לבחור באור

חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,
אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:
"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.
אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.
לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

בסוף כל יום בימי השבעה, לאחר שהבית התרוקן מאורחים,
היא היתה אוספת את שלוש בנותיה, מסתכלת להן זו אחר זו בעיניים ובודקת לשלומן.
לאחר מכן היתה מזכירה להן כסוג של הכנה להמשך:
"בעוד כמה ימים כשהשבעה תיגמר יתחיל הפרק החדש של החיים שלנו.
אני לא יודעת איך בדיוק זה יהיה, אבל תזכרו שאנחנו תמיד ביחד.
נתמודד עם כל מה שיגיע ונעבור את זה ביחד.
לצד העצב והכאב עצומים שתמיד יהיו אתנו הבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

תחשבו על הסיטואציה הזו,
על אותה אמא שמצליחה להוציא את המילים הללו מפיה ומליבה,
שעות וימים לאחר שהיא מקבלת בשורה כל כך איומה.

בפעם הראשונה שאותה חברה סיפרה לי על הרגע הזה התרגשתי עד כדי דמעות.
התמונה הזו נחרטה בליבי למרות שלא הייתי שם.
מאז, בכל פעם שאני מספר על האירוע הזה למישהו, הקול שלי רוטט והגרון נחנק מהתרגשות.

נזכרתי באירוע הזה שוב השבוע,
כשצפיתי באירוע המוקלט "לפתוח דלת לתקווה" של עמותת אקרופוליס החדשה בישראל.
עידית אוהל, אמו של אלון אהל החטוף בעזה,
שיתפה במה שהיא עוברת ועושה מאז קבלת הבשורה הקשה על חטיפת בנה לפני יותר מארבע מאות ימים.
הדרך שבה עידית מגיבה ופועלת מזכירה לי את אמה של חברתי.

עידית מספרת איך באותו רגע קריטי עם קבלת הבשורה המרה על חטיפת אלון היא בחרה להגיב.
היא עמדה מול משפחתה, מול עיניהם המבוהלות של ילדיה, ואמרה:
"אלון נחטף, אבל אלון נחטף חי. אנחנו נעשה הכול כדי להחזיר אותו".
היא ידעה שהדרך שבה היא תגיב תקבע את הטון לא רק לרגעים הקרובים אלא לתהליך ארוך ומורכב.
היא לא אפשרה לעצמה לשקוע בתחושת קורבנות,
ובמקום זאת בחרה להתרכז בעשייה מתוך מטרה להחזיר את אלון לבית ולמדינה שאליו ירצה לחזור,
בית מלא תקווה, חיבור, משמעות ואהבה.

בדומה לאמה של חברתי, עידית נוקטת עמדה מנהיגותית ברורה.
היא בוחרת את התגובה שלה מתוך תחושת אחריות גם לבנה החטוף וגם לשאר ילדיה ובני משפחתה.
במקום להאשים את הנסיבות או להתמקד בכאב בלבד, היא בוחרת להביט קדימה ולפעול.
לפני חטיפתו אלון תכנן לשכור דירה עם חברים וחלם ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון".
כהכנה לחזרתו של אלון, עידית והמשפחה ממשיכים להגשים את חלומותיו ואת מטרותיו:
הם שכרו לו דירה בת"א עם חברים, רשמו אותו ל"רימון" ואפילו השיגו לו מלגת לימודים. רק שיחזור.
ברחבי הארץ והעולם פזורים עכשיו פסנתרים צהובים (אלון הוא מוזיקאי),
שמטרתם לחבר אנשים, לעורר מודעות לחטופים, לשלוח להם אנרגיה ולהרבות טוב.
הפסנתרים, ההתגייסות ליוזמת "משמרת 101" ופעולות ציבוריות נוספות,
נובעות ממקום עמוק של חיבור, אהבה ואחריות קולקטיבית – לתקן, ליצור ולבנות,
מתוך אמונה שחוט של משמעות מחבר בין כל פעולה קטנה לבין עתיד טוב יותר.

לא כל אחד יכול להגיב כמו עידית או אמה של חברתי במצבים כאלה,
אבל הידיעה שזו אפשרות אנושית אמיתית היא השראה אדירה ומחזקת עבורי.
אם הן יכולות, גם אחרים יכולים, ואולי גם אני.
אפשר להתרומם מעבר לתחושות הקורבנות, הייאוש, חוסר האונים או הדחף לנקום.

אם אפילו במצבים של חטיפה או אובדן ישנה דרך לבחור באור,
גם אנחנו, בחיי היומיום שלנו, יכולים לקחת אחריות על האופן שבו אנו מגיבים.
בידינו הכוח לבחור – בין ייאוש לתקווה, חוסר אונים לעשייה, קורבנות לאחריות, טיפוח החושך לטיפוח האור.
הבחירות הללו יוצרות לא רק את מי שנהיה, אלא גם את העולם שסביבנו –
משפיעות על הקרובים לנו ומניעות אדוות של כוח, השראה, ותקווה גם לאחרים.
בסופו של דבר, העתיד שלנו, האישי והקולקטיבי, נולד מהפעולות שאנו עושים עכשיו.

אם אתם מתחברים לפוסט הזה, אני ממש ממליץ לכם להקשיב למילים של עידית אהל (מדקה 43:25),
ולקבל את זה ישירות ממנה ללא התיווך שלי.
לצידה נמצאים בפאנל עוד מספר אנשים מרגשים ומעוררי השראה ותקווה שמומלץ מאוד להקשיב גם להם.

בקשה חשובה – עשו צעד והצטרפו לתמיכה במשפחות החטופים – מוצ"ש במוקדים שונים ברחבי הארץ, משמרות 101, מעגלי שיח ביום ג' בכיכר החטופים, או בכל דרך אחרת.  

**
לסיום, שני שירים שפגשתי בתחילת השבוע ושמלווים אותי מאז:

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אני לא יודע איך להתמודד עם זה"

במוצ"ש הראשון שלאחר אירועי ה 7.10, עליתי לשיחת זום שאורגנה ע" עמותת "שותפים למסע".
בשיחה התארח סטיבן ג'נקיסון, מורה מוערך למצבי משבר שמקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם.
באותו ערב, שמונה ימים לאחר שהאירועים התחילו, הכול היה עדיין טרי ופתוח.
סיפורים התחילו להתפרסם, המצב היה רחוק מלהיות יציב, פחד גדול מהתפתחות מיידית של זירות נוספות,
ימים של גיוס מילואים נרחב, תמונת מצב לא ברורה בנוגע לנרצחים ולחטופים,
התארגנות של הצבא, שבועות לפני התמרון הקרקעי בעזה.

זו היתה שיחה משמעותית מאוד עבורי וחלקים ממנה נחקקו בי.
אחת השאלות שזכורה לי במיוחד נשאלה על ידי אדם ששיתף בסיפור אישי מורכב וברגשות אשם חזקים שהוא נושא.
הוא סיים את השיתוף באמירה שהוא לא יודע איך להתמודד עם זה.
סטיבן ג'נקינסון שהקשיב באמפטיה, בחר להתחיל את תשובתו במילים שממש הפתיעו אותי.
לפני שהוא התייחס לנושא השאלה, הוא פתח במילים הבאות (למיטב זכרוני, תרגום לא מדויק):
החלק האחרון של שאלתך, "אני לא יודע איך להתמודד עם זה" הוא לא מדויק.
כי אתה כן מתמודד עם זה.
וכשאני אומר שאתה מתמודד עם זה, זה לא אומר שאתה מתמודד עם זה בהצלחה.
וזה גם לא אומר שאתה מצליח לכבוש את זה, או להתגבר על זה, או לא להרגיש כפי שאתה מרגיש כרגע.
זה אומר שאתה פוגש את זה שוב ושוב במהלך היום, מתעסק בזה, ואז אולי לרגעים מתנתק, ואז שוב חוזר.
זו ההתמודדות שלך עם זה כרגע.

**
אני לא בטוח למה דווקא השאלה הזו והתשובה הזו נחקקו בי.
מה יש בתשובה הזו שכל כך נגע בי ודיבר אלי.
יכול להיות שזה השילוב של בהירות ואמפטיה.
מצד אחד היתה שם הרבה מאוד אמפטיה.
כל המפגש היה מלא בעצב, באבל ובפחד.
סטיבן ג'נקינסון היה שם עם המשתתפים בהרבה מאוד רגישות, ענווה וחמלה, כשהכול עדיין טרי ופתוח.
ומצד שני, משהו בצלילות המפתיעה הזו, שמזמינה לדייק במילים.
זה הזכיר לי מצבים שבהם אנשים אומרים על משהו "זה בלתי נסבל" בזמן שהם סובלים את זה.
או "אני לא עומדת בזה" בזמן שאת כן עומדת בזה.

באותה שיחה יכולתי לחוש על עצמי בזמן אמת את ההשפעה העוצמתית והשקטה,
של השילוב המיוחד של אמפטיה וחמלה עמוקה לצד יציבות וצלילות בהירה.
קיבלתי תזכורת נוספת לשים לב למילים ולמחשבות שלנו גם במצבים הכי קשים,
ולבחור בקפידה את הכותרות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

**
השבוע, שנה אחרי, חזרתי להקשיב לאותה שיחה.
אני ממליץ לכם מאוד להקשיב לה ולצפות בה,
תודות לעמותת "שותפים למסע" יש לה גם כתוביות בעברית.

אני בוחר לסיים בציטוט נוסף של סטיבן מאותו מפגש:

"חוכמה ואבל, בעיני, הם בלתי נפרדים. הם תאומים לא זהים.
חוכמה ואבל לוחשים זה לזה ללא הרף.
הם בדרך כלל לא צועקים או צורחים, ולכן קשה לשמוע אותם.
אבל אולי אחד התפקידים של אדם מלא צער היום יכול לכלול טיפוח זיכרון של הזמן בו הדברים לא היו כך,
ולדמיין את האפשרות שדברים יכולים להיות אחרת.
אבל זה לא יקרה עכשיו, וזה לא יקרה בקרוב, ויש כוחות אחרים שמשחקים בזירה, וזה הזמן שלהם,
וזה לא יתוקן, למעשה זה לא הולך אפילו להחלש, עד שזה כנראה ימצא את הביטוי הכי עמוק והכי זועם שלו."

מה שנאמר אז, רלוונטי מאוד גם לעכשיו.
בפרספקטיבה של שנה אחרי, סטיבן צדק.
זה ממש לא נחלש. זה הלך והתעצם.
אני לא בטוח שהגענו כבר לביטוי הכי עמוק והכי זועם של "הכוחות האחרים" שמשחקים בזירה.
ובשל כך, מרגיש לי שבתקופה הזו, נדרש פה השילוב של אמפטיה וחמלה עמוקה לצד יציבות וצלילות בהירה.
נדרשת היכולת להאמין, לא לאבד תקווה, להצליח לדמיין עתיד טוב יותר ואפשרות שדברים יכולים להיות אחרת.

בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות

מאז 2012, לקראת כל סוף שבוע אני משתדל לשלוח פוסט "טרי" לרשימת התפוצה שלי.
"טרי" משמעו שהוא נכתב בזמן אמת מתוך נושאים וחומרים שחיים בי כרגע,
ושהוא לא "מיחזור" של משהו שכתבתי בעבר.

האמונות החצי-סמויות שעומדות בבסיס של ההתכווננות הזו הן ש"טרי" עדיף מ"ממוחזר",
או שאם אשלח משהו שכבר כתבתי עליו (גם אם לפני מספר שנים),
שאולי זה יהיה משעמם עבור קוראים שכבר פגשו את זה בעבר,
ושאני לא "אספק את הסחורה" של ערך גבוה ועניין.

אמונות (או הנחות) יכולות לשרת אותנו או לפגוע בנו,
לעזור לנו לצמוח או להגביל אותנו.

כל ההקדמה הזו היתה כדי לעזור לעצמי לחלוק אתכם שוב,
פוסט שכתבתי לפני 4 שנים, יולי 2020, בחודשים הראשונים של הקורונה.
הוא נקרא "שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות" והוא מבוסס על הרצאת TED של לוסי הון
שחקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים,
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני":
חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי הון מציגה (ומציעה) מספר דרכי חשיבה-פעולה מעשיות וזמינות,
שיכולות להיות קריטיות להישרדות ולעמידות במצבים קשים.

נזכרתי בפוסט הזה כשהנחיתי בימים האחרונים שני מפגשים לבני ובנות זוג של משרתי/ות מילואים,
שהיו מרגשים, נוגעים ומשמעותיים מאוד עבורי.
הקריאה בפוסט הזה שוב השבוע החזירה לי מיקוד וחדות להתמודדויות שלי ושלי אנשים שאני מלווה,
וגם הזרימה לי קצת "חמצן" ועוררה בי תחושת רווחה פנימית מסוימת.

אני מקווה שתהנו ותמצא את זה משמעותי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מצמד מנצח לטריו חזק במיוחד

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו