לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.
הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.
תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות.
אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:
איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני השחרור,
זכיתי להגיע שוב ושוב לכיכר החטופים בת"א, לעצרות חטופים בכפר סבא,
למשמרות 101 ולמעגלי שיח עם המשפחות.
איזה מזל שלקחתי חלק, תמכתי והייתי שם גם ברגעים קשים ונמוכים,
בימים שלא היתה עסקה על הפרק,
וכשבכיכרות היו הרבה פחות אנשים מכפי שיש עכשיו.
**
רבים מהאנשים שאני פוגש חולקים איתי את תחושת הסיפוק הזו
על ש"היינו שם", "עשינו את זה", "תמכנו במשפחות", "נתנו מעצמנו".
לעתים זה בהקשר של משפחות החטופים, ולעתים זה בהקשרים חשובים נוספים:
תמיכה במשפחות השכולות, ליווי הפצועים,
תמיכה במשפחות המילואימניקים שמשרתים, עזרה למשפחות המפונים ועוד ועוד.
הרבה יותר קשה ומאתגר לצאת מהבית ולתמוך במשפחות,
כשבכיכר יש רק מאות בודדות ולא אלפים רבים,
כשאין עסקה קונקרטית על הפרק,
כשלא בטוח אם מה שאנחנו עושים משנה,
כשיש לנו תוכניות אחרות,
וכשמזג האויר חם מדי או קר מדי.
אני כותב את זה לא כדי להרים לעצמי או לשפוט אחרים שהתנהלו אחרת.
אני משתף אתכם בתחושה הזו של חגיגה פנימית, אותנטית ומפתיעה עבורי,
חגיגה על שזכיתי לעשות זאת ושלא פיספסתי את ההזדמנות,
תחושה של סיפוק ושביעות רצון.
כי ממש בקלות יכולתי לפספס את זה, לא להיות שם,
לוותר, להתייאש, להפנות מבט או להישאב לעניינים יומיומיים שוטפים.
אני כותב את המילים הללו גם לעצמי וגם לכם,
כי נראה שהעניינים מתחממים עכשיו,
ושהתקופה הקרובה הולכת להיות קשה, מורכבת ואינטנסיבית.
במיוחד עכשיו, כשקשה, לא נוח, מציף ומייאש, זה בדיוק הזמן להיות ולעשות.
**
אתמול בבוקר, התעוררתי במצב-רוח ירוד,
כנראה בהשפעת עייפות מצטברת, פיזית, רגשית ונפשית, אחרי מספר ימים אינטנסיביים.
במקור לקחתי חופש ותיכננתי לעלות לירושלים,
אבל השילוב של העייפות ומצב הרוח הירוד, ביחד עם הקור הירושלמי והתחזית לגשם,
הפכו את הבוקר הזה לקשה עבורי ולא ממש התחשק לי לנסוע לבירה.
בספרו "טיפות במדבר" חילי טרופר מספר על שיחה שהיתה לו לפני מספר שנים עם גדי אייזנקוט,
בימים שבהם אייזנקוט שקל את דרכו הפוליטית והתלבט לאיזו מפלגה להצטרף.
"עד כמה הדילמה הזו מכבידה עליך?" שאל חילי את אייזנקוט.
"כבד זה עניין יחסי" ענה לו איינזקוט, וסיפר על אחת ההחלטות הכבדות שהוא חווה כרמטכ"ל.
כשנה לאחר אותה שיחה נפל גל בנו של גדי אייזנקוט במלחמת "חרבות ברזל" בעזה.
ההגדרה "משהו כבד שיושב עליך" קיבלה משמעות נוראה ואישית מאוד.
הסיפור של טרופר ואייזנקוט "העיר" אותי והזכיר לי שבדומה ל"כבד", גם "קשה" זה עניין יחסי.
אנשים כמוני שיכולים להרשות לעצמם לשקול להישאר בבית בגלל גשם או קור,
עייפות, אי-נוחות או ספק, נמצאים במקום שונה מאוד מאחרים שזו לא אופציה עבורם.
בתוך דקות ארזתי תיק ועליתי לירושלים ליום נוסף, להיות לצד משפחות החטופים ולהשתתף בהפגנות.
**
אני רוצה לקנח ב"תפילת הרופא" שנכתבה על ידי הרמב"ם.
פגשתי את הטקסט הזה על שולחן עבודתו של רופא שביקרתי במשרדו השבוע:
"אֵל עֶלְיוֹן,
טֶרֶם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל בַּעֲבוֹדָתִי הַקְדוֹשָׁה לְרַפֵּא אֶת יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ,
אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִינָתִי לִפְנֵי כִּסֵא כְּבוֹדְךָ,
שֶתִּתֵּן לִי אֹמֶץ רוּחַ וּמֶרֶץ רַב לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתִי בֶּאֱמוּנָה,
וְשְׁהַשְׁאִיפָה לִצְבֹר הוֹן אוֹ לְשֵׁם טוֹב לֹא תְּעַוִּר אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת נְכוֹחָה.
תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב וְרַע,
בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם, אַהֲבָתִי לְתּוֹרַת הָרְפוּאָה תְּחַזֵּק אֶת רוּחִי,
רַק הָאֶמֶת תִּהְיֶה נֵר לְרַגְלַי,
כִּי כֹל רִפְיוֹן בַּעֲבוֹדָתִי יָכוֹל לְהָבִיא כִּלָּיוֹן וּמַחֲלָה לִיְצִיר כַּפֶּיךָ.
אָנָא ה' רַחוּם וְחַנוּן, חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵּנִי בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי, וְרוּחַ שָלֵם תִּטַּע בְּקִרְבִּי."
הטקסט הזה נוגע בי ומרגש אותי.
הענווה והמודעות למגבלות האנושיות,
התפילה לאומץ לב ולכוח לעשות את העבודה שלנו,
הכמיהה לאהבת האדם, לעשיית טוב, ליושרה ולאמת.
מי ייתן והמנהיגים הפוליטיים שלנו ישאו תפילה דומה,
ויחזיקו כוונה דומה לשרת את העם והמדינה שלנו.
עד שזה יקרה, עלינו לעשות את העבודה שלנו.
התקופה הקרובה עומדת להיות מאתגרת, אינטנסנבית וקשה.
זה בדיוק הזמן להתרומם, לצאת מעצמנו ומהבתים שלנו, לעשות מאמץ,
ולתמוך במטרות חשובות ובאנשים שצריכים אותנו עכשיו.
זה בדיוק הזמן להיות הדבר שאנו רוצים לראות יותר ויותר בעולם ובמדינה שלנו.
כדי שבעוד זמן מה, כשנסתכל אחורה,
נוכל לחגוג ולחוש שביעות רצון וגאווה גדולה,
מהידיעה שהיינו שם ושעשינו את העבודה שלנו.
זו גם אחריות גדולה.
וגם זכות עצומה.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר