אחריות וזכות

לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.
הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.
תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות.

אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:
איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני השחרור,
זכיתי להגיע שוב ושוב לכיכר החטופים בת"א, לעצרות חטופים בכפר סבא,
למשמרות 101 ולמעגלי שיח עם המשפחות.
איזה מזל שלקחתי חלק, תמכתי והייתי שם גם ברגעים קשים ונמוכים,
בימים שלא היתה עסקה על הפרק,
וכשבכיכרות היו הרבה פחות אנשים מכפי שיש עכשיו.

**
רבים מהאנשים שאני פוגש חולקים איתי את תחושת הסיפוק הזו
על ש"היינו שם", "עשינו את זה", "תמכנו במשפחות", "נתנו מעצמנו".
לעתים זה בהקשר של משפחות החטופים, ולעתים זה בהקשרים חשובים נוספים:
תמיכה במשפחות השכולות, ליווי הפצועים,
תמיכה במשפחות המילואימניקים שמשרתים, עזרה למשפחות המפונים ועוד ועוד.

הרבה יותר קשה ומאתגר לצאת מהבית ולתמוך במשפחות,
כשבכיכר יש רק מאות בודדות ולא אלפים רבים,
כשאין עסקה קונקרטית על הפרק,
כשלא בטוח אם מה שאנחנו עושים משנה,
כשיש לנו תוכניות אחרות,
וכשמזג האויר חם מדי או קר מדי.

אני כותב את זה לא כדי להרים לעצמי או לשפוט אחרים שהתנהלו אחרת.
אני משתף אתכם בתחושה הזו של חגיגה פנימית, אותנטית ומפתיעה עבורי,
חגיגה על שזכיתי לעשות זאת ושלא פיספסתי את ההזדמנות,
תחושה של סיפוק ושביעות רצון.
כי ממש בקלות יכולתי לפספס את זה, לא להיות שם,
לוותר, להתייאש, להפנות מבט או להישאב לעניינים יומיומיים שוטפים.

אני כותב את המילים הללו גם לעצמי וגם לכם,
כי נראה שהעניינים מתחממים עכשיו,
ושהתקופה הקרובה הולכת להיות קשה, מורכבת ואינטנסיבית.
במיוחד עכשיו, כשקשה, לא נוח, מציף ומייאש, זה בדיוק הזמן להיות ולעשות.

**
אתמול בבוקר, התעוררתי במצב-רוח ירוד,
כנראה בהשפעת עייפות מצטברת, פיזית, רגשית ונפשית, אחרי מספר ימים אינטנסיביים.
במקור לקחתי חופש ותיכננתי לעלות לירושלים,
אבל השילוב של העייפות ומצב הרוח הירוד, ביחד עם הקור הירושלמי והתחזית לגשם,
הפכו את הבוקר הזה לקשה עבורי ולא ממש התחשק לי לנסוע לבירה.

בספרו "טיפות במדבר" חילי טרופר מספר על שיחה שהיתה לו לפני מספר שנים עם גדי אייזנקוט,
בימים שבהם אייזנקוט שקל את דרכו הפוליטית והתלבט לאיזו מפלגה להצטרף.
"עד כמה הדילמה הזו מכבידה עליך?" שאל חילי את אייזנקוט.
"כבד זה עניין יחסי" ענה לו איינזקוט, וסיפר על אחת ההחלטות הכבדות שהוא חווה כרמטכ"ל.
כשנה לאחר אותה שיחה נפל גל בנו של גדי אייזנקוט במלחמת "חרבות ברזל" בעזה.
ההגדרה "משהו כבד שיושב עליך" קיבלה משמעות נוראה ואישית מאוד.

הסיפור של טרופר ואייזנקוט "העיר" אותי והזכיר לי שבדומה ל"כבד", גם "קשה" זה עניין יחסי.
אנשים כמוני שיכולים להרשות לעצמם לשקול להישאר בבית בגלל גשם או קור,
עייפות, אי-נוחות או ספק, נמצאים במקום שונה מאוד מאחרים שזו לא אופציה עבורם.

בתוך דקות ארזתי תיק ועליתי לירושלים ליום נוסף, להיות לצד משפחות החטופים ולהשתתף בהפגנות.

**
אני רוצה לקנח ב"תפילת הרופא" שנכתבה על ידי הרמב"ם.
פגשתי את הטקסט הזה על שולחן עבודתו של רופא שביקרתי במשרדו השבוע:

"אֵל עֶלְיוֹן,
טֶרֶם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל בַּעֲבוֹדָתִי הַקְדוֹשָׁה לְרַפֵּא אֶת יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ,
אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִינָתִי לִפְנֵי כִּסֵא כְּבוֹדְךָ,
שֶתִּתֵּן לִי אֹמֶץ רוּחַ וּמֶרֶץ רַב לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתִי בֶּאֱמוּנָה,
וְשְׁהַשְׁאִיפָה לִצְבֹר הוֹן אוֹ לְשֵׁם טוֹב לֹא תְּעַוִּר אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת נְכוֹחָה.

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב וְרַע,
בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם, אַהֲבָתִי לְתּוֹרַת הָרְפוּאָה תְּחַזֵּק אֶת רוּחִי,
רַק הָאֶמֶת תִּהְיֶה נֵר לְרַגְלַי,
כִּי כֹל רִפְיוֹן בַּעֲבוֹדָתִי יָכוֹל לְהָבִיא כִּלָּיוֹן וּמַחֲלָה לִיְצִיר כַּפֶּיךָ.

אָנָא ה' רַחוּם וְחַנוּן, חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵּנִי בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי, וְרוּחַ שָלֵם תִּטַּע בְּקִרְבִּי."

הטקסט הזה נוגע בי ומרגש אותי.
הענווה והמודעות למגבלות האנושיות,
התפילה לאומץ לב ולכוח לעשות את העבודה שלנו,
הכמיהה לאהבת האדם, לעשיית טוב, ליושרה ולאמת.

מי ייתן והמנהיגים הפוליטיים שלנו ישאו תפילה דומה,
ויחזיקו כוונה דומה לשרת את העם והמדינה שלנו.

עד שזה יקרה, עלינו לעשות את העבודה שלנו.

התקופה הקרובה עומדת להיות מאתגרת, אינטנסנבית וקשה.
זה בדיוק הזמן להתרומם, לצאת מעצמנו ומהבתים שלנו, לעשות מאמץ,
ולתמוך במטרות חשובות ובאנשים שצריכים אותנו עכשיו.
זה בדיוק הזמן להיות הדבר שאנו רוצים לראות יותר ויותר בעולם ובמדינה שלנו.

כדי שבעוד זמן מה, כשנסתכל אחורה,
נוכל לחגוג ולחוש שביעות רצון וגאווה גדולה,
מהידיעה שהיינו שם ושעשינו את העבודה שלנו.

זו גם אחריות גדולה.
וגם זכות עצומה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מעגל ההסכמה, טיפות במדבר ואומץ

כשהתחלתי את השבוע לא הכרתי עדיין את בטי מרטין ואת העבודה שלה.
ואז ביום שני בבוקר, בקבוצת וואטסאפ של מנחים לתקשורת מקרבת,
מיכאל פינקל הזכיר את שמה ושלח קישור לסרטון שבו היא מסבירה על "מעגל ההסכמה" שהיא פיתחה.
ביום שלמחרת כבר צפיתי בהרצאה המוקלטת שלה (45 דקות) והמשכתי לפודקסט שהיא התארחה בו.
ביום רביעי הגעתי אל האתר שלה ושם מצאתי סרטונים נוספים וגם חומרי קריאה שניתן להוריד.
באותו יום הורדתי לעצמי את הספר שלה באודיבל ומאז אני מקשיב לו בעניין ובהתלהבות ולומד המון.
עוד רגע אכתוב כמה מילים על התכנים שלה, אבל בינתיים בא לי לחלוק אתכם את ההתרגשות של הגילוי:
נראה לי שהתחלתי ללמוד, לתרגל ולעסוק "בצורה רצינית" מודעות ומערכות יחסים לפני יותר מ20 שנים,
אבל עד השבוע לא נתקלתי בבטי מרטין ובעבודה שהיא עושה ומלמדת כבר כבר עשרות שנים.
ומרגע שנתקלתי, אני לא מפסיק לקרוא, להקשיב ולצפות בתכנים שלה.
הם מעוררים בי תנועה חזקה של מחשבות ורגשות.
אני מוצא בהם הרבה עומק (רעיונות משמעותיים שטרם שמעתי),
פשטות (בטי מעבירה אותם בדקות ספורות ובמילים ברורות ללא מושגים מורכבים),
ופרקטיות (חיבור לתרגילים מעשיים ולהתנהלות יומיומית).

בטי מרטין עוסקת בדינמיקות של מערכות יחסים.
באמצעות שני פרמטרים (מי עושה את הפעולה ומי מקבל/נותן),
היא יוצרת מפה בת ארבעה רביעים (זה הכלי של "מעגל ההסכמה")
ומעמיקה מאוד בנושא של קבלה ונתינה, רצון ומוכנות, גבולות, מודעות, רגשות ומגע.
אולי בהמשך אכתוב פוסט שממוקד יותר בתוכן ובכלים שלה.

אני בוחר לציין בפוסט הזה את בטי מרטין ואת עבודתה,
גם כי זה חי בי ומתחשק לי לחלוק אתכם את ההתרגשות שלי,
וגם כי אם אתם לא מכירים את העבודה שלה עדיין (כפי שאני לא הכרתי) כדאי לכם מאוד להכיר.
זה הקישור לאתר של בטי מרטין שבו תמצאו הרבה סרטונים וחומרים.

**
בשיטוט בחנות ספרים הבוקר נתקלתי בספרו החדש של חילי טרופר "טיפות במדבר".
שמעתי עליו כבר לפני כמה שבועות, אבל זו הפעם הראשונה שלקחתי אותו לידיים.
בדומה לספריו הקודמים "מקום בעולם" ו"שביל בעולם" גם הספר הזה נוגע, מעורר מחשבה ומרגש מאוד.
חילי משתף בסיפורים, תובנות, חוויות ומחשבות.
בעוד שספריו הקודמים התמקדו במידה רבה בנושאי חינוך,
הספר הנוכחי עוסק גם בפוליטיקה, בקרע הפנימי ובאירועים האינטנסיביים שאנו חווים בשנים האחרונות.
התחלתי לעלעל בספר בעמידה ולאחר כמה דקות מצאתי בחנות כיסא והתיישבתי מרותק לחצי שעה נוספת.
כשקמתי לצאת מהחנות שמתי לב שמשהו באנרגיה שלי השתנה:
הלב שלי היה קצת יותר פתוח, עם יותר עצב ויותר הכרת תודה, וגם תקווה וכמיהה שיהיה פה אחרת.

**
אפרופו כמיהה ותקווה שיהיה פה אחרת –
השבוע זכיתי להנחות מפגש מיוחד (ראשון בסדרה) במועדון של קיבוץ נחשונים.
איתי בחדר היו כעשרים משתתפות ומשתתפים, חילוניים, דתיים וחרדים, מקיבוץ נחשונים, אלעד, ובארות יצחק,
שבחרו להגיע כדי להתחבר, להקשיב, להכיר, ולגעת באומץ גם בדברים מורכבים ושנויים במחלקות.
הזכות הזו נפלה בחלקי תודות לכרמית מנחשונים ואייל מאלעד שהקימו את הקבוצה כבר לפני כשנתיים,
ולעידו מעמותת "ניפגשים" שעשה את החיבור לקבוצה.
זה כל כך מרגש.
וכל כך מורכב.
גם כשיש הרבה רצון, כוונה טובה ונכונות,
אנחנו במרחק משפט אחד מלהיות "מוקפצים" ו"מופעלים".
ועם זאת אני מאמין שאפשר לבנות אמון, ללמוד להתקרב, ולעשות ביחד יותר טוב מרע.

**
את כל הדברים הללו חוויתי ופגשתי השבוע.
וגם זכיתי להשתתף בעצרת בכיכר החטופים בשבת,
ולתמוך במשפחות החטופים במאהל בגין באמצע השבוע,
ולטייל עם אשתי בהר שוקף ובקעת אלון בכרמל היפהפה והפורח.

החיים מלאים והם גם וגם.

לסיום, ציטוט של ג'וזף גולדסטין, אחד המורים המובילים למיינדפולנס:

אני מאחל לעצמי ולנו,
שלא נתבלבל, לא נתיאש ולא נוותר,
שנהיה אמיצים, טובי לב וחכמים,
שנתמקד במה שחשוב,
ושנתרום לכך שיהיה פה טוב יותר. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביצה ונקניק

"בוקר טוב, עוד דקה האוכל מוכן, בוא."
איזה כיף לשמוע את המשפט הזה. סימן שיום שישי.
בכל יום אחר הוא היה יוצא מהבית כבר בחמש בבוקר ואנו נפגשים רק בערב.
יום שישי זה היום החופשי שלו.
גם בריח של הבצל המטוגן והנקניק שממלא את הבית אי אפשר לטעות.
ארוחת הבוקר השבועית של שלושתנו. היא, הוא ואני.
בזמן שהוא מעיר אותי היא מחזיקה כוננות במטבח.
שומרת על המקום שלה, מוודאת שאף אחד לא ייקח לה כלום.
כלבת הרחוב הזו שאימצה אותי בכיתה ג' יודעת דבר או שניים על הישרדות.
בלילת הביצים שזורמת בלחישה רוחשת למחבת, משקיטה את הקופצנות של הבצל והנקניק ומחברת את שלושתם לאחד.
כשאני נכנס למטבח, שתי דקות לאחר מכן, חבילת פיתות טריות וחצי קילו חומוס מהמעדנייה של זמירה כבר על השולחן.
אני מניח עליהן את ידי ונהנה מהחמימות הנעימה שהן מפיצות.
אבי מכבה את הגז, מוריד את המחבת ומחלק את הביצים.
אחת לקיקי, אחת לי ואחת לו.
ראשונה מקבלת קיקי. תמיד. הביצה שלה מוגשת לעיתון שעל הרצפה לצד התנור. היא אפילו לא פוזלת לכיוון.
המנה הזו כבר מובטחת והיא תהנה ממנה בהמשך. הקטע עכשיו הוא להשיג כמה שיותר מאחרים.
אני מקבל שני. הביצים לא מספיקות לנחות בצלחות שלנו וקיקי כבר דורשת את שלה.
יללות קלות ומנומסות הופכות לנביחות קולניות. או שתיתנו לי משלכם או שאני עושה לכם טרור.
אני זורק לה חתיכה מהביצה השלי והיא תופסת אותה באויר. קניתי שלוש שניות של שקט.
בעוד רגע כשהיא תשתכנע שאין לה מה לחפש אצלנו יותר, היא תפנה לעיתון שלה ותיתן לנו לדבר כדורגל.

**
מקיקי נפרדתי בגיל עשרים ואחת.
היא היתה בת שלוש-עשרה, עיוורת וחרשת, מתקשה ללכת.
באותו בוקר היא ביקשה לצאת, לראשונה מזה חודשים ארוכים.
קומה שלישית בלי מעלית. ירדה ולא חזרה. יומיים הקדשתי לחיפושים אחריה ולא מצאתי אותה.
כנראה הרגישה שזמנה הגיע ומצאה לה פינה נסתרת למות בה בשקט.

**
מאבי נפרדתי בפורים, לאחר חודשים ארוכים ואינטנסיביים של מאבק במחלה הקשוחה הזו.
יש בי הכרת תודה עצומה לאמי היקרה, שלשמחתי עדיין איתנו, שטיפלה בו במסירות אין קץ בכל אותה תקופה.
למרות שאבי נפטר בלילה שבין חמישי לשישי,
בחרנו לתת לבנותינו הנרגשות ללכת מחופשות לבית הספר וחיכינו עם ההודעה לצהריים כדי לא להרוס להן.

**
אתמול מלאו 15 שנים לפטירתו של אבי.
זיכרון של אובדן משפחתי התערבב עם אבל לאומי ביום הלוויתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס.
את המקום של קיקי תפסו מייקי – 40 קילו של לב ענק ומלא שערות,
וקייטי – חתולת רחוב ג'ינג'ית קשוחה שלא רואה אף אחד ממטר.
שלושת ילדיי היום גדולים מהילד שהייתי אז,
ואני בגיל שאבי היה כשהכין את הביצים עם הנקניק באותם ימי שישי.

**
כשאני נזכר ברגעי החסד הקבועים של שישי בבוקר אני חש צביטה רכה של געגוע עצוב-מתוק.
משהו בי כמה לאותם רגעים יומיומיים ושגרתיים של להיות ביחד,
להנאה עמוקה מארוחה פשוטה וטעימה כשהחיים היו קצת פחות מורכבים,
ולתחושת הביטחון שמישהו דואג עבורי להכול בזמן שאני ישן.
אני רק צריך לגלוש מהמיטה ולהגיע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על משחק מסוכן, נוכחות ואמפטיה

לפני זמן מה ידידה שאני מעריך פירסמה פוסט בפייסבוק.
היא שיתפה באירוע מאתגר בבית הספר של בנה:
העניין הוא איזשהו משחק שנוהגים לשחק שם ושהיא ממש לא אוהבת.
הרבה מעבר ללא אוהבת –
היא מאמינה שהוא מסוכן ופוגעני.

היה נראה שהיא די נסערת כשהיא פרסמה אותו,
ושהנושא חשוב לה מאוד.
היא סיימה את הסטטוס בבקשה לתגובות
ותגובות אכן התחילו לזרום.
בקצב גבוה.

ניתן לקטלג את התגובות שהופיעו למספר סוגים עיקריים:

מספר אנשים שפטו אותה.
אמרו לה שהיא יוצאת מפרופורציות.
שתירגע.
שזה בסך הכול משחק
ושלא תנפח את זה ליותר ממה שזה.

אחרים התחברו מאוד.
אמרו שהם לגמרי מבינים
שזה איום ונורא.
שצריך לעצור את זה
ולא לתת לזה להתדרדר.

היו כמה שסיפרו את הסיפור שלהם.
מה זה מזכיר להם.
איך הם חוו את המשחק הזה בתור ילדים.
מקרים דומים שהם מכירים מילדיהם.

היו כאלו ששאלו שאלות.
ביקשו עוד פרטים לגבי האירוע.
ניסו להשלים את התמונה,
לקבל עוד מידע.

ואז הגיעה תגובה אחת שונה.
אחרת.
תגובה שלפחות בניתוח שלי,
השפיעה על מהלך הדיון הווירטואלי.
נקודת תפנית.
תגובה קצרה בת שורה אחת בלבד, משהו בסגנון הבא:

"את מוכנה לשתף קצת יותר במה יש באירוע הזה עבורך?"

התגובה הזו מאוד שונה מהאחרות.

זו תגובה אמפטית שמנסה להבין את האדם שפרסם את הסטטוס.
מפנה אליו את תשומת הלב ואת הקשב.
בלי לשפוט.
בלי להביע דעה.
גם בלי לחקור.
מזמינה אותו להגיד יותר.

להזמנה הזו היתה השפעה משמעותית ומידית.
ידידתי ענתה במהירות בכמה שורות.
היא ענתה מהר גם לתגובות האחרות לפני כן,
אבל המענה הזה היה שונה.
היא חידדה את מה שמפריע לה.
שיתפה בחשש שלה שילדים יפגעו מהמשחק.
ברמות שונות: פיזית, חברתית, נפשית.
לדעתה הוא מעודד אלימות,
ויוצר תפיסות מעוותות שיכולות להשתרש ולהתקבע.
היא גם סיפרה משהו אישי מהחוויה שלה כילדה בסיטואציה דומה.

בחוויה שלי, אחרי השיתוף הזה של ידידתי,
הדיון קיבל אנרגיה אחרת.
היה יותר ברור מה יש שם עבורה ולמה זה כ"כ חשוב.
ושהעניין הוא יותר מסתם דעה עקרונית על משחק כזה או אחר.

להזמנה בסגנון "את מוכנה לשתף קצת יותר במה יש באירוע הזה עבורך?" יש הרבה עוצמה.

זה יכול להיות גם במילים קצת אחרות, כמו למשל:
"אתה יכול להגיד על זה עוד כמה מילים?"
"נשמע שיש פה משהו חשוב עבורך, את מוכנה לפרט?"
"תוכל להסביר קצת יותר?"
"מה הכי מרגיז/מתסכל/משמח/מרגש אותך בסיפור הזה?"

מה שמשותף לכל ההזמנות הללו הוא שהן ממוקדות במספר.
בניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
בהפניית תשומת הלב אליו.
בהקשבה אליו.
למילים, לרגשות ולצרכים שלו.
אגב, אין שום דבר רע בתגובות האחרות.
הן פשוט שונות. לא תגובות אמפטיות.

לעתים הדבר שאנו הכי צריכים כשאנו שואלים שאלה או מבקשים תגובה הוא:
עצה.
דעה.
פרספקטיבה.
עידוד.
חיזוק.
סיפור.
רעיון.
פתרון.

ולפעמים אנו פשוט צריכים שמישהו יראה אותנו.
יקשיב לנו.
יהיה אתנו.
יבין אותנו.
לעומק.

אם חשוב לך לתת למישהו מענה מדויק לצרכים שלו
מומלץ לשאול את עצמך בסקרנות "מה האדם הזה צריך ממני עכשיו?"
וכמובן שאם אפשר כדאי לשאול גם את האדם עצמו את אותה שאלה.
זו אמפתיה במהותה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לגדל עיניים חדשות

מרסל פרוסט אמר ש"מסע תגליות אמיתי איננו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות".
פעמים רבות, אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשנות את המציאות היא לשנות את הדרך שבה אנו מסתכלים על המציאות.
רחל נעמי רמן מציעה בספרה הנפלא "ברכות סבי" תרגיל מעניין של שינוי ראייה.
היא קוראת לו "לגדל עיניים חדשות":
בסוף כל יום, מזמינה אותנו רחל, עצרו לכמה דקות, הרהרו בשלוש השאלות הבאות וכתבו את מה שעולה לכם:

1. מה הפתיע אותי היום?
2. מה נגע לליבי היום?
3. מה עורר בי השראה היום?

שאלות יכולות להיות כלי רב-עוצמה למיקוד מחשבות ותשומת לב.
כשאנחנו מחפשים דברים שהפתיעו אותנו (הכוונה בצורה נעימה), נגעו לליבנו או עוררו בנו השראה,
אנו מגדילים משמעותית את הסיכוי שנצליח למצוא כאלו ולבוא איתם במגע.
לתרגיל יומי כזה יש השפעה כפולה:
ההיזכרות במה שהפתיע אותנו, נגע לליבנו ועורר בנו השראה משפיעה עלינו מיידית ומעוררת בנו רגשות נעימים.
כשאנו נזכרים באירועים הללו אנחנו "צורבים" אותם בתודעתנו, ו"מאריכים את הקיום שלהם",
שכן אלמלא העצירה וההיזכרות הם היו מתאדים ונשכחים.
בנוסף, עצם התרגול, מגדל את היכולת שלנו לראות עוד מ"הסוג הזה".
מה שאנו מתמקדים בו הולך וגדל בחיינו.
זו הסיבה שרחל נעמי רמן קוראת לזה "לגדל עיניים חדשות".
המציאות תישאר אותה מציאות, אך מה שישתנה זו הדרך שבה אנו רואים וחווים אותה.

ברוח התרגיל, אם יש משהו שאתם רוצים לגדל בחייכם (לראות ולחוות עוד ועוד),
אחת הדרכים הכי אפקטיביות לעשות זאת היא לחפש עוד ועוד דוגמאות שבהן הדבר הזה כבר נמצא.
אני אוהב להוסיף ל3 השאלות של רחל נעמי רמן שתי שאלות נוספות, שתי איכויות שאני רוצה לגדל בחיי.

4. מה עורר בי שמחה היום?
5. מי ומה עוררו בי הכרת תודה היום?

**
מומלץ מאוד לעשות את התרגיל הזה ברמה יומית.
לחמש עשרה דקות ממוקדות של רפלקציה וכתיבה יכולה להיות השפעה עצומה על חייכם.
אבל גם אם התרגול היומי "גדול עליכם", אני ממליץ לעשות את זה לפחות פעם בשבוע.

הנה דוגמא אמיתית וטריה מהשבוע שלי לתשובות שעולות כשאני חושב על חמש השאלות הללו.
(לכל אחת מהשאלות הללו עלו לי תשובות רבות. בכדי לא להעמיס בחרתי להביא תשובה אחת).

1. מה הפתיע אותי השבוע?
באמצע השבוע גיליתי להפתעתי בסדנה שהעברתי לקבוצה כלשהי של מנהלים,
שבחצי השני של היום הם צפויים לפגוש מנחה אחרת, מתי הר-לב, שאני מאוד אוהב ומעריך ושמזמן לא נפגשנו.
בסופו של דבר לא יצא לנו להיפגש פיזית באותו יום,
אך בזכות "הגילוי" הזה היתה לנו שיחת טלפון כיפית ומרימה, ואולי ניפגש בקרוב.
אם אתם עדיין לא מכירים את מתי, ממש כדאי לכם להכיר אותה.
אולי תתחילו מהפודקסט המשובח שלה או מאחת הסדנאות שהיא מעבירה.

2. מה נגע לליבי השבוע?
ביום ג' בערב זכיתי לקחת חלק באירוע של תנועת "חמש אצבעות",
בהשתתפות משפחות שכולות שבניהן ובנותיהן בוגרי התנועה נפלו ב"חרבות ברזל".
היה מרגש מאוד לחוות את החיבור העמוק בין מובילי התנועה למשפחות,
לשמוע מההורים השכולים עד כמה "חמש אצבעות" השפיעו על ילדיהם,
ולראות את המחויבות של מובילי התנועה להמשך פעילות וקשר שייטיבו עם המשפחות ועם אלפי בני נוער.
נגע לליבי במיוחד רגע שבו סיפרו משהו על אחד מהנופלים כשאימו יושבת בחדר ומקשיבה בעיניים דומעות מעצב והתרגשות.

3. מה עורר בי השראה השבוע?
השבוע הקשבתי לפודקאסט שבו התארח מעוז ינון ולאחר מכן צפיתי בהרצאת טד בהשתתפותו.
מעוז ינון הוא פעיל שלום ויזם מעורר השראה ששכל את הוריו ב 7.10.
בכל פעם שאני מקשיב לו אני מתמלא באנרגייה ובתקווה.

4. מה עורר בי שמחה השבוע?
השמש הנעימה שהיתה היום.
הפשטות של לשבת בשמש, לשתות קפה שחור חזק ולצאת לריצה של חצי שעה כיפית בפארק.

5. מי ומה עוררו בי הכרת תודה?
מכל 5 השאלות, זו בעיניי השאלה הכי חשובה והכי משפיעה.
את השאלה הזו אני שואל את עצמי כל יום, מספר פעמים ביום.
דוגמא אחת מהשבוע:
תודה לחבר לעבודה שחשב עלי והביא לי ספר שהוא אוהב ושחשב שגם אני אתחבר אליו.
השבוע, כששמע שעדיין לא התחלתי לקרוא בו, הפציר בי שאנסה לפחות את שני הפרקים הראשונים.
הבוקר, בזמן הקפה ולפני הריצה, לקחתי את הספר לידיים ונשאבתי אליו. עוצמתי ומרגש מאוד.
אז תודה לחבר היקר הזה על המחשבה, ועל הספר, ועל הדחיפה לקרוא בו.

**
אהבתם את הפוסט ובא לכם לכתוב לי כמה מילים?
אשמח לקרוא..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה

בפוסט הנוכחי בחרתי ללקט אוסף של ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה.
תזכורות למה שקל לשכוח וחשוב לחזור אליהם שוב ושוב.

הרגישו חופשיים להעביר אותם הלאה, ולהפיץ אותם בעולם.

"אנחנו מסוכנים כאשר איננו מודעים לאחריות שלנו בנוגע לדרך שבה אנו מתנהגים, חושבים ומרגישים."

"כל אלימות היא תוצאה של אנשים המטעים את עצמם להאמין שהכאב שלהם נובע מאנשים אחרים, ולכן אותם אנשים ראויים לעונש."

"שלום דורש משהו קשה בהרבה מנקמה או מהפניית הלחי השנייה;
הוא דורש אמפתיה לפחדים ולצרכים שלא זכו למענה, שהם המניע לכך שאנשים תוקפים זה את זה.
מתוך מודעות לרגשות ולצרכים הללו, אנשים מאבדים את הרצון לתקוף בחזרה,
כיוון שהם מסוגלים לראות את הבורות האנושית שמובילה לתקיפות הללו.
במקום זאת, מטרתם הופכת להיות יצירת קשר אמפתי וחינוך
שיאפשרו להם להתעלות מעל האלימות וליצור מערכות יחסים של שיתוף פעולה."

"כשמישהו אומר לך משהו לא נעים, ייתכן שתרצה להגיב מיד.
זה המקום שבו הקרב מתחיל.
הדרך המורגלת הזו של תגובתיות, יוצרת מסלול שחצוב היטב במוחך.
כאשר אתה פוסע בנתיב עצבי שוב ושוב, הוא הופך להרגל.
לעתים קרובות, נתיב זה מוביל לכעס, פחד או השתוקקות.
אלפית שנייה מספיקה כדי להגיע לאותו היעד: כעס והרצון להעניש את מי שהעז לגרום לך לסבול.
התודעה והמוח ניתנים לעיצוב מעצם טבעם.
אתה יכול לשנות את תודעתך, את מוחך ואת הדרך שבה אתה חושב ומרגיש.
בעזרת תרגול, אתה יכול ליצור נתיבים עצביים חדשים המובילים להבנה, חמלה, אהבה וסליחה."

"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מסוכן יותר, המסב יותר הרס וחורבן, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת."
אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מיטיב יותר, מתודעה מאומנת ומטופחת."
"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לסבל רב, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת."
"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לרווחה ואושר מתודעה מאומנת ומטופחת."

"עצם הניסיון לשמור על הלב שלכם פתוח הוא פתיחות הלב.
כשאתם מנסים לשמור על הלב שלכם פתוח, ייתכן שתמצאו שהוא אינו פתוח,
אבל אנשים עם לב סגור לא מנסים לפתוח את ליבם."

"הדרך שבה רוב האנשים פותרים את בעיית שברון הלב שלהם היא על ידי סגירת הלב.
פחות לב פירושו פחות שבר."

"הנכונות להיות בנוכחות עם לב שבור אינה חולשה חסרת אונים למרות שייתכן שזה ירגיש כך.
במצבים קיצוניים, להסכים להיות עם לב שבור זו פעולה אקטיבית ורבת עוצמה,
המהווה מענה ישיר להתמודדות עם לב סגור."

"בתקופה כזו אין תגמול על לב פתוח.
לעת עתה, עצם המאמץ לשמור על לב פתוח צריך להיות התגמול של עצמו."

"בתקופת משבר מרחב התגובות האפשריות מצטמצם.
בין האפשרויות קיים גם המאמץ לנסות לשמור על לבכם פתוח,
הנובע מההכרה שאם לא תעשו זאת, זה עלול להזיק מאוד לכם, לאנשים סביבכם ולחיים."

"אתם בעמדת מיעוט כשאתם מוכנים לאפשר ללב השבור את המרחב שלו,
מבלי לתרגם אותו באופן מיידי ולא בשל, לתגובה כוחנית בניסיון לפתור דברים."

"חוכמה ואבל, בעיני, הם בלתי נפרדים. הם תאומים לא זהים.
חוכמה ואבל לוחשים זה לזה ללא הרף.
הם בדרך כלל לא צועקים או צורחים, ולכן קשה לשמוע אותם.
אבל אולי אחד התפקידים של אדם מלא צער היום יכול לכלול טיפוח זיכרון של הזמן בו הדברים לא היו כך,
ולדמיין את האפשרות שדברים יכולים להיות אחרת."

"אבל ואהבה הן אחיות, שזורות יחד מראשית הדרך.
הקרבה ביניהן מזכירה לנו שאין אהבה שאינה כוללת אובדן,
ואין אובדן שאינו תזכורת לאהבה שאנו נושאים בליבנו למה שפעם החזקנו קרוב."

"כל התנהגות מספקת צורך.
רבים מאיתנו בוחרים להישאר קורבנות מפני שזה מעניק לנו רישיון לא לעשות דבר למען עצמנו.
לחופש יש מחיר.
אנחנו נדרשים להיות אחראים להתנהגות שלנו –
לקבל אחריות גם במצבים שלא גרמנו להם או בחרנו בהם."

"חופש הוא מנהג לכל החיים – בחירה שעלינו לעשות שוב ושוב בכל יום.
בסופו של דבר, בחירה דורשת תקווה, שאני מגדירה בשתי דרכים:
המודעות שסבל, נורא ככל שיהיה, הוא זמני, וסקרנות לגלות מה יקרה בהמשך.
התקווה מאפשרת לנו להיות בהווה במקום בעבר ולפתוח את דלתות בתי הכלא הנפשיים שלנו."

"אם העולם יירפא באמצעות מאמצים אנושיים,
אני משוכנעת שזה יקרה בזכות אנשים פשוטים,
אנשים שאהבתם לחיים גדולה אף יותר מפחדם."

"היו נדיבים עם הכוחות והכישורים שלכם.
הם אינם הרכוש הפרטי שלכם, והם צומחים כאשר משתפים אותם."

"הוּא [רַבִּי טַרְפוֹן] הָיָה אוֹמֵר:
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה
וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה …"

**
רק היום –
להאמין,
לקחת אחריות,
לעשות את העבודה שלנו,
להמשיך ללמוד ולהתאמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

צו 8 אזרחי לתמיכה במשפחות החטופים

כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.

אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.

מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.

מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.

ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.

ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.

האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?

לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.

**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.

הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:

יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.

כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.

וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.

**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":

בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעים בני אדם

בסיס עתלית לפני כשלושים שנה. קור של פברואר, גשם שוטף, ים סוער.

בעוד מספר ימים אני צפוי לקבל מחזור חדש של חניכים במסגרת מסלול הכשרת הלוחמים של שייטת 13.
ששת החודשים הקרובים שבהם אפקד על המחזור מהווים את השלב הראשון והקשה ביותר במסלול מפרך
שבמהלכו יהפכו חבורת נערים בני 18 לצוות לוחמים מגובש ומיומן באחת מיחידות העילית הטובות בעולם.

זיו, מפקדי, קורא לי למשרדו לשיחת הכנה ותיאום ציפיות לקראת הגעת המחזור החדש.
כשאני נכנס, הוא מחייך את חצי-החיוך המוכר שלו, מסמן לי לשבת ומתחיל:

"אני מפקיד בידך ארבעים נערים. ארבעים בני אדם.
אחריותך וחובתך להכיר כל אחד ואחד מהם באופן אישי ולעומק, לדעת כל מה שאפשר עליהם ועל משפחותיהם.
לשם כך אני נותן לך כשלושה שבועות ואז אעשה לך מבחן:
אצטרף לאחד האימונים שלכם ואבדוק עד כמה אתה מכיר אותם.
בזמן הזה גם אני אעשה מאמץ להכירם, ולהבדיל ממך, ללא הפריבילגיה של לבלות איתם יום יום.
חסר לך שיהיה מישהו שלא תכיר או שאני אכיר טוב ממך."

אני זוכר את השיחה הזו היטב. המסר עבר בצורה ברורה וחדה.
נלחצתי מהציפייה וידעתי שהמבחן אכן יגיע.
אבל יותר מכך, בעיקר חשתי באחריות הגדולה שזיו הפקיד בידי.
השיחה הזו שינתה את נקודת המבט שלי.
הבנתי בעוצמה שמעבר לפיקוד על מחזור חדש של חניכים במסלול,
אני מקבל לידיי ארבעים בני אדם שכל אחד מהם עולם ומלואו.

כפי שזיו הבטיח, המבחן אכן הגיע.

שלושה שבועות מאוחר יותר יצאתי עם ארבעה מדריכים וארבעים החניכים למסע לילי.
פעילות שסוגרת יום ארוך ואינטנסיבי. לילה חשוך ללא ירח.
ביקשתי מאחד המדריכים שיוביל את המסע והתמקמתי בסוף הגוש, ממקום שאפשר להבחין בכולם,
לנוע ביניהם הלוך וחזור, לראות את האינטראקציות החשובות שבד"כ נסתרות.
כשעה לאחר תחילת המסע, אני מרגיש יד על כתפי ושומע קול מוכר: "אהלן רוני, איך הולך? מוכן למבחן?"
זיו (אין לי מושג מהיכן הוא צץ) צועד לידי, נינוח ומחייך.
פעימות הלב שלי עלו מידית ולא בגלל המאמץ הפיסי.
למרות שבטחתי בתהליך שעברתי בשבועות האחרונים, הייתי לחוץ.
היה חשוב לי לא לאכזב את זיו. להראות לו עד כמה אני מכיר כל אחד ואחד מהם.
נענו ביחד לצד גוש האנשים כשבכל פעם זיו מצביע מרחוק על דמות חשוכה אחרת ושואל:
"מה שמו?", "מהיכן הוא בארץ?", "כמה אחים ואחיות יש לו?", "מה הוא למד בתיכון?", "יש לו תחביב מיוחד?"
על רוב השאלות ידעתי לענות. לא על כולן.
כשנתקעתי זיו סיפק את התשובה. הוא ידע.
לאחר זמן מה זיו טפח בחמימות על כתפי, קרץ בחיוך רחב והמשיך לדרכו.

זה היה אחד המבחנים שהכי שמחתי לעבור.
השיעור שקיבלתי מזיו מלווה אותי גם היום בעבודתי ובחיי.
האנשים שאנחנו עובדים איתם הם בני אדם.
הם לא משאבים, מספרים אישיים או תאים באקסל.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
לכל אחד מהם יש משפחה, היסטוריה, חלומות, תחביבים וקשיים.
כמחנכים, מנהלים או מפקדים, יש לנו אחריות רבה לראות אותם כבני אדם, להכיר אותם ולדאוג להם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כוונת הלב בעיצומו של מאבק

ידי אנשים אחרים

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לשני קטעים שנוגעים בי ושאני מוצא אותם משמעותיים עבורי.
ההשראות שלי לקטעים הללו הם 14 נשים וגברים מרגשים ויוצאי דופן,
שעושים המון טוב בעולם בעזרת הידיים והלבבות שלהם,
ושזכיתי לפגוש ולהתחיל להכיר ביומיים האחרונים.

"ידי אנשים אחרים" מזכיר לי עד כמה אנחנו מחוברים לאנשים אחרים, תלויים בהם,
משפיעים עליהם ומושפעים מהם במסע האנושי שאנו עוברים במהלך חיינו.

ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
הציטוט הבא של הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר" מעורר בי הרבה ענווה
ועוזר לי להחזיק כוונה שמסייעת לי להתמקד ולהתנהל במצבים מורכבים.

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר