תגית: כוח

חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,
אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:
"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.
אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.
לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

בסוף כל יום בימי השבעה, לאחר שהבית התרוקן מאורחים,
היא היתה אוספת את שלוש בנותיה, מסתכלת להן זו אחר זו בעיניים ובודקת לשלומן.
לאחר מכן היתה מזכירה להן כסוג של הכנה להמשך:
"בעוד כמה ימים כשהשבעה תיגמר יתחיל הפרק החדש של החיים שלנו.
אני לא יודעת איך בדיוק זה יהיה, אבל תזכרו שאנחנו תמיד ביחד.
נתמודד עם כל מה שיגיע ונעבור את זה ביחד.
לצד העצב והכאב עצומים שתמיד יהיו אתנו הבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

תחשבו על הסיטואציה הזו,
על אותה אמא שמצליחה להוציא את המילים הללו מפיה ומליבה,
שעות וימים לאחר שהיא מקבלת בשורה כל כך איומה.

בפעם הראשונה שאותה חברה סיפרה לי על הרגע הזה התרגשתי עד כדי דמעות.
התמונה הזו נחרטה בליבי למרות שלא הייתי שם.
מאז, בכל פעם שאני מספר על האירוע הזה למישהו, הקול שלי רוטט והגרון נחנק מהתרגשות.

נזכרתי באירוע הזה שוב השבוע,
כשצפיתי באירוע המוקלט "לפתוח דלת לתקווה" של עמותת אקרופוליס החדשה בישראל.
עידית אוהל, אמו של אלון אהל החטוף בעזה,
שיתפה במה שהיא עוברת ועושה מאז קבלת הבשורה הקשה על חטיפת בנה לפני יותר מארבע מאות ימים.
הדרך שבה עידית מגיבה ופועלת מזכירה לי את אמה של חברתי.

עידית מספרת איך באותו רגע קריטי עם קבלת הבשורה המרה על חטיפת אלון היא בחרה להגיב.
היא עמדה מול משפחתה, מול עיניהם המבוהלות של ילדיה, ואמרה:
"אלון נחטף, אבל אלון נחטף חי. אנחנו נעשה הכול כדי להחזיר אותו".
היא ידעה שהדרך שבה היא תגיב תקבע את הטון לא רק לרגעים הקרובים אלא לתהליך ארוך ומורכב.
היא לא אפשרה לעצמה לשקוע בתחושת קורבנות,
ובמקום זאת בחרה להתרכז בעשייה מתוך מטרה להחזיר את אלון לבית ולמדינה שאליו ירצה לחזור,
בית מלא תקווה, חיבור, משמעות ואהבה.

בדומה לאמה של חברתי, עידית נוקטת עמדה מנהיגותית ברורה.
היא בוחרת את התגובה שלה מתוך תחושת אחריות גם לבנה החטוף וגם לשאר ילדיה ובני משפחתה.
במקום להאשים את הנסיבות או להתמקד בכאב בלבד, היא בוחרת להביט קדימה ולפעול.
לפני חטיפתו אלון תכנן לשכור דירה עם חברים וחלם ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון".
כהכנה לחזרתו של אלון, עידית והמשפחה ממשיכים להגשים את חלומותיו ואת מטרותיו:
הם שכרו לו דירה בת"א עם חברים, רשמו אותו ל"רימון" ואפילו השיגו לו מלגת לימודים. רק שיחזור.
ברחבי הארץ והעולם פזורים עכשיו פסנתרים צהובים (אלון הוא מוזיקאי),
שמטרתם לחבר אנשים, לעורר מודעות לחטופים, לשלוח להם אנרגיה ולהרבות טוב.
הפסנתרים, ההתגייסות ליוזמת "משמרת 101" ופעולות ציבוריות נוספות,
נובעות ממקום עמוק של חיבור, אהבה ואחריות קולקטיבית – לתקן, ליצור ולבנות,
מתוך אמונה שחוט של משמעות מחבר בין כל פעולה קטנה לבין עתיד טוב יותר.

לא כל אחד יכול להגיב כמו עידית או אמה של חברתי במצבים כאלה,
אבל הידיעה שזו אפשרות אנושית אמיתית היא השראה אדירה ומחזקת עבורי.
אם הן יכולות, גם אחרים יכולים, ואולי גם אני.
אפשר להתרומם מעבר לתחושות הקורבנות, הייאוש, חוסר האונים או הדחף לנקום.

אם אפילו במצבים של חטיפה או אובדן ישנה דרך לבחור באור,
גם אנחנו, בחיי היומיום שלנו, יכולים לקחת אחריות על האופן שבו אנו מגיבים.
בידינו הכוח לבחור – בין ייאוש לתקווה, חוסר אונים לעשייה, קורבנות לאחריות, טיפוח החושך לטיפוח האור.
הבחירות הללו יוצרות לא רק את מי שנהיה, אלא גם את העולם שסביבנו –
משפיעות על הקרובים לנו ומניעות אדוות של כוח, השראה, ותקווה גם לאחרים.
בסופו של דבר, העתיד שלנו, האישי והקולקטיבי, נולד מהפעולות שאנו עושים עכשיו.

אם אתם מתחברים לפוסט הזה, אני ממש ממליץ לכם להקשיב למילים של עידית אהל (מדקה 43:25),
ולקבל את זה ישירות ממנה ללא התיווך שלי.
לצידה נמצאים בפאנל עוד מספר אנשים מרגשים ומעוררי השראה ותקווה שמומלץ מאוד להקשיב גם להם.

בקשה חשובה – עשו צעד והצטרפו לתמיכה במשפחות החטופים – מוצ"ש במוקדים שונים ברחבי הארץ, משמרות 101, מעגלי שיח ביום ג' בכיכר החטופים, או בכל דרך אחרת.  

**
לסיום, שני שירים שפגשתי בתחילת השבוע ושמלווים אותי מאז:

על אהבה וחושך / עינת רויכמן

גַּם אוֹר צָרִיךְ לָנוּחַ לִפְעָמִים
לֶאֱגֹר כּוֹחַ לַבֹּקֶר שֶׁיָּבוֹא
הוּא אַף פַּעַם לֹא יוֹדֵעַ
בְּאֵיזֶה חֹשֶׁךְ יִצְטָרֵךְ לְטַפֵּל
כְּשֶׁיָּקוּם

**
גם אם / רחלי ראובן

גַּם אִם כֻּלָּם
אוֹמְרִים:
חָשׁוּךְ כָּאן!
גַּם אִם הָעוֹלָם
נוֹפֵל לַעֲלָטָה
גַּם אִם בְּנֵי אָדָם
מִתְלַבְּשִׁים בַּחֲרָבוֹת
אַתְּ, בִּתִּי
תָּמִיד חַפְּשִׂי אַחַר הַשֶּׁמֶשׁ
יָצַקְתִּי בְּלִבֵּךְ
אֶת הַכּוֹחוֹת
וְאֶת הָאֹמֶץ לְזֶה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תפיסת התקשורת המקרבת (הידועה גם בשם "תקשורת לא-אלימה") דוגלת בחתירה לחיבור דיאלוגי, כבסיס ליצירת טוב משותף הנותן מענה לצרכים החשובים של כולם.

אחד הפרקים המעניינים והחשובים והפחות מדוברים של גישת התקשורת הלא-אלימה,
עוסק בנושא של שימוש בכוח.

בחודשים האחרונים, תוך השתתפות באירועי המחאה מצאתי עצמי חושב על כך לא מעט.
מחאה היא סוג של הפעלת כוח.

האם ישנם מצבים שבהם חשוב להשתמש בכוח? מהם?
האם שימוש בכוח אינו בסתירה לתקשורת לא-אלימה?
כיצד ניתן להשתמש בכוח ברוח התקשורת המקרבת?

בפוסט הזה אני בוחר להציג ולחדד מספר נקודות הנוגעות בנושא של שימוש בכוח ברוח התקשורת המקרבת הלא-אלימה.

א. מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת הלא-אלימה מבחין בין שני סוגים של שימוש בכוח:
כוח לשם ענישה וכוח לשם הגנה.
הדרך להבחין ביניהם היא להתבונן בכוונה שעומדת בבסיס הפעלת הכוח.

ב. כשאנו עושים שימוש בכוח לשם הגנה, כוונתנו היא להגן על חיים או על זכויות פרט.
כשאנו עושים שימוש בכוח לשם ענישה, כוונתנו לגרום לצד השני לסבול, להתחרט ולהשתנות.

ג. ישנו הבדל תפיסתי מהותי בין שני המצבים הללו:
בשימוש בכוח הגנתי אנו מאמינים שהפעולות של הצד השני נובעות מסוג של בורות או חוסר מודעות להשלכות מעשיהם,
בעוד שבשימוש בכוח ענישתי אנו מאמינים שהפעולות של הצד השני נובעות מתוך רוע לב וכוונת זדון.

ד. המוטיביציה בהפעלת כוח לשם ענישה היא לנצח, להכניע את הצד השני ולקדם את האג'נדה שלנו.
המוטיבציה בהפעלת כוח לשם הגנה היא עצירת איום ויצירת מרחב בטוח שיאפשר חיבור דיאלוגי ליצירת טוב משותף.

ה. בכוח לשם הגנה מטרתנו היא להפעיל את הכוח המינימלי הנדרש לעצירת האיום תוך גילוי אכפתיות עמוקה גם לצד השני.
אנו רוצים לשמור על עצמנו אך להימנע ככל האפשר מפגיעה בצד השני.
אנו עדיין שואפים לפתרונות win-win ורואים בצד השני שותף ולא אויב.

ו. השאלה "מהי מידת הכוח המינימלי הנדרש" היא שאלה חשובה הנתונה לפרשנויות שונות.
מצד אחד איננו רוצים להפעיל פחות מדי כוח כי אז זה עלול להתפרש ע"י הצד השני כחולשה ויכול להוביל לפגיעה בנו בהווה או בעתיד,
ומצד שני איננו רוצים להפעיל כוח רב מדי כי מטרתנו אינה לפגוע ולהסב סבל אלא להגן ולחתור לחיבור.

חשוב להבין שבתנאים מסוימים שימוש בכוח הוא לגיטימי, נדרש והכרחי.
"מידת הכוח המינימלי הנדרש" צריכה להישקל שוב ושוב.

ז. עלינו לגלות אחריות רבה כשאנחנו מפעילים כוח.
ישנם שני מבחנים פנימיים חשובים המחדדים את ראייתנו ומסייעים לנו להבין איזה סוג של כוח אנו מפעילים:

1. מבחן הכוונה:
האם מטרתי לנצח ולהכניע או להגן ולשמור על זכויות?

2. מבחן האכפתיות:
עד כמה אכפת לי גם מהצד השני? האם אני רוצה שהוא יסבול או שיהיה גם לו טוב?
האם אני מכוון לטוב משותף או שחשוב לי שרק הצרכים שלי יתמלאו?

**
אני מקווה שהמילים הללו בעלות ערך עבורכם,
וכולי תקווה שבקרוב נמצא את הדרך לקירוב ולחיבור,
וביחד נצליח ליצור מציאות חדשה של טוב משותף ובר-קיימא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סירי לינדלי (Siri Lindley) היא אלופת העולם בטריאתלון בשנים 2001-2002, ונחשבת כיום למאמנת הנשים הטובה בעולם לטריאתלון. 
היא גם עומדת בראשה של עמותה שהקימה, שייעודה הצלת סוסים מהתעללות והזנחה, הענקת טיפול רפואי אוהב והכשרה, והכשרתם לסיוע לאנשים ומשפחות.

מייקל מליו (Michael Melio) הוא איש משפחה, אדם עשיר והנשיא של חברת Western Piedmont Metal Inc, אחת מחברות מיחזור המתכת המובילות בצפון אמריקה.

היתה לי הזכות לפגוש את סירי ומייקל בשבוע שעבר בסמינר של טוני רובינס שבו השתתפתי, כשהם עמדו על הבמה המרכזית בפני 15,000 איש.

סירי סיפרה שכאשה צעירה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה, במהלך לימודיה בקולג', היא היתה חרדתית: חשה סבל ומצוקה רבים והיתה בעלת ביטחון עצמי נמוך מאוד.

מייקל עבר בילדותו התעללות, אלימות והזנחה, חי ברחובות בעוני ורעב מתמידים, ובמשך שנים עבד בעבודות בעלות שכר נמוך מאוד בכדי לספק לעצמו צרכים פיזיים מינימליים לקיומו.

עד ש….

נקודת המפנה עבור סירי ומייקל היתה המפגש עם ספר מסוים שמישהו נתן להם והמליץ להם לקרוא אותו.
ברגע שהם קיבלו את הספר הם קראו את כולו בנשימה עצורה במשך מספר שעות.
לדבריהם, הספר עורר בהם שינוי חשיבתי-רגשי עמוק, הפיח בהם תקווה ושינה את מסלול חייהם לעד.

השיתוף של סירי ומייקל הזכיר לי שלפני כ-15 שנים, בדצמבר 2004, במהלך שבוע של נסיעה עסקית בארה"ב, קראתי גם אני בדיוק את אותו ספר.
גם עבורי הספר היה משמעותי מאוד, וההשפעה שלו על חיי היתה גדולה.
לשמחתי, המקום בחיי שבו הייתי בזמן קריאת הספר, היה שונה מאוד מהמקום שסירי ומייקל היו בו.

ביום שלישי השבוע, כששבתי הביתה, ניגשתי לארון ושלפתי את הספר שהיה ממורקר כולו. 
עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שעיינתי בו והתחשק לי לחזור ולקרוא בו.
ביום רביעי, כבר רכשתי לעצמי את העותק שלו בעברית, והתחלתי לקרוא אותו מהתחלה.
כשם שאי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים, כך חווית הקריאה היום, כשאני במקום אחר בחיי, שונה מאוד מזו שלפני עשור וחצי.

הספר נכתב ע"י טוני רובינס.
שמו באנגלית – Unlimited Power.
העותק המתורגם נקרא – "כוח בלתי מוגבל".

**
הנה קטע מתוכו:

"רמת שליטתך בתקשורת בעולם החיצון תקבע את רמת ההצלחה שלך עם אחרים – אישית, רגשית, חברתית וכספית.
מה שחשוב יותר, רמת ההצלחה שאתה חווה בתוכך – האושר, העליזות, ההתלהבות, האהבה, או כל דבר אחר שאתה רוצה בו – היא התוצאה הישירה של הדרך בה אתה מתקשר עם עצמך.
אופן הרגשתך אינה תוצאה של מה שקורה בחייך – הוא הפרשנות שלך למה שקורה.
חייהם של מצליחנים הראו לנו שוב ושוב, שאיכות חיינו נקבעת לא ע"י מה שקורה לנו, אלא ע"י מה שאנו עושים בנוגע למה שקורה לנו.

אתה הוא המחליט איך להרגיש ולפעול, על בסיס אופני תפיסתך את חייך.
לשום דבר אין משמעות כלשהי, פרט למשמעות שאנו מעניקים לו.
רובנו העברנו תהליך זה של פרשנות למצב אוטומטי, אך אנו יכולים לקחת את הכוח הזה חזרה ולשנות מידית את חוויית העולם שלנו.

ספר זה עוסק בביצוע סוגי הפעולות הנרחבות, הממוקדות, העקביות, המובילות לתוצאות מדהימות.
אם הייתי מגדיר לך בשתי מילים את מהות הספר הזה, היית אומר: השגת תוצאות !
חשוב על זה.
האין זה מה שאתה מעוניין בו?
ייתכן שאתה רוצה לשנות את דרך הרגשתך לגבי עצמך ועולמך.
ייתכן שאתה רוצה להיות מתקשר יותר טוב, לפתח מערכת יחסים אוהבת יותר, ללמוד במהירות גדולה יותר, להיות בריא יותר, להרוויח יותר כסף.
תוכל לעשות את כל הדברים הללו למען עצמך, והרבה יותר מכך, על ידי שימוש יעיל במידע המובא בספר זה.
לפני שתוכל להגיע לתוצאות חדשות, יהיה עליך להבין שאתה כבר מייצר תוצאות, רק שייתכן שהן אינן התוצאות שאתה רוצה בהן.
רובנו חושבים על המצב השכלי שלנו ועל רוב מה שקורה במוחנו, כעל דברים הקורים חוץ לשליטתנו.
אולם האמת היא, שביכולתך לשלוט על פעולותיך השכליות ועל דרכי התנהגותך, במידה שמעולם לא האמנת שתוכל להגיע אליה.
אם אתה מדוכא, אתה הוא זה שיצרת את ההצגה הקרויה דיכאון. 
אם אתה נלהב, גם את זה יצרת בעצמך.

חשוב לזכור שרגשות כדיכאון אינם קורים לך.
אינך "תופס דיכאון".
אתה יוצר אותו, ככל תולדה אחרת בחייך, על ידי פעולות שכליות וגופניות מסוימות.
כדי להיות מדוכא, עליך להביט בחייך באופנים מסוימים.
עליך לומר לעצמך דברים מסוימים בגוני קול נכונים.
עליך לאמץ תנוחה ותבנית נשימה מסוימות.
למשל, אם ברצונך להיות מדוכא, יעזור לך מאוד לשמוט את הכתפיים ולהביט הרבה למטה.
דיבור בקול עצוב וחשיבה על התסריטים האפשריים הגרועים ביותר לחייך, עוזרים גם הם.
אם אתה יוצר מהומה בביוכימיה שלך, על ידי כניסה לדיאטה דלה או על ידי צריכת אלכוהול או סמים מופרזת, אתה עוזר לגופך לייצר רמת סוכר נמוכה בדם, ובכך, למעשה, מבטיח את קיומו של הדיכאון.

הנקודה שאני מעלה כאן, היא שיש צורך במאמץ ליצירת דיכאון.
זו עבודה קשה, והיא דורשת נקיטה בסוגי פעולות מוגדרים.
יש אנשים שיצרו מצב רוח זה לעתים כה קרובות, שכבר קל להם ליצור אותו.
למעשה, הם קשרו לעתים קרובות תבנית זו של תקשורת פנימית לכל סוגי המאורעות החיצוניים.
יש אנשים המשיגים זכויות משניות רבות כל כך – תשומת לב מאחרים, אהבה, אהדה וכולי – 
עד כדי כך שהם מאמצים את סוג התקשורת הזה כמצב הרוח הטבעי לחייהם.
אחרים חיו עם מצב רוח זה זמן רב כל כך, עד שהם חשים אתו בנוח.
הם הופכים למזוהים עם מצב הרוח המסוים.
אנו יכולים, מכל מקום, לשנות את הפעולות המנטליות והפיזיות שלנו, ועל ידי כך לשנות באופן מידי את רגשותינו והתנהגותנו."

**
אני מניח שהציטוט הזה מעורר תגובות רגשיות שונות בקרב אנשים שונים.
חלקכם אולי מהנהנים בהסכמה, חשים התלהבות, מתרגשים וחווים זריקת מוטיבציה.
אחרים אולי חשים כעס על הדרך שבה מוצג הנושא, דרך שאתם מאמינים שעלולה להיות מסוכנת ואשר שונה מאוד מנקודת המבט שלכם.
ייתכן שאתם חשים כאב, כיוון שאתם חווים או חוויתם דיכאון, והמילים הללו נוגעות בכם בנקודה רגישה.
יכול להיות שאתם חשים אשמה או ביקורת פנימית, ואתם מפרשים את הקטע כ"אני עושה משהו לא בסדר".

**
מה שזה לא יהיה, שימו לב שזו התגובה והפרשנות שלכם, וייתכן שיכולות להיות תגובות ופרשנויות אחרות.
הקטע המצוטט הינו רק טריגר עבורכם, מספר משפטים כתובים, שניתן לייחס להם משמעות כזו או אחרת.

בחרתי לשתף בו משתי סיבות עיקריות:

א. אני חוויתי אותו כעוצמתי ומעורר השראה עבורי.
עבורי הוא תזכורת חשובה לאחריות שיש לי למצב הפיזיולוגי-רגשי-מנטלי שלי, לאפשרות האמיתית לפתח מיומנות שליטה התורמת לחיי ומשרתת אותם, ולהשפעה העצומה שלו על חיי ועל חיי האנשים סביבי.

ב. אני מחזיק כוונה, שהשיתוף בו, ירבה טוב בעולם: יעצים שמחה ותקווה ויפחית סבל וכאב.
לפוסטים שאני כותב ושולח, נחשפים אלפי אנשים.
אני מקווה שהפוסט הזה והחשיפה לציטוט ולספר, יתרמו בצורה משמעותית וחשובה לחייהם של מספר אנשים, כשם שהם תרמו לסירי, למייקל ולי.

**
"52 הכלים לתקשורת ויחסים" ממשיך להסתובב בעולם ולהגיע למחוזות שונים.
מעל 600 נרשמים כבר מקבלים את הכלים הללו לתיבת הדואר שלהם.

"52 הכלים", הם מהכלים הכי אפקטיביים שאני מכיר ועובד איתם ביום-יום, כלים שאני מאמין שיכולים לעשות שינוי עצום במערכות יחסים במשפחה, בעבודה ובשאר מימדי החיים.

אם טרם עשיתם זאת, תוכלו להירשם כאן ולקבל מיידית את הכלי הראשון למייל שלכם.

**
אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים ולשתף איפה הקטע הזה פוגש אתכם ומה הוא מעורר בכם, יעניין אותי לקרוא…
אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה, להשתמש בו ולהפיץ את הציטוט…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"החברה שלנו מבוססת על הגדרה מוגבלת מאוד של כוח, לאמור עושר, הצלחה מקצועית, תהילה, כוח פיזי, עוצמה צבאית ושליטה פוליטית.
ידידי היקרים, אני מציע שיש סוג אחר של כוח, כוח גדול יותר: הכוח להיות מאושרים ברגע הנוכחי, חופשיים מהתמכרות, פחד, ייאוש, אפליה, כעס ובורות.
כוח זה הוא זכותו המולדת של כל אדם, מפורסם או אלמוני, עשיר או עני, חזק או חלש ".

~ הציטוט מתוך "The Art of Power" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר)

**
"Our society is founded on a very limited definition of power, namely wealth, professional success, fame, physical strength, military might and political control.
My dear friends, I suggest that there is another kind of power, a greater power: the power to be happy right in the present moment, free from addiction, fear, despair, discrimination, anger, and ignorance.
This power is the birthright of every human being, whether celebrated or unknown, rich or poor, strong or weak."

~ Quoted from "The Art of Power" / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

כוח עם אנשים

**ציטוטים מהספר "לגדל ילדים בחמלה" / ד"ר מרשאל רוזנברג**

"אנשים רבים מאמינים, שיותר הומני להשתמש בפרסים מאשר בעונשים.
אבל את שניהם אני רואה ככוח על אחרים,
ואילו תקשורת מקרבת מבוססת על כוח עם אנשים.
בכוח עם אנשים אנחנו מנסים להשפיע לא באמצעות גרימת סבל לאנשים
אם הם לא עושים מה שאנחנו רוצים, או במתן תגמולים אם הם כן.
זהו כוח המבוסס על אמון הדדי וכבוד,
שגורם לאנשים להיפתח, לשמוע זה את זה,
ללמוד זה מזה ולתת זה לזה מרצון, מתוך חשק לתרום לרווחתו של האחר,
במקום לפעול מתוך פחד מעונש או תקווה לפרס.

אנו מגיעים לסוג כזה של כוח, כוח עם אנשים,
כשאנחנו מצליחים לתקשר בפתיחות את הרגשות והצרכים שלנו
מבלי לבקר כלל את האדם השני.
אנחנו עושים זאת בכך שאנו מציעים לו או לה
מה היינו רוצים שהם יעשו באופן שלא יישמע תובעני או מאיים.
וכמו שאמרתי, זה דורש שבאמת נשמע מה אחרים מנסים לתקשר,
כמו גם שנפגין הבנה מדויקת במקום למהר להתערב ולתת עצות,
או לנסות לפתור דברים.

להורים רבים, הדרך שבה אני מדבר על תקשורת היא כל כך שונה,
שהם אומרים: 'טוב, זה לא נשמע טבעי לדבר ככה'.
בדיוק בזמן הנכון, קראתי משהו שגנדי כתב ובו הוא אומר:
'אל תבלבלו בין מה שהוא הרגל לבין מה שהוא טבעי.'
גנדי אמר, שפעמים רבות אימנו אותנו לתקשר ולהתנהג
בדרכים שהיו ממש לא טבעיות, אבל הן שגרתיות במובן זה,
שמסיבות שונות, כך הרגילו אותנו לנהוג בתרבות שלנו.
וזה בהחלט צלצל לי נכון, בדרך שבה הורגלתי לתקשר עם ילדים.
הדרך שבה הורגלתי לתקשר –
באמצעות שיפוט של צודק ולא-צודק, טוב ורע, כמו גם השימוש בעונשים –
היתה כה נפוצה, שבקלות היא הפכה להרגל שלי כהורה.
אבל לא הייתי אומר שאם התרגלנו למשהו, פירושו שזה טבעי"

**
יש משהו במילים הללו שמרגש ומעורר אותי כל פעם מחדש.
הציטוטים נלקחו מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה"
שנכתב ע"י ד"ר מרשאל רוזנברג ותורגם ע"י ארנינה קשתן.
51 עמודים ש"שווים" את משקלם בזהב.
עידן מלמד מוכר את הספרים הללו במחיר סמלי
(30 ₪ לעותק פיזי ו- 15 ₪ לעותק דיגיטלי הניתן להורדה מיידית),
מחנותו הוירטואלית שבאתר הבא.
מומלץ בחום רב ומכל הלב !
(איני מקבל אחוזים או עמלות על ההמלצה הזו…)

לעתים, במיוחד לאחר פוסטים מסוימים,
אני מקבל פניות מאנשים המעוניינים "להכניס" את התקשורת המקרבת לחייהם,
ומחפשים דרך שתאפשר להם ללמוד ולהתנסות בה.
חלק גדול מהפונים והפונות מקווים "להביא" את התקשורת המקרבת לביתם:
לקשר שלהם עם ילדיהם, בני/בנות זוגם, משפחתם המורחבת ועוד.

לצד הכרה בחשיבות התקשורת המקרבת במעגלי המשפחה השונים,
בעבודתי, אני בוחר להתמקד בחיבור שבין תקשורת מקרבת לעולם העבודה והניהול.
במסגרת פעילותי הכוללת הרצאות, סדנאות ותהליכי עומק מתמשכים
אני מלווה צוותי ניהול והובלה בחברות וארגונים,
מדריך ומנחה אותם בנושאי מערכות יחסים, הקשבה, תקשורת, ניהול קונפליקטים,
קבלת החלטות ואפקטיביות צוותית המבוססים על עקרונות התקשורת המקרבת.

בשנה האחרונה פיתחתי תהליך ייחודי ומובנה אשר מאפשר לצוותי ניהול
לשפר את אפקטיביות העבודה שלהם ואת האווירה בקרבם.
התהליך מתרחש לאורך מספר מפגשים מצומצם, במשך כרבעון,
ומשלב עבודה שוטפת המקדמת את סדרי העדיפויות הארגוניים
לצד למידה משמעותית וחוויתית, קבוצתית ואישית תוך כדי תנועה.

בשנים האחרונות אני מלווה צוותי ניהול בחברות מובילות ומוכרות
כגון eBay , סאפ ואינטל, כמו גם חברות קטנות יותר ומוכרות פחות.
לקראת סוף דצמבר, בעוד כחודשיים, אוכל להתחיל תהליך שכזה עם צוות ניהול נוסף.

אתם מוזמנים להיות בקשר (מייל חוזר או דרך האתר) לקבלת פרטים ולבדיקת התאמת צרכים הדדית.

 

שבת של שלום וחג שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להתראיין לתפקיד ולהידחות. להגיש מועמדות, להיבחן ולא להתקבל.
להרגיש איך זה להיות רחוק ממקבלי ההחלטות שלא ממש רואים או מבינים אותך.

להיות זר ושונה במקום שלא מכירים אותך.
להרגיש איך זה להיות "אחר". לא שייך. מיעוט.

לאבד את הקול לכמה ימים ולהסתובב בעולם בלי יכולת לדבר.
להרגיש איך זה להיות אילם.

להיות מרותק לכסא גלגלים לתקופה קצרה בלי יכולת ללכת.
לחוות מוגבלות תנועה בעולם.

להתאשפז במחלקה פנימית ולהיות מרותק למיטה.
לחוות מה זה להיות שקוף. לחיות את בית החולים מבפנים.

להשתתף בהפגנה או ללכת ברחוב ולמצוא עצמך במצב מפתיע שמתפתח במהירות ללא שליטה.
לחוות איך זה להיות חלש מול חזקים.

להיתקל בשוטר פלסטיני בתוך שטח A ולשמוע ממנו את המשפט " ג'יב אל האוויה" ("תביא את תעודת הזהות").
לחוות פחד וחוסר אונים.

להישאר עם הבן שלך לשבוע בארץ בזמן ששאר המשפחה בחו"ל.
לחוות חד-הוריות. לחוות משפחה-של-שניים.

**
חילופי תפקידים.
שיעורים חזקים.
על פרספקטיבה.
על כוח.
על חופש.
על כבוד.
על אהבה.

תזכורות חשובות.
לענווה.
לאנושיות.
להכרת תודה.

חיים מלאים. יום יום.