ג'ק וולש נחשב בעיני רבים לאחד המנכ"לים הטובים בעולם.
בשנים 1981-2001 הוא ניהל את חברת ג'נרל אלקטריק והוביל אותה להצלחה יוצאת דופן.
בראיון מרתק שהתפרסם לפני מספר חודשים ב"ניו-יורקר" (למרות שוולש נפטר במרץ 2020)
הוא מתייחס בכמה משפטים (בצורה נדירה ולא אופיינית לו) לילדיו:
כשהתמנה למנכ"ל GE, כך הוא מספר,
הוא רצה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו, ובחר להקצות להם כמות מניות מסוימת.
לאחר שנים, בזכות הצלחת החברה, שווי המניות של כל אחד מארבעת ילדיו הגיע לעשרות מיליוני דולרים.
ברטרוספקטיבה של שנים אחרי, וולש מתחרט על הבחירה שלו וחושב שזו היתה טעות שפגעה בילדיו.
הוא מאמין שהם קיבלו יותר מדי כסף ובדיעבד היה פועל אחרת.
לדבריו הם התפתחו בצורה שונה מכפי שהוא קיווה או מכפי שהם היו יכולים להתפתח.
**
המחשבה הראשונה שעלתה לי כשקראתי את הראיון הזה היתה על ילדיו של וולש.
איך זה עבורם לקרוא את המילים הללו מפי אביהם..?
המחשבות הבאות היו על חיי שלי, על ילדיי ועל הוריי.
הנושא הזה מייצג בצורה חדה את המתח המובנה שבין שני תפקידים הוריים חשובים:
האחד – הרצון לעזור לילדינו, לתמוך בהם, לספק להם וודאות ולהגן עליהם.
השני – לאתגר אותם, לעודד אותם להתמודד בכוחות עצמם ולאפשר להם להתפתח.
מי מאתנו לא היה רוצה לתמוך בילדיו ולהבטיח את עתידם הכלכלי?
מי מאתנו לא היה רוצה שילדיו יתפתחו להיות בוגרים ערכיים, עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות?
המתח המובנה הזה בין התפקידים רלוונטי להיבטים שונים של תמיכה ואינו מוגבל רק לפן הכלכלי:
– מתי נכון לעזור לילדינו בשיעורי הבית שלהם או בהכנה למבחן, ומתי עדיף לתת להם להתמודד לבד?
– מתי עדיף "להתערב" באירוע שקורה בבית הספר ומתי עדיף לתת להם להתמודד בעצמם?
– מתי כדאי לעצור אותם לפני שהם עושים טעות, ומתי חשוב לתת להם להתנסות גם במחיר של טעות?
איפה עובר הגבול בין תמיכה בריאה וחשובה לבין פינוק יתר שפוגע בהתפתחות?
**
ישנו סיפור ידוע על ילד קטן שמבחין בגוזל המנסה לבקוע מהביצה שבתוכה הוא גדל.
הגוזל הרך מנסה לסדוק את הביצה בעזרת כנפיו העדינות, אך מתקשה לעשות זאת במשך דקות ארוכות.
הילד, מלא כוונות טובות, מחליט לעזור לגוזל ושובר בזהירות רבה את קליפת הביצה.
כשהגוזל מגיח מן הביצה, זה משמח את הילד מאוד.
למרבה הצער, מתברר שכנפיו של הגוזל לא חזקות מספיק ושהוא אינו יכול לעוף.
תפקיד קליפת הביצה היה לעזור לגוזל לפתח את כנפיו בכדי שיוכל לעוף עם בקיעתו מהביצה.
העזרה של הילד שנעשתה מכל הלב ועם כוונות טובות פגעה בצורה חמורה בגוזל ובהמשך חייו.
בסיפור היפה והעצוב הזה, נקודת האיזון הבריא ברורה:
מטרת הקליפה היא לאפשר לגוזל לחזק את כנפיו,
ולכן חשוב לתת לגוזל להתמודד לבדו מבלי להתערב.
הקליפה שחוסמת את יציאתו מהביצה אינה פוגעת בו או מסכנת את חייו –
היא חלק חשוב והכרחי בהתפתחות שלו.
אבל בחיים זה קצת יותר מסובך ופחות ברור.
ובדומה לילד הקטן, או לג'ק וולש, גם כוונות טובות יכולות לעשות נזק.
**
הראיון של ג'ק וולש והסיפור על הגוזל מעוררות בי מחשבות על חיי ועל משפחתי.
גם על חיי כנער בוגר, חייל משוחרר וסטודנט הנתמך ע"י הוריו, וגם על חיי הבוגרים כהורה התומך בילדיו.
כשאני בוחן את המקום שאני נמצא בו כרגע (הסתכלות סובייקטיבית לחלוטין כמובן),
אני שבע רצון מהאיזון שבין ההתפתחות שעברתי, תחושות הביטחון-מסוגלות-עצמאות שפיתחתי,
לבין רמת התמיכה והדחיפה שקיבלתי מהורי.
איך הם עשו את זה..?
מצד אחד הורי עזרו לי כלכלית בתחילת דרכי הבוגרת בצורות שונות
(לדוגמא: תשלום שכר לימוד ועזרה בקניית דירה),
ומצד שני (בשונה מילדיו של וולש) היה ברור לי שזו עזרה זמנית ומוגבלת,
ושעלי לפתח את היכולת לעמוד בזכות עצמי ולדאוג למשפחתי.
השילוב של "תמיכה" ו"מוגבלת" תרם במקרה שלי להתפתחות בריאה.
הוא גם נתן לי נקודת פתיחה משמעותית וחשובה,
וגם הגביר את המוטיבציה שלי להצליח ולעמוד בזכות עצמי.
**
מעניין להקשיב לפרספקטיבה של ג'ק וולש ולבחון את הפעולות של הורינו.
אך חשוב עוד יותר להסתכל קדימה:
מה ניתן ללמוד מהם ואילו תובנות יכולות לשמש אותנו בתפקידנו כהורים?
כיצד חשוב שננהג היום,
כדי שבעוד שלושים שנה, כשנעשה רפלקציה על הבחירות שעשינו עם ילדינו,
נחוש שמחה, שביעות רצון והכרת תודה?
העובדה שאין תשובות ברורות לאיפה עובר קו האיזון הבריא שבין תמיכה-עזרה,
לבין דחיפה להתמודדות עם קושי ופיתוח עצמאות ומסוגלות,
לא מסירה מהאחריות ההורית שלנו להגדיר קו כלשהו ולעבוד לפיו.
ולסיום, לאחר כל מה שנכתב ונאמר, לא תזיק לנו קצת ענווה.
עם כל הכבוד לרצונות, לתוכניות ולפעולות שלנו בנוגע לילדינו, מדובר בחיים שלהם.
ולכן, אם נעשה "טעויות", זה לא בהכרח "דופק" את החיים שלהם,
ואם נעשה הכול "מושלם" (מה זה אומר בכלל..?), זה לא מבטיח שום דבר.
חשוב לזכור:
כהורים, לא משנה כמה אנו נוכחים בחיי ילדינו, כמה יש לנו או אין לנו לתת,
אנחנו רק שחקנים משניים בסרט החיים שלהם, שבו הם השחקנים הראשיים.
מה שאנחנו עושים כהורים משנה ומשפיע, לפעמים אפילו מאוד,
אבל מה שהם יעשו חשוב, ישנה וישפיע הרבה יותר.
החיים של ילדינו הבוגרים באחריותם, לא פחות משהם באחריותנו שלנו.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר