צו 8 אזרחי לתמיכה במשפחות החטופים

כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.

אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.

מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.

מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.

ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.

ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.

האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?

לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.

**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.

הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:

יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.

כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.

וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.

**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":

בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעים בני אדם

בסיס עתלית לפני כשלושים שנה. קור של פברואר, גשם שוטף, ים סוער.

בעוד מספר ימים אני צפוי לקבל מחזור חדש של חניכים במסגרת מסלול הכשרת הלוחמים של שייטת 13.
ששת החודשים הקרובים שבהם אפקד על המחזור מהווים את השלב הראשון והקשה ביותר במסלול מפרך
שבמהלכו יהפכו חבורת נערים בני 18 לצוות לוחמים מגובש ומיומן באחת מיחידות העילית הטובות בעולם.

זיו, מפקדי, קורא לי למשרדו לשיחת הכנה ותיאום ציפיות לקראת הגעת המחזור החדש.
כשאני נכנס, הוא מחייך את חצי-החיוך המוכר שלו, מסמן לי לשבת ומתחיל:

"אני מפקיד בידך ארבעים נערים. ארבעים בני אדם.
אחריותך וחובתך להכיר כל אחד ואחד מהם באופן אישי ולעומק, לדעת כל מה שאפשר עליהם ועל משפחותיהם.
לשם כך אני נותן לך כשלושה שבועות ואז אעשה לך מבחן:
אצטרף לאחד האימונים שלכם ואבדוק עד כמה אתה מכיר אותם.
בזמן הזה גם אני אעשה מאמץ להכירם, ולהבדיל ממך, ללא הפריבילגיה של לבלות איתם יום יום.
חסר לך שיהיה מישהו שלא תכיר או שאני אכיר טוב ממך."

אני זוכר את השיחה הזו היטב. המסר עבר בצורה ברורה וחדה.
נלחצתי מהציפייה וידעתי שהמבחן אכן יגיע.
אבל יותר מכך, בעיקר חשתי באחריות הגדולה שזיו הפקיד בידי.
השיחה הזו שינתה את נקודת המבט שלי.
הבנתי בעוצמה שמעבר לפיקוד על מחזור חדש של חניכים במסלול,
אני מקבל לידיי ארבעים בני אדם שכל אחד מהם עולם ומלואו.

כפי שזיו הבטיח, המבחן אכן הגיע.

שלושה שבועות מאוחר יותר יצאתי עם ארבעה מדריכים וארבעים החניכים למסע לילי.
פעילות שסוגרת יום ארוך ואינטנסיבי. לילה חשוך ללא ירח.
ביקשתי מאחד המדריכים שיוביל את המסע והתמקמתי בסוף הגוש, ממקום שאפשר להבחין בכולם,
לנוע ביניהם הלוך וחזור, לראות את האינטראקציות החשובות שבד"כ נסתרות.
כשעה לאחר תחילת המסע, אני מרגיש יד על כתפי ושומע קול מוכר: "אהלן רוני, איך הולך? מוכן למבחן?"
זיו (אין לי מושג מהיכן הוא צץ) צועד לידי, נינוח ומחייך.
פעימות הלב שלי עלו מידית ולא בגלל המאמץ הפיסי.
למרות שבטחתי בתהליך שעברתי בשבועות האחרונים, הייתי לחוץ.
היה חשוב לי לא לאכזב את זיו. להראות לו עד כמה אני מכיר כל אחד ואחד מהם.
נענו ביחד לצד גוש האנשים כשבכל פעם זיו מצביע מרחוק על דמות חשוכה אחרת ושואל:
"מה שמו?", "מהיכן הוא בארץ?", "כמה אחים ואחיות יש לו?", "מה הוא למד בתיכון?", "יש לו תחביב מיוחד?"
על רוב השאלות ידעתי לענות. לא על כולן.
כשנתקעתי זיו סיפק את התשובה. הוא ידע.
לאחר זמן מה זיו טפח בחמימות על כתפי, קרץ בחיוך רחב והמשיך לדרכו.

זה היה אחד המבחנים שהכי שמחתי לעבור.
השיעור שקיבלתי מזיו מלווה אותי גם היום בעבודתי ובחיי.
האנשים שאנחנו עובדים איתם הם בני אדם.
הם לא משאבים, מספרים אישיים או תאים באקסל.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
לכל אחד מהם יש משפחה, היסטוריה, חלומות, תחביבים וקשיים.
כמחנכים, מנהלים או מפקדים, יש לנו אחריות רבה לראות אותם כבני אדם, להכיר אותם ולדאוג להם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כוונת הלב בעיצומו של מאבק

ידי אנשים אחרים

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לשני קטעים שנוגעים בי ושאני מוצא אותם משמעותיים עבורי.
ההשראות שלי לקטעים הללו הם 14 נשים וגברים מרגשים ויוצאי דופן,
שעושים המון טוב בעולם בעזרת הידיים והלבבות שלהם,
ושזכיתי לפגוש ולהתחיל להכיר ביומיים האחרונים.

"ידי אנשים אחרים" מזכיר לי עד כמה אנחנו מחוברים לאנשים אחרים, תלויים בהם,
משפיעים עליהם ומושפעים מהם במסע האנושי שאנו עוברים במהלך חיינו.

ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
הציטוט הבא של הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר" מעורר בי הרבה ענווה
ועוזר לי להחזיק כוונה שמסייעת לי להתמקד ולהתנהל במצבים מורכבים.

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לבבאיות

הבוקר קיבלתי מחבר יקר הודעת וואטסאפ בצירוף קובץ שמע קצר בן 6 דקות.
"חשבתי עלינו – עליי ועליך ואיך כל אחד תורם את הלבבאיות שלו בדרכו" הוא כתב לי,
והמליץ להקשיב לקטע המושמע.

ההודעה שלו סיקרנה אותי, למרות המילה הלא ברורה – "לבבאיות" – שהיתה בה.
לא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות, אפילו חשבתי שהתבלבלו לו קצת האותיות.
מסתבר שטעיתי.
לבבאיות היא החלק העיקרי בקטע שנכתב והוקלט על ידי מיה טבת דיין.
מיד הורדתי לעצמי את קובץ השמע והתחלתי להקשיב לו. 

וכך היא משתפת בתחילת דבריה:

"לבבאי מתאר אדם שמסייע בתהליך הריפוי של שברון לב קולקטיבי בחברה.
המילה משמשת לתיאור אדם שפעולותיו, דבריו או מעשיו
מביאים נחמה, תמיכה רגשית, ותקווה לקהילה או חברה שעברה טראומה או כאב.
לבבאי מייצג את היכולת של אדם אחד להביא אור וריפוי ללבבות רבים,
ולסייע בהתמודדות עם כאב וסבל רגשי משותף."

**
הקטע המושמע והכתוב של מיה הוא מודלינג של לבבאיות:
בשש דקות היא חולקת את מחשבותיה,
משתפת בכמה דוגמאות מרגשות,
מפרגנת למספר אנשים,
ומרבה טוב ונדיבות.

בכל מקום שיש בו קושי, מורכבות וסבל גדולים,
יש גם המון חסד, חמלה, נדיבות ואהבה.

לבבאיות היא שילוב של כוונה, נוכחות ופעולה,
הלך רוח שניתן לנוע איתו בעולם.

השבוע המסוים הזה היה אינטנסיבי מאוד עבורי,
והתאפיין במספר אירועים מורכבים שאני ואנשים סביבי חוו ועדיין חווים.
נדמה שכל החודשים האחרונים הם כאלו, אך הימים האחרונים הרגישו כמו קפיצת מדרגה.

כשהקשבתי למיה, חשבתי על כך שלצד הקושי והמורכבות,
זכיתי לפגוש השבוע הרבה מאוד לבבאים ולבבאיות בפעולה.
אנשים יקרים שמסתובבים בעולם ובינינו,
שבזכות מיה, אני יכול לתת לכנות אותם בשם ולראות אותם יותר ויותר.

**
מומלץ מאוד להקשיב ל-6 הדקות של מיה על לבבאיות (העליתי את זה לאתר שלי, כי זה עדיין לא מופיע בשלה). 

תודה גדולה לארמוזה חברי היקר, ששלח לי את ההודעה הבוקר ושזרע את הזרע לפוסט הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

נ.ב. הקטע של מיה הזכיר לי רעיון דומה ושלח אותי לחפש פוסט שהעליתי בעבר על ל"ו הצדיקים

מפגש עם מנכ"ל ורפלקציה על העבודה שלי

לפני מספר ימים מנכ"ל של חברה קטנה ביקש להיפגש עמי.
הוא שמע שאני משלב בין עולמות של תקשורת מקרבת ועבודה עם ארגונים עסקיים,
ועניין אותו לשמוע ממני יותר על איך נראה היום-יום שלי ואיך דברים התפתחו לאורך השנים.
כשנפגשנו אצלי בבית סיפרתי לו קצת הדרך שעברתי ועל המקום שאני נמצא בו היום.
בין היתר סיפרתי לו שאני מרגיש בר-מזל,
כיון שרבים מהאנשים שעובדים איתי הם ממש חברים שלי, וכמה מהם במעגל חבריי הקרובים ביותר.
תוך כדי השיחה שמתי לב שבכמה רגעים העיניים שלו נצצו.
פעם או פעמיים הוא אפילו ניגב דמעה של התרגשות.

נראה לי שהמפגש שלנו ממש נגע בו.
לפני שנפרדנו הוא הודה לי.
"לא האמנתי שמשהו כזה אפשרי", הוא אמר לי,
"הלוואי שיום אחד גם אני אצליח ליצור לעצמי ולאנשים שאני עובד איתם סביבת עבודה שכזו".

**
לאחר שהוא הלך נזכרתי בפוסט שכתבתי לפני לא מעט שנים על "העבודה שלי".
לא זכרתי מה בדיוק כתבתי ומתי,
אבל זכרתי במעומעם שבאותו פוסט שיתפתי במהות העמוקה של העבודה שלי כפי שחוויתי אותה אז.
הסקרנות שלי החלה להתעורר..
בתוך דקה או שתיים מצאתי את הפוסט המקורי (שנכתב לפני 8 שנים) וקראתי אותו.
אתם מוזמנים לקרוא אותו בעצמכם – "העבודה שלי"

אחת המתנות המשמעותיות של רפקלציה אישית, היא הלכידה של מחשבות-רגשות ברגע חיים מסוים.
בשונה מזיכרון שעל פי רוב יכול לתעתע, כשחוזרים לתיעוד כתוב של מחשבות-רגשות-תחושות,
אפשר ממש לחזור אחורה בזמן לרגע-מקום המסוים והמדויק שהיינו בו.
לפני שמונה שנים כשכתבתי את "העבודה שלי", לפחות 60-70% מהאנשים שאני עובד איתם היום,
לא היו עדיין בחיי. טרם נפגשנו.
חלק מהאנשים שעבדתי איתם בעבר בזמן כתיבת הפוסט, כבר לא עובדים איתי היום, דרכינו התפצלו.
ויש גם לא מעט שעבדנו ביחד אז ושאנחנו עדיין עובדים ביחד גם היום.

**
לפעמים כשמספרים למישהו משהו על עצמנו ועל הדרך שעברנו,
זה גורם לנו להסתכל על דברים קצת אחרת.
זוית חדשה יכולה להגיע מעצם השיתוף שלנו עצמנו,
וגם מעיניו של מי שאנחנו חולקים איתו את הסיפור.

הדבר הכי חזק שהדהד בי אחרי קריאת הפוסט והמפגש עם אותו מנכ"ל,
זה שאם לפני שמונה שנים כשכתבתי את הפוסט עשיתי את "העבודה שלי" במידה רבה בעצמי,
הרי שהיום העבודה הזו נעשית על-ידי קבוצה גדולה של עשרות חברים ושותפים לדרך.
זו כבר לא רק העבודה שלי, זו כבר מזמן העבודה שלנו.
וזו חגיגה גדולה ומרגשת שממלאת אותי בהכרת תודה.

המשאלה שאותו מנכ"ל חלק איתי השבוע,
היא ממש אותה משאלה שהיתה לי, אי-אז לפני לא מעט שנים,
למצוא או ליצור לעצמי סביבה שבה אוכל לעשות עבודה משמעותית ומהנה עם שותפים קרובים לדרך.

**
"מה הסיכוי שלא תצליח ליצור לעצמך סביבה שכזו?", שאלתי את אותו מנכ"ל לפני שנפרדנו.
ראיתי את הבלבול ואת חוסר ההבנה בעיניים שלו והמשכתי:
"אתה ואני שונים, והארגונים שלנו שונים,
כך שכנראה שהמסע שתעבור יהיה שונה מהמסע שאני עברתי,
והסביבה שתיצור לעצמך תהיה שונה מזו שאני יצרתי.
אבל תחשוב על זה:
מה הסיכוי שתוכל לעבוד בעבודה משמעותית,
עם אנשים שאתה מכבד, אוהב ומעריך,
שאכפת לך מהם ואכפת להם ממך?

יש המון אנשים שכך נראית סביבת העבודה שלהם.
זה לא בשמיים.
זה ממש אפשרי.
ולבחירות ולפעולות שלנו יש השפעה גדולה על היצירה של זה."

**
העבודה שלנו היא הרבה מעבר לעבודה הרשמית שאנחנו מקבלים עליה שכר.
העבודה שלנו היא מה שאנחנו עושים בחיים, התנועה שאנו יוצרים בעולם,
האינטראקציה שלנו עם אנשים שאנו פוגשים.

עבורי, הפוסטים שאני כותב, כמו זה למשל, הם חלק חשוב ומשמעותי מהעבודה שלי.
ואתם הקוראים (חלקכם כבר למעלה מעשור), חברים ושותפים לדרך הזו.
תודה על שאתם שם, תודה על ההקשבה שלכם,
ואם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים אני מבטיח לקרוא ולהגיב באופן אישי..

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

אנשים שאני רוצה לעבוד איתם

לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",
שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,
שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה.

הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,
שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,
מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה או עבודה עם אנשים,
למהנה או מתסכלת, ממלאה או מרוקנת, משמעותית או סתמית.

השבוע נזכרתי בפוסט הזה וחזרתי לקרוא בסקרנות נרגשת את מה שכתבתי אז לפני שבע שנים.
כמה ממה שכתבתי לעצמי אז עדיין רלוונטי?
מה מתוך המאפיינים שהיו חשובים לי בתקופה ההיא עדיין חשובים לי?
ואלו מאפיינים חדשים נכנסו או התחדדו?

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט בקישור הבא

(הוא נכתב בתקופה שהייתי כותב פוסטים יומיים,
אז תוכלו לקבל גם הצצה להלך הרוח שלי באותו זמן ולפוסטים נוספים שכתבתי באותו שבוע).

**
באופן לא הכי מפתיע,
לא הצלחתי למצוא משהו שהיה חשוב לי אז וכבר לא חשוב לי.
כל המאפיינים שסימנתי לעצמי אז, עדיין חיים ורלוונטיים.

מה שכן מפתיע אותי,
זה שגם אחרי שהקדשתי לכך השבוע לא מעט מחשבה,
לא הצלחתי עדיין לחשוב על מאפיין נוסף, שחשוב לי מאוד היום ושלא כתבתי עליו בעבר.
כל כך הרבה קרה בשבע השנים הללו,
ואני לא בדיוק אותו אדם שהייתי אז,
אז איך זה יכול להיות שאין משהו חדש שמתווסף או מתחדד?
מעניין…

**
בכל פוסט שאני כותב ומפרסם אני מחזיק כוונה לתת ערך ולעורר השפעה מיטיבה.
איך זה מתחבר לכאן? מה גורם לי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו ולחלוק אותו עם אלפי קוראים?

כשאני מהרהר בשאלות הללו קופצות לי מייד שתי תשובות:

התשובה המיידית והראשונית היא שחלק גדול משעות הערות שלנו מוקדש לעבודה,
ומתקיים בסביבות עבודה, עם ולצד אנשים אחרים,
כך שאם אפשר ללמוד משהו על מה הופך את החוויה הזו למיטיבה יותר עבורנו,
זה יכול להיות בעל השפעה חשובה על חיינו.
זה לגיטימי, זה אפשרי (לפחות בחלק מהמקרים),
יש לנו את הזכות והאחריות לבחור באנשים שאנו רוצים לעבוד איתם יותר ופחות.
הבחירות שלנו משנות ומשפיעות.

התשובה השנייה לשאלה הזו מעוררת בי התרגשות:
בשנים האחרונות, כבר תקופה די ארוכה (אולי בהשפעת הפוסט),
אני זוכה לעבוד עם הרבה מאוד אנשים צנועים, מוכשרים, סקרנים, חרוצים,
שאכפת להם מאנשים אחרים, ושרוצים לעשות טוב במעגלים שלהם ובעולם.
את חלקם אני מחשיב כטובי חבריי וממש זוכה לעבוד ולחיות אתם ביום-יום כבר שנים.
רבים אחרים, שאני פוגש לסדנה חד פעמית או לתהליך של מספר חודשים,
מרגישים לי כמו שותפים יקרים לדרך ולמסע, החולקים איתי סולם ערכים, תפיסת עולם וכוונה.
זה מדהים, מרגש, משמח ומעורר הרבה הכרת תודה,
שהאפשרות העקרונית והתיאורטית מתממשת ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיים.

מה אתם אומרים?
איך זה אצלכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על יוגה (והרבה מעבר ליוגה…)

פניה לדרג מקבלי החלטות

פניה לדרג מקבלי ההחלטות:

זכרו שאתם "על הבמה" ושלמה שאתם עושים יש השפעה גדולה.
התנהגו בצורה שילדיכם, נכדיכם והוריכם יהיו גאים בכם.
התנהגו בצורה שתהיו גאים במי שאתם רואים שכשאתם מביטים במראה.
הפסיקו ללבות שנאה ולשסות אנשים זה בזה.
הפסיקו להאשים אחרים.
התייחסו בכבוד זה לזה.
הוו דוגמא אישית.
הקשיבו.
דברו אמת.
שמרו על קוים אדומים ואל תחצו אותם.
שלטו בכעס, בתסכול ובאגו שלכם – אל תתנו להם לנהל אתכם ואל תשפכו אותם על אחרים.
גלו אומץ, נחישות, רגישות וחמלה.
קחו אחריות על המילים והמעשים שלכם.
חתרו לחיבור ולטוב משותף, גלו אכפתיות אמיתית לצרכים של כולם.
אל תברחו מלגעת בנקודות החשובות ובבעיות המורכבות.
עבדו בחריצות וביושר.
תרמו לפתרונות ואל תעצימו את הבעיות.
שמרו על עצמכם וטפלו בעצמכם תוך כדי.
כשזה קשה מדי בקשו עזרה או צאו להפסקה.
שמרו על אופטימיות.
אל תאבדו תקווה.

**
הבהרה חשובה:
הטקסט הזה מכוון גם כלפי חברי הכנסת, שרי הממשלה ובעלי התפקידים הבכירים,
אבל חשוב מכך, הוא מכוון אלינו, לכל אחד ואחת מאתנו.

כל אחד מאיתנו הוא דרג מקבל החלטות במשפחתו, בסביבתו, במעגליו השונים.
יש לנו אחריות מלאה למחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.

כשאנחנו מתמקדים במה אנשים אחרים עושים או לא עושים,
אנחנו מאבדים מכוחנו ובורחים מהאחריות שלנו.

מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע, לפעמים יותר מכפי שאנחנו חושבים.

עכשיו קראו שוב את הטקסט שבפסקה הראשונה "פניה לדרג מקבלי החלטות" ובדקו את עצמכם.
כל מילה ומילה שם רלוונטית לכל אחד ואחת מאתנו.

**
בערב ט' באב, יומיים לאחר שחוקק בכנסת החוק לצמצום עילת הסבירות,
התרגשתי עד כדי דמעות לקרוא פוסט אישי שנכתב על ידי תמר בתי.
הפוסט מתמקד בידידות שבינה לבין יובל ובדרך שבה הם שומרים על החברות שלהם למרות דעותיהם השונות.
השיתוף האותנטי זכה להמון תגובות ושיתופים ובתוך שעות הגיע לעמוד הפייסבוק הפופולרי "סטטוסים מצייצים".
התהודה הציבורית שהתעוררה הובילה לראיון משותף שלהם הבוקר, באחת מתוכניות החדשות של ערוץ 12.

פוסט אחד (לא ממומן, של דמות לא ציבורית) מגיע לעשרות אלפי צפיות ושיתופים, ויוצר אדוות של טוב בעולם.
זוג ידידים צעירים המקיימים ביניהם יחס של כבוד ואכפתיות מהווים דוגמא, השראה ותקווה להמוני אנשים.

כולנו דרג מקבלי החלטות.
לכולנו יש אחריות.
מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.

היום זה יום מצוין להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

משוב 720

"משוב 360 מעלות" (ובקיצור "משוב 360") הוא מונח הלקוח מעולמות ארגוניים המתאר תהליך של משוב מקיף.
הרעיון במשוב 360 הוא לבנות תמונה הוליסטית של עצמנו בעזרת שלושה מקורות משוב עיקריים:
העובדים שתחתינו, הקולגות המקבילים לנו והמנהלים הממונים עלינו.
כמי שהתנסה פעמים רבות בתהליך שכזה, אני מוצא ערך רב בתהליך ובמידע המגיע ממנו. 

משוב 360 מסייע לתת מענה לשני אתגרים נפוצים:

– הוא מסייע לנו לזהות נקודות עיוורון שלנו (blind spots) שאיננו מודעים להן ומדגיש נקודות מפתח,
החוזרות שוב ושוב במספר משובים המגיעים מבעלי תפקידים שונים.

– הוא מציג לנו תמונה רב-כיוונית ובכך מפחית את הסיכוי להטייה הנובעת מנקודת מבט מסוימת אחת,
למשל של המנהל הישיר שלנו, הרואה אותנו מנקודת המבט המוגבלת שלו.

לאחרונה נחשפתי לרעיון חדש לי, המעורר את סקרנותי ומרגיש לי אפקטיבי ועוצמתי אפילו יותר ממשוב 360:

"משוב 720"

במשוב 720 אנחנו פונים לא רק אל האנשים המקיפים אותנו בעבודה,
אלא גם לאלו שמקיפים אותנו בחיינו האישיים: להורינו, בני ובנות הזוג שלנו, אחינו ואחיותינו, ילדינו, חברינו ועוד.
(השם 720 מעלות מציין שני מעגלים בני 360 מעלות).

בגלל שתפקידנו בעבודה שונה בדרך כלל מתפקידנו במשפחה, או עם חברים,
סביר להניח שנקודות המבט שנקבל במשוב 720 תהיינה הרבה יותר מגוונות ומקיפות.

כשאנחנו עוברים בין סביבות שונות אנחנו מחליפים תפקידים ואחראויות, מה שמשפיע על דרך ההתנהלות שלנו,
אבל אנחנו תמיד מביאים איתנו לכל מפגש ולכל סיטואציה את עצמנו.
הדבר היחיד המשותף לכלל מעגלי חיינו ולכל האינטראקציות שלנו במשפחה, בעבודה ובקהילה, הוא אנחנו עצמנו.

המוטיבציה המרכזית בבסיסו של משוב 720 היא יצירת בהירות ומיקוד שיעזרו לנו להתפתח כבני אדם.

הגירסה של משוב 720 שמעוררת את סקרנותי ומושכת אותי להתנסות בה,
מבוססת על שאלה אחת בלבד שאנו שואלים את כל מי שאנו פונים אליו.

שאילת שאלה אחת בלבד תורמת לחדות, למיקוד ולבהירות, הן אצל השואל והן אצל המשיב.
לא תמיד קל לענות עליה ולפעמים יידרש זמן לחשוב ולגבש תשובה.

הנה שאלה לדוגמא שמרגישה לי מתאימה עבורי (מומלץ שתדייקו לעצמכם את השאלה שמתאימה לכם):

"מה הדבר המרכזי האחד שלדעתך כדאי לי לשנות בדרך שבה אני מתנהל,
ושאם אעשה זאת, זה יתרום בצורה משמעותית לתפקוד שלי ו/או למערכת היחסים שלנו?"

**
תוך כדי כתיבת השורות הללו,
אני מדמיין את עצמי יושב עם מספר אנשים יקרים לי ממעגלי חיי השונים,
ביניהם אשתי, ילדיי, אמי, אחי, חברים, אנשים שעובדים איתי ועוד.

רק מהמחשבה על זה הדופק שלי עולה, ואיתו גם סקרנות, התרגשות ולחץ.

העניין הוא לא רק התשובות שאקבל ומה הם יגידו,
אלא במידה רבה גם השיחה שתתהווה והאינטראקציה שתתפתח.

כשאנו פונים למישהו ומבקשים ממנו להשיב לשאלה הזו,
אנו בעצם אומרים לו שהוא חשוב לנו,
שאנו סומכים עליו ומכבדים אותו,
ושחשוב לנו לשמוע אותו.

איך זה נשמע לכם? בא לכם להתנסות במשהו כזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ביום רביעי הקרוב, ערב ט' באב, אשתתף ביוזמת "נפגשים" של עשרות מעגלי שיח ברחבי הארץ.
אתם מוזמנים לראות את מיקומי המעגלים השונים ולהירשם לאחד האירועים ללא עלות בקישור הבא.
אני אשתתף באירוע שבפארק כפר סבא ואנחה את אחד המעגלים שם.