רפלקציה על תהליך למידה של 30 שנה

מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב לקרוא וללמוד.

עברתי כמה וכמה שינויים בחיי, אבל הכמיהה הזו לקריאה, ללמידה ולהתפתחות לא השתנתה עם הזמן.
כאדם בוגר, מסביבות שנות ה-20 שלי ואילך, אני נמשך בעיקר לספרי עיון ופחות לסיפרות יפה.

לפני כשלושים שנה כדי "לצרוך" ספר איכותי הייתי רוכש אותו בחנות או שואל אותו מהספרייה העירונית.

לפני כעשרים שנה נחשפתי לאפשרות של הקשבה לדיסקים להתפתחות אישית.
זו היתה התפתחות מדהימה ומרגשת שאיפשרה להאזין לחומרים הללו גם תוך כדי נסיעה ברכב,
וכך פקקי תנועה ונסיעות ארוכות הפכו להיות מרחבי למידה מהנה ומשמעותית.
בשלב זה עדיין היה צריך לרכוש את הדיסקים הללו והמגוון שלהם היה מצומצם יחסית.

זמן מה לאחר מכן התפתחות הטכנולוגיה איפשרה צריבה של דיסקים מתוך חומרים שמסתובבים ברשת.
הייתי קונה חבילות של דיסקים ריקים וצורב לעצמי בבית קורסים והרצאות מוקלטות שמצאתי.
חצי שעה של צריבה בבית איפשרה לי שעות של הקשבה ולמידה, במחיר משתלם של חבילת דיסקים ריקה.
המגוון הפך להיות הרבה יותר גדול והרבה יותר נגיש וזול.

ואז הגיע הדיסק-און-קי שהקפיץ את זה בכמה רמות.
על הדיסק-און-קי אפשר לשמור בפשטות ובמהירות הרבה יותר קבצי שמע של תוכן איכותי.
כשמכוניות התחילו להגיע עם שקעי USB וחיבור למערכות שמע,
זה הרגיש כמו התפתחות מטורפת כי עכשיו כל החומרים הללו היו זמינים בקלות גם בנסיעות.

מתישהו התחילו להופיע הפודקסטים וספרי השמע שלהם ניתן להאזין בעזרת מכשירי הסלולר.
החידוש כאן הוא השילוב של מגוון עצום של תכנים, נגישות מיידית וחיבור לחומרים עדכניים ועכשוויים.
בחיפוש פשוט ניתן להגיע למומחים או לאנשים מעניינים בכל תחום שהוא, ולהנות מהשפע העצום שלהם,
כל זאת בזמן אמת תוך התייחסות לאירועים שמתרחשים ממש עכשיו.

באופן אישי אני צורך ספרי שמע ופודקסטים כבר שנים,
וככל שעובר הזמן ההתלהבות והרעב שלי רק גדלים,
כי אני נחשף לעוד ועוד חומרים, נושאים, נקודות מבט ואנשים מרתקים.

מרגש אותי שהשפע של חומרים איכותיים ומשמעותיים שאפשר לקרוא או להקשיב להם כל כך עצום ונגיש.
בכל רגע נתון, אפשר להקשיב למומחים הכי גדולים בעולם בכל נושא שהוא, ללמוד מהם ולהתפתח.
פוליטיקה, אקטואליה, היסטוריה, כסף והשקעות, ספורט, טכנולוגיה, יזמות ועסקים,
מערכות יחסים, בריאות, תחביבים, התמודדות וחוסן, התפתחות אישית – כל דבר שהוא !

בשנים האחרונות מדברים הרבה על התדרדרות מערכת החינוך
ועל כך שבתי הספר והמורים מקובעים או תקועים בתכנים ותהליכים מיושנים.
לפעמים התחושה היא שבית הספר כיום מספק בעיקר שירותי בייביסיטר ומיומנויות חברתיות.
יש לא מעט אמת באמירות הללו, ועם זאת האפשרות ללמידה מעולם לא היתה יותר זמינה ונגישה.
הרבה יותר קל ונוח להאשים אחרים מאשר לקחת אחריות אישית ולעשות מעשה.
אפשר לצקצק, להתלונן, לתרץ ולהפנות אצבע מאשימה להרבה גורמים וכיוונים,
ואפשר למנף את הטכנולוגיה והאפשרויות הרבות, לקחת אחריות ולרתום אותן ללמידה משמעותית.

כל אדם שרק רוצה יכול ללמוד אינספור דברים ותחומים בחינם או בעלות סבירה,
בגישה מיידית ממקלדת המחשב או מהאייפון שלו. לא תמיד זה היה כך.
בעבר ידע וחינוך היו שמורים לבעלי מעמדות מסוימים או לסף תנאים מינימלי שלא היה למרבית האוכלוסיה.

למידה היא תהליך מתמשך לחיים שלמים,
ולא משהו ששמור רק לילדים, לשתים עשרה שנות לימוד או למוסד מסוים.

יתרה מזאת, היכולת להבין אנשים ותהליכים לעומק בעולם מורכב ומשתנה,
מבלי ליפול למלכודות של שיפוטיות ורדידות מחשבתית הופכת להיות חשובה יותר ויותר.

בינואר 2021 כתבתי פוסט על "פודקסטים, למידה והתפתחות מתמדת".
הפוסט עורר עניין וזכה להרבה תגובות.
הוא נכתב לפני קרוב לארבע שנים ונקודות מרכזיות שהעליתי שם רלוונטיות יותר מתמיד.
בפוסט חלקתי כמה מהפודקסטים שאני נהנה להקשיב להם ומקבל מהם הרבה ערך.
הסתכלתי בסקרנות על הרשימה שפירסמתי אז ומצאתי שכרבע ממנה עדיין רלוונטי וכל השאר פחות.
הלמידה וההקשבה לפודקסטים ולספרים לא פחתה, אולי היא אפילו התגברה,
מה שהשתנה זה חלק מתחומי העניין ומהפודקסטים המובילים שאני מקשיב להם.

למתעניינים, קבלו המלצות למספר תכנים שהקשבתי להם בשבועות האחרונים:

אֻסְכֻּת – פרקים מרתקים ומעמיקים בנושא המזרח התיכון וגיאופוליטיקה –
המלצה חמה להקשיב לפרק "חיזבאללה היום" ולשני הפרקים על "המלחמה הקרה המתחדשת והמזרחי התיכון". תודה רבה לגיא על ההמלצה הזו. 
ההקשבה לפרקים הללו מרחיבה פרספקטיבה ומאפשרת להעמיק ידע והבנה בנושאים מורכבים וחשובים.

חיות כיס – פרק 296 – המלחמה בהון השחור –
תיאור מרתק ומעורר תקווה על שינויים חיוביים מבוססי טכנולוגיית AI המוטמעים בתקופה הזו במשרד האוצר.

אלישע והזוויות – החזרת החטופים והכרעת חמאס, שורשים מוסריים –
פרק המתייחס לשאלת המוסר ולנקודות המבט השונות העומדות בבסיס תפיסות עולם שונות.
סיכום תמציתי יחסית לספר של גו'נתן היידט "למה אתם תמיד צודקים?" המחובר למציאות שלנו ונוגע במורכבות של הקיטוב הפוליטי והדתי. תודה לשירה על ההמלצה הזו. 

The Knowledge Project – פודקסט מרתק באנגלית עם אנשים מעניינים, מצליחים ומובילים בתחומם.
שני פרקים ששמעתי לאחרונה ואהבתי – מורגן האוסלכריס דייויס.
סוג של אסקפיזם איכותי מלא ברפלקציות, רעיונות ותובנות חיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה הילדים שלך לומדים ממך?

לפני כשלוש וחצי שנים בתקופה שמרגישה כמו גלגול חיים אחר,
התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן.
אחת השאלות שהוא שאל אותי לקראת סוף השיחה היתה ממש חזקה עבורי והולכת איתי מאז.
אפשר לשמוע בהקלטה (דקה 1:39:50) שלאחר שערן שואל את השאלה,
אני שותק במשך מספר שניות ארוכות, בזמן שגלגלי המוח שלי עובדים.
שאלה משמעותית היא שאלה שגורמת לך לחשוב,
גורמת לך להסתכל על המציאות באופן קצת שונה,
מוציאה ממך מחשבה חדשה או אחרת.

השאלה שערן שאל אותי היתה "מה אתה חושב שהילדים שלך לומדים ממך?"
זו שאלה שאני לא בטוח שחשבתי עליה עד אותו רגע ובטח שלא בצורה המסוימת הזו.
היא שונה מאוד מהשאלות "מה אתה רוצה ללמד את הילדים שלך?" או "מה היית רוצה שהילדים שלך ילמדו?"
שאלת "מה הילדים שלך לומדים ממך" מדגישה את "לומדים" + "ממך".
זה לא מה הייתי רוצה שילמדו אלא מה לדעתי הם לומדים בפועל. עכשיו.
זו לא שאלה כללית על מה הם לומדים בבית הספר, מהחברים או מהרשתות, אלא מה הם לומדים ממני.
זכרתי שערן שאל אותי את השאלה הזו, אבל לא זכרתי מה היתה התשובה שלי אליו.
חזרתי להקשיב לשיחה הזו בסקרנות לפני כשעה וממש נהניתי לשמוע את התשובה שלי.
באותה נקודת זמן התייחסתי לשלושה דברים שהילדים שלי לומדים ממני:
א. להיות אדם טוב ולהרבות טוב.
ב. נחישות, התמדה והתמודדות עם קושי.
ג. למידה למידה למידה – למדנות יומיומית.

למרות שהשאלה הזו נשאלה לפני שלוש וחצי שנים, היא עדיין מלווה אותי ואני חוזר אליה מדי פעם.
זו שאלה שעוזרת לי להתאפס ויוצרת עבורי בהירות חדה כשאני מבולבל או מטולטל.
השבוע מצאתי את עצמי משתף שלושה אנשים שונים בשלוש פגישות שונות בשאלה הזו.
המשותף לכל השיחות היה קושי שאנשים חווים בהשפעת המצב במדינה, בעבודה, במשפחה או בכמה מהמימדים הללו ביחד. 
עבור כל השלושה שפגשתי, הקושי הוא אמיתי ומוחשי, מאתגר ולא פשוט.
חלקם היו במצב רוח ירוד במיוחד, רגעי או מתמשך.
סיפרתי להם על מה אני חושב שהילדים שלי לומדים ממני עכשיו,
והצעתי להם לחשוב על מה הילדים שלהם לומדים מהם.

כל מה שעניתי לערן לפני שלוש וחצי שנים תקף גם לעכשיו:
גם בתקופה הנוכחית אני מקווה שהם לומדים ממני להרבות טוב, התמדה, התמודדות עם קושי ולמידה מתמשכת.
בנוסף, אני מקווה שהם לומדים ממני גם שמחה, אחריות, מחויבות והחזקת מורכבות.
הייתי רוצה שהם ילמדו ממני גם איך לבקש עזרה ולהישען כשצריך, ואני לא בטוח שאני מורה מספיק טוב לזה.  
יש דברים שאני עוד צריך ללמוד בעצמי.

כדאי לזכור שאנחנו תמיד "על המגרש".
הילדים שלנו תמיד לומדים מאתנו משהו.
לרוב פחות ממה שאנחנו אומרים ויותר מאיך שאנחנו מתנהגים.

שחייה בים גבוה אפשר ללמד רק בים גבוה.
התמודדות עם קושי אפשר ללמד רק כשקשה.
החזקת מורכבות אפשר ללמד רק כשמורכב.
התמדה אפשר ללמד רק לאורך זמן.
תקווה אפשר ללמד כשמייאש.

אז מה הילדים שלך לומדים ממך עכשיו..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פגישה

השבוע היה לי שבוע פורה במיוחד.
השתתפתי בפגישות אישיות עם מספר אנשים מוכרים ומרתקים, ביניהם:
ששי גז, מלכה פיוטרקובסקי, לינוי בר-גפן, יוני רכטר, אבי נשר,
אורנה בנאי, יגאל גוואטה, דודי אמסלם, גיא רולניק, שולי רנד ואושרת קוטלר.
אני מנחש שאתם מכירים את מרבית השמות, אולי אפילו את כולם.

הבהרה:
זו לא היתה פגישה בארבע עיניים ביני לבין כל אחד ואחת מהאנשים הללו,
אלא פגישה אישית בת כחצי שעה בינם לבין רוני קובן שאירח אותם בתוכניתו "פגישה".
אני "הצטרפתי" למפגשים הללו באמצעות הפודקסט "פגישה" של רוני קובן,
שהוא למעשה הגירסה הקולית לתוכנית המצולמת בכאן11.

אני מוצא שלהקשבה לפגישה אישית שכזו יש ערך עצום עבורי.
איכות מזוקקת של מפגש אנושי מרתק, לעתים מרגש ונוגע, לעתים מעורר התנגדות, תמיד מעורר מחשבה.
משהו כל כך שונה מהכותרות הרדודות שמשטיחות את המציאות ומתחרות על תשומת הלב שלנו.

הנה לדוגמא ארבעה רגעים ומחשבות מתוך מספר פגישות שהקשבתי להן:

אורנה בנאי היא מודל לאומץ ואותנטיות בעיניי.
בשיחה איתה היא מתארת רגע נוגע במיוחד המתרחש בגיל 16,
שבו היא משתפת את אחיה הבכור, האהוב והנערץ מאיר בנאי ז"ל, בכך שהיא נמשכת לנשים.
בלי לעשות ספויילר, התגובה של מאיר לשיתוף של אורנה הפתיעה אותי ותפסה אותי לא מוכן.
היא המחישה לי את מורכבות החיים ואת מורכבות המסע שאנשים עוברים.

**
גיא רולניק הוא מישהו שאני עוקב אחריו כבר שנים באמצעות הטורים והפודקסטים שלו.
הוא משפיע מאוד על התפיסה שלי, לדוגמא בכל מה שקשור לרשתות החברתיות, ולערוצי הטלויזיה.
לא אחת תהיתי מאיפה הוא שואב את הכוחות ואת האומץ שלו.
כל הפגישה שלו עם רוני קובן היתה מרתקת, אבל הרגע הכי מרגש היה לקראת הסוף,
כשקובן שאל אותו משהו ש"קילף" אותו וגרם לו להיחנק מהתרגשות בלי יכולת לדבר.

**
הפגישות עם דודי אמסלם ויגאל גוואטה עוררו בי מחשבות על הדומה והשונה ביניהם.
נקודת הפתיחה של המשפחות של שניהם בארץ היתה לא פשוטה וכללה עוני, קשיים והשפלות.
אני חווה את האנרגייה של שני האנשים הללו היום בצורה מאוד שונה.
כל אחד מהם לקח את חוויות הילדות שנצרבו בו למקום אחר ומקדיש את חייו לדברים שונים.

**
את מלכה פיוטרקובסקי לא ממש הכרתי לפני הפגישה עם קובן.
אישה מעוררת השראה, לוחמת פורצת דרך שמובילה תהליכי שינוי עמוקים בסביבה מורכבת.
ההקשבה לה העמיקה את הההבנה שלי בנוגע לחלק מהאתגרים וההתמודדויות,
והמחישה לי בצורה מעוררת התפעלות ותקווה שאפשר גם אחרת ושניתן למצוא פתרונות אם ממש רוצים.

**
האם זה לגיטימי להקדיש את הפוסט לפודקסט כלשהו ולפתוח במילים "שבוע פורה במיוחד"?
זה לא קצת מנותק וחסר רגישות במיוחד בשבוע כל-כך מורכב, עצוב וקשה?

אני מאמין שזה לגיטימי וחשוב.
החיים מלאים והם גם וגם.
אפשר גם להקשיב לרוני קובן וגם להיות באירוע זיכרון עם משפחות החטופים והחללים.
אפשר גם לכאוב ולהתאבל, וגם לתת מקום לשמחה ולהנאה.
כולם חשובים, האחד לא על חשבון השני.

תודה לרוני קובן, לתוכנית "פגישה" בכאן 11 ולפודקאסט הנפלא על כל המתנות הללו.
מפגש אנושי מרתק, מלמד, מרגש ומקרב.

אפשר גם אחרת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אנשים שאני רוצה לעבוד איתם

לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",
שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,
שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה.

הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,
שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,
מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה או עבודה עם אנשים,
למהנה או מתסכלת, ממלאה או מרוקנת, משמעותית או סתמית.

השבוע נזכרתי בפוסט הזה וחזרתי לקרוא בסקרנות נרגשת את מה שכתבתי אז לפני שבע שנים.
כמה ממה שכתבתי לעצמי אז עדיין רלוונטי?
מה מתוך המאפיינים שהיו חשובים לי בתקופה ההיא עדיין חשובים לי?
ואלו מאפיינים חדשים נכנסו או התחדדו?

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט בקישור הבא

(הוא נכתב בתקופה שהייתי כותב פוסטים יומיים,
אז תוכלו לקבל גם הצצה להלך הרוח שלי באותו זמן ולפוסטים נוספים שכתבתי באותו שבוע).

**
באופן לא הכי מפתיע,
לא הצלחתי למצוא משהו שהיה חשוב לי אז וכבר לא חשוב לי.
כל המאפיינים שסימנתי לעצמי אז, עדיין חיים ורלוונטיים.

מה שכן מפתיע אותי,
זה שגם אחרי שהקדשתי לכך השבוע לא מעט מחשבה,
לא הצלחתי עדיין לחשוב על מאפיין נוסף, שחשוב לי מאוד היום ושלא כתבתי עליו בעבר.
כל כך הרבה קרה בשבע השנים הללו,
ואני לא בדיוק אותו אדם שהייתי אז,
אז איך זה יכול להיות שאין משהו חדש שמתווסף או מתחדד?
מעניין…

**
בכל פוסט שאני כותב ומפרסם אני מחזיק כוונה לתת ערך ולעורר השפעה מיטיבה.
איך זה מתחבר לכאן? מה גורם לי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו ולחלוק אותו עם אלפי קוראים?

כשאני מהרהר בשאלות הללו קופצות לי מייד שתי תשובות:

התשובה המיידית והראשונית היא שחלק גדול משעות הערות שלנו מוקדש לעבודה,
ומתקיים בסביבות עבודה, עם ולצד אנשים אחרים,
כך שאם אפשר ללמוד משהו על מה הופך את החוויה הזו למיטיבה יותר עבורנו,
זה יכול להיות בעל השפעה חשובה על חיינו.
זה לגיטימי, זה אפשרי (לפחות בחלק מהמקרים),
יש לנו את הזכות והאחריות לבחור באנשים שאנו רוצים לעבוד איתם יותר ופחות.
הבחירות שלנו משנות ומשפיעות.

התשובה השנייה לשאלה הזו מעוררת בי התרגשות:
בשנים האחרונות, כבר תקופה די ארוכה (אולי בהשפעת הפוסט),
אני זוכה לעבוד עם הרבה מאוד אנשים צנועים, מוכשרים, סקרנים, חרוצים,
שאכפת להם מאנשים אחרים, ושרוצים לעשות טוב במעגלים שלהם ובעולם.
את חלקם אני מחשיב כטובי חבריי וממש זוכה לעבוד ולחיות אתם ביום-יום כבר שנים.
רבים אחרים, שאני פוגש לסדנה חד פעמית או לתהליך של מספר חודשים,
מרגישים לי כמו שותפים יקרים לדרך ולמסע, החולקים איתי סולם ערכים, תפיסת עולם וכוונה.
זה מדהים, מרגש, משמח ומעורר הרבה הכרת תודה,
שהאפשרות העקרונית והתיאורטית מתממשת ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיים.

מה אתם אומרים?
איך זה אצלכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארנולד

כשהייתי בן 10 צפיתי ביחד עם אחי הגדול בסרט "קונאן הברברי"
והתלהבתי מסצנות האקשן ומהשרירים המפותחים של כוכב הסרט ארנולד שוורצנגר.
כשנתיים לאחר מכן התענגתי על סרט המתח-פעולה העתידני "שליחות קטלנית",
שבו מגלם שוורצנגר רובוט קטלני בגוף אדם המגיע מהעתיד לחסל את האנושות.
אלו היו שני הסרטים הראשונים בכיכובו, ואחריהם הגיעו רבים אחרים, חלקם שוברי קופות.
מבלי לקרוא עליו יותר מדי, התגבש בי הרושם ששוורצנגר הוא שרירן מרשים,
שהצליח למנף את המימדים הפיזיים שלו לקריירה מוצלחת בהוליווד.

לפני מספר שבועות ידידתי יעל בריסקר המליצה לי לצפות בנטפליקס בסדרה התיעודית "ארנולד" –
שלושה פרקים על חייו של ארנולד שוורצנגר.

הצפייה בסדרה הזו היתה מענגת ומעוררת השראה, גמעתי בשקיקה את שלושת הפרקים,
והצטערתי שלא היו עוד שניים או שלושה.

מסתבר ששוורצנגר הוא הרבה יותר מרק שרירן שמינף את הנתונים הגופניים שלו בהוליווד.
כל פרק בסדרה מוקדש לתקופת חיים אחרת של שוורצנגר שבה הצטיין והגיע להישגים מרשימים.
במשך שנים רבות הוא זכה באליפויות "מר עולם" המצריכות יכולות אתלטיות יוצאות דופן, חריצות ונחישות.
בספורט המסוים הזה הוא כבש את הפסגה העולמית הגבוהה ביותר ונשאר שם במשך שנים.
בעשור שלאחר מכן הוא פצח בקריירת קולנוע של סרטי פעולה וקומדיה שהתבססה לא רק על שריריו,
אלא גם ובעיקר על חוכמתו, יכולת הלמידה שלו, יחסי האנוש, חוש ההומור, החריצות והתעוזה.
גם כאן הוא הגיע לטופ העולמי של הענף ונשאר שם במשך שנים.
פרק הקריירה השלישי של חייו הוקדש לפוליטיקה:
בשנת 2003 הוא התמודד על תפקיד מושל קליפורניה, זכה בו,
ושלוש שנים לאחר מכן, נבחר בשנית לתקופת כהונה מלאה נוספת.

איך הוא עושה את זה?
מה הסוד של אדם שנולד בכפר קטן באוסטריה,
שבמשך 30-40 שנה בונה לעצמו שלושה פרקי קריירה שונים לחלוטין,
שבכל אחד מהם הוא מצליח להצטיין ולהגיע להישגים מרשימים,
תוך כניסה אמיצה לעולמות חדשים שאינם מוכרים לו,
פיתוח מיומנויות ויכולות חדשות,
והתמודדות עם הרבה מאוד קשיים, סקפטיות ולעג?

**
הסיפור של שוורצנגר כל כך עניין וריגש אותי,
שמיד לאחר הצפייה בסדרה הורדתי לעצמי מאודיבל את ספרו של שוורצנגר Be Useful
ונהניתי מעוד מספר שעות של העמקה, הקשבה ולמידה, ישירות משוורצנגר עצמו,
שמקריא את ספרו במבטא אוסטרי כבד עם הרבה תשוקה, להט והומור.

איזה דבר מדהים זה שבהשקעה של מספר שעות בסרט, סדרה או ספר,
אנחנו יכולים לקבל הצצה ל"מאחורי הקלעים" אדם או תופעה,
ללמוד מהם ולאמץ את מה שרלוונטי לחיינו שלנו.

איזה זמן איכות מזוקק ומשובח זה,
וכמה זה שונה מבהייה במסכים ומשוטטות חסרת תוחלת במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע,
ברשתות חברתיות, אולפנים ופלטפורמות שכל מהותן למשוך את תשומת לבנו למטרותיהן.

**
תוך כדי הצפייה בסדרה וההקשבה לספר,
הזכרתי לעצמי שהכול מוצג ומסופר מנקודת מבט מסוימת ומוגבלת,
במקרה הזה של שוורצנגר עצמו.
לא מדובר בתיעוד אובייקטיבי המבוסס על מחקר מעמיק.
לא הכול מושלם או ורוד.
תמיד ישנה מורכבות ואף אדם אינו רק כפי שהוא מוצג.

במהלך הסדרה למשל מוזכרות תלונות כנגד שוורצנגר על הטרדות מיניות,
סיפור על ילד מחוץ לנישואים שהוא שמר בסוד מאשתו במשך שנים רבות, גירושים ועוד.
הסדרה בוחרת להזכיר את האירועים הללו, אך לא להתמקד בהם.

בעיניי, הדבר החשוב הוא לא לתת לשוורצנגר ציון,
וגם לא לקבוע אם הוא אשם/זכאי או בסדר/לא-בסדר.

הדבר החשוב הוא להקשיב לו ולהתמקד בנו ובחיינו:
לשים לב למחשבות ולתחושות שעולות בנו תוך כדי צפייה או הקשבה,
לראות איך כל זה משפיע עלינו,
ולבחור מה אנחנו רוצים לקחת מזה לחיינו.

אחד הדברים החזקים עבורי בסדרה למשל,
היה הכרת התודה העצומה של שוורצנגר,
לאנשים בחייו שעודדו אותו להאמין בעצמו,
ראו את הפוטנציאל שלו כשהוא עדיין לא ראה אותו,
לימדו אותו לחשוב, פתחו לו דלתות, ותמכו בו לאורך הדרך.
הסיפורים הללו שחזרו שוב ושוב,
עוררו בי מחשבות על הכרת תודה על אנשים בחיי,
ועל המקום שלי בחייהם של אנשים אחרים.


**
איך אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט על סדרה נחמדה בנטפליקס, בתקופה כל-כך מורכבת ואינטנסיבית,
כשהחטופים עדיין בעזה, חיילים נהרגים בכל יום, ומשפחות רבות חוות סבל עצום?

זה לא מנותק וחסר רגישות?
וגם אם התלהבתי מהסדרה, עכשיו זה הזמן לשתף בזה?
לא עדיף שאשמור את זה לזמן אחר, או שאספר לחברים במקום להקדיש לזה פוסט?

כל השאלות הללו עלו בי תוך כדי המחשבה על הפוסט הזה ובמהלך כתיבתו.
למעשה, ברגע כתיבת שורה זו, אני שם לב שהדופק שלי עולה,
מחשש שקוראים מסוימים ייפגעו מהפוסט הזה או יכעסו עלי,
ויפרשו אותו (ואותי) כלא רגיש מספיק, או כמנותק שמתעסק בשטויות.

אני בוחר לכתוב את המילים הללו עכשיו,
כי השעות שבהן צפיתי בשוורצנגר והקשבתי לו הסבו לי הנאה, עוררו בי התרגשות והרימו את האנרגייה שלי.
ואולי תהיה להן השפעה דומה על חלקכם.
ובנוסף, אני מאמין שבתקופה הזו חשוב לתת מקום לגם וגם.
גם לעצב, לקושי, לכאב וגם לדברים שמשמחים אותנו ומסבים לנו הנאה.
גם לענייני מלחמה וגם לעניינים אחרים.
גם לאתי הילסום, גם למשפחת איזנקוט וגם לארנולד שוורצנגר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
אתמול ה 21.12, היה היום הכי קצר בשנה.
זהו היום שבו המגמה משתנה והימים מתחילים להתארך.
קשה לראות את זה או אפילו להאמין בכך:
השינויים זעירים, הימים עדיין קצרים ובעוד רגע גם יתחילו גשמים וחורף.
אבל, למרות שזה לא מרגיש ככה, וייקח זמן עד שנראה את זה, המגמה כבר השתנתה.
הלוואי שהמגמה כבר משתנה גם בהיבטים נוספים של חיינו, שהאור גדל ומתעצם, 
ושאנחנו פשוט מתקשים להבחין בכך ברגע זה.

בעיות של ניהול זמן

ניהול זמן, בדומה למערכות יחסים, היא מיומנות קריטית שתמיד אפשר לפתח יותר,
ושתרומתה והשפעתה על חיינו היא אדירה.
יש משהו קצת מיושן, מקטין ולא מדויק בכותרת "ניהול זמן", כאילו זמן זה משהו שאפשר לנהל אותו.
המושג שהרבה יותר מדבר אלי הוא "ניהול אנרגיה ותשומת לב".
למי ולמה אנו מקדישים את תשומת הלב והאנרגיה שלנו?

מנהלת שפגשתי בשבוע שעבר סיפרה לי על בעיית ניהול זמן של אחד העובדים שלה:
הוא עובד מצטיין, איש צוות נהדר, חכם וחרוץ והיא מאוד שבעת רצון ממנו.
לדבריה אחת הבעיות שהכי מגבילות אותו ושעלולה לפגוע בהתפתחות העתידית שלו קשורה לניהול זמן.

"מה זה אומר?" שאלתי אותה.
"היומן שלו תמיד מפוצץ והוא כל הזמן בלחץ.
הוא מתקשה לתעדף דברים ולהבחין בין מה חשוב יותר למה חשוב פחות.
בעיה נוספת שיש לו היא שהוא אומר 'כן' כמעט לכל דבר שמבקשים ממנו.
לא סתם הוא כל הזמן בלחץ ורודף אחרי הזנב של עצמו".

"או קיי, נראה לי שהבנתי", אמרתי, "ומה את מתכננת לעשות עם זה?"
"תיכננתי לשבת איתו קצת על כל הנושא של ניהול זמן ולתת לו טיפים וכלים שיוכלו לעזור לו.
למשל, לסגור זמן לעבודה עצמית, לבנות תוכנית שבועית ולנעול ביומן את האבנים הגדולות שלו.
אני גם רוצה לשבת איתו על היומן שלו ולהראות לו דוגמא לכמה פגישות שאפשר לדחות או לבטל.
יצא לי לעשות איתו דברים דומים בעבר, ואולי הגיע הזמן לחזור לזה."

"יכול להיות", אמרתי לה, "בהצלחה עם זה."
"משהו אחד שאני מציע לך לבדוק זה האם בעיות ניהול הזמן שלו הם באמת בעיות ניהול זמן או משהו אחר.
כי אם הן לא באמת בעיות של ניהול זמן, אז כל הטיפים, העצות והכלים הנפלאים שתתני לו, לא באמת יעזרו."

**
לאורך השנים למדתי שלא כל הבעיות שנראות במבט ראשון כמו בעיות של ניהול זמן,
הן באמת כאלו.
יש כמה קשיים נפוצים ש"מתחפשים" לבעיות של ניהול זמן,
אך ניהול הזמן הוא רק הסימפטום, קצה הקרחון שמעל לפני המים,
בעוד שהקושי האמיתי אינו נובע ישירות ממיומנות של ניהול זמן אלא ממשהו אחר.

הנה ארבע דוגמאות נפוצות:

1. כשמישהו אומר שהכול דחוף, שהוא לא מוצא זמן להתפנות למשפחה או לקדם משהו שחשוב לו,
בסבירות גבוהה העניין פה הוא לא הבנה מנטלית של מה חשוב יותר או פחות, סדר וארגון.
ייתכן שהנקודה המרכזית היא שלתפיסתו הצרכים שלו שוים פחות מהצרכים של אנשים אחרים,
ולכן מה שהוא רוצה או צריך יהיה אחרון בסדרי העדיפויות.
כל מה שמישהו יבקש ממנו יזכה ל-"כן",
כי האפשרות של סירוב ונתינת מקום למה שחשוב לו על חשבון דברים שחשובים לאחרים,
היא בכלל לא אפשרות קיימת מבחינתו.

**
2. יש כאלו שקשה להם לומר "לא" לבקשות של אחרים ולשים גבולות, כי הם לא רוצה לפגוע באחרים.
חלק גדול מהם רואים עצמם כטיפוסים מרצים.
כשמעמיקים קצת יותר במה שקורה שם עבורם במצבים הללו שהם אומרים "כן" למרות שהיו רוצים לומר "לא",
מגלים שמתחת לאי הרצון לפגוע באחרים, חשוב להם מאוד שיאהבו ויקבלו אותם.
הם חוששים שאם הם יאמרו "לא" זה יוביל לכך שלא יאהבו אותם, ואולי אפילו ידחו אותם.
כלומר, מתחת לחשש לפגוע באחרים יש פחד גדול מדחייה ומפגיעה בעצמם.

**
3. לסוג השלישי שאני פוגש לא מעט אין בעיה לתעדף את הצרכים של עצמם והם לא חוששים מדחייה.
העניין שלהם קשור לתחושת ערך עצמי.
אם הם יגידו "לא" ואנשים יסתדרו בלעדיהם,
יתגלה שהם לא כאלו נדרשים או משמעותיים ושלא באמת צריכים אותם.
כשהם אומרים "כן" ולא שמים גבולות הם חווים עומס גדול אך גם מרוויחים מזה לא מעט:
תחושת ערך עצמי, סיפוק מהשלמת משימות ומטלות,
ואולי הכי חשוב – הוכחה לקריטיות שלהם ולכך שאי אפשר להסתדר בלעדיהם.
אבל אם יתגלה שאפשר להסתדר בלעדיהם, מה זה אומר על הערך, הייחודיות והעתיד שלהם?

**
4. לעתים הקושי לשים גבולות או לומר "לא" מגיע ממקום די מפתיע ושונה לחלוטין:
החשש להתמודד עם העבודה שהם אחראים עליה באופן ישיר.
כשהם עוזרים לכולם ובגלל זה מתעכבים במטלות שתחת אחריותם הישירה,
הם יכולים לקבל הערות על דחיית לוחות זמנים או על התקדמות לא מספקת,
אבל הם מרוויחים הרבה נקודות זכות על עבודת צוות ועזרה לאחרים,
ואת האפשרות להתחבא מאחורי סיבות ותירוצים ללמה העבודה שלהם לא מתקדמת מספיק.
לפעמים אמירת "כן" למישהו אחר היא בריחה מהתמודדות שמחכה להם,
ושהם לא בטוחים שיוכלו להצליח בה.
אם הם יתרכזו בעבודה שלהם ויקדישו לה הרבה יותר תשומת לב,
הם לא יוכלו להתחבא מאחורי הסיפור שהם עוזרים לכולם.
ומה יקרה אם גם אז העבודה שהם אחראים לה לא תתקדם מספיק?
זה יחשוף את חוסר המסוגלות ואת אי היכולת שלהם.

**
כשאנחנו נתקלים בבעיות ניהול זמן של עצמנו או של אחרים,
חשוב להבין האם הן באמת בעיות של ניהול זמן המצריכות פיתוח מיומנות של ניהול זמן,
או שהן ביטוי לאתגרים של דימוי וערך עצמי, תחושת מסוגלות וחשש מדחייה.
ההבחנה הזו חשובה ותסייע לנו להתמקד בשורש העניין מבלי לבזבז זמן ואנרגייה בכיוונים פחות מועילים.

לאחר שזיהינו את הקושי כדאי לזכור שכל קושי הוא למעשה שני דברים:
גם משהו שיש להתגבר עליו ולהפחית את השפעתו השלילית עלינו, וגם הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות.

אם אנחנו מתקשים לנהל את סדרי העדיפויות שלנו כי לא נעים לנו לומר "לא" או לשים גבולות,
חשוב להבין שהפרויקטים, המטלות, הלקוחות, העובדים והמנהלים שנפגוש בשבוע הבא,
הם שדה האימונים והתרגול שלנו, הקרקע הפוריה שעליה נוכל לצמוח לגדול ולהתפתח.
לאט לאט, בסקרנות לא שיפוטית, ועם הרבה חמלה עצמית וכבוד למורכבות.

מה אתך..? מוצא/ת את עצמך באחד הסעיפים כאן? או שיש לך סיפור מיוחד משלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

משהו קטן וטוב

לפני כשלושה חודשים קיבלתי המלצה למשחק מילים ברשת בשם "וורדעל".
המטרה במשחק היא לנחש מילה יומית בת 5 אותיות שהמחשב בוחר עבורכם.
יש 6 ניחושים לכל היותר, ולאחר כל ניחוש מתקבל משוב בסגנון "בול-פגיעה":
אילו אותיות נמצאות בדיוק במקומן, אילו נמצאות במילה אך במיקום אחר ואילו לא קיימות במילה הנוכחית.

הבוקר, לאחר שהצלחתי לנחש את המילה היומית, קיבלתי עדכון שזה היום ה-88 שאני משחק במשחק ברציפות.

מספר מחשבות בנוגע למשחק הזה ואיך הוא הפך להיות חלק מהשגרה היומית שלי:

1. החוקים פשוטים מאוד, וניתן להבין אותם בדקה.
2. הזמן הנדרש לכל משחק הוא דקות ספורות, פרק זמן שאינו תובעני או מעיק ושקל למצוא עבורו מקום.
3. המשחק מאתגר ומצריך חשיבה, המשוב המתקבל לאחר כל ניחוש הוא מיידי, ולאחר 6 ניסיונות לכל היותר ברור אם הצלחנו או נכשלנו.
4. העובדה שיש 6 ניסיונות מאפשרת לפתור חלק גדול מהמילים ולחוש סיפוק ותחושת הישג.
אם היו לדוגמא רק 4 ניחושים אני מניח שהייתי נכשל ב80% מהמקרים ואז זה היה פחות כיף.
5. למרות פשטותו, יש במשחק הזה הרבה מקום לחשיבה, לסטטיסטיקה ולאסטרטגיה:
איזו מילה כדאי לנחש בניחוש הראשון? איך כדאי להמשיך לאחר קבלת משוב?
6. עם הזמן ניתן לפתח מיומנות ואינטואיציה, כך שתחושת ההישג והסיפוק אינה רק מעצם ניחוש המילה אלא גם משיפור בכושר המשחק.
7. בכל יום ניתן לשחק פעם אחת בלבד.
ההגבלה הזו מעודדת השקעת תשומת לב גבוהה יותר בכל מילה, בכדי לא לבזבז את המשחק היומי.
8. המשחק מסייע לאמן את שריר דחיית הסיפוקים – לפעמים ממש בא לי לשחק שוב !
9. ההגבלה של מילה ביום שומרת שהמשחק לא יימאס או ימצה את עצמו,
מה שכנראה היה קורה אם מספר המשחקים היה בלתי מוגבל.

ניתן לשחק ב"וורדעל" בקישור הבא.

אם אהבתם, מומלץ לשחק גם ב-"מדויקת" – משחק זהה באתר שונה.
(ועכשיו יש לכם אפשרות לשני משחקים ביום…)

תודה להגר שהכירה לי את המשחק הזה ושתרמה ל"התמכרות" החדשה שלי 🙂

**
כשאני מסתכל על העקרונות הללו, אני מוצא פה משהו שהוא הרבה מעבר למשחק מילים נחמד:
התמודדות עם אתגר, תחושת סיפוק והישג, הקשבה למשוב, פיתוח יכולת ומיומנות לאורך זמן.

כמו-כן, נראה שיש במשחק הזה שני היבטים נוספים שמושכים אותי במיוחד:

האחד – ניתן לשחק במשחק עם חברים ובני משפחה, כתחרות או כניסיון משותף לפיצוח.
ניחוש מילים יומי יכול להיהפך לזמן איכות כיפי וקליל.

השני – יש במשחק הזה משהו "נקי" שבתקופה הנוכחית הוא די נדיר וייחודי.
יוצרי המשחק לא דוחפים לנו פרסומות ולא מנסים למשוך את תשומת לבנו או למקסם את זמן המסך שלנו.

תהנו !

**
הזמנה לסיום:

לפני כשלושה חודשים יצאתי לדרך עם תוכנית "חיים מלאים" הכוללת שנים עשר מפגשים.
התוכנית מתקרבת לסיומה ונותרו לנו שני מפגשים אחרונים.
זו אחת התוכניות הכי מרגשות ומשמעותיות שיצרתי והיא מאגדת ידע, תובנות ומחשבות ממגוון תחומים וגישות שלמדתי.
כל מפגשי התוכנית מוקלטים, וניתן לקבל (תמורת תשלום) את הקלטות ומצגות המפגשים.

בשבועות הקרובים אני רוצה לתמלל את המפגשים המוקלטים, כך שלצד ההקלטות והמצגות יהיה גם חומר כתוב שניתן לקבל.
אם את/ה מעוניינים לתמלל שלושה מפגשים או יותר (משך כל מפגש כשעה ורבע) בתמורה לקבלת גישה להקלטות ולמצגות,
ופנויים לעשות זאת בשלושת השבועות הקרובים, אנא צרו איתי קשר במייל חוזר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עוגנים של שגרה (שיעור חשוב מש-13)

לפעמים אתה מבין את החשיבות של משהו שקורה לך או שמישהו אומר לך רק בדיעבד.
אחת הדוגמאות המשמעותיות לכך עבורי התרחשה לפני קרוב לשלושים שנה במהלך השירות הצבאי שלי בשייטת 13.
סיימתי קורס קצינים והתחלתי לעבוד על הכנות למבצע ראשון כקצין המוביל כוח לוחמים.
זה לא היה המבצע הראשון שהשתתפתי בו כלוחם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק מרכזי בתכנון נוהל הקרב ובהובלתו.
כלוחם, עיקר הזמן במהלך עבודה על מבצע מוקדש להכנת ציוד, השתתפות בתדריכים, בתחקירים ובאימונים.
בין לבין יש לא מעט הפוגות והפסקות.
כקצין, אתה עושה כל מה שהלוחמים עושים והרבה מעבר לכך: תכנונים, תיאומים, הכנת תדריכים, הצגות לדרגים מאשרים ועוד.
בדרך כלל אתה מתעורר לפני כולם, מתרוצץ בלי הפסקה במהלך היום והולך לישון אחרי כולם.
העומס נובע לא רק מכמות המשימות אלא גם מכובד האחריות, מהחשיבות שבתשומת לב לפרטים הכי קטנים ולמגוון גורמים ומרכיבים שיש לקחת בחשבון.
כקצין צעיר ולא מנוסה אני זוכר את התחושה שתמיד חסר זמן, שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתי ואת הלחץ והחשש שהכוח שלי ואני לא נהיה מספיק מוכנים למשימה.

במהלך ההכנה לאותו מבצע, יומיים לפני תחילתו, כשאני בשיא הלחץ עם המון דברים שלא הספקתי לעשות, המפקד שלי מתעקש שאעזוב הכול לשעה וחצי ואשתתף באימון גופני פלגתי.
ברגע הראשון הופתעתי. לא העליתי על דעתי שזה משהו שהוא יבקש או ידרוש ממני, בטח שלא בזמן כזה.
לאחר מספר דקות, כשהבנתי שהוא לא מתכוון לוותר לי, זה עורר בי המון כעס.
איך הוא מעז להתעקש איתי על הדבר הזה כשאני עסוק במשהו כל-כך חשוב? איך אפשר להשוות בכלל אימון גופני להכנה למבצע??
זה ממש גובל בחוסר אחריות מצידו !!!
בסופו של דבר, עצרתי את ההכנות ויצאתי לאימון הגופני ממורמר ומתוסכל.
שעה וחצי לאחר מכן חזרתי במרץ להכנות.
המבצע יצא לדרך כמתוכנן והתבצע בצורה חלקה ומיטבית.
תחושת חגיגה והקלה גדולה.
אפשר "לרדת מכוננות" ולחזור לנשום …

**
למרות שהערכתי מאוד את המפקד שלי ושהמבצע היה מוצלח, לקח זמן עד שתחושות הכעס והתסכול שהיו לי כלפיו השתחררו.
בפעמים הבאות, זה כבר לא הפתיע אותי כשהוא התעקש על אותם אימונים גופניים.
בהמשך, עם קצת יותר ניסיון ופרספקטיבה, למדתי להבין את החשיבות שבהתעקשות הזו.

התובנה הבסיסית ביותר (חשבתי עליה כבר במקרה הראשון) היא שכושר גופני הוא מיומנות קריטית בשייטת.
במציאות האינטנסיבית של השייטת בכל רגע נתון עובדים על מבצע חשוב ותמיד יש משהו דחוף לעשות שעדיין לא עשינו.
ההתעקשות על ההשתתפות בריצה מדגישה את החשיבות של הנושא הזה.

משהו שלקח לי קצת יותר זמן להבין (למעשה הבנתי אותו די מהר אך לקח לי יותר זמן להודות בו) הוא שאיכות ההכנה שלי למבצע עלתה בצורה משמעותית לאחר האימון הגופני.
העצירה של ההכנה האינטנסיבית והקדשת הזמן לאימון גופני גם שחררה לחץ גופני-נפשי שהיה בי וגם חידדה וריעננה את המחשבה שלי.
לא רק שההכנה לא נפגעה, כנראה שהיא אפילו השתפרה.

האסימון בנוגע לתובנה השלישית והכי משמעותית נפל לי רק בשנים האחרונות:
כשהמפקד שלי מתעקש איתי על אימון גופני כשאני בעיצומן של הכנות למבצע מלחיץ, הוא בעצם משדר לי שעם כל הכבוד ללחץ שלי הוא לא נלחץ מזה כמוני.
בתור מפקד מנוסה שעבר כבר הרבה מאוד מצבים כאלו הוא מאותת לי שהכול בסדר, ושלמרות הלחץ שלי חשוב מאוד גם לשמור על שגרה בריאה ומאוזנת.
רק בדיעבד הבנתי שהחיוך המעצבן שלו וההתעקשות שאעצור את ההכנות ואצא לאימון גופני לא מביעים זלזול או חוסר אחריות, אלא להיפך:
הם מחווה עוצמתית, מרגיעה ומחזקת של הבעת אמון וביטחון בי, ביכולות שלי ובהכנות שכבר עשיתי.
בהקפדה הזו הוא למעשה שומר עלי ועוזר לי לשמור על שגרה בריאה, על איזון ועל פרופורציות.

**
העצירה לאימון גופני היא דוגמא ל"עוגן של שגרה" המוטבע עמוק בתרבות הארגונית ובמציאות האינטנסיבית של השייטת.
כשלוחמים יוצאים לאימון גופני אף אחד לא מסתכל על זה כעל מותרות או כבזבוז זמן, אלא כעל משהו לגיטימי וחשוב מאוד.
סביר מאוד להניח שאלמלא המפקד שלי היה מתעקש איתי, לא הייתי מפתח לעצמי (ובהמשך גם לפקודים שלי) את היכולת והלגיטימציה לעצור ולצאת לריצה.

כיום, העבודה היומיומית העיקרית שלי היא בסביבות ארגוניות אינטנסיביות, דינמיות ומרובות לחצים.
בשונה מהשירות הצבאי, בדרך כלל לא מדובר במבצעים היכולים להגיע למצבים מסכני חיים, אלא בפרויקטים עסקיים ובתהליכים ארגוניים.
הדבר המעניין הוא שלמרות שהעיסוק שונה מאוד, תחושות הלחץ, האינטנסיביות והשחיקה דומות.
בחודשים האחרונים התחדדו לי ארבעה עוגנים של שגרה המתאימים לסביבות הארגוניות והעסקיות שבהן אני עובד:

1. עוגן החגיגות (תשומת לב להצלחות, שמחות ודברים שאנו שבעי רצון מהם)
2. עוגן הכאבים (נוכחות עם קושי, עצב וכאב)
3. עוגן הכרת התודה (עצמית ולאחרים)
4. עוגן הלמידה (מתוך העשייה והחוויה)

כל העוגנים הללו מצריכים עצירה והפניית קשב אליהם.
כל אחד מארבעת העוגנים הללו הוא גם לגיטימי וגם קריטי, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת הארגון.
בשונה מהעוגן של האימון הגופני בשייטת, ארבעת העוגנים הללו אינם מוטמעים באופן עמוק בתרבות הארגונית ובתפיסה האישית של מרבית הארגונים והמנהלים שאני עובד עימם.

רוצים לשמוע על זה יותר? כתבו לי כמה מילים ואולי אקדיש לכך את אחד הפוסטים הבאים.
רוצים לפתח את העוגנים הללו בארגון שלכם? צרו איתי קשר…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על צמיחה והתפתחות

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.

דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.

"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו. "לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר. זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו. "אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת. רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

**
אני אוהב את הגישה של "האנשים האמיתיים" (האבוריג'ינים באוסטרליה) שמתעדפים התפתחות אנושית על ספירת שנים.
לאדם שעובד 20 שנים בתחום מסוים, אין בהכרח יותר ניסיון מלאדם שעובד 10 שנים בתחום הזה.
בחלק מהארגונים שאני עובד איתם אנשים נוהגים לציין בסבב ההכרות כמה שנים הם בארגון.

"שמי עידן ואני 15 שנים בארגון", "קוראים לי דלית ואני 20 שנה בחברה".

אני פחות מתחבר לדרך ההצגה הזו.
ותק בשנים אינו מעיד בהכרח על מקצועיות כשם שגיל כרונולוגי אינו מעיד בהכרח על חוכמה.
זה פחות עניין של מספר השנים והרבה יותר עניין של חוויות-עשייה-למידה במהלך השנים הללו.

גדילה והתפתחות הן משהו שכדאי לחגוג לא פחות מיום הולדת כרונולוגי.
אבל… בכדי להיות מסוגלים לחגוג את זה, צריך קודם להיות מסוגלים לראות את זה.

**
לפני מספר שנים פיתחתי את "שיחת חמש השאלות" שיכולה לשמש ככלי לרפלקציה בסיום שנה או תקופה.
השאלה החמישית בשיחה מתחברת בדיוק למהות הזו של צמיחה והתפתחות.

"איך גדלת? מה למדת? איך התפתחת?" הן שאלות רפלקציה חשובות שעוזרות לנו לראות את הדרך שאנו עוברים, להכיר בה ולחגוג אותה.

לפעמים התשובה הראשונית שתקפוץ לכם כשתשאלו את השאלות הללו היא שלא גדלתם.
שאתם תקועים כבר תקופה ארוכה, ושבגלל הקורונה, הבוס, הילדים או כל סיבה אחרת לא צמחתם והתפתחתם השנה.
אם זה מה שעולה לכם, תנו לעצמכם עוד קצת זמן והמשיכו לשבת בסקרנות עם השאלות הללו.
כבני אדם, אנחנו בהשתנות מתמדת. אנחנו תמיד לומדים ומתפתחים.
לשאלות שאנו שואלים את עצמנו, או שאחרים שואלים אותנו יש השפעה עצומה.
הן ממקדות את תשומת ליבנו ומפנות אותנו לחפש תשובות בכיוון שמעניין ומשרת אותנו.

מספר שאלות רפלקציה לדוגמא:
– איך גדלתי כבן זוג וכהורה?
– מה למדתי ואיך התפתחתי בקריירה שלי?
– איך צמחתי מבחינה רגשית או רוחנית?

**
למידה והתפתחות תהיה אחד המרכיבים העיקריים בסדנת החזון האישי ההוליסטי שתיפתח ב 3/10, מייד לאחר החגים.
שאלות הן כלי אפקטיבי לא רק לרפלקציה אחורה אלא גם להסתכלות קדימה וליצירת המציאות שהיינו רוצים לחיות בתוכה.

לדוגמא:
– איך חשוב לי לגדול ולצמוח בתקופה הקרובה?
– מה אני רוצה לחוות, במה אני רוצה להתאמן ומה אני רוצה לתרגל בתקופה הקרובה שיכול לתרום לגדילה ולהתפתחות שלי?
– בעוד שנה (או שנתיים או חמש) כשאסתכל אחורה – במה אהיה גאה? על מה אשמח? ממה אחווה סיפוק ושביעות רצון?

ברוח "האנשים האמיתיים", שנה מהיום נהיה מבוגרים כרונולוגית בשנה אחת.

איזו דרך נעשה בתקופה הזו? כיצד נתפתח? האם נלמד ונשתפר? איך ייראו וייחוו חיינו?

כשאנו מחדדים לעצמנו איך חשוב לנו לגדול ולהתפתח, מה אנו רוצים ללמוד ובמה אנו רוצים להתאמן, זה מגדיל משמעותית את הסיכוי שנעשה זאת. 

**
מספר אנשים שאלו אותי האם אני מתכנן סדנאות נוספות בקרוב.
מרבית העבודה שלי היא במסגרות של חברות וארגונים.
הפעם האחרונה שהנחיתי סדנה לקהל פתוח היתה בנובמבר 2019.
כפי שזה נראה כרגע לא אנחה סדנה נוספת בקרוב.
אם הנושא של חזון אישי הוליסטי מדבר אליכם ומדגדג אתכם לעשות את זה איתי, יש כרגע מספר מקומות פנויים בקבוצה.

אתם מוזמנים לקרוא מספר משפטים מהחזון האישי שלי שניסחתי לעצמי כאן.

כל הפרטים על הסדנה + הרשמה  בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שתי הזמנות ורעיון אחד

לפני מספר ימים עלה לאויר הראיון של ערן שטרן ושלי במסגרת הפודקאסט של ערן "עושים שינוי".
איבדתי תחושת זמן ו"חפרנו" שם לא מעט. קרוב לשעתיים.
נהניתי ממש במהלך השיח, ואפילו נהניתי מאוד להקשיב להקלטה.
הכי נהניתי לשמוע אותנו צוחקים לא מעט תוך כדי.
דיברנו על המון דברים ונזכרנו בכמה וכמה רגעים משמעותיים משותפים.
עשרים ואחת שנות חברות והתפתחות לא הולכות ברגל.
השאלה של ערן שהכי אהבתי היתה "מה הילדים שלך לומדים ממך?". שאלה מדהימה בעיני.
תשובה שלי שאהבתי היתה לשאלה "מה אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך?"

ניתן להאזין לראיון בכל אפליקציות הפודקאסטים (תחת "עושים שינוי", פרק 12) או להגיע אליו דרך האתר של ערן.
לאחר שאתם מקשיבים לו, שלחו לי כמה מילים ושתפו אותי במה הוא עורר בכם.

**
ביום-יום, 99% מסדנאות, ההרצאות והתהליכים שאני מנחה הם במסגרת ארגונים וחברות.
אחת לשנה בממוצע אני פותח קבוצת למידה-עשייה לקהל הרחב.
אני אוהב תהליכים המשלבים גם למידה וגם עשייה, ופרושים על פני תקופה מסוימת, ארוכה מספיק ולא ארוכה מדי, המאפשרת לשינוי להתהוות.
הקבוצה האחרונה שהנחיתי היתה לפני כשנה ורבע – קבוצת למידה ועשייה ברוח הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".
השבוע התעורר בי זרע ראשוני של חשק לפתוח קבוצה חדשה.
אני עדיין לא בטוח לגבי זה וגם אין לי בהירות לגבי מה בדיוק יהיה נושא הקבוצה.
מתחשק לי שזה יהיה משהו משמעותי המשלב גם למידה וגם עשייה, במסגרת קבוצה מצומצמת של אנשים מחויבים.

אם מתחשק לכם לעשות איתי תהליך אישי-קבוצתי, אתם מוזמנים למלא את השאלון הקצרצר הבא.
המענה על השאלון אינו מחייב ומצריך 2-3 דקות לכל היותר.
זוהי הזמנה והזדמנות לשיתוף, למשוב ולהשפעה על נושא הקבוצה העתידית שתיפתח.
**
מחשבה אחת לשבת:

החיים אינם הר שיש לכבוש את פסגתו, חידה שיש לפתור, מבחן שיש לעבור או תחרות שצריך לנצח בה.
החיים הם תהליך התהוות ויצירה מתמשך, מפתיע ואינסופי, דיאלוג מתמיד ובלתי צפוי בינינו לבין נסיבות חיינו, אירועים ומצבים מתפתחים שאנו פוגשים וחווים.

(ההשראה לרעיון הזה מתוך תמליל הרצאה של ג'ון גארדנר שיצא לי לקרוא השבוע)
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר