תגית: טיפול

יש סרטים מסוימים שלאחר שאני צופה בהם בפעם הראשונה,
אני מקנא באנשים שטרם צפו בהם ושעומדים לעשות זאת.
זה תופס גם לגבי ספרים.
למרבית הספרים והסרטים הללו אני חוזר שוב ושוב,
נהנה מהם גם בקריאה שניה או בצפייה שלישית,
אבל הפעם הראשונה היא חוויה ייחודית שאין לה תחליף.

הסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, הוא אחד כזה.
בפעם הראשונה שצפיתי בו, ישבתי מרותק ומסוקרן לכל אורך הסרט, מתענג על כל רגע.
כשהוא הסתיים אפילו חשתי קצת עצב, כי רציתי שהוא יימשך עוד קצת.

השבוע פגשתי ספר כזה.
נתקלתי בו כבר לפני מספר שבועות בחנות ספרים כשהתלבטתי אם לקנות אותו.
קראתי את העמודים הראשונים ונמשכתי, ובסוף, לאחר התלבטות, ויתרתי עליו ולקחתי ספר אחר במקומו.
הפגישה המחודשת שלנו התרחשה השבוע כשהורדתי לעצמי גירסת שמע שלו (באנגלית) והתחלתי להאזין לו.
בלעתי אותו בשקיקה בנסיעות, בשעות השקטות של הלילה, ובכל פעם שהיה לי קצת זמן פנוי.
אני ממש לקראת סופו, נשארו לי שלושה פרקים אחרונים, וחלק ממני מתאבל על כך שעוד רגע הוא מסתיים.

לספר קוראים "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" והוא כתוב מעניין, שנון, מצחיק, נוגע ומרגש.
לורי גוטליב, מתארת בספרה חמישה תהליכי טיפול שמתפתחים במקביל, ארבעה מהם עם מטופלים שלה,
ואחד שהיא עוברת בעצמה כמטופלת עם הפסיכולוג שלה.
כקוראים אנחנו מקבלים הצצה לחדר הטיפולים,
ולעיסוק באהבה, אובדן, סיומים והתחלות, זוגיות, הורות, התמכרויות וקריירה.

**
יש הרבה ספרים וסרטים מעולים שאני נהנה לחזור אליהם,
ועם זאת, לא הייתי מכניס את רובם לקטגוריה של "מקנא באנשים שעוד מעט יפגשו בהם לראשונה".

אז מה הופך ספר, סרט או סדרה לכזה..?
מה יש במפגש הראשוני עם "המשפחה" הזו ששונה ממפגש ראשוני עם סרטי/ספרי מופת אחרים?

עבורי יש כאן שילוב של שלושה מאפיינים:
הוא מרתק-מסקרן, הוא מהנה-מענג, והוא מפתיע.

מאפיין ההפתעה הוא זה שעושה את ההבדל.
כשאנחנו פוגשים בספר או בסרט לראשונה,
אנחנו עוברים את המסע "בזמן אמת" ביחד עם הגיבורים שלו,
מופתעים ביחד איתם מהתפתחויות בלתי צפויות,
נחשפים ביחד איתם לנקודות העיוורון שלהם ושלנו.

בסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, קבוצת חברים נפגשים לארוחת ערב.
בתחילת הסרט יש ביניהם סודות נסתרים ומערכות יחסים שעדיין לא נחשפו.
במהלך הערב, בתהליך שמתפתח בצורה יפהפייה, גם הם וגם אנחנו מגלים יותר ויותר.
הפתעת הגילוי אפשרית רק במפגש הראשוני.
כשצופים בסרט הזה בפעם השנייה, לאחר שאנחנו כבר יודעים,
נוכל לשים לב לניואנסים שהחמצנו בצפייה הראשונה לפני שידענו,
ונגלה משמעויות חדשות של משפטים או מחוות,
אך כבר לא נוכל לחוות את הפתעת הגילוי הראשונית.

מבלי לעשות ספויילרים לספר,
בתהליכים שלורי עוברת עם מטופליה ועם המטפל שלה, יש כמה רגעים מכוננים, מפתיעים ומרגשים במיוחד.
ההתגלויות הללו מחדדות מאוד את העובדה שנקודת המבט שלנו מוגבלת,
שלכולנו יש נקודות עיוורון בנוגע לעצמנו,
ושאנחנו לא באמת יודעים מה עבר או עובר על האדם שמולנו.
תוך כדי הקשבה לספר השבוע נזכרתי בהרצאה הנהדרת של סטיב ג'ובס,
שבה הוא מתאר תחנות שונות בחייו וטוען שאת הנקודות היוצרות את קו חיינו ניתן לחבר רק בדיעבד,
כי בזמן אמת אין לנו יכולת לראות אותם.

הדגש כאן הוא פחות על חוסר הוודאות "הרגיל" בחיים ועל הפער שבין התוכניות שלנו לבין מה שצופן העתיד,
אלא דווקא על מה שכבר כאן, נמצא סביבנו ואולי אפילו בתוכנו, ושאיננו מסוגלים לקלוט.
עד ש… ייפול האסימון, תתחדד התמונה, ופתאום נצליח לראות.

**
הרעיון שלכולנו יש נקודות עיוורון,
ושנקודות מסוימות בחיינו כבר מחוברות למרות שאיננו מסוגלים לראות זאת עדיין,
מעורר בי סקרנות רבה בנוגע לאלו שלי.

איזה שינוי עברתי ואני עדיין לא מבין שכבר עברתי?
על איזה נתיב ברור אני נמצא, מבלי להיות מודע לכך שאני על הנתיב הזה?
אילו חיים עתידיים נוצרים בהווה שלי, בעקביות ובהתמדה, שאני לא מצליח לראות?

**
הספר "אולי כדאי לך לדבר על זה עם מישהו",
מאפשר להתלוות לתהליכי מסע שעוברים גיבורי הספר.
אבל לצד המסע שלהם, הוא גם שולח אותנו למחשבות על חיינו,
ובעצם מעביר אותנו גם מסע משלנו.

כשאני מקשיב לספר אני לא ממהר להגיע לסופו.
אני נהנה מהדרך (גם מהקטעים המצחיקים והמרגשים, וגם מאלו הכואבים והעצובים),
משתוקק שהיא תימשך,
וחווה סקרנות ופליאה לצורה שבה היא מתפתחת.

איך אפשר לחיות את החיים באותה צורה גם מחוץ לספר?
להתענג על הדרך ועל שלל החוויות שהיא מזמנת לנו,
לצד תחושת סקרנות, פליאה ותשוקה לחיים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מה הסרטים-ספרים-סדרות שנכנסים לקטגוריית "מפגש ראשוני יוצא דופן" ?

"יש תפיסות שונות של אוטונומיה.
אחת מהן היא אוטונומיה כפעולה חופשית –
לחיות חיים עצמאיים לחלוטין, חופשי מכפייה והגבלה.
חירות מהסוג הזה היא סיסמת קרב נפוצה.
אבל, כפי שנוכח לדעת ביל תומס בחוותו בצפון ניו יורק, זו פנטזיה –
לו ולאשתו ג'וד נולדו שני ילדים בעלי מוגבלויות קשות שיזדקקו להשגחה כל ימי חייהם.
ויום אחד, בגלל מחלה, זקנה או איזו צרה אחרת יזדקק גם הוא לעזרה.
חיינו תלויים תלות מובנית באנשים אחרים ונתונים להשפעת כוחות ונסיבות הרחק מעבר לשליטתנו.
חופש רב יותר נראה טוב מחופש מועט יותר.
אבל לאיזו מטרה?
כמות החופש שיש לך בחייך אינה מדד לערכם.
ממש כמו שביטחון הוא יעד ריק ואפילו מזיק למי שחי למענו,
כך היא בסופו של דבר גם האוטונומיה.

הפילוסוף הגדול המנוח רונלד דבורקין הבין שיש מובן אחר, משכנע יותר לאוטונומיה.
יהיו אשר יהיו המגבלות והייסורים שאנו מתמודדים אתם,
אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החירות – לכתוב את סיפור חיינו.
זו עצם המהות של בן אנוש.

כל מה שאנו מבקשים הוא שיתירו לנו לכתוב את המשך הסיפור שלנו.
הסיפור משתנה כל הזמן.
במשך חיינו אנחנו יכולים להיתקל בקשיים בלתי משוערים.
תחומי העניין שלנו ורצונותינו עשויים להשתנות.
אבל יקרה מה שיקרה, אנחנו רוצים לשמור על החירות לעצב את חיינו בדרכים שעולות בקנה אחד עם אופיינו ועם הנאמנויות שלנו."

**
"אימת החולי והזקנה אינם רק האימה מפני האבדות שהאדם נאלץ לאבד אלא גם אימת הבידוד.
כשאנשים נעשים מודעים לסופיות חייהם, הם לא מבקשים הרבה.
הם לא חותרים להשיג עוד ממון.
הם לא חותרים להשיג עוד כוח.
הם רק מבקשים שיותר להם במידת האפשר,
להמשיך לעצב את סיפור חייהם בעולם –
לבחור בחירות ולקיים קשרים עם אחרים על פי סולם העדיפויות שלהם."

**
"אני נזהר מלומר שאפשר לשלוט בסיום.
לאיש אין שליטה בעולם.
הפיזיקה, הביולוגיה והמקריות משיגים בסופו של דבר את שלהם בחיינו.
אבל העיקר הוא שאנחנו גם לא חסרי ישע.
האומץ הוא הכוח להכיר בשתי העובדות.
יש לנו מרחב לפעול, לעצב את הסיפורים שלנו,
אף שככל שהזמן חולף, גבולותיו הולכים ומצטמצמים.

כמה מסקנות מתבהרות כשאנו מבינים את זה:
שהכישלון האכזרי ביותר בדרך הטיפול בחולים ובזקנים הוא אי-ההכרה בקיומו של סדר עדיפויות מעבר לביטחון ולהארכת חיים גרידא.
שהיכולת של אדם לעצב את סיפורו חיונית לקיום חיים בעלי משמעות.
שיש לנו הזדמנות לעצב מחדש את מוסדותינו, את תרבותנו ואת שיחותינו
ולשנות ככה את האפשרויות הפתוחות לפני כל אדם בפרקים האחרונים של חייו."

**
"אם להיות בן אדם זה להיות מוגבל,
הרי תפקיד המקצועות והמוסדות הטיפוליים – ממנתחים ועד מוסדות סיעודיים –
להיות לעזר לבני אדם במאבקם עם הגבולות האלה.
לפעמים אנחנו יכולים להציע ריפוי, לפעמים רק הקלה, לפעמים אפילו לא הקלה.
אבל יהיו מה שיהיו הדברים שאנחנו יכולים להציע,
ההתערבויות שלנו, והסיכונים והקורבנות שהם מולידים,
מוצדקים רק אם הם משרתים את המטרות הגדולות יותר בחייו של אדם.
כשאנחנו שוכחים זאת, הסבל שאנחנו גורמים עלול להיות ברברי.
כשאנחנו זוכרים זאת, הטוב שאנחנו עושים יכול להיות מפעים."

**
~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה.

את הספר קראתי לראשונה בנובמבר 2018, במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מתמשך במשפחה.

מה שלפני כשנה וחצי הרגיש מאוד רלוונטי ואישי עבורי, רלוונטי בימים אלו למיליוני אנשים בארץ ובעולם.

כשקראתי את "להיות בן תמותה" הייתי במקום שונה מהמקום שאני נמצא בו כעת.

העולם כולו במקום שונה עכשיו.

ההקשר משנה ומשפיע.

אני תקווה שלצד השמירה על ביטחונם ובריאותם של היקרים לנו, נשכיל בימים אלו לשרת במעשינו את מטרותיהם החשובות ונצליח להיות אתם בנוכחות מאוזנת ומשמעותית התורמת לחייהם.

חג שמח. חיים מלאים. היום.

דברים שלא אמורים לקרות

– אישור לטיפול מסוים לא אמור להסתיים כל 3 חודשים, כי הבירוקרטיה לחידוש האישור מתישה אותנו.
– המתנה לצילום סי.טי לחידוש האישור לא אמורה לקחת שבועות ארוכים, כי בזמן הזה הטיפול לא ניתן.
– מפענח הסי.טי. לא אמור לשכוח להעלות את תשובת הפענוח, כי זה מעכב את כל התהליך.
– אני לא אמור להתקשר מספר פעמים בשבוע כדי לבדוק מה קורה עם התשובה, כי אנשים אמורים לעשות את העבודה שלהם.
– מרגע שמגיעה תשובת הפענוח, הרופא המטפל לא אמור לעכב את זה, כי גם ככה התהליך נמשך זמן רב מדי.
– אני לא אמור להגיע פיזית לבית החולים כדי לבדוק מה קורה עם זה, אבל אני נאלץ לעשות את זה כי אחרת זה לא מתקדם.
– כשאני בודק עם הרופא (אחרי שעה של המתנה) האם אפשר לשאול שאלה קצרה, הוא לא אמור להשיב ב-"לא" מבלי להסתכל בי אפילו, אלא לתת לי יחס חם ומכבד יותר.

**
ואולי זה אחרת…?

– ואולי חשוב לחדש אישור כל 3 חודשים כיון שהוא עולה עשרות אלפי שקלים וחשוב לבדוק שהוא באמת יעיל כפי שאנו רוצים שיהיה?
– ואולי המתנה לצילום לוקחת מספר שבועות כיון שיש עומס עצום וחוסר במשאבים? וזו בעיה מורכבת וכואבת?
– ואולי מפענח הסי.טי שכח להעלות את הפענוח כי הוא אנושי? כי דברים נופלים לפעמים בין הכסאות, כמו שקורה גם לי בעבודתי?
– ואולי זה כן תפקידי להתקשר? ואולי טוב שיש לי את מספר הטלפון ושעונים שם מהר יחסית ומנסים לעזור לי?
– ואולי הרופא המטפל לא מגיב במהירות שאני רוצה, כי הוא עסוק בדברים לא פחות חשובים, או שהוא חולה, או שאולי הוא בחופש?
– ואולי הרופא המטפל פחות סבלני אלי מכפי שהייתי רוצה, כיון שהוא טרוד בעניינים אחרים ומנסה להדביק פערים?

יכול להיות…?
יש סיכוי…?

**
יש את מה שקורה,
ויש את כל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי עושה מה ועל מי אומרת מה.
על דברים שאמורים לקרות ועל דברים שלא אמורים לקרות.
על אנשים שהם בסדר ועל אנשים שהם לא בסדר.

**
בזמן שכולם עסוקים ויש הרבה דרמה
של דברים שקורים או לא קורים,
של דברים שנאמרים או לא נאמרים,
של אנשים שעושים משהו שהם לא אמורים לעשות,
או לא עושים משהו שהם אמורים לעשות,
בזמן הזה, החיים קורים.
ממשיכים.
מתהווים.
מתרחשים.
בהסכמתנו או ללא הסכמתנו.
עם המודעות שלנו או בלעדיה.

השמש זורחת ושוקעת.
הגלים שוטפים את החוף.
הטיפול משפיע או לא.
הגידול מתפשט או נסוג.

**
פחד

מחשבות על מה אנשים אמורים או לא אמורים לעשות מעוררות כעס.
כעס הוא ביטוי של פחד.

פחד שזה לא יצליח.
פחד שהטיפול יפסיק להועיל.
פחד שהמשך הטיפול לא יאושר.
פחד שהזמן שעובר יקר מדי.
פחד שכל מה שאנו עושים לא יספיק.
פחד שלא נצליח לעמוד בזה.

בינתיים אנחנו כאן.
בינתיים אנחנו מצליחים.
עד כה שרדנו 100% מימי חיינו.

אני רוצה להכיר בפחד שלי ולהיות קשוב אליו.
הוא חלק חשוב ממה שקורה עכשיו.

**
הקטע הבא מעניין:

התשובות הגיעו והן מעודדות.
המצב השתפר.
המשך הטיפול אושר.
שמחה גדולה.
הקלה.

ולמרות זאת,
הכעס עדיין כאן.
ממשיך להצטבר.
שואב אנרגיה.
לא משתחרר.

אני שם לב שיש בי עכשיו יותר כעס משמחה. 
מעניין הקטע הזה…

**
אין לי אנרגיה מיותרת

כשאני משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב,
במה אדם אחר עושה או לא עושה, אומר או לא אומר,
אני לא משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב בדברים אחרים, חשובים יותר.

ביירון קייטי (שיטת "העבודה") אומרת שיש שלושה סוגים של עניינים:
1. שלנו (דוגמא: מה חשוב לי ומה אני עושה?)
2. של אנשים אחרים (דוגמא: מה הרופא אומר או עושה?)
3. של "אלוהים" (דוגמא: האם ירד או לא ירד גשם? מה תהיה תוצאת הבדיקה?)

כשאנחנו מתעסקים בעניינים של אנשים אחרים או של אלוהים, אנחנו לא מטפלים בעניינים שלנו.
מי מטפל בעניינים שלי, בזמן שאני מתעסק בעניינים של אנשים אחרים?
כשאני משקיע אנרגייה בעניינים של אנשים אחרים, במה אני לא משקיע אנרגייה?
איזה דבר חשוב יותר עבורי לא מקבל מספיק תשומת לב?

זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
זה תמיד עניין של חיים.

**
מיקוד

כוונה מרכזית: "לעשות את מה שאפשר כדי לקדם את מה שהכי חשוב עכשיו".

רק שתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה?

**
אז מה באמת הכי חשוב עכשיו…?

לקבל תשובה…?
לקדם את העניין המסוים הזה…?
"לחנך" מישהו…?
לתמוך במישהו…?
להילחם על עקרון חשוב…?
לחזק קשר…?
לנוח…?
משהו אחר…?

**
מה שהכי חשוב עכשיו

אם מה שהכי חשוב זה לקבל תשובה או לקדם עניין כלשהו,
אז כדאי אפילו להגיע פיזית לביה"ח, או למשרד,
גם אם צריך לחכות שעתיים במסדרון או שלוש שעות על קו הטלפון,
עד שנצליח לתפוס את מי שאנו רוצים לתפוס,
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.
יותר מדברים אחרים.
גם אם זה "לא הוגן".
גם כשזה מתסכל.
גם אם דברים אחרים נפגעים בזמן שאנו עושים את זה ולא עושים אותם.
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.

ואם לעומת זאת, הדבר הכי חשוב עכשיו הוא צדק והוגנות, או לחנך מישהו, או לעשות משהו אחר,
אז כדאי להשקיע אנרגייה בקידום צדק והוגנות, או בלחנך מישהו, או בלעשות משהו אחר,
גם אם זה יעכב את קבלת התשובה או יפגע בקידום העניין.

הבחירה שלנו.
האחריות שלנו.
אפשר להפסיק לברוח.
אפשר להפסיק להאשים.

**
הפתעה 1

האהבה העצומה שקיבלת ביום ראשון היתה מרגשת ומחממת לב.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זכית בה ביושר.
מגיע לך.

לאט לאט…
תחגוג את הרגע המיוחד הזה…
תן לזה להיכנס…

**
הפתעה 2

את הבשורה שקיבלת השבוע לא ציפית לקבל.
זו בשורה "שלא אמורים" לקבל בשלב כזה.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זה מלחיץ, מציף ומטלטל.
אתה יוצא לדרך חדשה.
לאט לאט… 
קח אויר…

**
חיים מלאים הם חיים של גם וגם

בין היתר, של הפתעות מסוג 1 ושל הפתעות מסוג 2.
החיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תכניות.
החיים קורים בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על החיים.

אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה.
אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו בוחרים איך לשחק עם הקלפים שאנו מגרילים.

זמן לשתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה? 

אני מאחל לך שדברים יתפתחו בדרך המשרתת את הטוב העליון שלך ושל משפחתך.
(ואני לא לגמרי בטוח מה זה אומר או איך זה נראה…)

אני אתך…

**
"נשמקול" – הזמנה לתמיכה

"נשמקול" היא טכנולוגיה ייחודית המאפשרת תקשורת עם אנשים שכבר אינם בין החיים.
"נשמקול" הוא גם ספר שעומד לצאת בקרוב ושנכתב ע"י רמי שאול.

הפעם האחרונה שפגשתי את רמי היתה לפני כעשרים וחמש שנה בעת שירותנו הצבאי המשותף.
השבוע נחשפתי לפרויקט המרגש שלו ומייד הזמנתי לעצמי עותק.

הנה מספר מילים שרמי כותב על ספרו, "נשמקול":

"אני נרגש להציג בפניכם את ספר הביכורים שלי, 
רומן עלילתי עליו עמלתי במשך יותר משבע שנים ואשר הגעתי לסיום כתיבתו. 
הרעיון לספר ניטע בליבי לאחר לכתה הפתאומי ובטרם עת של שירה, אהובתי, אשת נעוריי ואם שלושת ילדיי. 
את החור הגדול שנפער לא יכולתי לבטא אז במילים ומעט נחמה מצאתי בהאזנה לשירים שביטאו את תחושותיי. 
הכמיהה הגדולה שליוותה אותי ולא הרפתה בכל התקופה היתה להיפגש שוב, או לפחות לשמוע את קולה ולאמר את כל מה שלא הספקתי. 
מאחר שבחיי עסקתי בפיתוח מוצרים, פינטזתי על לפתח טכנולוגיה חדשה, לה קראתי ביני לביני,
נשמקול, הטכנולוגיה שתקשר אותנו עם נשמות אהובינו בעולם הבא.
כשהבנתי שאין ביכולתי ליישם זאת (לפחות לא כרגע..), המצאתי סיפור דמיוני על גיבור שפעל אחרת,
שחיבר לעצמו את פאזל החיים בצורה מיוחדת ואשר עמל לפתח דרך שתאפשר לו חיבור אל אהובתו. 

הספר הדמיוני שרקחתי מתבסס על אירועים מצבים ומקומות שבהם ביקרנו, ועל התמודדויות שונות מחיי, 
אך על הכל הוספתי מעשיות, ערכתי שינויים ונתתי פרשנות אחרת לאירועים. 
עוד בסיפור משולבים קטעים מקוריים מיומן טיול ששירה כתבה בעצמה כשטיילנו יחד בעבר .

אודה לכם ואשמח לקבל את תמיכתכם, 
כדי שאוכל להשלים את הפקת הספר באופן איכותי ומקצועי ובהדפסה ראויה ומכובדת. 
אתם מוזמנים, לאחר הרשמה זריזה, לבחור אחת או יותר מהתשורות של קידום הספר ולקחת חלק בהוצאתו לאור של ספר זה." 

עד כה גויסו קרוב ל-20,000 ₪ שהם 55% מתקציב היעד. 

ניתן לצפות בסרטון קצר שבו רמי ובתו מספרים על הספר, וגם לתמוך בעצמכם בפרויקט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לזהות את זה כשזה עוד קטן.
לטפל בזה מהר.
לעצור את זה מוקדם.

**
לנכש עשבים שוטים.
לשחרר רעלים.
לפתוח סתימות.
להמיס גושים של לכלוך.
לשפשף כתמים.

**
להפסיק להאשים את מזג האוויר.
את הגנן.
את השכנים.
את המשפחה.
את הצמחים.
את עצמנו.

להשקיע יותר בלשמור על "הגינה" שלנו.
להשקות את הזרעים הרצויים.
תחזוקה שוטפת.
עבודה יום – יומית.
כל יום.
כל יום.
כל יום.
גם היום.

חיים מלאים. היום.

5 דרכים לטפל במכונית

1. לפנק אותה עם פוליש, וקס, ג'נטים נוצצים ושדרוגים למיניהם.
2. לבצע טיפולי אחזקה שוטפים ושגרתיים.
3. כשעולה בעיה – להתעלם ממנה כל עוד אפשר ולטפל בה כשלא ניתן להתעלם.
4. להשתמש כמה שאפשר ואז להחליף או לזרוק.
5. בחברות עם ליסינג: לתת את המפתחות למחלקת הרכב שיטפלו בה עבורנו.

**
5 דרכים לטפל בעובד

1. לפנק אותו עם ימי כיף, צ'ופרים ומתנות שונות.
2. לבצע טיפולי אחזקה שוטפים ושגרתיים (דוגמא: שיחת "פריקה" חודשית + שיחת משוב רבעונית).
3. כשעולה בעיה – להתעלם ממנה כל עוד אפשר ולטפל בה כשלא ניתן להתעלם.
4. להשתמש בו כמה שאפשר ואז לפטר או להחליף.
5. בחברות: לתת את האחריות למחלקת משאבי אנוש.

**
יש אנשים, מנהלים וארגונים שאשכרה מאמינים בשיטות הללו ופועלים ליישם אותן.

עובד הוא לא מכונית.
בן אדם הוא לא חפץ.
מנהל אינו "בעלים" של עובד ובטח שלא המוסכניק שלו.

חיים מלאים. היום.

טאטוא החול מתחת לשטיח לא באמת מנקה את הבית.
פתח ניקוז המתמלא באשפה ייסתם עם הזמן ויביא להצפה.
כתם חלודה יכול להתפשט ולפרק מתכת.
מי שמתעלם מחור בשן יגיע לעקירה או לטיפול שורש.
למטענים לא מטופלים יש נטייה להצטבר ולהתפוצץ.
גם אם מאוד רוצים,
לא ניתן לזרוק משהו (או מישהו) לחצר האחורית (או למרתף)
מבלי לפגוש אותו (בגירסא המפותחת שלו) בהמשך.

בעיות שמתעלמים מהן לא נוטות להתאדות.
בעיות לא מטופלות אינן נוטות להעלם.
חשיבה חיובית, מנטרות ומדיטציות חשובות ועוזרות, אך לא בהכרח מספיקות.

חיים מלאים. יום יום.