תגית: יום הולדת

לפני כארבעים שנה, כשהייתי בכיתה ג' או ד' התחשק לי להצטרף לחוג כדורסל שכמה מחבריי השתתפו בו.
הגעתי בהתרגשות עם אמי לאולם הכדורסל שבו התקיים החוג כדי להרשם.
היה משהו באולם הענק, ברשתות הסלים המתנפנפות, בעשרות הילדים הרצים ובהד של הכדרורים שממש הלהיב אותי.
הופנינו למשרד הקבלה לרישום אצל המנהל האחראי.
כשנכנסנו למשרד הוא הביט בי ואמר: "הילד לא יכול להרשם. הוא נמוך מדי."
אני זוכר עד היום את ההפתעה מהמשפט הזה ואת העצב על התרסקות החלום.
לא העליתי על דעתי שתסריט כזה אפשרי.
בתחושה שלי כבר רצתי על המגרש, מסרתי וזרקתי לסל. יכולתי ממש להרגיש את זה.
לא עזרו התחנונים של אמי או הצעקות של אבי באותו ערב על אותו מנהל, שבין היתר גם היה שכן שלנו.
קריירת הכדורסל שלי נקטעה באבחה מהירה עוד לפני שהתחילה.

**
ממש היום, 17.2.2022 מיקי ברקוביץ' חוגג יום הולדת 68.
ממש היום, גם מייקל ג'ורדן חוגג יום הולדת 59.
מייקל ג'ורדן נולד בדיוק 9 שנים לאחר מיקי ברקוביץ'.
גם אני חוגג היום יום הולדת.
נולדתי 9 שנים בדיוק לאחר מייקל ג'ורדן.
נראה שיש משהו קוסמי ב- 17.2:
אחת לתשע שנים נולדים בתאריך הזה שחקני כדורסל אגדיים.
לפחות פוטנציאלית…

**
הבוקר בזמן טיול בוקר בשדות עם נזכרתי בציטוט של מרלו מורגאן מתוך ספרה "מסר האנשים האמיתיים" המתאר את חוויותיה עם שבט אבוריג'ינים באוסטרליה:

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.
דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.
"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו.
"לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר.
זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו.
"אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת.
רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

אני אוהב את הרעיון של חגיגה שהיא תוצר של צמיחה והתפתחות.
לא בטוח שהפכתי לחכם או טוב יותר בשנה האחרונה, אבל ללא ספק צמחתי, התפתחתי וצברתי עוד ועוד חוויות והתנסויות.
בימים האחרונים הקדשתי זמן לרפלקציה פנימית על הדרך שעברתי השנה.
מה שרואים בהסתכלות על שנה שלמה שונה ממה שרואים בפרספקטיבה יומית או שבועית.
מגוון של אירועים, חוויות, מפגשים, אתגרים ותהליכים אישיים ומשפחתיים, בבית, בעבודה, עם חברים ובעולם.
העצירות הללו להתבוננות תמיד ממלאות ומחדדות אותי.
הן מעוררות בי ענווה, הכרת תודה וחמלה.

עם הכניסה לעשור השישי של חיי אין בי פחד או בהילות על הזמן שבורח ועל תקופות חיים קודמות של יחזרו.
אני לא בטוח מה עובר על מיקי ברקוביץ' ומייקל ג'ורדן היום, אבל זה בטח מאוד שונה ממה שעבר עליהם בשנות הזוהר שלהם.
החיים הללו, החיים שלי, כל-כך מלאים ולא מובנים מאליהם.
הכול בתנועה, זז, פועם ומשתנה כל הזמן.

**
לקראת סיום המסר הזה, אני רוצה לבקש מכם לשלוח לי מתנת יום-הולדת במייל חוזר:

אם במהלך התקופה שאנחנו בקשר קיבלתם ממני משהו שתרם בצורה כלשהי לחייכם, יעניין אותי לקרוא על כך.
זה יכול להיות משהו שעשיתי, שאמרתי או שכתבתי, בשיחה, במייל, בסדנה, במפגש או בכל צורה אחרת.
משהו שנגע בכם, העשיר את חייכם, היה משמעותי או סייע לכם בדרך כלשהי, בזמן האחרון או לפני שנים.
אולי אנו מכירים תקופה ארוכה ואולי רק ימים בודדים.
ייתכן שנפגשנו בעבר וייתכן שלא נפגשנו מעולם מחוץ לעולם הוירטואלי.

אנא כתבו לי רק אם ממש מתחשק לכם לעשות זאת ואתם עושים זאת מכל הלב.
לבקשה הזו אין תאריך תפוגה או מועד הגשה.
בבקשה אל תכתבו לי אם זה מגיע ממקום של "צריכיזם", "לא נעים" או משהו מהמשפחה הזו.

מה אעשה עם השיתופים שלכם?
אקרא בעיון, "אשאף" את את זה פנימה, אתן לזה לחלחל, אקח את הזמן ואחגוג בלב.
אחזיר תשובה אישית לכל תגובה ותגובה, גם אם זה ייקח קצת זמן.
מה שתכתבו לי מיועד עבורי ולא יעשה בו שימוש פומבי.

תודה רבה רבה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"למה אתה מנפח לנו את השכל? 
את מי מעניין הסושי שלך והברידג' של אמא שלך? 
לספר לך באיזה חוג היתה אמא שלי היום ?
קשקושולוגיה מיותרת לחלוטין !"

את המילים הללו קיבלתי מאחת הקוראות שהגיבה לפוסט אישי שהעליתי ביום ההולדת שלי.
ציטוט מדויק. 
מילה במילה. 
לא שיניתי דבר.

איך הייתם מרגישים אם הייתם מקבלים מייל כזה…?
איך הייתם מגיבים …?

**
כשאני מאמין שהאישה שכתבה את המילים הללו היא לא בסדר, כפוית טובה, חסרת רגישות, טיפשה, רעה, משוגעת, הזויה או חצופה, 
סביר להניח שאחוש רגשות מסוימים וארצה לפעול בדרך מסוימת.

כשאני מזכיר לעצמי שאיני יודע הכול ושאין לי מושג מה עובר עליה,
(בין אם זו מישהי שאני נתקל בה לראשונה או מישהי שאני חי איתה כבר X שנים..),
סביר להניח שאחוש רגשות אחרים וארצה לפעול בדרך אחרת.

**
אחת המנהלות שליוויתי השבוע סיפרה לי שכשעובדיה פועלים בניגוד להנחיות שהיא נותנת,
ומציגים לה תכנית שונה מזו שהיא ביקשה שיציגו, למרות שהיא חזרה על זה שוב ושוב, 
היא מתאכזבת, מתעצבנת וכועסת. 
זה מתסכל ומייאש אותה. 
היא מאמינה שהם לא מקשיבים לה, לא ממושמעים, שאין לה על מי לסמוך.
וזה גורם לה "להתפוצץ" עליהם, לקחת את המושכות ולעשות את העבודה בעצמה.
ואז היא מתבאסת מהתגובה שלה, מרגישה אכזבה ורגשות אשם.

משהו חשוב שלמדתי:
זה אף פעם לא בגלל האישה ששלחה לנו את המייל ומה שהיא כתבה בו.
זה אף פעם לא בגלל העובדים ומה שהם עשו או לא עשו.
זה תמיד בגלל הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על האישה הזו או על העובדים הללו.

**
מה שאנשים אחרים אומרים ועושים אף פעם אינו המקור לרגשות שלנו או הסיבה לפעולות שלנו.
"אני כועס כי קיבלתי מייל מעצבן" ו-"נאלצתי לעשות את זה בעצמי כי הם לא עשו את העבודה שלהם",
הם שני משפטים שגויים המכילים בתוכם הכחשת אחריות והאשמת אחרים.

מה שאנשים אחרים אומרים ועושים הוא לכל היותר טריגר למחשבות שלנו.
אנחנו לא מרגישים רגש מסוים או נוקטים בפעולה כלשהי בגלל משהו שמישהו אמר או עשה לנו.
אנחנו מרגישים רגש מסוים בגלל הדרך שבה אנו מפרשים את מה ששמענו,
ואנו נוקטים בפעולה כלשהי כי אנו מאמינים שהיא תיתן מענה לצרכים חשובים שלנו.

יש לנו 100% אחריות לרגשות ולפעולות שלנו.

**
בתחילת השבוע כתבתי על שבעה דברים שכדאי להתמקד בהם.

להתמקד:

1. במה שחשוב.
2. במה שאתה רוצה. אנרגיית "בעד".
3. במה שביכולתך ובהשפעתך.
4. בעניינים שלך.
5. בחצי הכוס המלאה.
6. בהכרות תודה על מי ועל מה שיש.
7. בחמלה לעצמנו ולאחרים.

**
ולא:

1. במה שפחות חשוב.
2. במה שאתה לא רוצה. אנרגיית "נגד".
3. במה שאינו ביכולתך או בהשפעתך.
4. בעניינים של אחרים.
5. בחצי הכוס הריקה.
6. בתלונות, רכילות, ביקורת והתקרבנות.
7. בשיפוטיות, בושה, אשמה והאשמה.

**
אני יכול להתמקד בנושא או אדם מסוימים שחשיבותם לחיי זניחה, ואני יכול להתמקד בנושא או באדם אחרים שחשיבותם לחיי גבוהה הרבה יותר.
אני יכול להתמקד באיך "לחנך" את האישה הזו, או "להחזיר לה", ואני יכול להתמקד בעניינים שלי.
אני יכול להתמקד במייל המסוים הזה, ואני יכול להתמקד בעשרות מיילים אחרים, חמים, אוהבים ולבביים שקיבלתי.

כל שנייה שאני משקיע כאן לא מושקעת במקום אחר.
כל גרם אנרגיה שמוקדש לזה לא מוקדש לדבר אחר.

אני בוחר במה להתמקד ובמה לא.
זה ביכולתי ובאחריותי.

**
"הסרתי אותך מהרשימה כי נשמע שהתכנים פחות רלוונטיים עבורך וחשוב לי לא לשלוח לך סתם.
אם מתישהו תרצי לחזור ולקבל את המסרים, תמיד תוכלי להירשם שוב באתר.
יום נפלא ושבוע מבורך, 
רוני"

בלי כעס, 
בלי דרמה, 
בלי סיפורים,
בלי לבזבז אנרגייה.

הלאה… נקסט…

במה חשוב לי להתמקד עכשיו…?

**
כששאלו אותי איך היה יום ההולדת שלי השנה,
עניתי ש-"הוא היה אחד המרגשים והמהנים שבהם, אם לא ה…".

בעיקר בגלל דברים פשוטים ומדהימים שאת רובם אי אפשר לקנות בכסף:
– מכתב מרגש שקיבלתי מביתי הבכורה,
– זמן משפחה מהנה וטעים במסעדה,
– שעתיים כיפיות בים עם ספר טוב,
– ריצה בפארק על שתי רגליים שעושות את העבודה,
– והמון אהבה ממשפחה וחברים.

לא מובן מאליו.
אשריי.

**
אני רוצה לקנח בציטוט יפהפה שמצאתי בספר The Vortex של אסתר וג'רי היקס.

"Life is about our relationships. You will never find yourself in a point in time when the subject of relationships is not an active part of your now experience, for everything you perceive or notice or know is because of your relationships with something else. Without a comparative experience, you would be unable to perceive or focus any kind of understanding within yourself. Therefore, it is accurate to say that without relationships you could not exist at all."

**

הרשיתי לעצמי לנסות לתרגם את הקטע לעברית (תרגום חופשי):

"החיים הם אודות מערכות היחסים שלנו.
לעולם לא תמצאו את עצמכם בנקודת זמן שבה נושא היחסים אינו חלק פעיל מהחוויה הנוכחית שלכם, 
שכן כל מה שאתם תופסים או שמים לב אליו או יודעים נובע מהיחסים שלכם עם משהו אחר.
ללא ניסיון השוואתי, לא תוכלו לתפוס או להתמקד בכל סוג של הבנה בתוככם.
לכן, מדויק לומר כי ללא יחסים אינכם יכולים להתקיים. "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם היו אומרים לי
בדיוק היום לפני עשר שנים,
שבעוד עשר שנים
נהיה במקום שבו אנו נמצאים עכשיו,
הייתי חותם על זה מייד
וגם משלם על זה לא מעט.

חיים מלאים. היום.

בדיוק היום לפני תשע שנים
הגחת לאוויר העולם
והצטרפת למשפחתנו.

למרות ההתחלה הסוערת
ותנאי הפתיחה המאתגרים,
בחרת להישאר כאן.
אתנו.

באותם ימים ראשונים למדתי מי אתה.
הבטחתי לעצמי וגם לך, שאזכור.
שלא אתבלבל.

אני עדיין זוכר.
ומכיר תודה.
כל יום.

תודה על הנוכחות שלך בחיי. בחיינו.
תודה על בחירה שבחרת לפני תשע שנים.
תודה לעשרות רבות של אנשים על נתינה מכרעת באותם ימים.

יום הולדת שמח.
ילד של חיים מלאים.

חיים מלאים. היום.

לפני יותר מעשור, בנובמבר 2004,
פירגנתי לעצמי בחצי יום חופש בבית קפה נחמד מוקף עצי הדר,
ועצרתי לכמה שעות של חשיבה וכתיבה.
ניסיתי לבחור ולהגדיר לעצמי מטרות חשובות לשנת 2010
בתחומים שונים של חיי.
אז, זה היה נראה רחוק.
חשיבה אסטרטגית, הסתכלות לחמש שנים קדימה.
היום זו כמובן היסטוריה.
בסך הכול הגדרתי לעצמי תשע מטרות בתחומים שונים של חיי:
קריירה ופיננסי, משפחה וזוגיות, חברה וקהילה, התפתחות אישית.
חלק מהמטרות הושגו ואחרות לא.
עם הזמן, חלק מהמטרות הפכו להיות לא רלוונטיות,
כולן למעט אחת השתנו עם השנים.
מטרה אחת מתוך התשע זכורה לי במיוחד.
בפרספקטיבה של מעל שתים עשרה שנים
היא גם היחידה שנשארה רלוונטית וללא שינוי.

בדיוק היום, 17/2/2017 אני חוגג יום הולדת 45.
המטרה החשובה שסימנתי לעצמי באותו בית קפה ב- 29/11/2004 היתה:

"אני אוהב את מה שאני רואה כשאני מסתכל במראה."

לשמחתי, כשהסתכלתי השבוע במראה אהבתי את מה שראיתי.
גם כשהתבוננתי פנימה.
"לאהוב את מה שאתה רואה במראה" אינה מטרה המכוונת לתוצאה מסוימת.
בעיני זה לא מקום שאפשר להגיע אליו, להשיג אותו ולעצור.
יותר מהכול זו מטרה של דרך.
דרך התנהלות בחיים.
מטרה שמזכירה מה חשוב.
שעוזרת לבחור בצמתי החלטה.

יש בי הכרת תודה עצומה על המקום שאני נמצא בו כרגע.
הכרת תודה להרבה מאוד אנשים.
הכרת תודה על הרבה מאוד דברים.
כל זה לא מובן מאליו עבורי.
זה כאן.
ועכשיו.
אולי גם מחר.
ואולי לא.

**
אתמול קיבלתי ספר מיוחד מחברה יקרה במיוחד
שאני מכיר תודה על נוכחותה בחיי כבר מספר שנים.

הנה ציטוט מתוכו:

"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה.
ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט,
זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו.
והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה.
האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו בעצמך?
או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לעל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים. המון."

המילים הללו נכתבו על ידי דפנה מאיר זכרונה לברכה,
אשר נרצחה בח' בשבט תשע"ו, 17 בינואר 2016, בהיותה בת 38, על ידי מחבל בביתה.
הציטוט הוא מתוך הספר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" שנכתב על ידי יפעת ארליך.
הספר מספר את סיפור חייה של דפנה מאיר ומביא ציטוטים רבים מכתביה.

**
קבוצת חברים הציעה לי השבוע לשנות את המונח "יום הולדת" ל"יום הופעה".
לדבריהם, "יום הולדת" אינו מדויק מכיוון שאנו חיים כבר לפני רגע לידתנו הרשמי.
למעשה, בלתי אפשרי להצביע על נקודה מסוימת בזמן שבה חיינו התחילו.
ולכן, המלצתם היא, לשנות את המונח "יום ההולדת" ל"יום ההופעה":
היום שבו הגחנו מבטן אימנו והופענו לראשונה, פיזית, כאן על הכדור הזה.

להלן ציטוט נחמד ומעורר מחשבה מאותה קבוצת חברים מקוריים:

"ברכות. אתה חוגג 45 שנים ליום ההופעה שלך.
45 שנים זה מספר עגול.
אגב, לא יותר עגול מ 43 או מ41 וחצי.
איכשהו אנחנו אוהבים לסדר דברים בקופסאות ולתת להם כותרות.
ולכן בחשיבה שלנו 40 הוא מאורע יותר חשוב מ 38 ושלושה חודשים ויום.
זה כמובן חסר חשיבות ובעל חשיבות בעת ובעונה אחת.
זה חסר חשיבות מכיוון שאותו יום אינו באמת חשוב מכל יום אחר.
זו רק ספירה טכנית לחלוטין שהמצאנו ושאנו מתייחסים אליה.
זה בעל חשיבות מכיון שהאמונה שלנו בכך שזה יום מיוחד הופכת אותו למיוחד.
בדרך שבה אנו מתייחסים ליום,
בדרך שבה אנו מתייחסים לאחרים ולעצמנו באותו יום
ובדרך שבה אחרים מתייחסים אלינו.
האמת היא, שאנו יכולים להתייחס לכל יום באותה איכות נוכחת
בלי קשר לתאריך ההופעה הלועזי או העברי."

מה אתם אומרים? איך זה נשמע לכם…?

**

שתהיה שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** פוסט זה פורסם גם באתר תקשורת מקרבת לחיים מלאים **