תגית: חזון

את עמי אילון פגשתי לראשונה באוקטובר 1992, בטקס סיום המסלול שלי.
עמדתי זקוף על רחבת המסדרים גאה ונרגש, מוקף בחבריי למחזור, כשעל הטריבונות שמולנו מאות בני משפחה וחברים.
זה היה רגע לפני סיום הטקס וברקע התנגנה "התקווה". האנדרנלין בשמיים.
בעוד שניה נעיף את הכומתות באויר, נרוץ לכיוון המזח, נטפס על המנוף ונגלוש באומגה לים.

לעמי אילון, אז מפקד חיל הים, היה משהו חשוב אחרון לומר לנו למרות שהטקס הרשמי כבר נגמר:
"גם ללוחמים גיבורים ואמיצים מותר לשיר את ההמנון בקול רם ולא רק בלב" אמר בקולו העמוק והאסרטיבי.

אני זוכר את ההפתעה שחשתי לשמע הדברים הללו שנאמרו ברגע המיוחד הזה, בנוכחות כל כך הרבה אורחים.
מאז בכל פעם שאני עומד לשירת התקווה, אני נזכר בעמי אילון ובמילים הללו שלו.

בשנים שלאחר מכן, כלוחם וכקצין, זכיתי לראות את עמי אילון "בפעולה" במספר הזדמנויות, בעיקר בתחקירים לאחר או לקראת מבצעים חשובים.
בכל מפגש שהוא נכח בו היה ניתן להבחין באנושיות שלו, בכנות הישירה,
בעומק המחשבה וביכולת שלו לזקק בחדות את מה שהכי חשוב בתמונה מורכבת.
פעמים רבות הוא היה מציע פרספקטיבה שונה או נקודת מבט יצירתית למצבים שונים.

לאחר רצח רבין כיהן עמי אילון כראש השב"כ ובהמשך גם כחבר כנסת וכיו"ר אקים.
מעטים האנשים שיש להם ראייה כה רחבה ועמוקה, תשוקה בלתי פוסקת ללמידה,
וניסיון ניהולי-פיקודי כה עשיר במגוון מערכות גדולות ומורכבות.
מרתק להקשיב לו ולקבל הצצה לדרך שבה הוא רואה את הדברים.

**
השבוע זכיתי לבלות שוב עם עמי אילון כשהקשבתי להקלטה של שיחה איתו במסגרת הפודקאסט "ים ומלואו".
"אומנות המלחמה והשלום" היא שיחה מרתקת הנוגעת במגוון נושאים, סיפורים אישיים, תובנות וחוויות.

אחת הנקודות שתפסו את תשומת ליבי בראיון הנוכחי היתה האמירה שלו על "פרספקטיבת 40 השנים":
לבני ישראל נדרשו 40 שנים לצאת ממצרים ולהכנס לארץ כנען, לא משום שהדרך הפיזית היתה כה ארוכה,
אלא משום שהיה עליהם לעבור שינוי תפיסתי ותודעתי שהצריך תחלופה של שני דורות.

"אני יודע בדיוק איפה אהיה בעוד 40 שנה, כולל אפילו באיזה מיקום גיאוגרפי", אומר עמי אילון בחיוך,
"אבל לאן ילכו 2 מיליון בני האדם החיים בעזה אם ההתחממות הגלובאלית תוביל לעלייה במפלס מי הים ולהצפת ערי החוף?
האם זה מסוג הדברים שכדאי לחשוב עליהם?"

**
בסדנאות שאני מעביר אני נוגע לא אחת בנושא של "הגדרת הצלחה" ובחשיבות של הסתכלות קדימה.
בסדנת "חזון אישי הוליסטי" לדוגמא, אני מעודד את המשתתפים לקחת אחריות,
לדייק לעצמם את תמונת ההצלחה המשולבת שלהם חמש-עשר שנים מהיום, ולהתחיל לפעול בכיוון.

במציאות שבה בכל יום קורים כל כך הרבה דברים, חשיבה על עשר השנים הבאות נראית כמעט כמו נצח.
עד ש… אתה מקשיב לעמי אילון ומקבל פרספקטיבה על ארבעים שנה.

אף אחד מאתנו לא יכול לנבא איך יתפתחו ארבעים השנים הקרובות.
העולם היום שונה מאוד מכפי שהוא היה לפני ארבעים שנה וקצב השינויים רק הולך וגובר.
במונחים אנושיים, ארבעים שנה זה המון.
לפני כארבעים שנה הייתי ילד בן עשר, ובעוד כארבעים שנה אהיה בן תשעים.

במונחים של חברה, מדינה או עם, ארבעים שנים הם תקופה שכדאי וחשוב לקחת אותה בחשבון.

במציאות הנוכחית אנו מתמודדים עם שלל אתגרים מורכבים המשפיעים עלינו במגוון תחומים:
כלכלה, חינוך, ביטחון, בריאות, חברה, דמוגרפיה, תעסוקה ואקלים הם רק חלק מהנושאים הללו.

פרספקטיבת 40 השנים מעוררת ענווה ומדגישה את המורכבות והחשיבות של שינויים עמוקים וארוכי טווח.
לא לכל דבר יש פתרון פשוט או מיידי, העולם לא נחלק לשחור ולבן, טובים ורעים.
השילוב של עומק, מורכבות והסתכלות רחבה וארוכה שונה מהותית מהראייה הצרה והרדודה,
ומהעיסוק הבלתי פוסק בכותרות השעה הפרובוקטיביות או בשלל "דרמות רגעיות" בלתי נגמרות.

בדומה למסע של בני ישראל, ייתכן שבחלק מהנושאים והאתגרים אנחנו צריכים להמשיך לנוע "במדבר" ולתת למודעות להתפתח ולדורות להתחלף.
יכול מאוד להיות שדברים מסוימים שממש חשובים לנו לא יקרו בקצב שהיינו רוצים, אולי אפילו לא במשמרת שלנו.
אבל, וזה אבל חשוב: זה שאנחנו עדיין במדבר לא אומר בהכרח שאנחנו לא מתקדמים בדרך לארץ המובטחת.

הראיון עם עמי אילון נמשך שעתיים ועשרים דקות.
במונחי הקשב המוגבל שבעידן הנוכחי זה יכול להחשב ארוך מדי ולא ניתן לעיכול.
במונחים של ארבעים שנה, זה רגע קצר אחד.

ניתן לצפות בראיון עם עמי אילון ביוטיוב, או להאזין לו באפל פודקאסט ובספוטיפיי.
מומלץ מומלץ מומלץ !!!

**
בספרו "הלב הנבון" מתאר ג'ק קורנפילד תוכנית שלום מעוררת השראה שהגה א"ק אריארטנה,
מנהל בית ספר בעברו הנחשב ל"גנדהי" של סרי לנקה,
מדינה אשר במשך עשרות שנים השתוללה בה מלחמת אזרחים הרסנית.

אריארטנה סרב לתמוך במי מהצדדים הלוחמים וטען שבכדי להתמיר מצב מסוים יש להבין לעומק את הסיבות להיווצרותו.

לדבריו לקח חמש מאות שנה כדי ליצור את התנאים שגרמו להתלקחות מלחמת האזרחים ולסבל שבא בעקבותיה:
ארבע מאות שנות שלטון קולינאליסטי זר במדינה,
חמש מאות שנים של מאבק בין הינדים, מוסלמים ובודהיסטים,
וכמה מאות שנים של חוסר שוויון כלכלי.
משום כך, לדבריו, יידרשו חמש מאות שנים לשנות את התנאים האלו.

אריארטנה יצר תוכנית שלום בת חמש מאות שנים ופירט אותה:
"התוכנית נפתחת בכמה שנים של הפסקת אש, ועוד עשר שנים שבהן ייסללו כבישים וייבנו בתי ספר חדשים.
בעשרים וחמש השנים הבאות יפותחו תוכניות לימוד שעל פיהן ילמדו בני הקבוצות השונות זו את שפתו ותרבותו של זה,
ועוד חמישים שנים של פרויקטים כלכליים שנועדו לתקן את אי הצדק החברתי השורר באי כדי ליצור בו אחדות ושיתוף.
אחת לכל מאה שנים במהלך חמש מאות השנים הראשונות, יתכנסו זקני העם כדי לבחון את התקדמות התוכנית."

אריארטנה אינו מוטרד ממה שיקרה מחר בבוקר והוא אינו חושש שימות לפני שתוכניתו תוגשם במלואה.
זה יקרה בודאות.
במקום זאת הוא מתמקד בלעשות את העבודה שלו בהתמדה מדי יום ביומו:
לגייס את תושבי הכפרים במדינה, לחפור בארות, לנטוע עצים, להקים בתי ספר, לחנך דורות של ילדים,
לטפח מערכות יחסים, לבנות אמון וליצור שיתופי פעולה.

כשמותחים את החשיבה לחמש מאות שנים,
פרספקטיבת ארבעים השנים של עמי אילון מרגישה פתאום הרבה יותר קרובה ומוחשית.

באופן פרדוקסלי, יש משהו משחרר בידיעה ש"זה לא יקרה בתקופתי":
המוכנות להתמסר לכיוון ברור וארוך טווח תוך מחויבות עקבית מתמשכת,
מבלי לצפות לתוצאות קונקרטיות ומבלי לשפוט את קצב ההתקדמות,
מעורר שקט ומאפשר להתמקד, ואולי אפילו מעצים את ההנאה מהדרך.

**
האם כשחושבים במונחים של ארבעים שנה או חמש מאות שנים, יש בכלל משמעות לרגע הזה או לפעולה מסוימת אחת?
האם הרגע והפעולה לא הופכים להיות חסרי משמעות?
כשמסתכלים על התמונה הגדולה והרחבה, האם המימד האישי של האדם היחיד לא הופך להיות זניח ומאבד מחשיבותו?

בעיניי ההיפך הוא הנכון:

פרספקטיבות 40 השנים של עמי אילון ו-500 השנים של אריארטנה מחדדות שלוש נקודות מרכזיות:

האחת – החשיבות של מיקוד תשומת הלב והשקעה מתמדת בדברים חשובים ולא בזוטות,
השניה – ענווה והכרה בכך שכולנו חוליה בשרשרת, אדווה זמנית אחת מתוך רבות במסע עצום ובלתי נתפס,
והשלישית – כמיהה לחיים משמעותיים וחוויתיים, הן ברמה האישית והן כחלק ממשהו שגדול מאתנו.

תוך כדי כתיבת המילים הללו מתעוררות בי מספר שאלות:

– איך משלבים חשיבה ארוכת טווח ופרספקטיבה רחבה עם נוכחות כאן ועכשיו וחיים מהנים ומשמעותיים בהווה?

– איזו תנועה משמעותית חשוב לי באופן אישי לקדם בעולם..? אהבה? שלום? חמלה? שלווה? התפתחות?

– איך אני יכול לעשות "את זה" כבר היום עם האנשים שאני פוגש ובמקומות שאני נמצא בהם?

שבת של שלום,
חג שבועות שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

3 המלצות לסיכום:

1. עמי אילון – אמנות המלחמה והשלום

2. "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

3. סדנת "חזון אישי הוליסטי" – ניתן לרכוש את הקלטות ומצגות 4 המפגשים בעלות מוזלת. במידה ואתם מעוניינים, מוזמנים ליצור איתי קשר למייל ronny@nvc.co.il.

בשבועיים האחרונים אני משחק עם הרעיון של להתחייב לעשות משהו מסוים כל יום במהלך השנה הקרובה.
כשאני כותב "משחק עם הרעיון" אני מתכוון שמצד אחד מתחשק לי ממש להתחייב לזה ושיש משהו ברעיון הזה שמרגש אותי.
מצד שני אני לא בטוח שמתחשק לי לקחת על עצמי מחוייבות רשמית במקום פשוט לעשות את זה.

מה אם מתישהו זה יימאס לי או יפסיק להרגיש לי מדויק?
האם עדיין יהיה חכם ונכון עבורי לדבוק בזה רק משום שהבטחתי לעצמי שאעשה זאת?

התחושה שלי כרגע היא כמו של גולש בים:
בעוד רגע אני תופס את הגל וגולש עליו או שאני נותן לו לחלוף ומוותר עליו.
התזמון חשוב. נדרשת החלטה פנימית ממש בקרוב.
תמיד יהיו גלים נוספים, אך הגל המסוים הזה עומד לחלוף.
או שאני הולך על המחוייבות הזו או שבעוד רגע האנרגיה תרד וכל העניין יהפוך להיות פחות רלוונטי.

ויש פה עוד עניין:
האם להכריז על המחוייבות הזו בפומבי?
מחקרים מראים שכשאנו מתחייבים ליעד או למטרה בפומבי ובנוכחות אנשים אחרים, גדל הסיכוי שנעמוד במחוייבות שלנו.
לפני מספר שנים כשהתלבטתי ביני לבין עצמי האם להתחייב לכתיבת בלוג יומי במשך שנה שלמה "קפצתי למים" בהכרזה פומבית ומרגע ששיחררתי את זה לעולם המוטיבציה שלי לעמוד בכך היתה הרבה יותר גבוהה.
(בסופו של דבר עמדתי בשנת כתיבה יומית, והמשכתי לשנתיים נוספות של כתיבה יומית ללא התחייבות מראש).

**
בשונה מהמחקרים שמראים את היתרונות שבהתחייבות פומבית,
דרק סיברס מתייחס בהרצאת הTED שלו למחקרים אחרים המחדדים את הסכנה שבהתחייבות פומבית ואת היתרון של לשמור את היעדים שלנו בדיסקרטיות לעצמנו. הנימוק שהוא מציג נשמע הגיוני:

כשאנחנו מתחייבים למשהו בפומבי אנו מקבלים הרבה עידוד, פירגונים, תשבוחות ומילים חמות.
כל זה ממלא אותנו באנרגיה ונותן לנו תחושה טובה בהתחלה, אך לאחר מכן יכולה להגיע הנפילה או השחיקה מעבודה יומיומית הרבה פחות זוהרת ומלהיבה.
עפ"י דרק עדיף לעשות את העבודה שלנו בשקט, להתקדם יום אחר יום ולהשאיר את החגיגות לשלב הסיום לאחר שנעמוד במחוייבות שלנו.

**
אז מה הכי כדאי? להתחייב או לא? בקול רם או שעדיף בשקט?

הגל המסוים הזה שלי עומד לחלוף.
השעון מתקתק.
נראה לי שאקח לעצמי עוד כמה שעות ואחליט.

אני עדיין לא בטוח אם אכריז על ההתחייבות בקול רם או שאשמור אותה לעצמי.
ואולי אפשר לשלב בין הגישות… להתחייב בפומבי מבלי לפרט מה התירגול.
**
בנושא אחר:
השבוע יצאנו לדרך עם המפגש הראשון של סדנת החזון האישי ההוליסטי.
כשלושים משתתפות ומשתתפים בחרו לקחת חלק במסע הזה, שליש מהם תוך צפייה בהקלטות ועבודה עצמית בזמנים שמתאימים להם מבלי להצטרף למפגשים הקבוצתיים.

הרגע הכי נוגע ומרגש במפגש עבורי היה כשאחד המשתתפים שיתף בעצב שעולה בו כשהוא מנסה לדמיין את חייו חמש שנים מהיום.
חמש שנים זה הרבה זמן והוא לא בטוח האם אנשים מסוימים שיקרים לו מאוד עדיין יהיו בחייו ובסביבתו כפי שהוא היה רוצה.

עבודה על חזון אישי הוליסטי מחדדת את הארעיות והענווה שלנו כמו גם את החשיבות שבלקיחת אחריות.

"יש דבר אחד שאני יכול להבטיח לך," השבתי לו לאחר ששיתף, "כל מה שתכתוב בחזון שלך יתממש במציאות. או שלא."

אם התהליך זה מסקרן ומושך אתכם, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים בנוגע לקבלת ההקלטות בעלות מוזלת.

ודבר נוסף בהקשר הזה:
אני מעוניין לתמלל את כל ההקלטות כך שלצד קבצי הוידאו והשמע יהיו גם קבצי טקסט שניתן לשלוח ולשתף.
אם מישהו/מישהי מעוניינים לקבל את ההקלטות של ארבעת מפגשי הסדנה ללא עלות ובתמורה להעלות אותם על הכתב ולתמלל אותם, אנא צרו איתי קשר במייל חוזר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.

דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.

"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו. "לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר. זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו. "אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת. רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

**
אני אוהב את הגישה של "האנשים האמיתיים" (האבוריג'ינים באוסטרליה) שמתעדפים התפתחות אנושית על ספירת שנים.
לאדם שעובד 20 שנים בתחום מסוים, אין בהכרח יותר ניסיון מלאדם שעובד 10 שנים בתחום הזה.
בחלק מהארגונים שאני עובד איתם אנשים נוהגים לציין בסבב ההכרות כמה שנים הם בארגון.

"שמי עידן ואני 15 שנים בארגון", "קוראים לי דלית ואני 20 שנה בחברה".

אני פחות מתחבר לדרך ההצגה הזו.
ותק בשנים אינו מעיד בהכרח על מקצועיות כשם שגיל כרונולוגי אינו מעיד בהכרח על חוכמה.
זה פחות עניין של מספר השנים והרבה יותר עניין של חוויות-עשייה-למידה במהלך השנים הללו.

גדילה והתפתחות הן משהו שכדאי לחגוג לא פחות מיום הולדת כרונולוגי.
אבל… בכדי להיות מסוגלים לחגוג את זה, צריך קודם להיות מסוגלים לראות את זה.

**
לפני מספר שנים פיתחתי את "שיחת חמש השאלות" שיכולה לשמש ככלי לרפלקציה בסיום שנה או תקופה.
השאלה החמישית בשיחה מתחברת בדיוק למהות הזו של צמיחה והתפתחות.

"איך גדלת? מה למדת? איך התפתחת?" הן שאלות רפלקציה חשובות שעוזרות לנו לראות את הדרך שאנו עוברים, להכיר בה ולחגוג אותה.

לפעמים התשובה הראשונית שתקפוץ לכם כשתשאלו את השאלות הללו היא שלא גדלתם.
שאתם תקועים כבר תקופה ארוכה, ושבגלל הקורונה, הבוס, הילדים או כל סיבה אחרת לא צמחתם והתפתחתם השנה.
אם זה מה שעולה לכם, תנו לעצמכם עוד קצת זמן והמשיכו לשבת בסקרנות עם השאלות הללו.
כבני אדם, אנחנו בהשתנות מתמדת. אנחנו תמיד לומדים ומתפתחים.
לשאלות שאנו שואלים את עצמנו, או שאחרים שואלים אותנו יש השפעה עצומה.
הן ממקדות את תשומת ליבנו ומפנות אותנו לחפש תשובות בכיוון שמעניין ומשרת אותנו.

מספר שאלות רפלקציה לדוגמא:
– איך גדלתי כבן זוג וכהורה?
– מה למדתי ואיך התפתחתי בקריירה שלי?
– איך צמחתי מבחינה רגשית או רוחנית?

**
למידה והתפתחות תהיה אחד המרכיבים העיקריים בסדנת החזון האישי ההוליסטי שתיפתח ב 3/10, מייד לאחר החגים.
שאלות הן כלי אפקטיבי לא רק לרפלקציה אחורה אלא גם להסתכלות קדימה וליצירת המציאות שהיינו רוצים לחיות בתוכה.

לדוגמא:
– איך חשוב לי לגדול ולצמוח בתקופה הקרובה?
– מה אני רוצה לחוות, במה אני רוצה להתאמן ומה אני רוצה לתרגל בתקופה הקרובה שיכול לתרום לגדילה ולהתפתחות שלי?
– בעוד שנה (או שנתיים או חמש) כשאסתכל אחורה – במה אהיה גאה? על מה אשמח? ממה אחווה סיפוק ושביעות רצון?

ברוח "האנשים האמיתיים", שנה מהיום נהיה מבוגרים כרונולוגית בשנה אחת.

איזו דרך נעשה בתקופה הזו? כיצד נתפתח? האם נלמד ונשתפר? איך ייראו וייחוו חיינו?

כשאנו מחדדים לעצמנו איך חשוב לנו לגדול ולהתפתח, מה אנו רוצים ללמוד ובמה אנו רוצים להתאמן, זה מגדיל משמעותית את הסיכוי שנעשה זאת. 

**
מספר אנשים שאלו אותי האם אני מתכנן סדנאות נוספות בקרוב.
מרבית העבודה שלי היא במסגרות של חברות וארגונים.
הפעם האחרונה שהנחיתי סדנה לקהל פתוח היתה בנובמבר 2019.
כפי שזה נראה כרגע לא אנחה סדנה נוספת בקרוב.
אם הנושא של חזון אישי הוליסטי מדבר אליכם ומדגדג אתכם לעשות את זה איתי, יש כרגע מספר מקומות פנויים בקבוצה.

אתם מוזמנים לקרוא מספר משפטים מהחזון האישי שלי שניסחתי לעצמי כאן.

כל הפרטים על הסדנה + הרשמה  בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע התחלתי לנסח לעצמי חזון אישי לחמש השנים הקרובות.

הנה מספר משפטים ראשונים מתוכו:

בעוד כחמש וחצי שנים, בפברואר-מרץ 2027 אשתי ואני נהיה בני 55.
ילדינו יהיו בני 27, 25 ו 18.5, הגדולות משוחררות אולי תוך כדי לימודים ו/או עבודה, הצעיר כחצי שנה לאחר סיום התיכון, במהלך או לקראת שירות צבאי.
קייטי החתולה שלנו תהיה בת 8-9 ומייקי הכלב בן 6.
איך נראים ונחווים חיי בנקודת הזמן הזו..?

אני כותב את הדברים הללו מתוך ידיעה עמוקה וברורה של שתי אמיתות חשובות:

האחת – אין לי מושג מה צופן העתיד.
כל מה שאני כותב פה יכול להתרחש או לא.
בכל רגע נתון חיי יכולים להשתנות בצורה מהותית ולא צפויה.
הדברים הללו נכתבים בענווה גדולה.
אני אפר ועפר.

השניה – לדברים שאני כותב יש השפעה גדולה.
החיים הם יצירה שמתהווה עכשיו, בהווה, בכל רגע ורגע, ואני היוצר שלה.
ליכולת שלי לצייר ולייצר לעצמי ולמשפחתי חזון , לראות ולחוות אותו, לבחור בחירות ולעשות פעולות שמקדמות אותי לעבר החזון הזה יש השפעה עצומה.
העתיד נוצר בהווה.
אני היוצר של יצירת חיי.

כל מה שנכתב פה יקרה. או שלא.

**
יש משהו מרגש ומעצים בחשיבה "אסטרטגית" חמש שנים קדימה.
חמש שנים הן פרק זמן ארוך מספיק המאפשר התהוות והתפתחות של תהליכים ושינויים משמעותיים.
ועם זאת הוא גם לא רחוק מדי, מחובר להווה ומושפע ממנו.

לפני כחמש שנים, בראש השנה 2016 חיי היו דומים במובנים רבים לחיי כיום:
חיי המשפחה, הקריירה, תחומי העניין והתחביבים, החברים, מצבי הכלכלי והבריאותי.
אשתי ואני עם שלושה ילדים, בבית שאנו גרים בו עכשיו.
אני עובד באינטל באותה חטיבה ובתפקיד דומה, יש לי את העסק שלי, הבלוג והאתר שלי באויר כבר מספר שנים.
מרבית חבריי הטובים כיום כבר בחיי.
אני אוהב לכתוב, לקרוא, להקשיב לספרים ולפודקאסטים, לרוץ.

כשמעמיקים את נקודת המבט ניתן להבחין בלא מעט שינויים והתפתחויות כמעט בכל מימד ומימד, לדוגמא:
בנותיי עדיין בחטיבה ובתיכון ולפני הוצאת רישיון נהיגה, אשתי עובדת במקום עבודה אחר,
העסק שלי במקום קצת שונה, מבחינה פיננסית אנחנו עם פחות כסף.
בהיבט הבריאותי, טרם פגשנו מספר אתגרים רפואיים משפחתיים.
מייקי וקייטי עדיין לא בחיינו, קורונה היא רק בירה.

**
העתיד מושפע מההווה, מחובר אליו וממשיך אותו. והוא גם שונה ונפרד ממנו.

יש אנשים שמאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. במקרים רבים זה נכון. ולא תמיד.

בכדי ליצור לעצמכם חזון אישי הוליסטי, שאלו את עצמכם איך נראית ונחווית המציאות שלכם בעוד כחמש שנים?
איפה אתם במימדי חייכם החשובים: הזוגיות, ההורות, העבודה והקריירה, מצבכם הכלכלי, הבריאותי, הפנאי והתחביבים, החברים והקהילה?
(הוסיפו או מחקו את המיותר)

על פי פתגם עממי עתיק הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
אם לא עשיתם זאת אז, הזמן הטוב ביותר הוא עכשיו.

כשמבינים את העיקרון הזה אפשר להריץ את "סרט החיים" חמש שנים קדימה ולשאול:
בעוד חמש שנים מהיום, כשתסתכלו אחורה על הדרך שעברתם מראש השנה התשפ"א (2021),
אילו "עצים" תשמחו שנטעתם או שטיפחתם על מנת להתקדם לעבר החזון שלכם?

בחמש עשרה השנים האחרונות העברתי את עצמי תהליך של יצירת חזון אישי שלוש או ארבע פעמים.
בכל פעם תהליך העצירה-חשיבה-כתיבה ממלא אותי באנרגיה, מרגש אותי, ויוצר לי תמונה בהירה המשפיעה על סדרי העדיפויות, הבחירות והפעולות שלי.
בימים הקרובים, אני מתכוון להקדיש לתהליך הזה כמה שעות טובות ולהשלים אותו עבור עצמי.

**
שתי הזמנות לקראת סיום:

1. מתחשק לכם ליצור גם לעצמכם חזון שכזה והייתם רוצים לעשות זאת במסגרת מלווה, תומכת ומדייקת?
אני שוקל לפתוח לאחר החגים תהליך קבוצתי בן 4 מפגשים בזום שבמהלכו המשתתפים ייצרו לעצמם חזון שכזה.
מעניין אתכם לשמוע עוד פרטים? צרו איתי קשר במייל חוזר.

2. אם הפוסט הנוכחי נוגע בכם, אולי יעניין אתכם לקרוא גם את "שאלה קשה וחשובה" ואת "לנצח בקרב-עשר של החיים" שכתבתי בעבר. 

כתמיד, מוזמנים לכתוב לי מה הפוסט הנוכחי מעורר בכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לעולם לא אומר משהו שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי

בנג'מין זאנדר הינו מנצח, מרצה, סופר ואדם מעורר השראה.
בפברואר 2008 הוא העביר הרצאת TED בת כעשרים דקות 
שתורגמה לארבעים וחמש שפות ונצפתה ע"י מיליוני אנשים ברחבי העולם.
הנה תמלול החלק האחרון של אותה הרצאה מרגשת (ההרצאה המלאה בקישור הבא):

מה שאנו אומרים באמת משפיע.
המילים שיוצאות מפינו משנות.
למדתי זאת מאישה ששרדה את אושוויץ,
אחת מהניצולות הבודדות.
היא הלכה לאושוויץ כשהיתה בת 15,
אחיה היה בן 8, הוריה אבדו.
והיא סיפרה לי זאת.
היא אמרה:
"היינו ברכבת לאושוויץ ואני הבטתי למטה,
וראיתי שנעליו של אחי נעלמו.
ואמרתי, 'איזה טיפש. למה אינך שומר על הדברים שלך, אלוהים אדירים!'
כמו שאחות גדולה מדברת אל אחיה הקטן.

למרבה הצער, זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לו,
כי היא לא ראתה אותו שוב. 
הוא לא ניצל.
אז כשהיא ניצלה מאושוויץ, היא נדרה נדר.
כך היא סיפרה לי.
היא אמרה: "יצאת מאושוויץ אל החיים ונדרתי נדר.
והנדר היה שלעולם לא אומר משהו 
שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי."

האם אנו יכולים לעמוד בנדר שכזה?
כנראה שלא.
אנו עוד נטעה, נפגע בעצמנו ונפגע באחרים.
אך זו אפשרות שראוי לשאוף אליה.

**
מסכנה אמא שלו

השבוע, לקראת יום הזיכרון,
התפרסם בידיעות אחרונות מכתב שכתב שלמה בראבא לליאור וישינסקי ז"ל
שנהרג בשנת 2004 בפעילות מבצעית ברפיח, ובו הוא מספר לו על אביו שלמה וישינסקי.
להלן חלק מאותו מכתב:

"אני זוכר שתפסו אותו בדרך להצגה ואמרו לו בשידור חי:
'חיסלנו מהאוויר חולית מחבלים,
ואנחנו שמחים לבשר לך שאחד מהם הוא באופן ודאי
המחבל שירה את הטיל שגרם למותו של בנך.
מה יש לך להגיד על כך?'
ואבא שלך ענה:
'מסכנה אמא שלו'."

~
"מסכנה אמא שלו."

כל כך מעט מילים.
כל כך הרבה כאב.
כל כך הרבה חמלה.
כל כך הרבה תקווה. 

**
מבט אחר על יום הזיכרון

הרב מנחם בומבך, עומד בראש המדרשה החסידית שאותה הקים בביתר עלית.

בסרטון הבא (5:24 דקות)
מקדיש הרב בומבך את השיעור ליום הזיכרון.
הוא מתווך לתלמידיו נקודות מבט חדשות,
חושף אותם לסיפורים על חללי צה"ל,
נוגע בחשיבות של הכרת התודה לחיילים
ומבקש מהם לקרוא תהלים לזכרם.

זהו אינו עוד סיפור על פילוג ושנאה.
זהו סיפור אמיתי על חיבור ועל תקווה.
על לקיחת אחריות, על עשייה, על שינוי מציאות.

**
חוגגים 70, בונים 100

"בעולם גדוש כל כך בסכסוכים וביריבויות,
שבו כל צד נחוש כל כך לדבוק בנקודת מבטו,
מצאתי קרן אור נדירה.
בלב המזרח התיכון, בסביבה רגישה מבחינה חברתית,
במקום בו הקצה הדרומי של הגדה המערבית
צופה אל עבר עיירות פיתוח הגובלות ברצועת עזה,
קבוצת יזמים חברתיים בעלי חזון
החליטה להגדיר את חלום החלוציות של היום
ולהאיר את המדבר."

כך פותח לארי קינג את הסרטון הקצר (פחות מ-4 דקות) הבא.

יש אנשים שעסוקים בלהאשים אחרים.
יש אנשים שעסוקים בלהסביר למה אי אפשר.
יש אנשים שעסוקים בלתרץ תירוצים.

רוני פלמר, מייסד ומנכ"ל תנועת אור, ואנשיו, עסוקים ביצירת שינוי.
בפיתוח חזון ארוך טווח, בעשייה יומיומית בשטח, 
וברתימת כל מי שצריך כדי שהשינוי שהם מכוונים אליו יקרה.

כשאני רואה סרטון מעורר השראה,
אני תוהה לפעמים עד כמה הוא אמתי.
בסרטים הכול נראה יפה ואופטימי יותר.

לשמחתי, במקרה המסוים הזה, 
יש לי הזכות להכיר אישית את רוני פלמר.
הבן אדם אמתי.
הארגון אמתי.
הסרטון מסתיים במילים "חוגגים 70, בונים 100."
שילוב נדיר של הסתכלות ארוכת טווח (חזון 2048),
יכולת ביצוע יוצאת דופן,
עבודה יומיומית לאורך שנים שרק הולכת ומתפתחת
ואנרגיה עצומה שלא נגמרת.

מכירים משפחה שרוצה להצטרף לחזון ולעבור לנגב או לגליל?
שלחו להם את המייל הזה או ספרו להם על תנועת אור.

**
בנג'מין זאנדר ושורדת אושוויץ.
שלמה וישינסקי ובנו ליאור ז"ל.
הרב מנחם בומבך והמדרשה החסידית.
רוני פלמר ותנועת אור.

סיפורים אמיתיים.
על אנשים אמיתיים.
על חמלה.
על כאב.
על לקיחת אחריות.
על יצירת שינוי.
על אפשרות.
על תקווה.

הסיפורים נגעו בכם?
מוזמנים לכתוב לי כמה מלים ולהעביר אותם הלאה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"איחוד הצלה"

חשיבה ועשייה פורצות דרך.
מענה חשוב, אפקטיבי ומעורר השראה להצלת חיים במקרה חירום.
חדשנות. כוח הרשת והטכנולוגיה.
פלטפורמה לנתינה ולקבלה.
ארגון משרת אדם.

**
"איחוד הצלה" הוא ארגון מתנדבים להצלת חיים
שמטרתו הגשת עזרה ראשונה לחולה או פצוע בדקות הראשונות עוד לפני הגעת אמבולנס למקום.
איחוד הצלה הוקם בשנת 2006 והוא מונה כיום כ-3,000 אנשי רפואה מתנדבים:
רופאים, פרמדיקים וחובשים שפועלים בכל הארץ.
המתנדבים עוסקים בשגרת יומם, אך במקרה ומתרחש בסביבתם הקרובה אירוע חירום רפואי,
מוזנקים המתנדבים לזירת האירוע או לבית החולה על ידי מוקד "איחוד הצלה"
בזכות רשת מתנדבים רחבה, טכנולוגיית הזנקה מבוססת GPS ואופנועי אמבולנס מהירים מגיעים המתנדבים לאירועי חירום רפואיים כגון: תאונת דרכים, דום לב, אירועי טרור וכו' עוד לפני הגעת אמבולנס למקום.

**
ייעוד הארגון:
איחוד הצלה הינו ארגון מתנדבים לאומי להצלת חיים.
מתנדבי איחוד הצלה מטפלים במקרי חרום רפואיים המתרחשים בסמוך למקום המצאם,
ופועלים בתאום מלא עם כלל הגורמים הפועלים למען הצלת חיים, במהירות, במסירות ובמקצועיות.

**
חזון הארגון:
איחוד הצלה יעניק לכול נזקק ללא הבדל דת גזע ומין בכל רחבי הארץ,
טיפול רפואי ראשוני בתוך 90 שניות, בעזרת ציוד רפואי מתקדם,
על-מנת להציל חיים ו/או למזער נזק בלתי הפיך,
ובתוך כך יפעל לשפר מצב הרפואה הדחופה הטרום אשפוזית במדינת ישראל.

**
מטרות הארגון:
א. הגשת עזרה ראשונה בהתנדבות לכל נזקק ללא הבדל דת גזע ומין בתוך 90 שניות בכל רחבי הארץ.
ב. לאפשר לכל מתנדב בארגון לפעול עפ"י אורח חייו, דתו ואמונתו.
ג. הכרה ומיסוד איחוד הצלה כארגון עזר לשעת חרום.
ד. קידום פעילות הארגון במסגרת רעיון "כוח רפואי קהילתי" בשיתוף פעולה עם הרשויות השלטון.
ה. פיתוח אפליקציות ואמצעים טכנולוגים מתקדמים להצלת חיים.
ו. לפעול במקצועיות ובמקצוענות בכל תחומי העשייה.
ז. לצייד את כל מתנדבי איחוד הצלה בציוד רפואי מקצועי ומתקדם בכל מקום בארץ.

**
פרטים נוספים בקישור הבא.
ניתן לתרום לארגון, להזמין הדרכה או לעבור הכשרה ולהצטרף למערך המתנדבים.

חיים מלאים. היום.

חזון וייעוד:
המצאות אנושיות חדשות יחסית.
אופנות מקובלות (יותר ויותר)
התורמות (כביכול) להתפתחות ולצמיחה
של אנשים וארגונים.

**
מה החזון של תינוק ? מה הייעוד של דשא ?

מתבונן מהצד יכול להמציא חזון או ייעוד, כזה או אחר.
לחברה, לארגון, לקריירה, לאדם.
אולי אפילו לתינוק ולדשא.
לעתים זה יישמע טוב, ירגיש מדויק או יעורר השראה.

**
התינוק והדשא יצמחו ויגדלו (עם או בלי חזון) בתנאי שיהיו להם התנאים הנדרשים.
הם יצמו ויגדלו בכל מקרה (ברוב התנאים) אך מה שישפיע על הדרך שבה הם יעשו זאת יהיו התנאים.
תינוק שיגדל בתנאים של אהבה, קבלה ומגע, של מזון ושינה,
יצמח בצורה שונה לגמרי מתינוק שיגדל בסביבה של שיפוטיות, ניתוק רגשי וחוסר מגע או מגע אלים.
דשא שיצמח בתנאים של מים במידה מספקת, טמפרטורה ושמש מתאימה,
יגדל בצורה שונה מדשא שיצמח בתנאים של מחסור או של עודף אקססיבי.

**
שאלה:
יכול להיות ש"תנאים מתאימים" חשובים לבני אדם, לקריירות, לארגונים ולחברות
לא פחות, ואולי אף יותר מ"חזון" ומ"ייעוד"?
(למרות שהם הרבה פחות אופנתיים…)

חיים מלאים. היום.

איפה תשומת הלב שלך כרגע?
א. בחזון.
ב. בתכנית.
ג. בפרטים.
ד. בבעיות.
ה. בדרמה.

ברגע נתון תשומת הלב שלך נמצאת במקום מסוים אחד.
מהמקום הזה נגזרים מחשבותיך, רגשותיך, מילותיך ומעשיך.

איפה תשומת הלב שלך כרגע?
האם שם חשוב לך שהיא תישאר?

חיים מלאים. יום יום.

בסרטים, בספרים ובסדנאות קסם, התהליך פשוט ורומנטי:
1. הגדר לאן אתה רוצה להגיע.
2. בני תוכנית שתקח אותך לשם.
3. התחל להתקדם והתמד בדרכך.
4. הגיעי לקו הגמר.
5. חגיגה גדולה.

בחיים, זה יכול להיות מאוד שונה.
מעברים (לפעמים חדים) בין סיפוק, גאווה, התלהבות, ביטחון, שמחה לבין בלבול, תהייה, דכדוך, חוסר בטחון, עייפות, ייאוש, ספק.
רכבות הרים רגשיות ומנטליות.

*****
הקושי האמיתי לעתים אינו להתמיד בדרך שאנו בטוחים לגביה ושקשה להתקדם בה.
הקושי הגדול באמת הוא להתקדם בדרך שאיננו בטוחים לגביה כשעולות השאלות הבאות:
האם אני במקום הנכון?
האם זו הדרך שמתאימה לי?
האם זה מקדם אותי או מעכב אותי?
האם המטרה שסימנתי היא מטרה מדויקת עבורי?
מה אני מנסה לעשות?
האם אני לא עושה טעות?
לאן אני מנסה להגיע?
האם ההשקעה כדאית?
האם לא כדאי להשקיע במקום אחר במקום?
האם להמשיך ולהתמיד באותו כיוון או לשנות תפקיד , מסגרת, שיטה?
האם זו התמדה או התעקשות?
האם זה שינוי בריא או בריחה מהתמודדות?

*****
לפעמים אין לך מושג.
לפעמים את פשוט לא יודעת.

לפוסט הזה אין פתרון בהיר, כללי אצבע אפקטיביים או תשובת פלא.

לפעמים אין לך מושג.
לפעמים את פשוט לא יודעת.

חיים מלאים. יום יום.

 

ישבתי והקשבתי לו אתמול. שעתיים.
יזם שהקים חברה הנוגעת במיליוני חולים בעולם.
אקזיט של 235 מיליון דולר לפני כשנתיים.
כיום עם חזון מרגש ומעורר השראה להקמת מרכז חדשנות רפואית מוביל בעולם.
(חדשנות זה לפעמים גם לקנות שטיח זול באיקאה).
הרבה התלהבות וברק בעיניים.
המון ענווה.
בלי סוף ניסיון, לקחים וסיפורים.

*****
איכשהו הכי חזק עבורי היה לראות אותו
כאח צעיר המעריץ את אחיו הבכור.
כילד הגאה בתמונה שאביו צייר עבורו.
כבן הדואג לאמו ולאייפד שלה שכבר שבועיים לא עובד.

יכול להיות שראיתי אותו. אולי ראיתי את עצמי.

חיים מלאים. יום יום.