במוצ"ש הראשון שלאחר אירועי ה 7.10, עליתי לשיחת זום שאורגנה ע" עמותת "שותפים למסע".
בשיחה התארח סטיבן ג'נקיסון, מורה מוערך למצבי משבר שמקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם.
באותו ערב, שמונה ימים לאחר שהאירועים התחילו, הכול היה עדיין טרי ופתוח.
סיפורים התחילו להתפרסם, המצב היה רחוק מלהיות יציב, פחד גדול מהתפתחות מיידית של זירות נוספות,
ימים של גיוס מילואים נרחב, תמונת מצב לא ברורה בנוגע לנרצחים ולחטופים,
התארגנות של הצבא, שבועות לפני התמרון הקרקעי בעזה.
זו היתה שיחה משמעותית מאוד עבורי וחלקים ממנה נחקקו בי.
אחת השאלות שזכורה לי במיוחד נשאלה על ידי אדם ששיתף בסיפור אישי מורכב וברגשות אשם חזקים שהוא נושא.
הוא סיים את השיתוף באמירה שהוא לא יודע איך להתמודד עם זה.
סטיבן ג'נקינסון שהקשיב באמפטיה, בחר להתחיל את תשובתו במילים שממש הפתיעו אותי.
לפני שהוא התייחס לנושא השאלה, הוא פתח במילים הבאות (למיטב זכרוני, תרגום לא מדויק):
החלק האחרון של שאלתך, "אני לא יודע איך להתמודד עם זה" הוא לא מדויק.
כי אתה כן מתמודד עם זה.
וכשאני אומר שאתה מתמודד עם זה, זה לא אומר שאתה מתמודד עם זה בהצלחה.
וזה גם לא אומר שאתה מצליח לכבוש את זה, או להתגבר על זה, או לא להרגיש כפי שאתה מרגיש כרגע.
זה אומר שאתה פוגש את זה שוב ושוב במהלך היום, מתעסק בזה, ואז אולי לרגעים מתנתק, ואז שוב חוזר.
זו ההתמודדות שלך עם זה כרגע.
**
אני לא בטוח למה דווקא השאלה הזו והתשובה הזו נחקקו בי.
מה יש בתשובה הזו שכל כך נגע בי ודיבר אלי.
יכול להיות שזה השילוב של בהירות ואמפטיה.
מצד אחד היתה שם הרבה מאוד אמפטיה.
כל המפגש היה מלא בעצב, באבל ובפחד.
סטיבן ג'נקינסון היה שם עם המשתתפים בהרבה מאוד רגישות, ענווה וחמלה, כשהכול עדיין טרי ופתוח.
ומצד שני, משהו בצלילות המפתיעה הזו, שמזמינה לדייק במילים.
זה הזכיר לי מצבים שבהם אנשים אומרים על משהו "זה בלתי נסבל" בזמן שהם סובלים את זה.
או "אני לא עומדת בזה" בזמן שאת כן עומדת בזה.
באותה שיחה יכולתי לחוש על עצמי בזמן אמת את ההשפעה העוצמתית והשקטה,
של השילוב המיוחד של אמפטיה וחמלה עמוקה לצד יציבות וצלילות בהירה.
קיבלתי תזכורת נוספת לשים לב למילים ולמחשבות שלנו גם במצבים הכי קשים,
ולבחור בקפידה את הכותרות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
**
השבוע, שנה אחרי, חזרתי להקשיב לאותה שיחה.
אני ממליץ לכם מאוד להקשיב לה ולצפות בה,
תודות לעמותת "שותפים למסע" יש לה גם כתוביות בעברית.
אני בוחר לסיים בציטוט נוסף של סטיבן מאותו מפגש:
"חוכמה ואבל, בעיני, הם בלתי נפרדים. הם תאומים לא זהים.
חוכמה ואבל לוחשים זה לזה ללא הרף.
הם בדרך כלל לא צועקים או צורחים, ולכן קשה לשמוע אותם.
אבל אולי אחד התפקידים של אדם מלא צער היום יכול לכלול טיפוח זיכרון של הזמן בו הדברים לא היו כך,
ולדמיין את האפשרות שדברים יכולים להיות אחרת.
אבל זה לא יקרה עכשיו, וזה לא יקרה בקרוב, ויש כוחות אחרים שמשחקים בזירה, וזה הזמן שלהם,
וזה לא יתוקן, למעשה זה לא הולך אפילו להחלש, עד שזה כנראה ימצא את הביטוי הכי עמוק והכי זועם שלו."
מה שנאמר אז, רלוונטי מאוד גם לעכשיו.
בפרספקטיבה של שנה אחרי, סטיבן צדק.
זה ממש לא נחלש. זה הלך והתעצם.
אני לא בטוח שהגענו כבר לביטוי הכי עמוק והכי זועם של "הכוחות האחרים" שמשחקים בזירה.
ובשל כך, מרגיש לי שבתקופה הזו, נדרש פה השילוב של אמפטיה וחמלה עמוקה לצד יציבות וצלילות בהירה.
נדרשת היכולת להאמין, לא לאבד תקווה, להצליח לדמיין עתיד טוב יותר ואפשרות שדברים יכולים להיות אחרת.
בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר