקום או על חשבון צורך אחר..
פשוט להקשיב בסקרנות ולראות מה יש שם כרגע עבורנו…
וכשעולה משהו, תהיו איתו…

מה שמהדהד לי ממש כרגע זה "שמחה".
הצורך שאני מאחל לעצמי יותר ממנו בשנה הקרובה הוא שמחה.
שמחה עמוקה ופנימית, לאו דווקא כזו שניתן להבחין בה מבחוץ.
שמחה שאינה תלויה בכך ש"כל הכוכבים יסתדרו",
או ששורה של אירועים חיצוניים יתרחשו באופן מסוים.
שמחה הוויתית ונוכחת, אולי בדומה להכרת התודה, שהתפתחה אצלי עם השנים,
ושהיום מלווה אותי בחלקים ובזמנים ניכרים של חיי, כולל במצבים מאתגרים.
**
שלב 5) לחשוב על אדם מסוים אחד ולבדוק מה אנו מאחלים לו מכל הלב.

ממקום של פירגון אמיתי, אהבה, חיבור 
(להבדיל ממקום של תיקון, חינוך או התנשאות).
זה יכול להיות כל אדם, קרוב יותר או פחות, 
והבחירה בו אינה על חשבון אחרים.
עבור אותו אדם – איזה צורך חשוב אתם מאחלים לו? 
מה הייתם רוצים שיתמלא עבורו בשנה הקרובה?
גם פה…קחו את הזמן…לאט לאט…
ומהמקום הזה – שילחו לו את הברכה.
בלב ללא מילים, בכתב, בע"פ או פנים אל פנים. 
פחות משנה איך ובאיזה ערוץ.
מה שחשוב זו הכוונה…וההתכווננות…

אני חושב כרגע על אדם מסוים שחווה בימים אלו תקופה מאתגרת.
אני רוצה לאחל לו עמידות, בהירות והתפתחות.
עמידות במהלך התקופה הזו שיכולה להימשך מספר שבועות ואולי אפילו חודשים,
בהירות בנוגע לדברים החשובים בחייו, לסדרי העדיפויות שלו, לבחירות שחשוב לו לקבל, 
והתפתחות משמעותית שתשרת אותו ואת הסובבים אותו
ותסייע לו לעבור מהמקום שהוא נמצא בו עכשיו למקום אחר שנראה רחוק עכשיו.

**
עד כאן להיום. 
להשנה.
תהליך בן 5 שלבים לסגירת שנה ולהתכווננות לשנה חדשה.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. המחויבות הראשונה שלקחתי לעצמי לשנת תש"פ הינה תכנית "שבעת ההרגלים" המיועדת לקבוצה מצומצמת של "מיטיבי לכת" שתחל מיד לאחר החגים.

כל הפרטים על התכנית + הגשת המועמדות + שאלון כוונות בקישור הבא.