תגית: כאב

למילים יש כוח.
הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

**
ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר –
בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת,
ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות."
….
"הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות,
ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

תודה לברנה בראון על הבהירות הזו ועל החיבור החשוב של גבולות, אחריות וחמלה.
אפשר לנשום לרווחה: לא רק שאין סתירה ביניהם, הם מעצימים ומשלימים זה את זה.

**
יהודה עמיחי כותב בשירו "זכרו והזכירו":

"..
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות"

אני אוהב את הדגש של עמיחי על לזכור ולהזכיר, במיוחד במצבים שבהם קל לשכוח.
הקריאה בשיר מעוררת בי אבל וכאב על מה שהיה (או שהיינו) ואיננו עוד,
והיא גם מעלה בי תקווה:
כשם שהאגרוף התהווה מתוך יד שהיתה פעם פתוחה,
כך יד פתוחה יכולה להתהוות מתוך אגרוף שעכשיו קפוץ.

**
בשירה "קשר" כותבת מיטל חודורקובסקי:

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים".

המילים של מיטל מזכירות לי את כוחה של חברות תומכת, של הקשבה ושל ביחד.

מתחשק לי להוסיף לשורה האחרונה בשיר מילה אחת,
שגם היא חלק חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיים מלאים.

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים והשמחים".

**
אין לי מושג למי המילים שבפוסט הזה יגיעו ואיך הן יתגלגלו בעולם.
אני מחזיק כוונה שהן תמצאנה את דרכן לאנשים המתאימים,
ושתהיה להן השפעה מיטיבה עליכם ועל סביבתכם,
כפי שהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

מוזמנות ומוזמנים להעביר את זה הלאה, לכתוב לי כמה מילים שעולות בכם,
וגם לחלוק איתי קטעים נוספים שפגשתם ושנוגעים בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.
לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,
את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.
כולם מדברים אלי ונוגעים בי:
הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,
מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,
ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה של חוסר אונים ושל יכולת ההשפעה.

איכשהו, כשאני קורא אותם, משהו בתוכי קצת נרגע ומתמלא בחמלה, בבהירות, בתקווה ובתחושת מסוגלות.

"אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח, אלא אם אתם מחכים להשתלת איבר.
אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה.
זאת האמת הכי נוראה והיא מרגיזה אותי.
זאת עבודה פנימית, ואיננו יכולים לארגן שלווה או שיפור נצחי לאנשים הכי אהובים עלינו.
הם צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם.
את לא יכולה לרוץ ליד ילדייך הגדולים עם קרם שיזוף ומקלון שפתיים ב"מסע הגיבור" שלהם.
את צריכה לשחרר אותם.
זה חוסר כבוד, לא לעשות זאת.
ואם זאת בעיה של מישהו אחר, סביר להניח שממילא אינך יודעת את התשובה.
העזרה שלנו בד"כ לא עוזרת במיוחד.
לעתים קרובות העזרה שלנו מרעילה.
ו"עזרה" היא הצד המואר של "שליטה".
הפסיקו לעזור כל-כך הרבה.
אל תשתפכו על כולם עם עזרתכם וטוב ליבכם."

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים,
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
מילים טובות / שניקה שקד

"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

**

"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

חג פסח שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

באוקטובר 2022 חברים מהצוות שלי החליטו לצאת למסע עיבוד חוויות לחימה וחיים בהובלת עמותת "בשביל המחר".
התלבטתי מאוד אם לצאת למסע הזה.
התנאים לא היו אופטימליים מבחינתי והיו לי מספיק סיבות ותירוצים לומר "לא".
לא כל כך התאים לי להתנתק מהבית ומהמשפחה והיה לי חשש שזה יהיה "סתם שבוע מתיש של חפירות".
בסופו של דבר בעידודם של כמה מחבריי הטובים, בחרתי לומר "כן" ולצאת למסע.

כשאנחנו עושים צעד בכיוון מסוים, אנחנו לא באמת יודעים לאן הוא יוביל וכיצד הדרך תתפתח.
ה"כן" הזה הוביל לחוויה עוצמתית וייחודית ביערות רומניה, שהשפיעה עלי ועל תחומים שונים בחיי.
במהלך קצת יותר משבוע זכינו צוותי ואני להעמיק את ההכרות ומערכות היחסים שלנו,
ולהגיע לרמות שיח וחיבור מרגשות ויוצאות דופן שהפתיעו אותנו בעוצמתן, גם לאחר 30 שנות חברות.
בזכות ה"כן" הזה, זכיתי להכיר גם את סיגל ואלקנה, המנחים שהובילו את המסע שלנו בהמון רגישות וחוכמה.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בזכות המסע לרומניה לפני כשנה ורבע, ובזכות העידוד התומך והמפרגן של אלקנה וסיגל,
נפתחה בפני ההזדמנות נוספת ומרגשת – להשתתף בהכשרת מנחים של עמותת "בשביל המחר".
בשנה שעברה התלבטתי ואמרתי "לא".
השנה, לאחר כל מה שעברנו בחודשים האחרונים התגבש בתוכי "כן" חד וחזק.
בזכות ה"כן" החדש מצאתי את עצמי במהלך שבוע שעבר במסע נוסף, מרגש ועוצמתי לא פחות,
הפעם לא ביערות רומניה אלא בנופים המדבריים של אזור חצבה,
ולא עם הצוות שלי אלא עם עוד 15 חברות, חברים ומנחים שלא פגשתי מעולם לפני כן.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בעוד מספר חודשים אני צפוי להתחיל להנחות מסעות כאלו בעצמי.
כשם שלפני שנה ורבע כשאמרתי "כן" למסע ברומניה לא יכולתי לדמיין איפה אהיה ואיך דברים יתפתחו,
כך בנקודת הזמן הנוכחית, לא באמת ניתן לצפות את שרשרת האירועים שתתחולל בזכות "הכן" הנוכחי.
אין לי מושג את מי אפגוש ואיך המפגשים הללו ישפיעו עלי, על חברי הצוות שיעברו את המסעות הללו,
ועל שותפיי וחבריי החדשים להנחייה.

**
מישהו שאל אותי השבוע האם המסעות הללו באמת עוזרים?
האם מעבר לחוויה יש פה השפעה ארוכת טווח?
האמת, שעוד לפני שהוא שאל אותי, השאלה הזו הדהדה בתוכי.
יכול להיות שאיפשהו יש מחקר שיראה נתון כזה או אחר. אני לא יודע.
אבל הנה משהו שאני כן יודע, או לפחות מאמין בו בכל ליבי:

מצד אחד יש גבול למה שניתן לעשות בשבוע או במסע.
חשוב שנהיה צנועים, שלא "נעוף" על עצמנו ונחשוב שאנו יכולים לעשות יותר מכפי שאנו יכולים.
המציאות באמת קשוחה ואנשים חווים מצבי חיים מאתגרים ומורכבים מאוד.

ומצד שני שלא נמעיט בערך של מה שאנו מביאים, גם במפגש/מסע חד פעמי.
ליכולת להיות נוכחים עם מישהו, בכוונה מלאה, בלב פתוח ובעיניים טובות, יכולה להיות השפעה עצומה.
כשאנו מוכנים להכנס מתחת ל"אלונקת הכאב" של אנשים שאנו פוגשים,
ומסכימים לשאת איתם ביחד ולו לכמה רגעים חלק ממה שהם חווים, אנחנו מעניקים להם מתנה גדולה.
לכולנו יש צורך עצום להיראות, להשתייך לקבוצה, להיות מובנים ולהרגיש אהובים.
ריפוי מתרחש בכל מיני צורות ולא תמיד אנחנו רואים הכול או מבינים עד כמה.

אני כותב לכם את המילים הללו בהתרגשות עצומה.
משהו בי מרגיש זכות גדולה להנחות מסעות כאלו מטעם עמותת "בשביל המחר",
ומשהו נוסף בי כבר מרגיש היטב את כובד האחריות ואת יראת הכבוד.

את הפוסט הנוכחי אנו בוחר להקדיש לעמותת "בשביל המחר" ולחבריי החדשים שדרכינו הצטלבו לפני פחות משבועיים:
יפעת, מיכה, רון, אפרת, מיה, גדי, צחי, טובי, גיא, נועם, טלי, אופיר, אריאל, מושיק וטל.

אחלו לי ולנו בהצלחה…

**

בימים האחרונים התפרסמו שני פודקאסטים בהשתתפותי:

1. גליה בן חיים הנפלאה אירחה אותי ביער האפשרויות (יער אמיתי!) ובפודקאסט ה"אנושיות" שלה.
את הפרק הקדשנו לנושא של טריגרים והשיחה זרמה וקלחה.
גליה הובילה אותנו למקומות פרקטיים ומוחשיים ודאגה שהמילים והרעיונות יתחברו למציאות ולשטח.
תוכלו להקשיב לנו כאן.

2. יואב יושע אירח אותי שוב בפודקאסט "ים ומלואו" לפרק זורם ומגוון שעסק בחמלה, בתשומת לב,
בעבודה שהצוות שלי ואני עושים באינטל עם משוחררי מילואים, בהרגלים חשובים, איזון ועוד ועוד.
זו השיחה השניה של יואב ושלי (פרק 60 ב"ים ומלואו") ואתם יכולים להקשיב לה כאן.
מוזמנים להקשיב גם לפרק הקודם שהקלטנו (פרק 10) לפני קרוב לשנתיים (תחשבו כמה דברים השתנו מאז..)

המלצה חמה: עשו subscribe לפודקאסטים של גליה ויואב – הםמעלים תוכן איכותי, מרגש ומעניין!

**
כתמיד, אם משהו ממה שנכתב פה נוגע בכם ובא לכם לכתוב לי כמה מילים ולשתף אותי במחשבות-תחושות שלכם, אשמח מאוד לקרוא…

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

השבוע, כמו בכל שבוע, שוב פגשתי קושי.

החיים שלנו מלאים בקשיים שונים שאנחנו פוגשים בכל יום מימי חיינו –
מקשיים קלים המעוררים בנו אי-נוחות מסוימת ועד קשיים מורכבים המשפיעים בצורה ניכרת על חיינו.

מספר דוגמאות טריות מהשבוע שקרו לי או לאנשים בסביבתי:
התדרדרות של מצב רפואי ואשפוז בבית חולים, הודעה על אי-קבלה למשרה שממש רצינו,
התפתחות לא צפויה בפרויקט, איחור לפגישה, משפט מעצבן שנאמר לנו,
מישהו שחותך אותנו בכביש, כותרת חדשותית מדאיגה.

ניתן לכנות את כל אותם דברים שנאמרים או נעשים לנו "טריגרים".
טריגרים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל אמירה של מישהו או פעולה ואירוע שאנו מושפעים מהם,
והם יכולים להיות גם פנימיים, כמו למשל מחשבה שעולה בתוכנו ומעוררת בנו כעס או כאב.

בחלק גדול מאוד מהמקרים הקושי, הסבל והכאב שאנו חווים מופיע כתגובה לטריגר חיצוני או פנימי.

מה ניתן לעשות כשטריגר מפעיל אותנו?
איך ניתן לפתח את יכולתנו להתמודד עם קשיים ולצמוח מהם?

**
אני מבחין בשלוש תנועות מרכזיות שהן בעלות פוטנציאל עצום במפגש עם קושי, סבל וכאב. 

שלוש תנועות שפיתוח המיומנות בהן משפיע בצורה מיטיבה על איכות חיינו ועל התוצאות שאנו משיגים.

תנועה מרכזית אחת היא הכרה בטוב והעמקת הנוכחות שלנו עם זה.
אחד האתגרים העיקריים בתנועה הזו הוא שהיא מנוגדת לחיווט הפיזיולוגי שלנו שהרבה יותר רגיש לסכנות ולאיומים.
באופן טבעי אנחנו ממוקדים במה שמאיים עלינו ומסכן אותנו.
משקל תשומת הלב שמקבלים רגשות כגון דאגה, כעס ופחד גדול יותר ממשקלן של שלווה, שמחה והכרת תודה.
האימון שלנו למעשה הוא "חיזוק השרירים" של חלקי המוח המתקדמים שלנו,
על מנת שישמשו אותנו יותר בשגרת היום-יום ובכך יתרמו לאיכות חיינו.

**
תנועה מרכזית שניה היא נוכחות מקבלת עם קושי ועם סבל.
מבלי לברוח מהם, לנסות להדחיק אותם וגם מבלי לשאוף להעלים אותם מעולמנו.
קושי וסבל הם חלק אינטגרלי ממציאות חיינו, משהו שנפגוש כל עוד אנו חיים.
הם אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר או שאנחנו לא בסדר.
האימון שלנו בתנועה הזו מתמקד בפיתוח המוכנות והיכולת לקבל קושי וסבל ולהיות בנוכחות איתם,
במיוחד במצבים שבהם ההשפעה שלנו מוגבלת.

**
תנועה מרכזית שלישית היא לקיחת אחריות ונקיטת פעולה פרואקטיבית לשינוי מציאות ולשיפור המצב.
כשאנחנו מתמקדים בשאלה מה אנחנו יכולים ובוחרים לעשות,
אנחנו מפנים את תשומת ליבנו למעגלי ההשפעה שלנו,
ולוקחים אחריות על שינוי המצב הקיים ויצירת המציאות הרצויה.
האימון בתנועה זו מתמקד בהעברת תשומת הלב ממיקוד שליטה חיצוני (אחרים, העולם) למיקוד שליטה פנימי (אנחנו),
וממה שאנו לא רוצים למה שאנחנו רוצים.
ההתפתחות בתנועה הזו מגבירה את תחושת המסוגלות שלנו ומחזקת את ביטחוננו.

**
שלוש התנועות הללו משלימות ומחזקות זו את זו.
כל אחת מהן מתמקדת באיכות אחרת ועובדת על סוג שונה של "שרירים".

כשטריגר מסוים מופיע בסביבתנו ומפעיל אותנו, הוא מאפשר לנו אימון בכל אחת מהתנועות הללו.
טריגר הוא צלצול פעמון המזכיר לנו שאימון התפתחות נוסף שלנו יכול להתחיל.
הוא מזמין אותנו לבחור במה אנו רוצים להתאמן ואיזו תנועה מתחשק לנו לפתח.

אימון התפתחות בשלוש התנועות הללו מגיע עם רווח כפול, בהווה ובעתיד.
הרווח העתידי נובע מההתפתחות שנעשה לאורך זמן ומשינוי המציאות שייווצר כתוצאה מבחירותינו ופעולותינו.
הרווח בהווה מתבטא בשינוי אנרגטי מיידי הנובע משינוי התפיסה והגישה שלנו,
ומלקיחת שליטה פרואקטיבית על זרקור תשומת הלב שלנו.

טריגר אחד.

בחירה אחת.

שלוש תנועות.

אימון לכל החיים.

מתחשק לך לכתוב לי כמה מילים בעקבות קריאת הפוסט הזה?
יעניין אותי לקרוא ואני מבטיח להגיב בימים הקרובים ..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפעמים אתה מבין את החשיבות של משהו שקורה לך או שמישהו אומר לך רק בדיעבד.
אחת הדוגמאות המשמעותיות לכך עבורי התרחשה לפני קרוב לשלושים שנה במהלך השירות הצבאי שלי בשייטת 13.
סיימתי קורס קצינים והתחלתי לעבוד על הכנות למבצע ראשון כקצין המוביל כוח לוחמים.
זה לא היה המבצע הראשון שהשתתפתי בו כלוחם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק מרכזי בתכנון נוהל הקרב ובהובלתו.
כלוחם, עיקר הזמן במהלך עבודה על מבצע מוקדש להכנת ציוד, השתתפות בתדריכים, בתחקירים ובאימונים.
בין לבין יש לא מעט הפוגות והפסקות.
כקצין, אתה עושה כל מה שהלוחמים עושים והרבה מעבר לכך: תכנונים, תיאומים, הכנת תדריכים, הצגות לדרגים מאשרים ועוד.
בדרך כלל אתה מתעורר לפני כולם, מתרוצץ בלי הפסקה במהלך היום והולך לישון אחרי כולם.
העומס נובע לא רק מכמות המשימות אלא גם מכובד האחריות, מהחשיבות שבתשומת לב לפרטים הכי קטנים ולמגוון גורמים ומרכיבים שיש לקחת בחשבון.
כקצין צעיר ולא מנוסה אני זוכר את התחושה שתמיד חסר זמן, שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתי ואת הלחץ והחשש שהכוח שלי ואני לא נהיה מספיק מוכנים למשימה.

במהלך ההכנה לאותו מבצע, יומיים לפני תחילתו, כשאני בשיא הלחץ עם המון דברים שלא הספקתי לעשות, המפקד שלי מתעקש שאעזוב הכול לשעה וחצי ואשתתף באימון גופני פלגתי.
ברגע הראשון הופתעתי. לא העליתי על דעתי שזה משהו שהוא יבקש או ידרוש ממני, בטח שלא בזמן כזה.
לאחר מספר דקות, כשהבנתי שהוא לא מתכוון לוותר לי, זה עורר בי המון כעס.
איך הוא מעז להתעקש איתי על הדבר הזה כשאני עסוק במשהו כל-כך חשוב? איך אפשר להשוות בכלל אימון גופני להכנה למבצע??
זה ממש גובל בחוסר אחריות מצידו !!!
בסופו של דבר, עצרתי את ההכנות ויצאתי לאימון הגופני ממורמר ומתוסכל.
שעה וחצי לאחר מכן חזרתי במרץ להכנות.
המבצע יצא לדרך כמתוכנן והתבצע בצורה חלקה ומיטבית.
תחושת חגיגה והקלה גדולה.
אפשר "לרדת מכוננות" ולחזור לנשום …

**
למרות שהערכתי מאוד את המפקד שלי ושהמבצע היה מוצלח, לקח זמן עד שתחושות הכעס והתסכול שהיו לי כלפיו השתחררו.
בפעמים הבאות, זה כבר לא הפתיע אותי כשהוא התעקש על אותם אימונים גופניים.
בהמשך, עם קצת יותר ניסיון ופרספקטיבה, למדתי להבין את החשיבות שבהתעקשות הזו.

התובנה הבסיסית ביותר (חשבתי עליה כבר במקרה הראשון) היא שכושר גופני הוא מיומנות קריטית בשייטת.
במציאות האינטנסיבית של השייטת בכל רגע נתון עובדים על מבצע חשוב ותמיד יש משהו דחוף לעשות שעדיין לא עשינו.
ההתעקשות על ההשתתפות בריצה מדגישה את החשיבות של הנושא הזה.

משהו שלקח לי קצת יותר זמן להבין (למעשה הבנתי אותו די מהר אך לקח לי יותר זמן להודות בו) הוא שאיכות ההכנה שלי למבצע עלתה בצורה משמעותית לאחר האימון הגופני.
העצירה של ההכנה האינטנסיבית והקדשת הזמן לאימון גופני גם שחררה לחץ גופני-נפשי שהיה בי וגם חידדה וריעננה את המחשבה שלי.
לא רק שההכנה לא נפגעה, כנראה שהיא אפילו השתפרה.

האסימון בנוגע לתובנה השלישית והכי משמעותית נפל לי רק בשנים האחרונות:
כשהמפקד שלי מתעקש איתי על אימון גופני כשאני בעיצומן של הכנות למבצע מלחיץ, הוא בעצם משדר לי שעם כל הכבוד ללחץ שלי הוא לא נלחץ מזה כמוני.
בתור מפקד מנוסה שעבר כבר הרבה מאוד מצבים כאלו הוא מאותת לי שהכול בסדר, ושלמרות הלחץ שלי חשוב מאוד גם לשמור על שגרה בריאה ומאוזנת.
רק בדיעבד הבנתי שהחיוך המעצבן שלו וההתעקשות שאעצור את ההכנות ואצא לאימון גופני לא מביעים זלזול או חוסר אחריות, אלא להיפך:
הם מחווה עוצמתית, מרגיעה ומחזקת של הבעת אמון וביטחון בי, ביכולות שלי ובהכנות שכבר עשיתי.
בהקפדה הזו הוא למעשה שומר עלי ועוזר לי לשמור על שגרה בריאה, על איזון ועל פרופורציות.

**
העצירה לאימון גופני היא דוגמא ל"עוגן של שגרה" המוטבע עמוק בתרבות הארגונית ובמציאות האינטנסיבית של השייטת.
כשלוחמים יוצאים לאימון גופני אף אחד לא מסתכל על זה כעל מותרות או כבזבוז זמן, אלא כעל משהו לגיטימי וחשוב מאוד.
סביר מאוד להניח שאלמלא המפקד שלי היה מתעקש איתי, לא הייתי מפתח לעצמי (ובהמשך גם לפקודים שלי) את היכולת והלגיטימציה לעצור ולצאת לריצה.

כיום, העבודה היומיומית העיקרית שלי היא בסביבות ארגוניות אינטנסיביות, דינמיות ומרובות לחצים.
בשונה מהשירות הצבאי, בדרך כלל לא מדובר במבצעים היכולים להגיע למצבים מסכני חיים, אלא בפרויקטים עסקיים ובתהליכים ארגוניים.
הדבר המעניין הוא שלמרות שהעיסוק שונה מאוד, תחושות הלחץ, האינטנסיביות והשחיקה דומות.
בחודשים האחרונים התחדדו לי ארבעה עוגנים של שגרה המתאימים לסביבות הארגוניות והעסקיות שבהן אני עובד:

1. עוגן החגיגות (תשומת לב להצלחות, שמחות ודברים שאנו שבעי רצון מהם)
2. עוגן הכאבים (נוכחות עם קושי, עצב וכאב)
3. עוגן הכרת התודה (עצמית ולאחרים)
4. עוגן הלמידה (מתוך העשייה והחוויה)

כל העוגנים הללו מצריכים עצירה והפניית קשב אליהם.
כל אחד מארבעת העוגנים הללו הוא גם לגיטימי וגם קריטי, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת הארגון.
בשונה מהעוגן של האימון הגופני בשייטת, ארבעת העוגנים הללו אינם מוטמעים באופן עמוק בתרבות הארגונית ובתפיסה האישית של מרבית הארגונים והמנהלים שאני עובד עימם.

רוצים לשמוע על זה יותר? כתבו לי כמה מילים ואולי אקדיש לכך את אחד הפוסטים הבאים.
רוצים לפתח את העוגנים הללו בארגון שלכם? צרו איתי קשר…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו.
ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה.
אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי.

רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער", איחול כל כך נפוץ ושגור במצבים מהסוג הזה.
כבר באותם ימים חשתי כמה המשפט הזה רחוק ממני.
בוודאות נחווה עוד צער, שכן צער, כאב ואבל הם חלקים בלתי נפרדים מהחיים, אז למה לאחל משהו שלא יתקיים או שאיננו מאמינים בו?
(הדרך היחידה שבה האיחול הזה יכול להתגשם ושבאמת לא נחווה עוד צער, הוא שיקרה לנו ממש בקרוב משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה.)

אני יכול לחשוב על שתי סיבות עיקריות לשימוש במשפט "שלא תדעו עוד צער":

האחת – דיבור מתוך הרגל, או מוסכמה חברתית, מבלי לחשוב יותר מדי על מה שאנו אומרים. אחרי הכול, כולנו מכירים את המשפט הזה ומקובל מאוד להשתמש בו במצבים של ניחום אבלים.

השנייה – ניחום אבלים יכול לעורר בנו מתח, קושי, חשש וחוסר אונים. אנחנו לא בטוחים איך להתנהל בסיטואציה הזו ומה לומר. "שלא תדעו עוד צער" עוזר "להיכנס לעניינים", במיוחד בדקה הראשונה של המפגש.

אז מה בכל זאת אפשר לומר ואיך אפשר להתנהל במצבים שמילים לא תמיד יכולות לבטא את מה שהיינו רוצים?
הדרך שאני בוחר להתנהל בה במצבים כאלו היא בד"כ אחת משתיים: חיבוק שקט ללא מילים, או חיבוק עם צמד המילים "משתתף בצערך".
המחווה הזו היא דרך להפגין נוכחות אמפטית, השתתפות כנה בצער ודיבור אותנטי ללא איחולי סרק.

**
שתי נשים קרובות לליבי חוות בימים הללו לא מעט קושי, עצב וכאב כתוצאה מפרידה מבן זוג לאחר זוגיות קרובה ואוהבת בת מספר שנים.
למרות שיש הבדל גדול בין פרידה כתוצאה ממוות לפרידה הנובעת מבחירה, הכאב עדיין גדול מאוד.
במידה מסוימת אולי אפילו קשה יותר לקבל זאת.

הנוכחות לצד מישהו קרוב לנו שחווה כאב גדול מחדדת ומעצימה את חוסר האונים שלנו.
יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות במצבים הללו.
ייתכן שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עבור מישהו אחר במצבים כאלו, זה פשוט להיות איתו… בהרבה אמפטיה, חמלה ואהבה.

**
בשנים האחרונות האיחול שמרגיש לי הכי מדויק במצבי אבל, פרידה וכאב, למרות שאני לא נוהג לאחל אותו בקול רם הוא "שכן תדעו עוד צער".
"שכן תדעו עוד צער" כיוון שלא יכול להיות אחרת.
ברור שתחוו עוד צער, כאב, קושי ופרידות שהרי הם חלק מחיים מלאים.

"אבל הוא המחיר שאנו משלמים עבור האומץ לאהוב אחרים" כותב ארווין יאלום בספרו "עניין של מוות וחיים". 

אז שכן תדעו עוד צער.
ושיהיו לכם הכוחות להיות עם זה.
והלוואי שזה יהיה צער מסוג מסוים, טבעי יותר, ולא צער מסוג אחר, טבעי פחות.
ושלצד הצער, הלוואי שתדעו גם המון שמחה. ואהבה. וחיבור. ושלווה. והתרגשות. והתפתחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.

"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.

"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

~ הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
נזכרתי בסיפור הזה הבוקר כשחשבתי על כל מה שקורה השבוע.
חשוך השבוע.
הימים הללו קשים, מורכבים ועצובים.

מספר מחשבות שעולות בי ושאני רוצה לשתף:

– חשוב מאוד לשמור על עצמנו, על יקירנו ועל שכנינו בימים הללו.

– במיוחד עכשיו חשוב לקחת אחריות על תשומת הלב שלנו, על הדבר שאנו מתמקדים בו ועל החומרים שאנו צורכים בימים הללו.

– כדאי לזכור שאנחנו לא רואים הכול ולא יודעים הכול. קורים הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מודעים להם. מה שאנחנו רואים שוב ושוב בלופ חדשותי או ברשתות החברתיות, זה לא בהכרח הדבר היחיד או העיקרי שקורה. הלוואי והיינו רואים בלופים חדשותיים וברשתות החברתיות גם את כל המחוות המדהימות של עזרה הדדית, אכפתיות, חמלה ואהבה.

– חשוב להיזהר מהכללות. משיפוט של ציבורים שלמים. אין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. וחשוב גם להישמר מעצימת עיניים. מפרשנות מיטיבה ואופטימית מדי לתופעות הרסניות ומדאיגות.

– יש להכיר בכך שהמצב מורכב. שאין פתרונות פשוטים. הלוואי והיו. אף אחד לא יכול לפתור את זה ביום אחד, בשבוע או בחודש, לא משנה באיזו נחרצות הוא מדבר. הרבה היו רוצים ואף אחד לא יכול.

– ואף אחד גם לא יכול להרוס הכול ביום אחד. זה מאוד מורכב ולא הכול אבוד. להיזהר מפטליזם. לא הכול נחרב. זה לא הסוף של שום דבר. זה עוד שלב בדרך המאתגרת שאנו עוברים.

– מה שאנו רואים וחווים עכשיו הוא הפירות והתוצרים של תפיסות, אמירות, החלטות, תהליכים ופעולות שנעשו בעבר. את הפירות של התפיסות, ההחלטות והפעולות שמתרחשות עכשיו נראה בעתיד. הלילה הכי ארוך בשנה הוא גם הנקודה שבה משתנה המגמה והימים מתחילים להתארך.

-אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים. כל הזמן. מה שאנחנו עושים משנה. לכל אמירה או פעולה, קטנה כגדולה יש השפעה חשובה. בתקופה הזו במיוחד חשוב להפחית רע ולהרבות טוב ברמה האישית, המשפחתית ובמעגלי ההשפעה שלנו.

– חשוב להמשיך להאמין. להמשיך להתפלל. לזכור את סטוקדייל.

לאביתר בנאי יש שורה חזקה באחד השירים שלו – "חיים גדולים נולדים מכאב". מי ייתן ומתוך הכאב והעצב שאנו חווים השבוע יווצרו חיים נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הרמתי הילוך בעבודה על הספר.
בחודשים האחרונים מיינתי את מאות הפוסטים השונים שכתבתי בשנים האחרונות לתתי-נושאים.
השבוע, בעזרת אליה, התחלנו תהליך חיבור, שמטרתו ליצור מאוסף הפוסטים גרסה מוכנה לעריכה.

"למה חשוב לך להוציא ספר?", שאלה אליה בשיחתנו הטלפונית הראשונה.
"מבחינתי הספר הוא רק אמצעי," עניתי,
"אמצע להגברת נוכחות וחיבור, להפחתת סבל ולהעצמת שמחה של אנשים שיקראו אותו."

די בדומה לעבודות נוספות שאני עושה בסביבות שונות.
די בדומה למספר ספרים אחרים שהם ככה עבורי.

**
אחד הספרים המשמעותיים שנותנים לי את האיכות "הזו" הוא "חוכמה משולחן המטבח" של רחל נעמי רמן.
ציטטתי ממנו מספר פעמים בעבר.
הנה עוד תזכורת מעוררת השראה מתוכו:

"מאז שהיינו ילדים לימדו אותנו כי הכאב הוא 'מצב גרוע',
ובמקרים רבים אנו מגיבים עליו כמעט כאילו מדובר בהפרה של כללי הנימוס הטוב.
בתרבויות אחרות הכאב והאובדן אינם כה בודדים.
מעצם ההתמודדות עם האובדן לבדנו אנחנו נעשים פגיעים עוד יותר ונגרם לנו סבל מיותר.

מטופלת חדשה נכנסה למרפאה אחרי שלא הגיעה לפגישה קודמת ואמרה לי שהיתה בחדר המיון בשבוע הקודם, בשעה שנקבעה לי הפגישה איתי.
לא ידעתי על כך, ושאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה לי שהיתה לה חסימת מעיים זמנית בגלל הידבקויות שמקורן בהקרנה שעברה כמה שנים לפני כן, כטיפול בסרטן.
הכאב היה גדול ונמשך יום שלם, אבל עבר.
כשהחל הכאב, הבינה שמדובר בדבר רציני.
היא ארזה תיק קטן, הכניסה לתוכו את כלי הרחצה שלה, כתונת לילה וספר בלשי שלא גמרה לקרוא.
אחר-כך נהגה בעצמה מרחק של ארבעים קילומטרים לבית החולים.

מכיוון שסבלתי בעצמי בעבר מחסימת מעיים, ידעתי כמה גדול יכול הכאב הזה להיות.
שאלתי אותה איך הצליחה לנהוג.
היא סיפרה לי שנהגה עד שהכאב תקף אותה, ואז עצרה בצידי הכביש וחיכתה שיעבור.
היא אפילו דאגה להביא סיר ומגבת, ופעם או פעמיים הקיאה.
היא היתה חולה מאוד, אך הצליחה להגיע לבית החולים, כעבור זמן רב.
מופתעת מסיפורה שאלתי אותה למה לא טלפנה לאחד מידידיה.
היא אמרה לי שזה קרה באמצע היום וכולם היו בעבודה.

יום שלם שהתה לבדה בחדר המיון.
שאלתי אותה מדוע לא טלפנה לאיש גם אז.
"למה לטלפן?" הגיבה בעצבנות. "אף אחת מהחברות שלי לא יודעות שום דבר על חסימות מעיים."
"אז למה לא טלפנת אלי?"
"כי זה לא ממש התחום שלך," השיבה.
"ג'סי," אמרתי, "אפילו ילדים רצים באופן אינסטינקטיבי למישהו כשהם נופלים."
ג'סי התחממה ואמרה: "כן, אף פעם לא הבנתי את זה. זה כל-כך טיפשי. נשיקה במקום הכואב לא עוזרת בכלל."
הייתי המומה.
"ג'סי," אמרתי, "זה לא עוזר נגד הכאב, אבל זה עוזר נגד הבדידות."

אנשים רבים מתייחסים לכאב כמו ג'סי.
כשג'סי סבלה וכאבה, הדבר היחיד שנראה לה ראוי לקבל מאדם אחר היה המומחיות שלו.
אמה מתה כשילדה אותה.
מעולם לא עלה על דעתה שאפשר לעשות משהו כדי להקל על הבדידות."

**
הטלפון שקיבלתי אתמול בבוקר הוביל לשיחה חשובה.
חבר התקשר לשתף בעדכון לא משמח שהוא קיבל על התפתחות שעוררה בו פחד, בלבול, חוסר אונים והצפה.
הוא לא ציפה שאפתור לו בעיה או שאייעץ לו מה לעשות.
הוא התקשר כדי שלכמה רגעים נוכל להיות בזה ביחד.
בשפה של רחל נעמי רמן זה "לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות."

מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו".
פשוט להיות איתו. ביחד.
במקום שהוא נמצא בו.
בלי לנסות לייעץ, לפתור או לעזור.
בלי להיבהל או להילחץ.
רק להיות איתו.

אולי מתנה נוספת, גדולה לא פחות, שאנו יכולים לתת למישהו,
היא לבקש ממנו שיהיה איתנו כשאנחנו צריכים סוג כזה של נוכחות.

חצי השעה ששוחחנו אתמול בבוקר, היתה אחת המתנות הכי משמעותיות ומרגשות שקיבלתי השבוע.

**
השבוע פגשתי מנכ"ל חדש.
ביום ג' 19:00 שוחחנו לראשונה.
הוא יצר איתי קשר ראשוני, לאחר שקיבל המלצה.
24 שעות לאחר מכן, הגעתי למשרדי החברה שלו לפגישה עם מספר אנשים.

לפני שנפגשנו שלחתי לו מספר פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות וביקשתי שהוא והשותף שלו יקראו אותם:

אנשים שאני רוצה לעבוד איתם, ששת הערכים המובילים שלי, העבודה שלי.

יכול להיות שנתחיל תהליך משותף ויכול להיות שלא.
אני לא בטוח אם הפוסטים הללו יגדילו או יקטינו את הסיכוי שנעבוד ביחד. חלק מהאנשים שקוראים אותם חווים אותם כרוחניים מדי.
אם תשאלו מומחי שיווק, יש דרכים הרבה יותר אפקטיביות לסגור עסקה או להשיג לקוח חדש.

העניין, לפחות מבחינתי, הוא הרבה פחות לסגור עסקה,
והרבה יותר ליצור חיבור, להפחית סבל ולהעצים שמחה עם אנשים שאתה רוצה שיהיו חלק מחייך.

מעניין איך זה יתפתח…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות כאן ועכשיו

בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם.
להכניס יותר לחייהם.

כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים.
כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים.

מעניין.

עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.
כולם שמעו עליו ומכירים אותו.
הנושא הזה הוצג בבוקר היום הראשון, לפני כשלושים שעות,
ומאז במשך יומיים אינטנסיביים, 
נגענו בהמון נושאים נוספים.

ובכל זאת, שליש מהמשתתפים בחרו בו.

בקורס אנו קוראים לזה "להיות כאן ועכשיו".
אני קורא לזה נוכחות.

**
נוכחות

הרצון והיכולת להיות עם אדם או נושא מסוים, במקום מסוים.
האדם יכול להיות מישהו אחר (חבר, בן זוג, ילד, לקוח, …), או אנחנו עצמנו.

להיות במקום שאנו נמצאים בו, עם האדם שחשוב לנו להיות איתו.
פיזית, רגשית, מחשבתית.
בתשומת לב מלאה.
בהקשבה.

**
אחריות

יש לנו אחריות.
להיות במקומות שחשובים לנו, 
עם האנשים שחשובים לנו.

לתפיסתי, הדרך שבה אנו משקיעים את תשומת לבנו במהלך השבוע,
משקפת את סדרי העדיפויות שלנו.

האנשים והנושאים שאנו מקדישים להם תשומת לב,
הם מראה לסדרי העדיפויות שלנו בחיים.

בריאות. אנשים. עבודה. משפחה. חברים. למידה.
מערכות יחסים. קריירה. שינה. חברים. קהילה …

אם יש משהו חשוב מאוד, אדם או נושא, 
שאיננו מקדישים לו את הזמן ואת תשומת הלב שהיינו רוצים,
אז לפחות כרגע, הוא לא חשוב מספיק עבורנו.

כנראה שיש דברים אחרים שאנו מתעדפים גבוה יותר.
מסיבות שונות.

**
בחירה

יש לנו יכולת לבחור.
להשקיע יותר או פחות תשומת לב במשהו.
להגיד "לא" ולהגיד "כן".
עם כל האילוצים והמגבלות.

אחת המנטרות שאני משנן לעצמי:

"זמינות למי ולמה שחשוב כרגע,
פחות זמינות למי ולמה שפחות חשוב כרגע,
אי-זמינות למה שלא חשוב כרגע."

בדגש על כרגע.
זה מאוד דינמי.

הבדיקה מה יותר חשוב כרגע ומה פחות חשוב כרגע,
מחדדת מודעות ומגבירה אחריות.

**
עצב וכאב

אתמול בדרך לעבודה דיברתי עם חבר.
למרות שהנושא היה חשוב ואפילו דחוף,
סיימנו את השיחה לאחר כחצי שעה לפני שמיצינו את העניין,
כדי שאספיק להתכונן לקורס שרונה ואני העברנו.
בסיטואציה אחרת, היינו ממשיכים לשוחח עוד כשעה.
באסה.

בזמן שדיברתי עם אותו חבר, 
לא דיברתי עם אדם אחר שעובר משהו עכשיו.
שאני חושב עליו ושרציתי מאוד לדבר איתו. 
להקשיב לו. 
להיות איתו. 
עכשיו.
אני לא בטוח מתי יצא לנו לדבר…

ברגע נתון אנו יכולים להיות במקום אחד, עם אדם אחד.
ובזמן שאנו איתו, אנו לא עם אנשים אחרים.
הזמן שלנו אינו אינסופי.

אני נמצא עם פחות אנשים ממה שהייתי רוצה,
ופחות זמן ממה שהייתי רוצה.

יש משהו כואב ועצוב במחשבה הזו.

אם רק הייתי מקדיש עוד קצת זמן או תשומת לב לאדם הזה או לנושא הזה,
אולי דברים היו משתפרים. 
ייתכן שהייתי עוזר. 
משהו היה קורה.

וכשאני לא מקדיש את תשומת הלב שהייתי רוצה,
יכולים להיות לכך מחירים. 
יש לכך משמעויות.

**
חמלה וקבלה

אנחנו יכולים להלקות את עצמנו שאיננו עושים מספיק.
שאיננו מקדישים מספיק תשומת לב לאנשים ולנושאים חשובים בחיינו.

שהרי אם יש לנו בחירה ואחריות, וזה לא קורה, ברמה מסוימת אנו "אשמים".

שיח פנימי של האשמה וייסורי מצפון יכול להיות הרסני.

יש לנו אחריות ואנחנו יכולים לבחור איפה ועם מי להיות.
אבל איננו יכולים להיות בכל מקום שאנו רוצים, עם כל אדם, בכל רגע נתון.
כשאנו אומרים "כן" למשהו או למישהו, 
אנו גם אומרים "לא" למשהו או למישהו אחר.

חשוב להכיר במוגבלות שלנו.
במגבלות ובאילוצים שלנו.
באנושיות שלנו.

חשוב ללמוד לחיות עם עצמנו בקצת יותר חמלה, רכות וקבלה.

לפתח את היכולת להיות נוכחים עם עצמנו.
נוכחות גם עם הכאב והעצב שאנו חווים.

**
ענווה

לפעמים הצורך לעזור ולהיות נוכחים, משרת בעיקר אותנו.

אנו נמשכים להזדמנות לשחק את תפקיד הגיבור או המצילה.
זהו תפקיד נחשק. 
האפשרות להיות משמעותי עבור אדם אחר קורצת ומפתה.

אנו מזדהים עם הכאב, הפחד או המצוקה של האדם שאתנו,
חשים במתח שהוא חש ורוצים לעשות משהו כדי להקטין את המתח הזה.
לא רק אצלו. 
גם אצלנו.

יכול להיות שברמה עמוקה כלשהי, 
איננו מאמינים שהאדם יכול להסתדר בעצמו.
איננו סומכים עליהם או בוטחים בהם מספיק.

קצת יותר ענווה…

כנראה שאנשים סביבנו יכולים להסתדר עם קצת פחות נוכחות שלנו.
העולם ימשיך להתנהל גם אם לא נהיה בו בדיוק כפי שאנו רוצים.
כשם שאנו יכולים ומסוגלים, כך גם אנשים אחרים…

מותר לנו לרדת ממשמרת לפעמים…
לקחת מרחק, 
להתנתק,
לנוח.

אולי אפילו נגלה שזה עושה טוב.
לא רק לנו.
גם להם.
ולעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מאמן כדורסל מקבל מאות החלטות במשחק.
ההחלטות הללו הן ביטוי של מחשבותיו, הדברים שהוא מאמין בהם ושל סדרי העדיפויות שלו.
ההחלטות הללו משפיעות על המשחק ועל השחקנים, קובעות ומגדירות במידה רבה איזה מאמן הוא.
מאמן כדורסל מקבל החלטות רבות גם באימונים, לפני ואחרי המשחק.

בדומה למאמן כדורסל, אדם מקבל אינספור החלטות במהלך יום נתון בחייו.
החלטות היכן להשקיע את תשומת לבו, מה לומר ומה לא, איפה להיות, מה לעשות,
איך לנהוג, אלו דברים לתעדף גבוה ואלו דברים לתעדף נמוך.
ההחלטות הללו הן ביטוי של האדם.
מהן ניתן ללמוד עליו ועל תהליכים שהוא עובר וחווה.
ההחלטות והבחירות הן השתקפויות של האמונות, הערכים וסדרי העדיפויות של האדם.
חיים נוצרים ומעוצבים ברגעי החלטה.
כל יום.
בכל רגע נתון.

**
השבוע בחרתי לפרסם פוסט בפייסבוק בנוגע לנושא טעון, כואב ומורכב.
הפוסט היה טריגר חזק עבור אנשים רבים.
חלקם בחרו להגיב בפומבי או בפרטי.

כ-30 שעות מפרסום הפוסט, לאחר שיחות והתכתבויות עם לא מעט אנשים, 
בחרתי לפרסם התייחסות נוספת לנושא. 

מספר למידות ושיעורים משמעותיים שלי מהשבוע:

1. שיעור בענווה.

השקעתי לא מעט מחשבה לפני הפוסט הראשון.
כתבתי, מחקתי, שוב כתבתי ושוב מחקתי.
הוא לא נכתב בשליפה או לאחר יד.
היה לי ברור מה אני רוצה לומר והקדשתי זמן לניסוח של זה.
האמנתי שזה יעבור בצורה הרבה יותר ברורה וחלקה ממה שקרה בפועל.
נושאים מסוימים מורכבים מדי וכל נגיעה בהם יכולה להציף הרבה כאב וקושי.
כשנוגעים בנושא טעון ומורכב הסיכוי שדברים יובנו כפי שאנו רוצים, קטן משמעותית.
כשנוגעים בנושאים מורכבים חשוב לזכור שנקודת המבט שלנו מוגבלת וההבנה שלנו מצומצמת.
אנו מודעים למה שאנו מודעים ואיננו מודעים למה שאיננו מודעים.

** 
2. שיעור במורכבות.

אנו מתורגלים בחשיבת שחור ולבן, בתפיסת "או-או", בבחירת צד, 
בקטלוג של האם מישהו נגדנו או בעדנו, אשם או זכאי, טועה או צודק.
אנחנו מחפשים שורות תחתונות, סיבות פשוטות ופתרונות ברורים.
קשה להחזיק ולהקשיב למחשבות מורכבות.
קשה להיות נוכח ולהישאר נוכח במצבים מורכבים.

** 
3. שיעור באחריות.

כשאנו בוחרים לכתוב או לומר משהו, אנשים שונים יפרשו את זה בצורות שונות.
אין לנו שליטה על כך.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו.
הצורה שבה נבחר לכתוב, להתבטא או לפעול, משפיעה על הדרך שבה אנשים ישמעו או יראו אותנו.
אין לנו שליטה ויש לנו השפעה.
לאחר פרסום הפוסט הראשון, התלבטתי האם לכתוב התייחסות נוספת או לוותר על זה.

סיפרתי לבתי שאני שוקל לתת לפוסט "לדעוך" מבלי לפרסם התייחסות נוספת,
מפני שפלטפורמת הפייסבוק מקשה על קיום דיונים מורכבים ומעודדת קיצוניות והתלהמות. 
התשובה של בתי היתה: "אם בחרת לכתוב את הפוסט בפלטפורמה הזו,
קח אחריות ותמשיך גם עם ההבהרה שלך באותה פלטפורמה".

** 
4. שיעור בהשפעה.

השבוע הבנתי שיותר אנשים קוראים את הפוסט, מאשר אלו שמגיבים אליו בצורה כלשהי.
פוסטים בפייסבוק הם רק דוגמא.
אנחנו על "הבמה".
לדברים שאנו אומרים או עושים יש השפעה.
ההשפעה יכולה להיות שלילית או חיובית, ובכל מקרה היא קיימת.
אותה התנהלות יכולה להשפיע בצורה שונה על אנשים שונים.
על-פי "מבחן העיתון" כדאי לנו לבדוק עם עצמנו כיצד היינו מרגישים אם מה שאנו אומרים או עושים היה מתפרסם בעיתון. 
היום, בעידן הרשתות החברתיות והמכשירים הסלולריים, הנראות והחשיפה הרבה יותר גבוהים מבעבר.
לדרך שבה שאנו פועלים יש השפעה.
בין אם אנו מכירים בכך ובין אם לא.

**
5. שיעור בחברות.

השבוע זכיתי לדבר ולהתכתב עם מספר חברים.
חלקם לא אהבו את הפוסט שכתבתי או לא הסכימו איתו, והיה חשוב להם לשתף אותי בכך.
לאחרים היה פחות חשוב להתייחס לפוסט ויותר חשוב לבדוק לשלומי.
יש בי הכרת תודה על חוויות של חברות היכולה להחזיק מורכבות, 
ועל דיאלוג מחבר הממשיך להתקיים גם במצבים טעונים.
חברות היא ערך חשוב בעיני.

מישהי שאלה אותי למה הנקודה הזו כ"כ נגעה בי.
התשובה שלי פשוטה…אפילו קצת מביכה… :
אנחנו רוצים להרגיש רצויים ואהובים.
אנחנו רוצים שיראו, יבינו ויקבלו אותנו.
אנחנו רוצים להרגיש בטוחים בקשרים החשובים שלנו.

וכשמישהו נמצא שם איתנו ועבורנו, זה מרגש. ולא מובן מאליו.

** 
6. שיעור בערכים.

השבוע חזרתי לפוסט "6 הערכים המובילים שלי" שפרסמתי לפני מספר שבועות.
למידה, שירות, אחריותיות, חמלה, הכרת תודה, שמחה.
השבוע הזה סיפק לי מראה חזקה + הרבה הזדמנויות לנסות לחיות עפ"י הערכים הללו.
לא תמיד זה קל. 
לפעמים זה אפילו קשה.
בקטעים הללו אין 100%.

כולנו בני אדם בתהליך…
חשוב לטפח חמלה לא רק כלפי אנשים אחרים, אלא גם, ובמידה רבה כלפי עצמנו…

בתי שאלה אותי השבוע האם אני מתחרט על כתיבת הפוסט. 
אני לא. 
הכוונה שממנה נכתב הפוסט והדברים שניסיתי לומר בעינם עומדים. 

האם הייתי מתנסח אחרת? בוודאי. 
הדרך שבה נכתבו הדברים היתה טריגר חזק ועוררה הרבה אי הבנות וכאב שצר לי עליהם.

** 
החיים שלנו נבנים ברגעי החלטה.
בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לבחור.
הבחירות שלנו משקפות את הערכים שלנו ויוצרות מערכות היחסים שלנו ואת חיינו.

הלוואי הלוואי הלוואי שכולנו נדע פחות סבל ויותר שמחה. 
פחות כאב ויותר שלווה.
פחות שנאה ויותר אהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר