תגית: חילי טרופר

אחת החוויות המשמעותיות שנצרבו בי בבית הספר היסודי,
היתה הרגע בכיתה ו' שבו גיליתי שאני לא מה"מקובלים" של השכבה.

איציק וירון, שני החברים הכי טובים שלי דיברו לידי בהתרגשות על המסיבה המתוכננת ביום שישי הקרוב.
מסיבה שלא הוזמנתי אליה ושעד כה לא ידעתי על קיומה.
בשונה ממסיבות כיתתיות שכולם הוזמנו אליהן,
זו היתה מסיבה שכבתית המיועדת למספר מצומצם של "מקובלים" מכלל הכיתות.
הגילוי היה כואב:
זה לא רק שאני לא מוזמן כי אני לא מספיק מקובל,
אלא שההזמנה גם יוצרת הפרדה ביני לבין חבריי הקרובים ביותר שכן הוזמנו.
חבריי הציעו לדבר עם המארגנים ולנסות להכניס גם אותי פנימה לרשימת המוזמנים, אבל זה לא עזר.
התשובה היתה שאי אפשר להזמין את כולם וחשוב לשמור על איכות המוזמנים.
או משהו כזה..

**
למיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שבה חוויתי דחייה חברתית.
הפעם הראשונה שבה הרגשתי הן את העלבון והכעס, והן את הכמיהה להיות חלק מקבוצה סגורה שמדירה אותי.
בדיעבד, זו היתה חוויה מעצבת במיוחד, שהשפיעה עלי רבות ותרמה להתפתחות שלי.

עד אותו רגע, הייתי "מקובל" מאוד בלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה.
לקחתי את זה כמובן מאליו.
הכול בא לי בקלות, היו לי הרבה חברים וחברות,
אנשים רצו להיות בסביבתי, הקשיבו לי וראו אותי,
בחרו אותי בין הראשונים בתחרויות ספורט או במשחקי חברה.

עם יד על הלב, בשנות בית הספר היסודי,
לא מעט פעמים פגעתי באחרים כשצחקתי עליהם בפומבי,
או כשהקמתי חבורות מצומצמות והחלטתי מי יהיה בפנים ומי יהיה בחוץ.

זה לא נעשה מכוונה רעה, אלא מבורות ומחוסר רגישות.
חשבתי שזה משעשע ולא הבנתי עד כמה זה כואב.

מסיבת המקובלים שלא הוזמנתי אליה היתה מתנת חיים יקרה משמעותית במיוחד עבורי.
היא הרחיבה לי את הפרספקטיבה, העצימה את הרגישות שלי,
אפשרה לי לחוות בעוצמה משהו שטרם חוויתי,
ולהבין אחרים שעד כה הייתי "עיוור" כלפיהם וכלפי מה שהם עוברים.

**
נזכרתי באירוע הזה השבוע כשהקשבתי לשיחה מרתקת, מחכימה ומעודדת של עמיר מנחם עם חילי טרופר.
(מומלץ בחום רב להקשיב לשיחה המלאה – "איך יוצרים אחדות במציאות מפולגת")

חילי סיים את השיחה עם אזכור של רעיון חשוב שלא הכרתי,
לפיו מי שבחושך רואה את מי שבאור, אך מי שבאור לא רואה את מי שבחושך.
"מי שנתון באורה אינו רואה למי שנתון בחשיכה אבל מי שהוא נתון בחשיכה רואה למי שנתון באורה" / מדרש תנחומא תולדות יא.

כשאנו עומדים ברחוב חשוך ומביטים לחדר מואר נראה את כל מה שקורה באותו החדר,
לדוגמא את הישיבה סביב שולחן ארוחת החג השופע מכל טוב,
אך מי שיהיה באותו חדר יתקשה להבחין בנו, הנמצאים בחשכת הרחוב.
אנחנו "באור" כשאנחנו נהנים מתנאים-משאבים-פריביליגיות שברשותנו או שאנו משיגים בקלות,
ושלפעמים איננו מודעים אליהם, בעוד שאחרים כמהים אליהם או חסרים אותם.

אנחנו "בחושך" כשאנחנו כואבים, חסרי אונים או חלשים,
כמהים למשהו שחסר בחיינו או שאין לנו מספיק ממנו.

**
המילים של חילי טרופר ממשיכות להדהד בי,
והן רלוונטיות מאוד במידה רבה למצב החברתי הנוכחי שלנו.

חידדתי לעצמי מספר תובנות שאני רוצה לחלוק אתכם:

א. בחיים, בכל רגע נתון, כל אחד מאתנו הוא גם "באור" וגם "בחושך".
זה רלוונטי לאיכויות או משאבים מסוימים (חיצוניים ופנימיים) המלווים את חיינו לאורך שנים,
וגם לתקופות חיים או רגעים שבהם דברים משתנים (לדוגמא: משברים או הצלחות).
הנקודה הזו מחדדת את חשיבות ההדדיות, הענווה וגובה העיניים.

ב. אם אני ב"אור", מי ש"בחושך" הוא לא בהכרח חלש, פחות חכם-מוכשר, מתלונן סדרתי או חסר עמוד שדרה.

ג. אם אני "בחושך", מי ש"באור" הוא לא בהכרח האויב שלי שאשם במצבי או שעושה דברים בכוונה נגדי.

ד. במקומות שאני "באור", עלי להתאמץ כדי לראות את מי ש"בחושך". זו אחריותי ותפקידי. 
המאמץ הוא שילוב של הכרה בכך שיש "חושך" ושיש מישהו שנמצא שם, שמה ששקוף לי לא קיים לאחרים,
הרצון-כוונה "לגשת לחלון" או "לצאת מהבית" ולפגוש את הכאב, הסבל, ונקודת המבט האחרת,
ולא פחות חשוב, לקום ולעשות את זה. לפעול.

הכרה + כוונה + פעולה.

ה. במקומות שאני "בחושך" חשוב שאקח אחריות מלאה על מצבי.
במקרים שלא ניתן לשנות את זה חשוב שאקבל את הקושי-מגבלה, אלמד לחיות איתה ולהפיק ממנה את המירב.
במקרים שהחושך הוא בר-שינוי, עלי לקבל החלטות ולעשות פעולות שיצמצמו את "החושך" וירחיבו את "האור". 

מה דעתכם?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את הפוסט הזה?

חג שמח, בטוח ושקט,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נילי ויובל

בבוקר שישי שעבר התראיינתי ברדיו קול הכנרת בתכניתה של נילי ליבוביץ' "שיחות בשישי".
כשנילי שאלה אותי מה בעצם אני עושה, קצת נתקעתי.
סיפרתי לה שזו שאלה שאני מתקשה לענות עליה, שאין לי תשובה חדה ובהירה עבורה
ושהיא מזכירה לי את השאלה של יובל…

יומיים לפני כן שוחחתי עם יובל, מורה שאני מעריך ושוקל ללמוד איתו השנה.
זו היתה שיחה קצרה שמהותה היכרות בסיסית ובדיקת התאמה הדדית.
"במה אתה עוסק?", שאל יובל.
שוב אותה שאלה…
"יש לי שתי תשובות," עניתי,
"התיאור 'המקובל' שלאנשים קל להבין הוא ייעוץ ארגוני, פיתוח וליווי מנהלים, הנחיית סדנאות וניהול משאבי אנוש.
אבל האמת היא, שהעבודה שלי היא לעשות טוב ולעזור לאנשים בצורות שונות.
והאנשים הללו כוללים את הלקוחות שלי והארגונים שאני מלווה, כמו גם את קוראיי, חבריי, משפחתי ואת עצמי."

ניתן להקשיב לשיחה המלאה של נילי ושלי בקישור הבא. אני האורח הראשון מייד אחרי "כלים שלובים".
בין היתר דיברנו בה על תקשורת מקרבת, על ניהול, על להרבות טוב בעולם, על התפתחות אישית ועוד.

**
פונקציית ערך

במסגרת יום הנהלה שהנחיתי בתחילת השבוע עצרנו לחשוב.
כל אחת ואחד מהמשתתפים התבקשו להגיע למפגש עם 3-5 לקחים מרכזיים ותובנות חשובות
שהם מפיקים מהחודשים האחרונים של עבודתנו המשותפת.

בסבב השיתוף המרתק שעשינו, אחת הנקודות שא. העלה תפשה אותי במיוחד:
"חסרה לנו פונקציית ערך," הוא אמר.
"חשוב שתהיה לנו יותר בהירות לגבי איך אחרים מודדים את הערך שלנו ואיך אנו מודדים את עצמנו.
אנחנו נמדדים על דברים שונים ולא ברור מה מהם יותר חשוב ומשמעותי.
זה מקשה עלינו לקבל החלטות, גורם לבלבול ואולי מוביל אותנו להשקעות לא מיטביות".

וואללה ! יש בזה משהו…
יכול להיות שקשה להגדיר משהו כזה.
ייתכן שבמצבים מסוימים, זה אפילו לא אפשרי או לא נכון.
לפעמים החיים מורכבים יותר מנוסחה פשוטה שניתן להכניס למשפט אחד.
אבל… אם מצליחים, יש לכך חשיבות עצומה וזה מוביל לבהירות ומיקוד המשפיעים על החלטות ופעולות.

המילים של א. הובילו אותי לחשוב על פונקציית הערך שלי.
יכול להיות שפונקציית הערך שלי היא "להרבות טוב בעולם"…?
מה זה טוב? מה זה הרבה או קצת? למי בדיוק בעולם? ואיך?
זה לא כללי או מתיפייף מדי? יומרני משהו?

יכול להיות… אני עדיין בודק את זה…
בינתיים התחושה היא שיש כאן משהו חזק עבורי:
רעיון מארגן המתחבר למגוון תפקידיי, לעבודות השונות שאני עושה ולמימדי החיים החשובים לי.
תזכורת המסייעת לי לבדוק מה אני עושה ולמה אני עושה מה שאני עושה.
ראיון שנערך, פוסט שנכתב או הנחייה של סדנת מנהלים הנובעים מתוך כוונת "להרבות טוב בעולם"
יהיו שונים מאוד מראיון, פוסט או סדנה שמטרתם להרבות משהו אחר (כסף, רייטינג, שיווק וכו').

**
להרבות טוב או להפחית רע

בצורה פשטנית יש שתי דרכים להרבות טוב בעולם:
1. להרבות טוב.
2. להפחית רע.

זאת אומרת, שאנו יכולים להרבות טוב ע"י הגדלת העזרה והערך לאנשים ולעולם או ע"י הקטנת הפגיעה (שאנו או אחרים מייצרים) באנשים ובעולם.
אין פה משהו חדש.
זה די ברור.
חלקי הפסוק "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תהילים ל"ד ט"ו) מתחברים בדיוק לזה.

ומה לגבי מצבים שבהם אנו מצדיקים את הפגיעה שלנו בעצמנו, באחרים ובעולם לשם עשיית טוב גדול יותר?
למשל, לדלג על ארוחות, שינה וזמן משפחה כדי לעמוד ביעד חשוב שהגדרנו לעצמנו או שמישהו הגדיר לנו?
או לשקר לגבי משהו "קטן" בכדי לקבל אישור תקציבי שימונף לסיוע להרבה אנשים הזקוקים לכך?
לא פשוט…
מצבים ששווים בדיקה.
בדיקה פנימית כנה,אמיתית ואמיצה.

אני מאמין שאי אפשר לכמת טוב ורע.
שהם לא נמדדים במספרים או באינדיקטורים.
לשם הדוגמא, איני בטוח שאדם העומד בראש ארגון חברתי החורט על דגלו להלחם למען מטרה נעלה,
"מייצר" יותר טוב בעולם ממנהל בחברה עסקית, ממורה בבי"ס או מהורה אחד של ילד אחד.

**
פוטנציאל של שיחת טלפון אחת

בשבוע שעבר כתבתי על "המורה של המדינה".
ציטטתי סיפור מתוך "שביל בעולם" של חיל טרופר והוספתי כמה מחשבות משלי.
אם טרם קראתם את הפוסט, מומלץ מאוד לעשות זאת.

בימים שאחרי כתיבת הפוסט התחדד לי משהו:
מדובר בשיחת טלפון אחת מהורה אחד על מורה אחת.
שיחה שהיתה בעלת השפעה ישירה על עשרות תלמידים ומשפחות.
שיחה שהובילה לסיפור אחד (על אותה שיחת טלפון) שנכנס לספר אחד ("שביל בעולם")
שנכתב ע"י איש אחד (חילי טרופר) שנקרא ע"י מאות ואלפי אנשים.
ספר שהוביל לפוסט אחד ("המורה של המדינה") שנכתב ע"י איש אחד (אני) שנקרא ע"י מאות ואלפי אנשים.

יש פה משהו בלתי נתפש כמעט.
לשיחת טלפון אחת של הורה "רגיל" יש פוטנציאל השפעה אינסופי.
ההשפעה האינסופית המתוארת בשורות אלו הינה רק "חוט דקיק אחד" של רצף אירועים
(שיחת טלפון – פתרון משבר – כתיבת ספר – קריאת ספר – כתיבת פוסט)
המהווה חלק מפקעת עצומה של אינספור חוטים דקיקים נוספים שלרובם המוחלט איננו מודעים.

**
הרצאה חדשה – "להרבות טוב בעולם"

המושג "להרבות טוב בעולם" מלווה אותי בשבועות האחרונים
מאז שנחשפתי לספרה של ד"ר אסתר פלד הנושא את אותו שם.
משהו בו מרגיש מדויק מאוד עבורי.

השבוע התפתחה דרכי הרצאה חדשה שאני מתחיל להביא לארגונים ולקבוצות.
בדקתי עם אסתר האם זה בסדר מבחינתה שאקרא להרצאה "להרבות טוב בעולם".
תשובתה היתה שאלו מילותיו של הרב קוק ושהיא מאמינה שהוא היה מסכים…

הרצאת "להרבות טוב בעולם" תיגע בין היתר ב… :

• אופטימיות מעשית ותקווה אמיתית בעולם פסימי, ציני, חשדן ומלא כאב.
• להרבות טוב ולהפחית רע  כל יום – בבית, בעבודה, בסופר ובפקק התנועה.
• חגיגות ואבל – הגברת נוכחות עם שמחה וסבל.
• אחריות אישית ופוטנציאל השפעה אינסופי אמיתי שיש לכל אחד מאיתנו.
• מדוע קשה לנו לראות את הטוב המקיף אותנו או להאמין שהוא קיים.
• החשיבות והלגיטימיות של עשיית טוב גם לעצמנו.
• פלטפורמות לעשיית טוב (ורע) בעולם.
• עשיית טוב בשלושים שניות.

נראה לי שהרצאת "להרבות טוב בעולם" יכולה להיות אחלה אסטרטגיה להרבות טוב בעולם.

בחודש-חודשיים הקרובים אני מתכוון להעביר את ההרצאה הזו בחינם לשלושה ארגונים.
(עלותה המלאה של ההרצאה הינה אלפי שקלים).
אני מחפש קהל של כמה עשרות עד מאות אנשים ממסגרות עסקיות, חברתיות או ציבוריות
המאמינים שהרצאה כזו מתאימה להם ויכולה לשרת אותם.
ניתן לשלב את ההרצאה במסגרת ימי סיכום שנה, כחלק מתכנית העשרה כללית, באירוע חברה וכיו"ב.

במידה ואתם חלק ממסגרת המונה כמה עשרות משתתפים לפחות ומעוניינים בהרצאת"להרבות טוב בעולם",
אנא צרו איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר וכתבו כמה מילים על הארגון שלכם.
אתם מוזמנים להעביר את ההזמנה לאנשים וארגונים נוספים שזה יכול להיות רלוונטי עבורם.

3 הרצאות חינמיות תוגרלנה בקרוב בין הפונים.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

– הראיון המלא עם נילי ליבוביץ' – להקשבה והורדה

– יצירת קשר להגרלת הרצאה חינמית "להרבות טוב בעולם"

המורה של המדינה / מתוך הספר "שביל בעולם" (עמוד 215) מאת חילי טרופר:

"לא פגשתי אותה מעולם, רק שוחחנו בטלפון פעמיים.
אך בסיומן של השיחות ידעתי כי מדובר בדמות חינוכית יוצאת דופן, שהתברכו בה תלמידיה.

תחילתו של הסיפור בשיחת טלפון מאיש מאחד היישובים בצפון.
האיש סיפר כי הוא אב לתלמיד בבית הספר האזורי ולדאבון לבו
המחנכת האהובה על ילדו ועל יתר תלמידי הכיתה פוטרה בשבוע האחרון.

לבית הספר חזרו כמה מורות משנת שבתון וכד' 
ובנוהל של מערכת החינוך "האחרונה להיכנס היא הראשונה לצאת".
נוהל שיש בו מן העיוות ובעצם אינו מביא בחשבון את טיב ואיכות המורה 
אלא רק את העובדה שהוותיקים מקבלים עדיפות בכל מקרה ותמיד על פני הצעירים.

הבחור סיפר כי מדובר במורה יוצאת דופן 
שעברה ועוברת תקופה קשה בחייה ולא ייתכן מבחינה אנושית להשלים עם פיטורים אלה.
הוא סיפר על כך שיש לה ילדה חולה במחלה קשה וכן שלפני חודש וחצי היא עברה טרגדיה משפחתית קשה.
הוא סיפר שהורי התלמידים בכיתה החליטו להיאבק לטובתה ובתוך כך גם לטובת ילדיהם.

הסיפור כמובן לא הותיר אותי אדיש וביקשתי את פרטי המורה כדי שאוכל לשוחח גם עמה.
לאמת פרטים, להבין את התמונה הרחבה לפני שאנסה לסייע.
התקשרתי למורה, הצגתי את עצמי, 
סיפרתי לה בישירות ובתמציתיות על שיחת הטלפון מההורה של התלמיד שלה 
ואמרתי לה שאשמח אם היא תוכל להשלים לי את התמונה.

בעדינות ובאצילות נפש יוצאת דופן היא גוללה בפני את הסיפור.
היא סייגה שוב ושוב את דבריה בכך שאינה נאבקת 
משום שמבינה שזה הנוהל ואינה רוצה לפגוע באף אחד.
אך לכשעצמה כמובן חשוב לה להמשיך ולהיות המחנכת של הילדים המדוברים.
היא אוהבת אותם, נקשרה אליהם, ולמרות התקופה הקשה שעוברת עליה היא רוצה להיות איתם.
היא אמרה שהיא מתרגשת מכך שההורים מנסים לעזור והיא תשמח אם בסוף תימצא הדרך לסייע לה, 
אך שוב, היא מכבדת כל החלטה, לא רוצה לקבל משהו שאינו מקובל וכמובן מודה לי על הנכונות לסייע.

לכאורה היא לא אמרה שום דבר מיוחד, אך היה משהו כל כך מיוחד בדרך שבה דיברה.
בבחירה שלה לא להציג את עצמה כקורבן, בצניעות ובאצילות שבקעו מכל מילה שלה,
ביכולת שלה להבין מורכבויות ולרגע לא לייצר דרמה, למרות שעל פניו מצויים כאן כל החומרים לדרמה.
היא לא נופפה בקשיים הפרטיים שלה, לא ניסתה להרים את דגל ההורים הנאבקים,
רק דיברה באהבה גדולה על תלמידיה ועל מלאכת חינוך הכיתה וביקשה להעריך את המאמץ.
הרוח שנשבה מהשיחה היתה חזקה מכל מילה שאמרה או בעיקר בחרה שלא לומר, והתגייסתי לעזרתה.

כעבור חצי שעה כבר הודיעה לי מנהלת המחוז שנמצא פתרון,
שהמורה תוכל להמשיך לחנך את הכיתה.
היתה זו דוגמה נוספת למחויבות ולרגישות של מנהלי המחוזות ושל פקידים רבים במשרד.
התקשרתי אליה להודיע לה שהנושא סודר ובצורה טובה וישרה.

אמרתי לה בישירות שהיא תוכל להמשיך ולחנך את הכיתה,
ומהצד השני של הקו נשמעו רק רסיסי מילים והרבה התרגשות.
היא התקשתה להאמין, 
היא שאלה שוב ושוב מה זאת אומרת והסברתי לה שזה אומר שהיא תוכל להמשיך לחנך את כיתתה האהובה.
אחרי שהיא הסדירה מעט את נשימתה היא סיפרה שעבורה זה טלפון מרגש הרבה יותר מטלפון של אראלה ממפעל הפיס.
עבורה בתוך התקופה האיומה שהיא חווה, להמשיך ולחנך תלמידים בישראל שווה יותר מכל דבר אחר.
אחר כך גם התקשרתי להורה שבחר שלא להשלים עם הפיטורים והודעתי לו. 
גם הוא התרגש מאוד, סיפר לי שהוא ובנו מוחים דמעות של אושר.

אני יכול להפליג עוד על ההתרגשות שאחזה בהם, אך לא זה הסיפור.
הסיפור הוא על מורה אצילת נפש, מלאת רוח, מסורה וטובה, 
שהדבר שהיא הכי רוצה זה לחנך תלמידים וניתנה לה האפשרות לעשות זאת.
מורה מהסוג שאולי בפעם הבאה שנבקש להטיל רפש במורי ישראל נשתהה עוד רגע,
שהרי גם היא אחת ממורי ומורות ישראל."

**
לעצור.
לנשום.
לקחת אויר…

מספר דברים שיש כאן עבורי:

• פרואקטיביות. הורה אחד שלוקח אחריות, עושה מעשה ויוצר שינוי.
• אנושיות. אינטראקציות אנושיות מרגשות. קשר בין אנשים. כאב ושמחה.
• דברים טובים קורים לאנשים טובים. מסירות והשקעה רבת שנים שאלו פירותיה.
• מנהיגות. מורה אמיצה ולוחמת, מתמודדת עם קשיים, לא מוותרת, לא מתקרבנת.
• בחירה. במה מתמקדים. מתוך איזו אנרגיה פועלים. איזה חצי של הכוס רואים.
• אנרגיית בעד. בעד המורה ולא נגד המערכת. אנרגיה של אכפתיות ורצון לעזור ולא של כעס ורצון להרוס.
• אהבה. של אישה לעבודה שלה. של מורה לתלמידיה. של תלמידים ומשפחות למורה. 
• תקווה. אנשים שרוצים טוב ועושים טוב במערכת החינוך. בעיה שנפתרת. 
• פרספקטיבה. עולמי ועולמה. סביבתי וסביבתה. האתגרים שלי והאתגרים שלה.
• השראה והכרת תודה. לחילי טרופר. על הסיפור על זה. על מאות סיפורים נוספים בשני ספריך. על עשייה חינוכית בעלת השפעה אינסופית. על התרומה שלך לחיי.

**
המלצה אישית:

קצת פחות חדשות, תכניות ריאליטי או תכניות תחקירים מזעזעות.
קצת פחות לשון הרע, זלזול, התנשאות או הקטנה של אחרים.

קצת יותר אחריות, כבוד ודוגמא אישית.
קצת יותר בחירה מודעת ממה ניזונים, מה קוראים וממי לומדים.

חילי טרופר עם "מקום בעולם" ו"שביל בעולם".
לפתוח את הבוקר או לסגור את הלילה.
סיפור או שניים ביום.
חמש דקות יספיקו.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

לא שקוף

"אמרת לי שאין טעם לשאול את התלמידים מה שלומם,
שהרי ממילא התשובה היא על פי רוב קצרת רוח ובת מילה אחת: "בסדר".
לכל היותר שתי מילים, "הכול בסדר".
ורציתי להגיד לך שטעם השאלה אינו תלוי בהכרח באיכות התשובה.

עצם השאלה מעבירה מסר של אכפתיות, תשומת לב, רגישות.
עצם השאלה מאפשרת את חווית השותפות, את תחושת הנראות.
עצם השאלה לשלומו, גם אם לא ענה לך, כפי שיקרה ברוב המוחלט של המקרים,
היא שמותירה את התחושה שהוא אינו שקוף.

כאשר חורגים מעצמנו, עושים משהו שהוא מעט מעבר לנדרש, מעט מעבר לנימוס המחייב –
משהו באזור טוב הלב האנושי מרחיב מעט את מידות הלב.
כאשר עובר עליו משהו, או אפילו בסתם יום של חול מבחינת נפשו,
יש מי שרואה אותו. יש מי שדואג לו. יש מי שעבורו הוא חשוב.
המסרים האלה עברו בעצם השאלה ואינם תלויים בתשובה."

~ חילי טרופר, "שביל בעולם", עמוד 112

**
"מה שלומך?"
"איך את/ה?"
"מה נשמע?"

בין מורים ותלמידים.
בין בני זוג, הורים וילדים.
בין מנהלים ועובדים.
בין חברים ובני אדם.

**
בדיקת דופק.
שאלה עם כוונה ולא ריטואל של נימוס.
בדיקה אכפתית ולא יציאה ידי חובה.
הזמנה לחיבור ולא ציפייה לדיווח.
רגע של נוכחות שעושה הבדל.

תודה לחילי טרופר על עוד ספר מרגש, מעשיר, מחדד ומחזק.

חיים מלאים. היום.