הבת הבכורה שלי בת 18.
הבת האמצעית בת 16.
בן הזקונים בן 10.
בשנים האחרונות השתתפתי בלפחות שלושים מסיבות סיום בבתי הספר וגני הילדים.
מופעים, נאומים, תעודות, צילומים, דיבורים, ריקודים.
השבוע זכיתי להשתתף במסיבת סיום יוצאת דופן.
שיעור מאלף ביצירתיות ובאנושיות.
תנאי הפתיחה היו "לא משהו":
יום ג', 19:00.
אנחנו רגע לפני יציאה.
חזרתי מעבודה יותר מאוחר משתכננתי.
לא הספקתי לאכול.
גם לא להתקלח.
אני סוחב צינון כבר כמה ימים ומרגיש די "מעוך".
(רק אשה שילדה ללא אפידורל, יכולה להבין כאב של גבר מצונן).
בתכנית להערב: לפחות שלוש או ארבע שעות של טקס סיום כיתתי ואז מופע סיום בית ספרי.
כל זאת בזמן שארגנטינה ומסי יילחמו על הישארות במונדיאל.
למה כבר אפשר לצפות…
**
20:00, שעה מאוחר יותר.
מתחילים בטקס סיום כיתתי.
(היה ברור שנתייבש קצת עד שהאירוע יתחיל…)
ואז זה מגיע…
לאחר פתיחה קצרה ויצירתית,
עוברים לשלב חלוקת תעודות הסיום.
ספריית בית הספר מלאה בעשרות תלמידי והורי י"ב 6.
הבוגרים מוזמנים זה אחר זו באופן אקראי.
אני מכין את עצמי לשרשרת של קבלת תעודות, חיבוקים ולחיצות ידיים.
בטח גם ניתן כבוד מיוחד ומחיאות כפיים למצטיינים.
הבוגרת הראשונה מוזמנת.
מקבלת מחיאות כפיים על הצטיינות יתירה.
חיבוק מהמחנך וממשיכים הלאה.
כצפוי.
הבוגר הבא מוזמן.
לא נאמר שום דבר על הצטיינות.
במקום זאת, המחנך מקריא ציטוט.
מסתבר שזה ציטוט שנבחר במיוחד עבור הבוגר:
"בשביל העולם אתה אולי אדם אחד,
אבל בשביל אדם אחד אתה יכול להיות כל העולם".
מפתיע…
אני שולף את הסלולרי כדי ללכוד את המשפט הזה.
שמעתי אותו בעבר ואני רוצה לזכור אותו.
"ברשותכם," מבקש המחנך, "אני רוצה להקריא כמה מילים אישיות שכתבתי לבוגר הזה".
וכך הוא עושה.
שלושה-ארבעה משפטים אישיים.
התייחסות ממוקדת לאדם שעומד מולו.
חד, אותנטי, מכל הלב.
האמת, מרגש…
לחיצת יד, מחיאות כפיים, ממשיכים הלאה.
אני קולט שמשהו אחר מתרחש כאן,
עדיין לא לגמרי מבין מה בדיוק …
הבוגרת הבאה מוזמנת.
ציטוט משעשע, הפעם של ד"ר סוס, ומיד לאחריו,
"ברשותכם, כמה מילים אישיות…".
חיבוק, מחיאות כפיים, הבא בתור…
רמת העניין בחדר גבוהה מאוד.
כולם דרוכים וקשובים.
הורים שבחרו לשבת מאחור
כדי שיוכלו "לצלול" בשקט
משפרים מיקום בכדי להשיג סרטון וידאו איכותי
של ילדיהם שעוד רגע יזכו בציטוט ובמילים חמות.
הבא בתור זוכה ללחיצת יד לבבית ולמחיאות כפיים על הצטיינות יתרה בלימודים.
למרבה ההפתעה בשלב הזה, אין ציטוט.
גם לא מילים אישיות.
מהצד נראה לי שהתלמיד קצת מאוכזב.
ושהוריו אפילו יותר…
מה קורה כאן??
למה חלק כן וחלק לא?
בתור מהנדס אני מנסה לפצח את השיטה.
לזהות את האלגוריתם.
הבא בתור.
אני מכיר אותו.
לא מהתלמידים המצטיינים בכיתה.
"היום הוא היום שלך. ההר שלך מחכה, אז צא לדרך"…
"ברשותכם, כמה מילים אישיות…"
הדפוס מתחיל להתבהר…
כל תלמיד מקבל במה ויחס אישי.
המצטיינים בלימודים, זוכים בתעודת הצטיינות ומחיאות כפיים.
בתעודה מחכה גם להם פתגם ומילים אישיות, אך זה לא מוקרא בפני כולם.
אלו שאינם מצטיינים בלימודים, זוכים להקראה של הציטוט והמילים האישיות.
פרגון לעשייה החברתית שהם מובילים.
הוקרה על הישגיהם בספורט.
שיבוח המאמץ שלהם לאורך השנה.
מחמאות על השיפור שהפגינו.
אזכור של יומן קריאה יוצא דופן שכתבו.
מרגש מאוד.
כולם שווים.
מצטיינים ולא מצטיינים.
יחס פומבי, לבבי ומותאם אישית לכל אחד ואחת מהתלמידים בכיתה.
מתנה גדולה.
השראה עצומה.
מחנך "רגיל", בכיתה "רגילה", בבית ספר "רגיל".
יש כאלו שמתלוננים , מבקרים, מתרצים
ויש כאלו שעושים, נוגעים, משנים ויוצרים.
**
מעבר להשראה הגדולה,
זכיתי לראות במהלך "עוד טקס סיום כיתתי"
שתי תופעות מופלאות שלא חשבתי שהן אפשריות:
1. מעל למאה תלמידים והורים יושבים מרותקים וקשובים במשך שעה שלמה.
2. תלמידים והוריהם, מאוכזבים (כנראה לראשונה בחייהם) מ"הצטיינות בלימודים".
(שכן, ללא ההצטיינות היו זוכים בהקראה פומבית של הציטוט והמילים האישיות).
**
עם כל הכבוד למסי, שהפציץ באותו ערב,
ולנבחרת ארגנטינה שעלתה שלב ממש ברגע האחרון,
כוכב הערב שלי הוא מחנך יקר בשם עדי,
מחנך של ילדה אהובה שככה פתאום סיימה לה י"ב.
"זה לא משנה מה זה, זה משנה מה זה יכול להיות" / ~ ד"ר סוס
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
נ.ב.
ביום ראשון הקרוב אעביר מפגש תיאורטי-מעשי
לכ-50 מורים באחד מבתי הספר הדמוקרטיים בארץ.
המפגש יתמקד בדרכי חשיבה, תפישות וכלים מעשיים
המגבירים אפקטיביות ומאיצים קבלת החלטות בקבוצה,
תוך שמירה על אוירה צוותית מקרבת.
רוצים לשמוע יותר פרטים ולבדוק התאמה לצוותים שלכם?
צרו קשר במייל חוזר או דרך האתר.
