אתמול בצהריים כשקפצתי לאכול חומוס בנרי שבהוד השרון,
השמש הגיחה מבעד לעננים והחום שלה היה כל כך נעים ומפתה.
לרגע התלבטתי אם לאכול בחוץ או בפנים,
אבל כשראיתי שכל הכסאות והמפות המשובצות שעל השולחנות בחוץ רטובים מהגשם שירד לפני כמה דקות,
התעצלתי והחלטתי להיכנס פנימה.
תפסתי שולחן צידי שצמוד לחלון, השקפתי על הרחוב ונתתי למחשבות לצוף ולרגשות לזרום.
זה היה פחות או יותר בזמן שבו ארבעת ארונות הקבורה היו בדרכם לזיהוי באבו כביר.
בזמן שניגבתי את החומוס המעולה של נרי,
עננים הספיקו לכסות את השמש ולהסתיר אותה לכמה רגעים,
עד שהיא שוב הצליחה לחמוק, לצאת החוצה, להאיר ולחמם.
חצי שעה לאחר מכן, כשהייתי בדרך הביתה, השמיים התכסו בעננים אפורים-שחורים וגשם התחיל לרדת.
למזג האויר יש השפעה גדולה עלי.
השמש מרימה את מצב הרוח שלי ומעוררת בי הרבה שמחה.
במיוחד בחורף, בימים קצרים כשקר ומחשיך מוקדם,
חצי שעה של התחרדנות בשמש עם קפה טעים היא תענוג שקשה להתחרות בו.
גשם ושמיים שחורים גורמים לי להתכנס ומורידים את האנרגייה שלי.
יש הקבלה ברורה בין מזג האויר החיצוני לבין אירועים חיצוניים נוספים,
שגם עליהם אין לי שליטה, ושגם הם משפיעים על מזג האויר הפנימי שלי.
החזרה של גופות וחללים מעוררת בי עצב ואבל, חזרה של חטופים חיים מעוררת בי שמחה והקלה.
בימים האחרונים זה הרגיש כאילו השמש והגשם שיחקו ביניהם "מלחמה",
במעברים קצרים ומהירים, שלא כל כך אופיינים באזור שלנו.
הצטרפו אליהם למשחק התנודתי הזה מספר אירועים, חלקם מתוכננים וחלקם בלתי צפויים,
שמרגישים כמו רכבת הרים אינטנסיבית במיוחד, מעברים רגשיים מורכבים המטלטלים את הלב והנפש.
איך מגבירים איזון פנימי ומפתחים יציבות כשבחוץ כל כך סוער ומטלטל?
כשכוחות חיצוניים כל כך חזקים פועלים סביבנו עכשיו?
שני טקסטים שפגשתי השבוע נגעו בי מאוד ומתחברים לי לנושא הזה.
האחד של ג'וזף גולדסטין והשני של רבי נחמן:
**
"על פי חוק הקרמה, כל פעולתינו הרצוניות – בגוף, בדיבור ובמחשבה – יישאו פרי בהתאם למניע שמאחוריהן.
פעולות המושרשות בתאווה, בשנאה או בבורות, יביאו לתוצאות בלתי רצויות.
פעולות המושרשות באי תאווה, אי שנאה ואי בורות יביאו למופעים שונים של שמחה ורווחה.
…
אולם אין די בהבנה של חוק הקרמה.
עלינו להתאמן ולהביא אותו לידי ביטוי בחיינו.
כשאנחנו רגע אחד לפני פעולה, או כשתודעתנו טרודה מאוד במחשבות ורגשות,
האם נזכור להתבונן בכוונה, במניע שלנו?
האם נדע לשאול את עצמנו:
"האם פעולה או מצב תודעה זה מיומנים או בלתי מיומנים?
האם אני רוצה לטפח או לזנוח אותם?
לאן כוונה זו מובילה? האם אני רוצה ללכת לשם?"
~ מתוך "מיינדפולנס" מאת ג'וזף גולדסטין
**
"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר.
כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן
ואי אפשר להם לספר מה שבלבם.
והם היו רוצים לספר
אך אין להם בפני מי לספר
ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם.
והם הולכים מלאים יסורים ודאגות
וכשבא אדם עם פנים שוחקות
יכול להחיות אותם ממש.
ולהחיות אדם
אינו דבר ריק
כי הוא דבר גדול מאד."
~ מתוך שיחות הר"ן, מג (שיחות של רבי נחמן מברסלב אשר ערך תלמידו רבי נתן)
**
אין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו,
ויש לנו הרבה מאוד השפעה על מה שקורה בתוכנו.
אין לנו שליטה על מה שאנשים אחרים עושים ואומרים,
ויש לנו אחריות מלאה והרבה יותר שליטה על הבחירות והפעולות שלנו.
בהרבה ענווה חשוב להכיר במוגבלות, במושפעות ובפגיעות שלנו בימים הסוערים הללו.
ומתוך ההכרה הזו, חשוב לשמור על עצמנו, לעגן, לייצב, לנשום,
ולרתום את כוח כוונותינו ופעולותינו לערוצים שמרבים טוב לאנשים ובעולם.
מה זה אומר תכל'ס?
כשאנו מתמקדים בעצמנו:
לנטרל ולהפחית השפעות שמזיקות לנו, להגביר ולהעצים השפעות שמחזקות אותנו.
כשאנו מתמקדים באחרים ובעולם:
להתרחק מחשיבה-דיבור-עשייה שמרבה סבל ונזק בעולם,
להתחבר לחשיבה-דיבור-עשייה שתומכים באדם, במשפחה או בפרויקט חשוב ושמרבים טוב.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר