תגית: כוונה

"שבעת ההרגלים"

הזמנה לתכנית ליווי אישית-קבוצתית ממוקדת עשייה ולמידה

כוונה:
את הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" פגשתי לראשונה לפני כ-25 שנים.
הוא עיצב את חיי והשפיע עליהם יותר מכל ספר אחר.
פיתחתי את תכנית "שבעת ההרגלים" בכוונה לסייע למשתתפים להיות בעשייה משמעותית ופורצת דרך המשפיעה על חייהם, בתוך מסגרת אינטימית, תומכת ומקדמת המאפשרת התפתחות ומעודדת תנועה.

הקבוצה:
• עד 15 משתתפים.
• בעלי מחויבות גבוהה ("באים לעבוד").
• בחירה אישית לאחר מילוי שאלון כוונות ושיחת התאמה הדדית.

המסגרת:
• כשלושה חודשים.
• 12 מפגשים שבועיים בימי א', 27.10.19 – 12.1.20 .
     – מפגשי פתיחה + סיום פרונטליים, באזור כפר-סבא/המרכז, ימי א' 18:00-21:30
     – 10 מפגשי וידאו שבועיים באמצעות תוכנת Zoom, ימי א', 21:00-23:00
• קבוצת פייסבוק סגורה.
• אפשרות לקבוצת וואטסאפ.

התהליך:
• התהליך ממוקד עשייה + למידה. יינתן דגש לביצוע מטלות ולהטמעת הרגלים מקדמים (לדוגמא: הצהרת משימות אישית, בחירת אבנים גדולות, תכנון שבועי ועוד).
• התהליך הינו אישי במסגרת קבוצתית. מספר המשתתפים בקבוצה מוגבל על מנת לאפשר אינטראקציה אישית בין המשתתפים ואיתי.
• מפגש פתיחה פרונטלי להתנעה ולהכרות עם הקבוצה + מפגש סיום פרונטלי לסגירות וחגיגות.
• במפגשים: למידת תוכן, דיונים קבוצה, שיתוף ועבודה בזוגות/קבוצות קטנות, עבודה אישית, שיעורי בית.
• בין המפגשים: קריאה בספר, ביצוע מטלות, תקשורת בקבוצה, אפשרות למפגש עם שותף מחויבות.
• במהלך הרבעון: שיחת ליווי אישית אחת בת כשעה איתי.
• הקלטות מפגשי הוידאו תישלחנה למשתתפים.

התוכן:
• מבוסס על "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מאת סטיבן קובי (עותק מהספר יינתן לכל המשתתפים במפגש הפתיחה).
• תוספת של כלים, דגשים, יישומים ודוגמאות ברוח "שבעת ההרגלים".

המנחה:
שמי רוני ויינברגר.
אני נשוי למאיה, אב לשחר, תמר ורועי.
בעל תואר B.Sc. הנדסת תעו"נ בהצטיינות מהטכניון.
מנחה תקשורת מקרבת בעל ניסיון רב בעבודה עם הורים, מאמנים, מטפלים, קבוצות ומנהלים.
מוביל ומלווה תהליכי שינוי, פיתוח צוותים והתמודדות עם משברים בקרב הנהלות, חברות וארגונים.
בוגר תכנית High Potential Leadership באוניברסיטת הארוורד וחבר רשת מעוז המקדמת תרבות ממלכתית ופעולות לחיזוק חוסנה החברתי כלכלי של מדינת ישראל.
יוצר הבלוג "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" וסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" הנקראים ע"י אלפי אנשים.

מחויבות והשקעת המשתתפים:
• השתתפות במפגשים השבועיים.
• עבודה ויישום בין המפגשים.
• שליחת שאלון כוונות עד תאריך 13.10.19 
• ביצוע שיחת התאמה הדדית עד תאריך 20.10.19
• עלות למשתתף 3,900 ₪
• עלות לזוג משתתפים 6,900 ₪

תכנית "שבעת ההרגלים" מיועדת ל"מיטיבי לכת".
לאנשים ש"באים לעבוד" ומוכנים "להימתח": מנטלית, רגשית ופיזית.
ההשקעה הנדרשת בה אינה מבוטלת: כסף, זמן, תשומת לב ואנרגיה.
זוהי התכנית היחידה שאני מתכוון לפתוח לקהל הרחב בחודשים הקרובים.
אני מחוייב לתכנית הזו ובחרתי להגביל את מספר המשתתפים על מנת לאפשר תהליך אישי, מושקע ומעמיק.

12 מפגשי התכנית תוזמנו לתקופה שבין תחילת שנת תש"פ לתחילת שנת 2020. 
תארו לכם איפה תהיו ואיך תרגישו בגמר מפגש הסיום ב 12.1.2020…

אם אתם בעניין, מרגישים משיכה, התרגשות ואולי גם חשש ודפיקות לב,
אם אתם מוכנים להפשיל שרוולים ולהתמסר לעבודה משמעותית,
אולי התכנית הזו מתאימה לכם.

להגשת מועמדות אנא צרו קשר ואשלח לכם את שאלון הכוונות.
אנא עשו זאת רק אם אתם באמת בעניין…

להשתמע,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* התמונה באדיבות האתר pixabay

 

 

"כאנשים פרואקטיביים אנו יכולים להתחיל לתת ביטוי למה שאנו רוצים להיות ולמה שאנו רוצים לעשות בחיינו.
אנו יכולים לכתוב הצהרת משימה אישית, חוקה אישית.

הצהרת משימות איננה דבר שאדם כותב בן לילה.
דרושים לכך התבוננות פנימית עמוקה, ניתוח זהיר, ביטוי מחושב היטב, ולעתים קרובות חוזרים ומשכתבים את הנוסח כמה וכמה פעמים עד לצורתו הסופית.
ייתכן שיחלפו שבועות ואולי אפילו חודשים עד שתרגיש בנוח עם נוסח ההצהרה, עד שתרגיש שהיא נותנת ביטוי מתומצת לנטיות ליבך ולערכיך הפנימיים ביותר.
גם אז ודאי תרצה לחזור על הנוסח באורח קבוע ולהכניס בו תיקונים זעירים, שהרי עם השנים מתרחבת התובנה והנסיבות משתנות.

בבסיסו של דבר, הצהרת המשימות שלך היא החוקה שלך, הביטוי המוצק של חזונך ושל ערכיך.
היא נעשית אמת המידה שלך למדידת כל דבר אחר בחייך.

…

לדעתי, התהליך חשוב לא פחות מן התוצר הסופי.
כתיבת הצהרת משימות וכן בדיקתה מביאות אותך לידי שינוי, משום שהן כופות עליך לחשוב לעומק ובזהירות על סדר הקדימויות שלך, ולהתאים את התנהגותך לאמונותיך.
בעודך עושה זאת, מתחילים אנשים אחרים לחוש שלא הדברים שקורים לך הם המניעים אותך.
יש לך תחושת משימה לגבי מה שאתה מנסה לעשות ואתה אחוז התרגשות."

"שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" / סטיבן קובי, עמוד 143

**
ישנו הבדל עצום בין הצהרת משימות אישית לבין סלוגן אטרקטיבי או נאום מעלית מלוטש.
זהו ההבדל שבין משפט שיווקי המכוון החוצה ומטרתו משיכת תשומת לב לשם יצירת בידול, מיתוג או מכירה, לבין טקסט המכוון פנימה ומטרתו יצירת בהירות, מיקוד, השראה והכוונה פנימיים.

רוצים לפתח לעצמכם הצהרת משימות אישית…?

תכנית "שבעת ההרגלים" מתבשלת ותיפתח מייד לאחר החגים.
פרטים והרשמה בקרוב.

חיים מלאים. היום.

באפריל 2013 כתבתי את הפוסט "5 ספרים ששינו את חיי". 
כל אחד מהספרים הללו היה משמעותי מאוד עבורי, 
הניע והאיץ תהליכים שעברתי,
השפיע רבות עלי ועל חיי.

**
בחרתי לקרוא לפוסט "5 ספרים… " ולא "5 הספרים…",
כיון שהיו הרבה יותר מ-5 ספרים. 
איני בטוח שאצליח לבחור את 5 הספרים גם אם אנסה.

ועם זאת, לצד הקושי לבחור את חמשת הספרים,
יש ספר אחד, שבפרספקטיבה של 25 שנים, 
השפיע עלי יותר מספרים אחרים.

**
הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
היתה בסמוך לשחרורי מהצבא, עם תחילת לימודיי בטכניון.
איני זוכר מי "הפגיש" בינינו ואני די בטוח שלא קיבלתי עליו המלצה ממישהו.
"בלעתי" אותו בשלוק אחד.

מאז חזרתי אליו שוב ושוב ושוב לאורך השנים בקריאה ובהאזנה.
נחשפתי לספרים נוספים של סטיבן קובי, למאמרים שלו ולראיונות אתו.

**
בכל סדנת משתחררים שאני מנחה, "שבעת ההרגלים" הוא ההמלצה הראשונה והראשית שלי.
את הספר הזה נתתי כמתנה לאנשים שונים, כנראה יותר מכל מתנה אחרת.
את הספר הזה קניתי לעצמי יותר מכל ספר אחר, כיון שכל עותק שהיה לי ניתן או הושאל מתישהו.

בתקופה מסוימת נתתי עותק של הספר לעובדים חדשים שגייסתי, 
עם בקשה לקרוא את הפרק הראשון בשבוע הראשון שלהם בעבודה,
כך שנוכל לשוחח עליו כבר בשיחתנו הראשונה או השניה.

**
בדומה למפגש משמעותי עם אדם, גם מפגש משמעותי עם ספר,
מושפע במידה רבה לא רק מהאדם (או הספר),
אלא גם מהמצב המסוים שאותו אנו חווים,
ומהשלב בחיים שבו אנו נמצאים.

די מדהים איך ספר אחד ממשיך להיות כל-כך חי ודינמי,
רלוונטי, משמעותי ומדויק במשך שניים וחצי עשורים.

"שבעת ההרגלים" מהווה עבורי מפת דרכים לחיים.
מפה המשלבת תפיסת עולם וכלים מעשיים יומיומיים.

במהלך ריצת ערב השבוע עלה בי חשק לפתוח קבוצת לימוד ועשייה ברוח שבעת ההרגלים.
מספר מצומצם של אנשים, שייפגשו בתדירות קבועה למשך מספר חודשים,
מתוך כוונה להעמיק למידה, לפתח מודעות, לתרגל וליישם.
אין לי פרטים נוספים כרגע.
אם משהו בקבוצה כזו מושך אתכם, אתם מוזמנים לשלוח לי כמה מילים במייל חוזר. 

**
משהו לקינוח:

באחד הראיונות עם סטיבן קובי הוא אמר משהו בסגנון 
(אני זוכר את הרעיון המרכזי וכנראה שאיני מדייק במילים):

"יש בעולם שני סוגים של ספרים.
ספרים הנכתבים בכדי לשרת את הסופרים שכותבים אותם,
וספרים הנכתבים בכדי לשרת את הקוראים שקוראים אותם.
כשאתה קורא ספר מסוים, אתה מרגיש בתוכך מאיזה סוג הוא."

וואוו !

אני מרשה לעצמי להוסיף:
לא רק ספרים.
גם סרטים.
ופוסטים.
ושירים.
ועבודות.
ועסקים.

וגם, משהו לבדיקה פנימית:
כשאת/ה עושה את מה שאת/ה עושה עכשיו,
(כתיבת פוסט או ספר, הקמת עסק, שירות ללקוח וכו'),
האם זה נעשה מתוך כוונה מרכזית לשרת אותך או לשרת אותו..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מילים, בין שהן מבוטאות בקול ובין שהן נשארות מחשבות דוממות, יכולות כמעט להפנט אתכם בקסמן.
אתם אובדים בתוכן בקלות, ומהופנטים מתוך אמונה שכאשר אתם מצמידים מילה לדבר-מה, אתם יודעים מהו.
אך אין זה כך.
אתם רק הסוויתם את המסתורין בתווית.
הכול – ציפור, עץ, אפילו אבן פשוטה ובוודאי האדם – בלתי ניתן לידיעה.
וזאת משום שלכול עומק בלתי נתפש.
כל מה שאנו יכולים לקלוט, לחוות, לחשוב עליו, הוא פני השטח של המציאות, פחות מקצה קרחון."

**

"המילים מצמצמות את המציאות למשהו שנתפש בשכל האנושי, ואין זה הרבה.
השפה מורכבת מחמישה צלילים בסיסיים המופקים במיתרי הקול; אלה הן התנועות: "a, e, i, o, u". (בעברית: קמץ, צירי, חיריק, חולם ושורוק).
הצלילים האחרים הם עיצורים המופקים בלחץ אויר: "ס, פ, ג" וכדומה.
האם אתם מאמינים שכמה צירופי צלילים בסיסיים כאלה יכולים להסביר מי אתם, את תכלית היקום, או אפילו מהו עץ או מהי אבן בעומק הווייתם?"

~ הציטוטים מתוך הספר "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה

**
סוף השבוע הזה "סוגר" חופשה מיוחדת בת קרוב לחודשיים שזכיתי לחוות בשבועות האחרונים.
תכננתי להקדיש את הפוסט לסיכום התקופה הזו, אך בדומה למה שקרה לי לא אחת במהלך החופשה, המציאות מתהווה בצורה שונה.
במקום זאת אני בוחר לשתף אתכם בטקסט שכתבתי לעצמי הבוקר:

המחשבה שלא עשיתי מספיק, כמו גם המחשבה שעשיתי המון,
בדומה למחשבה שהיה לי יום פרודוקטיבי או לא-פרודוקטיבי,
מבוססת על תפיסת עולם מצומצמת שלפיה ניתן לכמת את מה שאנו עושים, למדוד ולדרג את זה.
עפ"י תפיסת העולם הזו, יש "טוב" ו"רע" וברור מה הוא מה.
יש "טוב" ו"טוב יותר", "בזבוז זמן" ו"ניצול זמן", "יעילות" ו"חוסר יעילות".
המחשבה שמה שאני עושה לא מספיק, או שאני לא מספיק,
כמו גם המחשבה שמה שאני עושה זה מעל ומעבר או יותר ממה שאחרים עושים,
מבוססת על אותה תפיסת עולם מצומצמת.

**
עפ"י תפיסת עולם אחרת, כולנו מחוברים וכל מה שאנו עושים משפיע ומשנה.
ומתוך שכך, אתמול, במהלך יממה אחת בחיי (כמו בכל יממה אחרת),
יצרתי אינספור תנועות ואדוות, שלרובן איני מודע ולא אהיה מודע לעולם.
אני מוקיר את עצמי על יום הצוות שהנחיתי לאנשי מרכז החדשנות בבית החולים שיבא.
על חיבור לאנשים ונגיעה בהם. על מפגש. על אינטראקציה.
"איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים מבלי להשפיע על העולם שסביבנו" טוענת ג'יין גודול.
אני לא יודע במי נגעתי אתמול ואיך השפעתי.
אני יודע שנגעתי ושההשפעה שלי היא אינסופית.
לא כי זה אני או מפני שעשיתי משהו מיוחד, אלא פשוט כי ככה זה.
אנחנו מחוברים.
וכשם שנגעתי והשפעתי, כך ננגעתי והושפעתי.
כנראה בדרכים שלא לכולן אני מודע ולא את כולן אני מבין.
מתוך המקום הזה שאיננו רואים ומבינים הכול,
ושאין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומושפעים,
מתוך המקום הזה, אחד הדברים החשובים שאנו יכולים לעשות הוא להחזיק כוונה.
להחזיק כוונה להיטיב עם האנשים שאנו פוגשים כשאנו מסתובבים בעולם:
עם אנשי מרכז החדשנות של שיבא.
עם אנשי צוות מעוז שאירחו אותנו.
עם בני משפחתי.
עם קבוצת המשתתפים שנכחו במפגש הוירטואלי שהנחיתי בערב.
עם אנשי קופת החולים ששוחחתי איתם בניסיון להשיג הפניה.
עם אנשים שהתכתבתי איתם במייל או בוואטסאפ.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא התוצאה הנכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח עם האדם.

אולי, בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח עם האנשים והקבוצה,
זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
כשאני מחויב לטוב משותף, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם,
מבלי להיות "נעול" על מה זה אומר ואיך זה בא לידי ביטוי,
יש בי פחות צורך להגן על עמדה מסוימת או לבטל עמדה אחרת.
אני פחות חושד ויותר סומך.
יש בי פחות לחץ שדברים ייכשלו או שלא נגיע לתוצאה ולשורה תחתונה מסוימת בזמן נתון.
כשאני מחויב לטוב משותף שאיני בטוח מהו, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם, יש בי פחות מתח, לחץ ושיפוטיות ויותר פתיחות, סקרנות וקבלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"

עם כותרת כזו, כנראה שאחוזי הפתיחה של הפוסט הנוכחי יהיו גבוהים.
בין אם אתם מאמינים שיש ארבע התנהגויות כאלו ובין אם לא, 
יש משהו מושך בכותרת הזו שגורם לאנשים להיכנס ולהציץ.

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"
היא כותרת המשנה של ספר בשם "המנכ"ל מהדלת הסמוכה" שנכתב ע"י אלניה בוטליו וקים פאואל,
ומבוסס על מחקר שהקיף למעלה מ 2,600 מנכ"לים.

אני מאמין שכותרת המשנה הזו היא כותרת שיווקית אפקטיבית ומושכת.
אני פחות מאמין שיש ארבע התנהגויות עיקריות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים.
בעיני, החיים, העולם ואנשים הם יותר מורכבים מכך.

לשם סיפוק הסקרנות, 4 ההתנהגויות המצוינות בספר הן:
החלטיות, השפעה באמצעות שיתוף, אמינות בלתי מתפשרת והסתגלות באומץ.

**
הפוסט השבוע מוקדש למספר דברים שהעסיקו אותי ונגעו בי השבוע.
אם תנסו לחפש מכנה משותף מעבר לכך, לא בטוח שתמצאו.

חלקכם ימצאו את הפוסט הזה ארוך ומפוזר מדי.

אתם צודקים:
הוא נכתב בניגוד להמלצות השיווקיות המיועדות לכתיבת פוסטים, ספרים או מסרים:
ריבוי נושאים, חוסר במסר מרכזי אחד, אין הנעה לפעולה.
ממש בניגוד לנוסחה שלפיה נכתבה הכותרת "4 ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים".

**
השבוע, בערך בזמן שבו מורן ילדה את בנה הראשון,
איליין, אשתו של יואב, נפטרה לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.

חגיגה ואבל. חיים מלאים.

**
ברגעים אלו, ממש בזמן כתיבת הפוסט הזה, 
עקב החום הכבד, עדיין בוערות שריפות באזור יער בן שמן וקיבוץ הראל.
עשרות בתים נהרסו ועשרות משפחות קמו למציאות שונה מאוד מזו שחיו בה אתמול.

**
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי רק כשקיצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם,
ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות.
כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין,
ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון – 
כך מתפרשים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה."

"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שערו האפור או קמטיו:
הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה.
ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה 
והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, 
האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? 
הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות."

~ הציטוטים מתוך הספר "על קוצר החיים" מאת הפילוסוף לוקיוס אנאיוס סנקה (תרגום מרומית נאוה כהן).

**
"פגישה" היא תכנית הראיונות האישיים של רוני קובן ב"כאן 11":
זמן איכותי של מפגש אנושי, ללא פרסומות או שיקולי רייטינג.
אתמול צפיתי בראיון של רוני עם סתיו שפיר.

תוך כדי צפייה בראיון שמתי לב כיצד המצב הרגשי שלי משתנה:
התרגשות.
השראה.
תקווה.
בטחון.
הכרת תודה.

הערך האנרגטי של הראיונות הללו הוא גבוה.

בדומה לערך אנרגטי של מוצר מזון, 
ההרגשה לאחר צריכת המוצר (התכנית או המזון),
יכולה להעיד על איכות המוצר (התכנית או המזון).

**
השבוע ביליתי יום שלם עם צוות של ארגון מסוים.
הם חווים קושי רב ביניהם (חלקם מכנים זאת משבר), והגעתי בכדי לנסות לסייע להם.

העבודה הזו היא דוגמא לסוג העבודות הכי מורכבות שאני עושה, והיא כוללת שלושה שלבים:

1. הכרות, למידה ואבחון.
ביקשתי מהמנכ"ל לפגוש 5 אנשי צוות בעלי תפקידים שונים המייצגים פרספקטיבות שונות, 
לשיחות אישיות בנות כשעה, שבמהלכן למדתי להכיר אותם ואת הדרך שבה הם רואים את הדברים.
בנוסף השתתפתי בישיבת צוות בת כשעה וחצי, כדי לראות את הצוות "בפעולה" ב"זמן אמת".

2. גיבוש תמונה משולבת והמלצה לתכנית פעולה.

3. עבודה מעשית, קבוצתית ואישית, לשיפור המצב.

**
כשעובדים ב-1:1 עם אנשים לומדים להכיר את האתגר והמורכבות שביצירת שינוי, ועד כמה זה אינו מובן מאליו.

כשעובדים עם זוג אנשים המצויים בקונפליקט וחווים קושי ביניהם (במשפחה או בעבודה) המורכבות הזו כפולה ומכופלת.

כשעובדים עם קבוצה או עם ארגון רמת המורכבות עצומה וגדלה בעשרות מונים: 
ריבוי נקודות מבט, הבעיות, המניעים, האג'נדות, המטענים האישיים שנצברו וסדרי העדיפויות.
כל זאת במסגרת זמן מצומצמת בעלת אילוצים ומשאבים מוגבלים.

להתערבות ארגונית שכזו מגיעים עם הרבה ענווה.
ועם הרבה כוונה.

**
"אתם נמצאים כאן.
אתם יכולים להגיע לשם.
אבל אתם חייבים להבין שמה שהביא אתכם לכאן, לא יביא אתכם לשם."

"יש סיבה לכך שאני מקדיש כל כך הרבה אנרגיה לזיהוי אתגרים בין-אישיים אצל אנשים מצליחים.
הסיבה היא, שככל שמטפסים גבוה יותר, כל הבעיות קשורות יותר להתנהגות.

ברמה הגבוהה יותר בחיים הארגוניים, כל השחקנים המובילים הם אנשים מוכשרים.
כולם חכמים. כולם מעודכנים בהיבטים הטכניים של עבודתם.
אף אחד לא מתמנה, נניח, למנהל כספים, בלי לדעת לספור, לקרוא מאזן ולטפל כראוי בענייני כספים.

לכן בעיות התנהגותיות הופכות חשובות כל כך בשלבים העליונים של הסולם הארגוני.
כשכל הדברים האחרים שווים, כישוריכם הבין-אישיים (או היעדרם) באים לידי ביטוי במידה רבה יותר ככל שאתם מטפסים גבוה יותר.
למעשה, אפילו כשכל הדברים האחרים אינם שווים, כישוריכם הבין-אישיים הם שעושים הרבה פעמים את ההבדל וקובעים כמה גבוה תגיעו."

~ הציטוטים מתוך "ממנהל טוב למנהל מצוין" מאת מרשל גולדסמית.

**
מרשל גולדסמית מדגיש את חשיבות הכישורים הבין-אישיים להצלחה בקריירה.
בעיני זה הרבה מעבר להצלחה בקריירה.
זה לא רק כמה גבוה נגיע או כמה נצליח עסקית, 
אלא גם איך נרגיש.
ואיך נחיה.

**
בתחילת יוני אני מתוכנן לצאת לחופשה מיוחדת (מעין שבתון) בת כחודשיים.

השאלה הראשונה של רוב האנשים ששומעים את זה היא: "לאן אתה טס?"
התשובה היא שאני לא.
לפחות לא כרגע.

למעט 4.5 ימים שכבר "נעולים" ביומן, אין לי תכניות מוגדרות נכון לעכשיו.

אין תכניות ויש התכווננות:
להוריד הילוך, לשוטט, לפגוש אנשים, ללמוד, לגלות …

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

1. מעבר

המעבר בין מאות רקטות, ארבעה הרוגים ומי יודע כמה נפגעים בתחילת השבוע (מוצ"ש – שני),
לבין הפסקת האש ואירועי יום הזיכרון בהמשך השבוע (שני – רביעי),
לבין חגיגות יום העצמאות, החופשות והמנגלים (רביעי – …) היה חד עבורי.
מפתיע כל פעם מחדש כמה מהר אנשים ומדינה עוברים בין מצבים.

**
2. מוזר

נראה לי מוזר, שבתוך יום-יומיים, 
אנו עוברים ממצב של חוסר וודאות עצום וסכנת חיים מוחשית, המביאים בין היתר לאי-קיום לימודים,
לשקט בטוח, המאפשר יציאה של מאות אלפי חוגגים לאירועי יום העצמאות בשטחים פתוחים, ללא חששות ואזהרות.

יכול להיות שיש יותר הבנות ואינטרסים משותפים, בקרב שני הצדדים ממה שאנו נוטים לחשוב? ממה שנוטים לתקשר?
יכול להיות שלצדדים השונים יש יותר יכולת ממה שנראה לעין (גם אם רק במצבים מסוימים…) לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות?

ויכול להיות שלא…
ברור לי שאני מודע רק לחלק זעיר ממה שמתרחש פה…
אני יודע שאני לא יודע…

**
3. טקס משותף

ביום ראשון, יומיים לפני ערב יום הזיכרון, הנחתה שאניה בן חיים, 
מפגש מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
להלן חלק מדברים ששאניה פירסמה ביום שאחרי המפגש:

"האמת, פחדתי נורא לקראת הערב של אתמול- דיאלוג מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. 
שיח כל כך טעון, וכואב שנושא בתוכו כל כך הרבה רגשות עוצמתיים וזה קרה.
שוב היה אפשר לחוות, גם במפגש טעון כזה, ששיח אחר אפשרי ויכול להתקיים.
שיח בו אפשר ביחד לנוע מ"צודק/טועה" "בסדר/לא בסדר" אל המקום בו מכירים בצרכים העמוקים של כולנו שמחפשים דרך להתמלא. 
אל המקום בו אפשר להכיר בכאב ובכמיהה של מי שלא מסכימים/ות איתו/ה ולמצוא מקום בלב שיכול להיפתח אליו גם כשממש רואים דברים אחרת, גם כשכועסים.
זה מטורף בשבילי לשים לב לזה כל פעם מחדש, שכל אחד/ת מאיתנו רוצה לעשות טוב.
כל אחד/ת מאיתנו מאמין/ה בכל ליבו/ה שהדרך שהיא מאמינה בה יכולה לעשות טוב בעולם.
מאמין בכל ליבו שאם רק האחר יתעורר לראות את מה שאני רואה, אם הוא ישים לב שיש משהו שהוא לא רואה, 
שיש לו נקודה עיוורת- ויראה את מה שאני רואה- אז יוכל להיות פה הרבה יותר טוב.
העניין הוא שכמעט תמיד שני הצדדים חושבים ככה!
ואז, נוצר הוויכוח הידוע של מי צודק, ויכוח בו כל אחד מנסה לשכנע ואף אחד לא באמת מקשיב ואף אחד לא באמת נשמע.
ואז זה מכעיס. ומתסכל. והאמון אובד.
ואז צועקים, או מכים, או מתנתקים, או מתרחקים, מסתגרים, מתבצרים.
הכל חוץ מלהיפגש ולהקשיב באמת.
אתמול חווינו קצת ממה שאפשרי כשמסכימים להיפגש ולהקשיב באמת לכאב ולכמיהה של מי שאני לא מסכים/ה איתו. 
לשמוע באמת מה חשוב לו בעומק.
הלב התרכך. הדברים כבר לא נראים כמו שחור ולבן.
כמעט כל מי שהיו שם במפגש יצאו עם אמירה שהם רואים את המורכבות הגדולה, שהם רואים שיש לאחר צרכים וכאבים שהם לא ראו ולא לקחו בחשבון קודם. 
שהם רואים את הדברים שחשובים לצד השני ומכירים בהם – גם אם לא מסכימים על הדרך. 
שהם רואים שזה לא שחור ולבן, שזה מורכב.
מטרת השיח ממש לא היתה להגיע להסכמה, אלא ליצור מרחב בו נבין את הצד השני קצת יותר ממקודם. נראה את האנושיות של השני, קצת יותר ממקודם.
וזה קרה. וגם יותר מזה.
וזה קצת, וזה טיפה בים וזה גם הרבה. כי רובינו יצאנו משם עם הרבה יותר תקווה ואמון ממה שנכנסנו.
וזה עוד רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד הרבה מה ללמוד על יצירת שיח מאתגר שכזה. והיו רגעים לא פשוטים,
ואני שמחה ומתרגשת שהוא קרה ושרובינו חווינו שם חוויה של פתיחת הלב, הבנה, קירבה והקשבה. "

**
4. כוונות ופעולות

אותן פעולות יכולות לנבוע מכוונות שונות.
אותן כוונות יכולות לבוא לידי מימוש בפעולות שונות.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לאנושיות ולתקווה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לערכים חשובים.

**
5. בדיקה עצמית

באיזו פעולה אני נוקט?
מאיזו כוונה אני מונע?
האם יש דרך פעולה נוספת שתאפשר לי לממש את כוונתי בצורה מיטבית יותר?

באיזו פעולה נוקט האחר?
מאיזו כוונה הוא מונע?
האם אני בטוח? איך אני יודע?

**
6. מבחן אישי

א. איזו תפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה אני מזהה כאויבים שלי עכשיו? 
ככאלו שקיומם או פעולתם פוגעים בדברים החשובים לי ואולי אפילו מסכנים את קיומי?

ב. כמה אנשים אמיתיים אני מכיר ופגשתי באופן אישי השותפים לתפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה האלו?
"אנשים אמיתיים" = לא כאלו המתווכים לי בעזרת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

ג. מתי בפעם האחרונה פגשתי אותם והקשבתי להם?

**
7. חמלה

"חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, 
ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; 
להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – 
להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. 
אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, 
כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", 
כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, 
כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, 
כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, 
שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, 
בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. 
כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; 
כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – 
כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו … 
וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: 
תחת כל דגל טמונות גופות של חללים."
~ מאיר זוהר, מתוך המאמר "להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה", נכתב בקיץ 2014 בזמן "צוק איתן"

**
8. חשש

– ואולי זה לא מספיק…?
– ואולי דרך של חמלה וסובלנות היא קרקע קלה לניצול עבור אותם אנשים/גורמים/מערכות, שרוצים לפגוע/להשתלט/להחריב…?
– ואולי דרך של הבנה וקבלה פוגעת בנו, מחלישה אותנו ומאיימת על קיומנו…?

**
9. מתח

קשה להחזיק מתח של סיטואציה מורכבת.
קשה להישאר עם מתח של שאלות בלי תשובות.
קשה לחוות מתח של חוסר וודאות.

קל יותר לקחת צד.
קל יותר לבחור תשובה.
קל יותר לייצר וודאות.

**
10. מאבק

מוח בן 2 מיליון שנה המתוכנת לשרוד ומחפש וודאות,
מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", ומוציא אותנו לפעולה.

קשה לשנות דפוסים ולהתגבר על מבנים פיזיולוגיים-עצביים ועל אינסטינקטים הישרדותיים.
קשה עוד יותר כשהמבנים והאינסטינקטים מגורים ומופעלים במכוון ע"י גורמים בעלי עניין.

לא בטוח שיותר קשה מלשרוד שואה, להקים מדינה ולעבור את הדרך שעברנו עד כה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בלילה ילדתי תינוק חדש.

הלידה התחילה בשעות אחר הצהריים.
ההיריון נמשך להערכתי כ-20 שנה, מבלי שאהיה מודע אליו.

מספר דקות לאחר הלידה, חשפתי אותו בקהילת התקשורת המקרבת בפייסבוק,
מייד לאחר מכן לאחר מכן במרחבים וירטואליים נוספים,
ועכשיו נראה לי שהוא כבר מסתובב חופשי בעולם ופוגש כל מיני אנשים.

הפעם הראשונה שילדתי תינוק דומה היתה ב 2012,
כשיצרת את קורס התקשורת המקרבת בן תשעת השיעורים במיילים.
(הוא כבר בן שבע היום ואלפי אנשים נחשפו אליו ולמדו ממנו).

הפעם השניה של תינוק באותו סגנון היתה ב 2014, עם סדרת 20 המסרים.
20 מסרים מעוררי השראה, כל מסר ממוקד בנושא אחר, מכיל פרגון לאדם משמעותי במסע שלי והזמנה לתרגול.

ואתמול בלילה, ממש לפני כמה שעות, הגיעה הפעם השלישית.

התינוק הזה הוא משהו מיוחד.
שונה מאוד משני אחיו הבוגרים.

קוראים לו "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים במשפחה, בעבודה ובחיים."

**
האם אתם מסוגלים לתאר את עצמכם, שנה מהיום…

– במקום אחר במערכות היחסים החשובות בחייכם, האישיות והמקצועיות?
– חווים הרבה יותר שמחה, שלווה וחיבור, והרבה פחות סבל וריחוק?
– ברמות חדשות של השפעה, הובלה, הקשבה, אסרטיביות והשפעה?
– נכנסים להרבה פחות קונפליקטים, ואם כבר נכנסתם, יוצאים מהם יותר מהר וביותר קלות?

רלוונטי…?
מתאים לכם…?
האם זה אפשרי בכלל…?

הערך של "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים" עבורכם יכול להיות:

1. אפסי (דוגמא: אם הכלים לא רלוונטיים עבורכם, אם לא תרשמו או אם תרשמו ולא תקראו את המסרים),

2. עצום (אני מאמין בכל ליבי שהטמעה ויישום מתמיד, אפילו של כלי אחד או שניים, יכולים להשפיע דרמטית על החיים),

3. כל דבר שבין לבין.

זה בידיים שלכם ותלוי במה שתעשו עם זה.

**
בעבודתי היום-יומית אני עוסק בליווי, הנחיית והדרכת מנהלים, צוותים וארגונים.
בפועל אני מסייע להם להתמודד עם אתגרים, עניינים ומשברים הקשורים לאנשים,
ולפתח את מיומנויות התקשורת, עבודת הצוות ומערכות היחסים שלהם.

"52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים" 
הם זיקוק של כלי החשיבה/השפעה/תקשורת/עשייה הכי אפקטיביים שאני מכיר ועובד אתם ביום-יום,
מתוך דרך בת כ-20 שנות ניסיון עם המון למידה, התבחבשות, ניסוי ותעייה, כישלונות והצלחות.
דרך שעברתי ושאני עדיין עובר – עם משפחתי, בעבודתי ובמרחבים נוספים.

בפסקה קודמת כתבתי שהתינוק הזה הוא משהו מיוחד.
אני ממש מרגיש כך:
אני במקום שונה היום מהמקום שהייתי בו לפני מספר שנים, אולי אפילו לפני שנה.
זה בא לידי ביטוי גם בעבודה שלי, בסדנאות שאני מנחה ובכלים שאני מביא.

נכון לרגע זה, 126 נרשמים כבר בחרו להצטרף לסדרת "52 הכלים" ולקבל את הכלי הראשון בסדרה.

גם אתם יכולים. 
בכל שבוע, במשך שנה שלמה, יישלח אליכם מייל ובו כלי חשיבתי/מעשי לתקשורת מקרבת ולמערכות יחסים.

אני מחזיק כוונה ש-52 הכלים הללו יתרמו משמעותית לחייכם ולחייהם של אנשים נוספים, משפחות וארגונים, 
יפחיתו סבל, יגבירו שמחה, יעצימו נוכחות ויסייעו בהגשמת מטרות חשובות.

עם האנרגייה הזו "52 הכלים" נולדו, ולשם הם מכוונים.

ניתן להירשם לסדרה ולקבל מיידית את הכלי הראשון כאן.

בהרבה התלהבות והתרגשות, 
וגם במעט חשש ומתח,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** נ.ב. להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר. **

"איפה היית בפברואר 1999?", שאלתי אתמול את הגר שעובדת איתי.
"בכיתה ב'." היא ענתה בחיוך, לאחר 5 שניות של מחשבה.

איפה אתם הייתם בפברואר 1999, בדיוק לפני 20 שנים?

**
אני יודע איפה אני הייתי.
בפברואר 1999, כשהגר קיבלה תעודת מחצית של כיתה ב', 
הייתי נשוי כחצי שנה, ללא ילדים עדיין, בעיצומם של לימודי תואר ראשון בטכניון,
והתחלתי לעבוד כסטודנט בקבוצת מערכות מידע בחברת אינטל.

עשרים שנים !!!
לא נתפס הקטע הזה.

אני..??
עשרים שנות עבודה בארגון..???
איך זה יכול להיות..????

**
את "התרסקות" כתבתי בנובמבר 2013.
למרות שהכתיבה היתה לפני למעלה מחמש שנים,
והאירוע המדובר אפילו יותר מכך,
אני עדיין זוכר היטב את הסיטואציה ואת המצוקה שהייתי בה.
ברמה מסוימת הוא עדיין חי בי ומלווה אותי בכל תהליך של תחילת עבודה 
עם קבוצות חדשות של מנהלים, הנהלות או ארגונים.
השבוע, כששיתפתי את קהילת התקשורת המקרבת שבפייסבוק בסיפור הזה,
קיבלתי לא מעט תגובות והתייחסויות.
"התרסקות" נכתב כשעל הבלוג שלי היו מנויים מאות בודדות של קוראים.
עפ"י מערכת שליחת המיילים שלי את "התרסקות" קראו 219 קוראים בלבד.
אם מעניין אתכם לקרוא על נפילה כואבת במיוחד, 
ועל כלי חשוב לטיפול עצמי במצבים הללו,
אתם יכולים לעשות את זה כאן.

**
"איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

את השאלה הזו נשאלתי לפחות 5 פעמים בשבועות האחרונים ע"י אנשים שונים.
הנה מספר נקודות למחשבה בנושא הזה:

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו מלבישים על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
עדיף לשאול איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים X או Y.

 

ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת, 
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים,
או ליתר דיוק, הוא קיים ברמה מסוימת, הוא אינו הומוגני, 
והוא מורכב מהרבה תתי קבוצות, מחלקות וארגונים.
למעשה שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות,
איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך ארגון X.

 

ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
חשוב להבין אלו צרכים אנשים מנסים למלא
כשהם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון כלשהו.
יכול להיות שמניע אותם צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ומשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי ורצון להשתכר.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.
במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון,
אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

 

ד. תקשורת מקרבת אינה משהו שמכניסים למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת, לפחות כפי שאני מבין אותה,
היא לייצר חיבור (בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים),
על מנת לאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד הכוונה או המהות קריטי בעיני:
בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון,
כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה:
במקום לחשוב איך להכניס, או לשווק, או למכור, או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד אנו יכולים לתת להם מענה.

 

ה. איך מתחילים?
מחדדים כוונה (מילוי צרכים הדדי).
מוצאים תת קבוצה אחת.
או אדם אחד.
שפתוחים לדיאלוג.
ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומנסים לזהות את הצרכים הללו.
בודקים אם ואיך אנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים. 
מצליחים יותר או פחות.
לומדים.
וחוזר חלילה..

**
בבוקר ראשון השבוע נפגשתי לראשונה עם מנכ"ל ומנהלת משאבי אנוש של חברה מצליחה בארץ.
הוא שמע על תקשורת מקרבת, שמע עלי, ורצה לבדוק האם יש מקום לשיתוף פעולה.
כשקראתי עליהם לפני הפגישה, משהו בי התחיל להילחץ:
החברה נראית מצליחה מאוד ושניהם מנוסים מאוד.
מה יש לי להציע להם…?
מה יש לתקשורת מקרבת להציע להם…?

קולות הפחד, תני ההשוואות ושדי חוסר הביטחון צצו ועלו על הבמה המרכזית שלי.
כנראה שטראומת ה"התרסקות" מלווה אותי בכל מפגש עם חברה או קבוצת מנהלים חדשה.
(ואולי טוב שכך…)

כתמיד, לקחתי לעצמי זמן לחיבור ולכוונון פנימי לפני המפגש:

– אני שם לב לחשש, ללחץ ולפחד שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– אני שם לב להתלהבות ולהתרגשות שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– המטרה שלי אינה למכור, לשכנע או לשווק משהו.
– המטרה היא מילוי הדדי של צרכים חשובים.
– כוונון פנימי: להקשיב להם, להבין את הצרכים שלהם. להקשיב לעצמי. לצרכים שלי.
– שאלה לבדיקה: האם יש פה הזדמנות למילוי צרכים הדדי?

**
בבוקר שלאחר הפגישה, כתבתי את "חידוד כוונה לדרך".

לחברים המודאגים-מסוקרנים שהתקשרו לשאול האם אני עוזב את אינטל, עניתי:

"חס וחלילה, אין לי כוונות כאלה.
מדובר בעוד חברה/ארגון/אנשים חדשים שאולי אתחיל לעבוד אתם בקרוב."

קטע שבדיוק שלושה ימים לאחר מכן קיבלתי את ברכת 20 השנים באינטל…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות, תקשורת מקרבת וחיים מלאים ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.

הלוואי שהעבודה הזו העומדת לפתחי עכשיו,
תמלא אותי, תפתח אותי ותעורר בי שמחה ומשמעות,
לפחות כמו העבודה שאני עושה בשנים האחרונות.

**
הלוואי שהעבודה הזו העומדת לפתחי עכשיו,
תתרום בצורה משמעותית לחייהם של האנשים שבוחרים לעבוד איתי,
תספק להם ערך משמעותי ותיתן מענה לצרכים חשובים להם,
לפחות כמו הערך שחווים חלק מהאנשים שאני זוכה לעבוד איתם בשנים האחרונות.

**
הלוואי שהאנשים שפגשתי השבוע ושאולי אתחיל לעבוד איתם בקרוב,
יהפכו להיות חברים קרובים לדרך.
שנהנה ביחד מקשר של שותפות בריאה, שמחה, אוהבת ומצמיחה ושל ערך-הדדי-גבוה,
לפחות כמו עם החברים-שותפים שאיתם אני זוכה לעבוד בשנים האחרונות.

**
הלוואי.
זה אפשרי.
אנחנו בדרך…

חיים מלאים. היום.

"אבא אמר – 
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב. 
זה הכול. 
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. 
כמה שפחות. "

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
להכאיב כמה שפחות.
לעצמנו ולאחרים.

"מהו כאב?
כאב הוא תחום שבו הנשמה עוד לא החדירה מספיק אור שיאפשר ללב החומל והעדין להאיר.
כאב הוא תחום שמחכה לאהבה.

כאשר אתה שרוי בכאב, לצד הנטייה הטבעית להאשים את האחר,
יש גם נטייה לרצות לסגת, להסתלק ולסגור את לבך.
אם אתה מרגיש שחבר או אהוב אינם מתייחסים אליך בדרך שהיית רוצה וזה גורם לך לעוגמת נפש,
עדיף שלא לצאת אליו בהאשמה כדי לקבל התנצלות.
במקום זאת, דבר ראשון, הסתכל פנימה.
האחר יכול לעורר בך כאב רק כאשר יש בך כבר כאב.
הוא יכול לגרום לך לסגור את לבך רק כאשר לבך כבר רוצה להיסגר.
אם לא היה כאב בפנים, האחר לא היה יכול להוציאו.
מה שאתה יכול להרגיש אליו הוא חמלה וצער, לא כעס או תחושת איום."

~ מתוך "עוצמה אישית דרך מודעות" מאת סאנאיה רומן

**
לי נראה שהפחתת כאב וסבל הם רק חצי מהעניין.
חצי חשוב מאוד, אבל רק חצי…

ושהחצי השני, הלא פחות חשוב, 
הוא "העצם שמחה".. 
או משהו כזה…

מספר דוגמאות להפחתת סבל:
– תמיכה מעשית ועזרה במנהלות לוגיסטיות.
– יצירת בהירות בזמן בלבול.
– הקשבה אמפטית.
– עזרה בקידום פתרון של בעיה מעיקה.
– מגע אוהב.
– הרגעה.
– הקלה על כאב פיזי או רגשי.
– חיבור ונוכחות.

מספר דוגמאות להעצמת שמחה:
– פרגון.
– השתתפות ברגע משמח.
– חגיגה משותפת של משהו.
– הכרת תודה.
– חיזוק ביטחון.
– פינוק מהנה.
– מחווה אוהבת.
– הצחקה.
– התייעצות (תחושת ערך ומשמעות).
**
כוונה מרכזית לחיים:

"להפחית סבל ולהעצים שמחה."

בתוכנו ומסביבנו.

בכל מפגש, בכל אינטראקציה,
אנחנו מגבירים סבל או מפחיתים אותו, 
מעצימים שמחה או מפחיתים אותה.

איננו יכולים להסתובב בעולם ולפגוש אנשים,
מבלי להשפיע ולהיות מושפעים.

ביום רביעי שוחחתי עם חבר קרוב שהיה לפני ניתוח חשוב.
שיחה לפני ניתוח, כמו כל מפגש אנושי שהוא, 
היא הזדמנות להפחית סבל ולהעצים שמחה.

כשאנחנו פוגשים מישהו שחווה אירוע מאתגר,
אנו יכולים לתרום לשקט, לבהירות או לביטחון שלו,
ואנחנו יכולים להעמיס עליו את הפחדים, המחשבות והשיפוטים שלנו.
מה שאנו אומרים ועושים במפגש עם אדם,
מושפע מהכוונה שאנו מחזיקים ומהנוכחות שלנו.

ברמה הכי הבסיסית – את מי ואת מה המפגש הזה משרת עכשיו?
א. "את מי" = במי אנו מתמקדים? בנו (במחשבות, ברגשות, בצרכים, באג'נדה שלנו…) או באדם שמולנו?
ב. "את מה" = לאן אנו מכוונים במפגש? מה חשוב לנו שיקרה בו?

אם כוונתנו היא לסייע לאדם שמולנו להפחית סבל ולהעצים שמחה,
חשוב שהבחירה מה לומר ואיך להתנהל תנבע מהצרכים של אותו אדם ותנסה למלא אותם:
ממה שלהערכתנו האדם צריך באותו רגע ולא ממה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות.

**
מחשבה:

אם הייתי ב"גן עדן", הייתי יודע שאני שם..?
איך זה היה מרגיש..?
אולי זה כאן..?
עכשיו..?

**
"גן עדן" אינו מקום שהכול בו "מושלם" כל הזמן.

גם בגן עדן הקוצים דוקרים, היתושים עוקצים והנחשים מכישים.
גם בגן עדן כשנופלים כואב, כשחולים יש חום וכשיורד גשם נרטבים.
גם בגן עדן לפעמים כיף, לפעמים משעמם, לפעמים עצוב ולפעמים מעצבן.

הקוצים, היתושים, הנחשים, הנפילות, המחלות, הגשם, הכיף, השעמום, העצב והעצבים הם חלק מהגן.
חלק מהחבילה.
כולם שייכים.
הכול כלול.

המשמעות היא שגם אם נדקרנו, נעקצנו או הוכשנו,
נפלנו, חלינו או נרטבנו, כעסנו או השתעממנו,
זה לא אומר שאנחנו לא בגן עדן.

**
מחשבה חוזרת:

אם היינו ב"גן עדן", היינו יודעים שאנו שם? 
איך זה היה מרגיש? 
אולי זה כאן? 
עכשיו…?

**
לפעמים, 
לאחר קבלת בשורה שלא רוצים לקבל,
או לאחר התפתחות כלשהי שלא איחלנו לעצמנו,
אנו מסתכלים אחורה ומבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן.

גן-עדן "ארצי" שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך,
אבל מסיבות שונות היינו מבולבלים והתקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים מעניינים שונים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

**
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים,
אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.

לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן, 
(שהקוצים לא ידקרו, שלא ירד גשם, שלא יהיו נפילות, שלא יהיה עצוב..)
זה לחיות בגיהינום.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך,
ולגלות את זה רק בדיעבד.

יש משהו טרגי בלחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת,
ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

אפשר ללמוד לחיות בגן-עדן.
ללמוד להגביר נוכחות עם מה שקורה.
ללמוד להפחית סבל ולהעצים שמחה.
ללמוד להנות יותר מהדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

========

הזמנות:

– להזמנת סדנה או הרצאה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר או במייל חוזר.

– לקבלת הפוסטים השבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל, ניתן להירשם באתר או לבקש להצטרף במייל חוזר.