מחשבות על קושי – לקראת סגר שלישי

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מסע

המסע השנה היה שונה מאלו של שנים קודמות.
אנחנו שונים.
מערכת היחסים שלנו שונה.

**
3 דברים יישארו מהמסע הזה: 
א. זיכרונות וסיפורים שלך.
ב. זיכרונות וסיפורים שלי.
ג. תמונות.

**
תמונות הן ניסיון לתפוס את הרגע, לנצור חוויות ותחושות.
והן גם ניסיון לעצב זיכרון. ליצור עתיד של זיכרונות וסיפורים משותפים.

**
לא משנה כמה אנסה לצלם שקיעה עם הסלולרי שלי, זה יצא פחות מפעים מאיך שזה באמת.
ובזמן שאהיה עסוק בצילום השקיעה, לא אהיה עם השקיעה.

**
לילה ראשון:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "מים שאפשר לשחות ולשחק בהם."

לילה שני:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "עצים שאפשר לטפס עליהם ולתלות ביניהם ערסל."

מבררים מה חשוב לנו לפני שמחפשים מקום ללילה.
המקום משרת את מה שחשוב.
צרכים לפני אסטרטגיות.

**
מה שמתאים לנו עכשיו זה לא מה שהתאים לנו לפני כן וגם לא מה שיתאים לנו בהמשך.

בחירה במה שמתאים עכשיו מצריכה הקשבה לאחרים ולעצמנו ומידה מסוימת של בטחון שיהיה בסדר. שזה בסדר.

"שיהיה בסדר": שנסתדר, שנמצא מקום או פתרון.

"שזה בסדר" לשים על השולחן את מה שמתאים לנו.

**
שני סוגים של בחירות:

א. בחירה לנוע לקראת מה שמתאים.
ב. בחירה להתרחק ממה שכבר לא מתאים.

**
יש מחיר לבחירה במה שמתאים עכשיו: 
קיפול מאהל בשעות אחה"צ במקום שהתאים לנו מאוד עד עכשיו,
ותנועה למקום אחר שעדיין לא ברור איפה ומה הוא.

כשנגיע נדע.
ואולי לא נגיע ולא נדע.
או שנגיע למקום מסוים ולא נהיה בטוחים שזה זה.

ואז…
כשכבר יהיה מאוחר, או כשנהיה עייפים, או כשנהיה רעבים, 
בהתאם למקום שנהיה בו, נבחר במה שיתאים לנו. 
באותו רגע.

**
להסכים

להסכים לא לדעת.
להסכים לחוות.
להסכים לצאת ממרחב נוחות.
להסכים להתנתק.

**
חשש:

מנמלים עוקצות (כמעט התמקמנו על קן…).
שהיתושים יאכלו אותנו.
שהציפורן החודרנית תתפתח.
שכאב האוזניים יחזור.
שמישהו לא ירגיש טוב.
שהמקום שנישן בו יהיה מבודד מדי, או ג'יפה מדי.
שיהיה משעמם.
שיהיה פחות כיף מפעמים קודמות.
שנגלה שזה נגמר.
שהוא לא יהנה.
שאני לא אהנה.
שהחומוס שהזמנו מקולקל.
שהמעיין שאנחנו הולכים אליו יהיה סתם.
שיתבזבז לנו היום.
שיהיה חם מדי.
שהציוד שלנו ייגנב.
שהרכב לא יהיה שם כשנחזור.
שמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, יקרה.

רשימה חלקית…

**
מדהים כמה מהר, עם ההגעה הביתה, למקום המסודר והמוכר, 
החששות והלחץ מחוסר הוודאות מתחלפים בלחץ להספיק לבצע את המטלות והמשימות.

**
חגיגה והכרת תודה

סיום של מסע נוסף.
הכול עבר בשלום.

חוגג את הזמן המשותף.
חוגג את "היכולת להיות ביחד" חמישה ימים שלמים:
לחוות, להנות, להשתעמם, לטייל, להתגלגל, לבשל, לצחוק, להתגעגע, לדבר, לפגוש אנשים, לגלות מקומות.

הכרת תודה.
בכדי שכל זה יקרה הרבה דברים צריכים להתקיים…
תודה לאנשים השונים היוצרים את המרחב שמאפשר את המסע הזה…

**
אבל וחגיגה

לפני כ-24 שעות אמא של עדי נפטרה.
לא הספקתי להגיע להלוויה.

בעוד מספר שעות עדן מתחתנת.
אני מתכנן להיות שם.

המסעות שלנו מחוברים למסעות של אנשים אחרים.

מישהי שיתפה אותי ש"לנהל עובד שאיננו" שכתבתי לפני מספר שנים נגע בה מאוד ושמכל הפוסטים שלי הוא הכי חזק עבורה.

כשהיא אמרה את זה, הצטמררתי.
זהו גם הפוסט הכי חזק עבורי.
יותר מכל פוסט אחר שכתבתי.

נזכרתי בו שוב השבוע…

**
בעוד שבוע בדיוק, אנחנו מעבירים ביחד סדנת רגשות וצרכים להורים וילדים.
סוג של מסע נוסף. 
אחר.

הסדנה הנוכחית כבר מלאה (כולל רשימת המתנה).
אם אתם רוצים לקבל הודעה על סדנאות עתידיות (ייתכן שיהיו כאלו), 
אתם מוזמנים להשאיר פרטים בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

10 הרהורים מהימים האחרונים (שואה-זיכרון-עצמאות)

1. מעבר

המעבר בין מאות רקטות, ארבעה הרוגים ומי יודע כמה נפגעים בתחילת השבוע (מוצ"ש – שני),
לבין הפסקת האש ואירועי יום הזיכרון בהמשך השבוע (שני – רביעי),
לבין חגיגות יום העצמאות, החופשות והמנגלים (רביעי – …) היה חד עבורי.
מפתיע כל פעם מחדש כמה מהר אנשים ומדינה עוברים בין מצבים.

**
2. מוזר

נראה לי מוזר, שבתוך יום-יומיים, 
אנו עוברים ממצב של חוסר וודאות עצום וסכנת חיים מוחשית, המביאים בין היתר לאי-קיום לימודים,
לשקט בטוח, המאפשר יציאה של מאות אלפי חוגגים לאירועי יום העצמאות בשטחים פתוחים, ללא חששות ואזהרות.

יכול להיות שיש יותר הבנות ואינטרסים משותפים, בקרב שני הצדדים ממה שאנו נוטים לחשוב? ממה שנוטים לתקשר?
יכול להיות שלצדדים השונים יש יותר יכולת ממה שנראה לעין (גם אם רק במצבים מסוימים…) לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות?

ויכול להיות שלא…
ברור לי שאני מודע רק לחלק זעיר ממה שמתרחש פה…
אני יודע שאני לא יודע…

**
3. טקס משותף

ביום ראשון, יומיים לפני ערב יום הזיכרון, הנחתה שאניה בן חיים, 
מפגש מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
להלן חלק מדברים ששאניה פירסמה ביום שאחרי המפגש:

"האמת, פחדתי נורא לקראת הערב של אתמול- דיאלוג מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. 
שיח כל כך טעון, וכואב שנושא בתוכו כל כך הרבה רגשות עוצמתיים וזה קרה.
שוב היה אפשר לחוות, גם במפגש טעון כזה, ששיח אחר אפשרי ויכול להתקיים.
שיח בו אפשר ביחד לנוע מ"צודק/טועה" "בסדר/לא בסדר" אל המקום בו מכירים בצרכים העמוקים של כולנו שמחפשים דרך להתמלא. 
אל המקום בו אפשר להכיר בכאב ובכמיהה של מי שלא מסכימים/ות איתו/ה ולמצוא מקום בלב שיכול להיפתח אליו גם כשממש רואים דברים אחרת, גם כשכועסים.
זה מטורף בשבילי לשים לב לזה כל פעם מחדש, שכל אחד/ת מאיתנו רוצה לעשות טוב.
כל אחד/ת מאיתנו מאמין/ה בכל ליבו/ה שהדרך שהיא מאמינה בה יכולה לעשות טוב בעולם.
מאמין בכל ליבו שאם רק האחר יתעורר לראות את מה שאני רואה, אם הוא ישים לב שיש משהו שהוא לא רואה, 
שיש לו נקודה עיוורת- ויראה את מה שאני רואה- אז יוכל להיות פה הרבה יותר טוב.
העניין הוא שכמעט תמיד שני הצדדים חושבים ככה!
ואז, נוצר הוויכוח הידוע של מי צודק, ויכוח בו כל אחד מנסה לשכנע ואף אחד לא באמת מקשיב ואף אחד לא באמת נשמע.
ואז זה מכעיס. ומתסכל. והאמון אובד.
ואז צועקים, או מכים, או מתנתקים, או מתרחקים, מסתגרים, מתבצרים.
הכל חוץ מלהיפגש ולהקשיב באמת.
אתמול חווינו קצת ממה שאפשרי כשמסכימים להיפגש ולהקשיב באמת לכאב ולכמיהה של מי שאני לא מסכים/ה איתו. 
לשמוע באמת מה חשוב לו בעומק.
הלב התרכך. הדברים כבר לא נראים כמו שחור ולבן.
כמעט כל מי שהיו שם במפגש יצאו עם אמירה שהם רואים את המורכבות הגדולה, שהם רואים שיש לאחר צרכים וכאבים שהם לא ראו ולא לקחו בחשבון קודם. 
שהם רואים את הדברים שחשובים לצד השני ומכירים בהם – גם אם לא מסכימים על הדרך. 
שהם רואים שזה לא שחור ולבן, שזה מורכב.
מטרת השיח ממש לא היתה להגיע להסכמה, אלא ליצור מרחב בו נבין את הצד השני קצת יותר ממקודם. נראה את האנושיות של השני, קצת יותר ממקודם.
וזה קרה. וגם יותר מזה.
וזה קצת, וזה טיפה בים וזה גם הרבה. כי רובינו יצאנו משם עם הרבה יותר תקווה ואמון ממה שנכנסנו.
וזה עוד רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד הרבה מה ללמוד על יצירת שיח מאתגר שכזה. והיו רגעים לא פשוטים,
ואני שמחה ומתרגשת שהוא קרה ושרובינו חווינו שם חוויה של פתיחת הלב, הבנה, קירבה והקשבה. "

**
4. כוונות ופעולות

אותן פעולות יכולות לנבוע מכוונות שונות.
אותן כוונות יכולות לבוא לידי מימוש בפעולות שונות.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לאנושיות ולתקווה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לערכים חשובים.

**
5. בדיקה עצמית

באיזו פעולה אני נוקט?
מאיזו כוונה אני מונע?
האם יש דרך פעולה נוספת שתאפשר לי לממש את כוונתי בצורה מיטבית יותר?

באיזו פעולה נוקט האחר?
מאיזו כוונה הוא מונע?
האם אני בטוח? איך אני יודע?

**
6. מבחן אישי

א. איזו תפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה אני מזהה כאויבים שלי עכשיו? 
ככאלו שקיומם או פעולתם פוגעים בדברים החשובים לי ואולי אפילו מסכנים את קיומי?

ב. כמה אנשים אמיתיים אני מכיר ופגשתי באופן אישי השותפים לתפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה האלו?
"אנשים אמיתיים" = לא כאלו המתווכים לי בעזרת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

ג. מתי בפעם האחרונה פגשתי אותם והקשבתי להם?

**
7. חמלה

"חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, 
ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; 
להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – 
להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. 
אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, 
כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", 
כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, 
כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, 
כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, 
שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, 
בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. 
כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; 
כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – 
כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו … 
וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: 
תחת כל דגל טמונות גופות של חללים."
~ מאיר זוהר, מתוך המאמר "להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה", נכתב בקיץ 2014 בזמן "צוק איתן"

**
8. חשש

– ואולי זה לא מספיק…?
– ואולי דרך של חמלה וסובלנות היא קרקע קלה לניצול עבור אותם אנשים/גורמים/מערכות, שרוצים לפגוע/להשתלט/להחריב…?
– ואולי דרך של הבנה וקבלה פוגעת בנו, מחלישה אותנו ומאיימת על קיומנו…?

**
9. מתח

קשה להחזיק מתח של סיטואציה מורכבת.
קשה להישאר עם מתח של שאלות בלי תשובות.
קשה לחוות מתח של חוסר וודאות.

קל יותר לקחת צד.
קל יותר לבחור תשובה.
קל יותר לייצר וודאות.

**
10. מאבק

מוח בן 2 מיליון שנה המתוכנת לשרוד ומחפש וודאות,
מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", ומוציא אותנו לפעולה.

קשה לשנות דפוסים ולהתגבר על מבנים פיזיולוגיים-עצביים ועל אינסטינקטים הישרדותיים.
קשה עוד יותר כשהמבנים והאינסטינקטים מגורים ומופעלים במכוון ע"י גורמים בעלי עניין.

לא בטוח שיותר קשה מלשרוד שואה, להקים מדינה ולעבור את הדרך שעברנו עד כה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חמש מחשבות על מטרות והצלחה

חמש מחשבות על מטרות והצלחה

א.
לאן רוצים להגיע?
מה המטרה?
מה ייחשב כהצלחה?

בפגישה הזו?
בתהליך הזה?
בחיים הללו?

**
ב.
אי-הגדרת המטרה שחשוב לנו להשיג, היעד שחשוב לנו להגיע אליו, או ההצלחה כפי שהיא נתפשת בעיננו, יכולה לפגוע משמעותית בסיכויי ההצלחה שלנו להשיג את המטרה, היעד או ההצלחה.

ניסוח בהיר של הבעיה מגדיל משמעותית את הסיכוי למציאת פתרון.
ניסוח בהיר של המטרה מגדיל משמעותית את הסיכוי להשיג אותה.
ניסוח בהיר של ההצלחה מגדיל משמעותית את הסיכוי ליצור ולחוות אותה.

**
ג.
למרות החשיבות של הגדרת מטרה ברורה והמחירים שבאי-הגדרתה,
במקרים רבים, במודע או שלא במודע, אנו נמנעים מלעשות זאת.

אנו מובילים ישיבה, או מסכימים להשתתף בישיבה שמטרתה לא ברורה.
אנו נכנסים לתהליך מבלי להגדיר מה בדיוק אנו מקווים להשיג בו ולאן חשוב לנו להגיע.
אנו חיים חיים שלמים מבלי שביררנו לעצמנו מהי הצלחה בחיים עבורנו.

למרות היתרונות המשמעותיים של הגדרת מטרה ברורה והחסרונות המשמעותיים של אי-הגדרתה,
בחלק גדול מהמקרים נעדיף להימנע מהגדרה.
למה…? איך זה יכול להיות..??

**
ד.
מספר כוחות חזקים עומדים בינינו ובין הגדרה בהירה של מטרה:

1. כל עוד לא הגדרנו משהו בצורה בהירה, ברמה מסוימת הכול עוד פתוח.
עצם ההגדרה של משהו (מטרה, יעד, הצלחה), מגדירה גם מה לא.
ממש באותו רגע שבו אנו בוחרים להתמקד במטרה מסוימת, אנו בוחרים גם לא להתמקד במטרות אחרות.
חלקים מסוימים בנו מעדיפים להשאיר את כל האפשרויות פתוחות.

2. באופן פרדוקסלי, הגדרה בהירה של מטרה מגדילה את הסיכוי לכישלון.
כל עוד לא הגדרנו מטרה שאנו רוצים להגיע אליה, איננו יכולים להיכשל בהגעה אליה.
ממש באותו רגע שבו אנו מגדירים מטרה ברורה, אנו יוצרים את האפשרות של כישלון בהשגתה.
חלקים מסוימים בנו לא אוהבים להיכשל.

3. הגדרת מטרה מכבידה את נטל האחריות.
אם לאחר הגדרת מטרה, לא נצליח להשיגה,
לא רק שזה יהיה כישלון, זה יהיה הכישלון שלנו.
אנו הגדרנו את המטרה ואנו אחראים להשגתה.
חלקים מסוימים בנו חוששים להיות אחראים או להימצא אשמים.

4. הגדרה בהירה של מטרה, יוצרת מחויבות.
כל עוד המטרה אינה מוגדרת אנו יכולים להמשיך בהתנהלות הנוכחית שלנו.
ברגע שהגדרנו מטרה, עולה המחויבות שלנו להשיגה, שכן אנו אלו שהגדרנו אותה.
הגדרת מטרה היא מעין חתימת חוזה שלפיו יופנו חלק מהמאמצים והמשאבים שלנו להשגת המטרה.
חלקים מסוימים בנו לא אוהבים להתחייב ולאבד את החופש והעצמאות שלהם.

5. לעתים אנו מוכנים לקחת אחריות, להתחייב ולעבוד קשה בכדי להשיג את המטרה.
אם רק היינו יודעים מהי…
המצב מורכב ואנו מתקשים להגיע לניסוח ברור של מטרה.
אנו יכולים לנסח מטרה כלשהי, אך אין לנו ביטחון שהיא תעזור בשיפור המצב.
הגדרת מטרה לא נכונה עלולה לייצר יותר נזק מתועלת.
חלקים מסוימים בנו חוששים להגדיר את המטרה הלא נכונה ולטעות.

**
ה.
הקשבה לחלקים הפנימיים בנו,
המתנגדים להגדרת מטרה וחוששים ממנה,
יכולה לסייע לנו ולהם.

חיים מלאים. היום.

יום המעשים הטובים

יום המעשים הטובים

להחזיק כוונה.
לכוון לטוב משותף.
בלי לדעת מה באמת הטוב המשותף.
בלי להיצמד לדעה, אמונה או תכנית פעולה.

**
להחזיק כוונה.
לכוון לטוב משותף.
להתלבט.
לשאול שאלות.
לתהות ולהטיל ספק.
להרשות לעצמנו לא לדעת.
לשים לב לחשש שאנו יכולים לטעות.
להיות עם הפחד שאנו עלולים לפגוע או להיפגע.

**
להחזיק כוונה.
לכוון לטוב משותף.
לקחת אחריות.
לבחור.
ללכת על זה.
לעשות כמיטב יכולתנו.
לזכור שאנו בני אדם.

**
יום המעשים הטובים.
גם היום.

חיים מלאים. היום.

רק תהיה איתי

רק תהיה איתי.
אל תלביש עלי את הפחדים והחששות שלך.
אל תעמיס עלי את השיפוטים והניתוחים שלך.
אל תספר לי שוב על האמונות והתובנות שלך.
לא עכשיו…

**
כן…
אני מבין שאכפת לך ושאתה דואג.
אני יודע שאתה רוצה שיהיה לי טוב.
ברור לי שאתה רוצה לעזור.
אז פשוט תהיה איתי.

**
סמוך עלי.
האמן בי וביכולת שלי.
בדוק אם אני רוצה עזרה.
הקשב לתשובה שלי.
כבד אותה.

**
ובזמן שאתה איתי,
אם באמת חשוב לך לסייע…
הייה מודע גם למשא שלך.
החזק אותו.
אל תתן לי לסחוב אותו עבורך.

חיים מלאים. היום.

להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה

יש כאלו שמתלוננים:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים, או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו להתלונן עליו.

**
יש כאלו שחוששים:
מהעבודה, מהלימודים, מהחופש, מסיום החופש, מהמצב, מהחגים, מאנשים, או מדברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו לחשוש ממנו.

**
יש כאלו שכועסים:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו לכעוס עליו.

**
יש כאלו שמכירים תודה:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו להכיר תודה עליו.

**
להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה אינם גזרות גורל או הטבעות גנטיות לכל החיים.

להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה אלו בחירות שניתן לבחור, פעולות שניתן לעשות, מיומנויות שניתן לפתח, הרגלים שניתן לשנות.

בחירות => פעולות => מיומנויות => הרגלים

חיים מלאים. היום.

י' אלול – לפעמים צריך פשוט לעשות את זה

לפעמים צריך פשוט לעשות את זה.

גם כשזה לא הזמן הכי טוב.
גם כשזה לא מרגיש הכי מדויק.
גם כשאת לא בשיא הריכוז.
גם כשאתה עייף.
גם כשחסרה לך השראה.
גם כשאת לא בטוחה.
גם כשאין לך חשק.
גם כשזה לא נוח.
גם כשנראה שאין בעיה לדחות או לחכות.
גם כשזה לא הכי איכותי.
גם כשלא ברור איך בדיוק לגשת לזה.
גם כשאינך בטוחה מה לומר או כיצד להתחיל.
גם כשיש סיכוי שזו תהיה טעות.

**
לפעמים כל הרשימה "המכובדת" שלמעלה,
היא בסך הכול ביטוי של פחד.

מוסווה, מנומק, מהוקצע, הגיוני.
פחד.

חיים מלאים. יום יום.

 

כ"ד אב – מה שרוצה להיכתב עכשיו

17:23

השעון מתחיל לרוץ.

להפסיק לחכות לרגע המתאים, להשראה, להברקה.
להפסיק לברוח, לדחות, לתרץ.

**
לעצור.
להחליט שעכשיו זה קורה.
להופיע.
להתייצב.
לעלות על המגרש.
או על הדף.

**
להגיד שלום לצנזור הפנימי ולביקורת שעולה.
להגיד שלום לעייפות ולחוסר החשק.
להגיד שלום לפחד ש"זה" לא יהיה מספיק (איכותי, משמעותי, מעניין….).
להגיד שלום לחשש שאני לא מספיק (איכותי, משמעותי, מעניין….).

**
לקחת אויר.
לחדד את ההקשבה.
לתת מקום למה שעולה.
להיות מוכן לכתוב את זה.
(גם אם משהו בתוכי חושב שזה "לא הכי…" )

**
אין סודות משני עולם שטרם נחשפו.
אין נוסחאות פלא שיפתרו הכול.
אנו חוזרים שוב ושוב ושוב ושוב
על אותם שיעורים מוכרים,
לאותם עקרונות ידועים.

**
להיות מוכן לעשות את העבודה.
להיות מוכן להופיע.
גם היום.

17:36

חיים מלאים. יום יום.

ח' סיון – האיש השבע

בשעה 5:30 התעורר האיש השבע
משנת הלילה הערבה שלו ויצא ממיטתו הרכה והנוחה.
הוא צחצח שיניו בעזרת המים הזורמים שבחדר האמבטיה שלו
ומיד לאחר מכן עבר לסלון ביתו הנעים והמרווח.
בעזרת השלט האדום שברשותו
הוא הדליק את מקלט הטלוויזיה מרובה הערוצים
והחל לצפות בשידור ישיר של משחק גמר מספר חמש
המשוחק ממש באותו רגע ביבשת אחרת, אלפי קילומטרים ממנו.
בלחיצת כפתור הניע האיש השבע את הקומקום החשמלי שברשותו
כדי להנות דקה לאחר מכן משתייה ערבה של קפה שחור חזק ומהביל
בעודו צופה בדרמה המתחוללת על המסך שמולו.
בשעה 6:30 כשהעריך שמשחק הגמר כבר הוכרע,
יצא האיש השבע מביתו וצעד חמישה צעדים שלמים
לעבר מכוניתו החדישה והאוטומטית.
כצפוי, כמו בכל בוקר,
הניעה מכוניתו של האיש השבע מייד וללא כל בעיה
תוך כדי ניגון שיר בוקר נחמד ממערכת השמע המשוכללת.
בתוך שני רגעים גמע האיש השבע מרחק של 1880 מטרים
והגיע למאפייה הריחנית הסמוכה לביתו.
בעזרת כרטיס האשראי המיוחד שלו
רכש האיש השבע עשר לחמניות טריות וטעימות מקמח מלא
שיצאו לעולם לפני דקות ספורות,
בכדי שילדיו השבעים לא יגוועו מרעב, מהזנחה או משעמום לכשיתעוררו.

**
בשעה 6:45 העיר האיש השבע את ילדיו ואת אשתו הבריאים והשבעים
והתכונן במועקה ובחשש ליום אינטנסיבי נוסף של מרוץ סביב השעון:
יום מאתגר, עמוס, לחוץ ותובעני, מרובה משימות, מטלות, פגישות, מיילים, הודעות והחלטות …

חיים מלאים. יום יום.