תגית: מאבק

לאחר אחד ממפגשי השיח שהנחיתי לפני מספר שבועות,
שלח אחד המשתתפים קריקטורה שבה רואים שני אנשים הניצבים מצידיו השונים של מספר המונח על הרצפה.
נקודת המבט שלהם מושפעת מהמיקום שלהם וגורמת להם לראות את הדברים אחרת:
האחד רואה את הספרה "6" והשני רואה את הספרה "9".
הקריקטורה הזו מעבירה נקודה חשובה מאוד:
המציאות היא לא בהכרח כפי שאנו רואים אותה.
ניתן לפרש אירוע מסוים בצורות שונות.
נקודת המבט שלנו בנוגע לאירוע מסוים מושפעת מאוד מהתפיסה וממערכת האמונות שלנו.
הנקודה הזו היא קריטית כשמנסים להבין את האחר.
ההכרה בכך שיכולה להיות פרשנות אחרת, שאולי אני לא רואה-מבין הכול,
ושמי שרואה דברים אחרת ממני הוא לא בהכרח טועה, פחות חכם או מונע מכוונות רעות,
היא קריטית ליכולת שלנו להעמיק הבנה, להחזיק מורכבות ולהתקרב.
קצת ענווה, פתיחות וסקרנות לא תזיק.
"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך" הוא פוסט שכתבתי בעבר שממש מתחבר לנקודה הזו.

**
כשראיתי את ההודעה עם קריקטורת ה 6-9 שנשלחה בקבוצה לאחר המפגש,
התעוררה בי שמחה על שהאינטראקציה בין חברי הקבוצה ממשיכה,
ועל תובנה חשובה שאולי מחלחלת ומגבירה פתיחות וסקרנות.
שניה לאחר מכן התחלתי לחוש אי-נוחות וחוסר שקט.
קצת הופתעתי מזה ולקח לי זמן להבין למה אני מרגיש כך.
כמה דקות לאחר מכן הבנתי מה הפריע לי.

לצד הנקודה החשובה הזו, חשוב מאוד בעיניי להדגיש נקודה נוספת, משלימה וחשובה לא פחות.
תארו לעצמכם שבמקום לעמוד משני צידי הספרה "6-9" אתם ואני עומדים משני צידי הספרה "4".
כל אחד מאיתנו יראה אותה בזוית שונה, ועדיין יהיה ברור לנו שאנו מתבוננים ב"4" ולא בספרה אחרת.
נקודת המבט, הנימוקים וניסיון החיים לא ישנו את העובדה שאנו ניצבים ליד "4".
שאף אחד לא יספר לנו שזה "3" או "7".

למה חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו?
כי אני מאמין שלמצבים מסוימים יש אמת אחת ברורה שאינה תלויה בפרשנויות שונות.
אם למשל נכנסתי לצומת מרומזר והתנגשתי ברכב אחר,
מצלמות האבטחה יוכלו לקבוע האם נכנסתי לצומת כשהרמזור היה אדום, צהוב או ירוק.
התשובה לשאלה מה היה צבע הרמזור כשנכנסתי לצומת לא תהיה מושפעת מניסיון הנהיגה שלי,
מעבירות תנועה קודמות שיש לי או אין לי, וגם לא מעמדתי הפוליטית או מהאמונות שלי.
פשוט וחד: מה היה הצבע כשנכנסתי לצומת?

**
אנחנו בתקופה שבה שורר בלבול גדול בין מה שיחסי ונתון לפרשנות לבין מה שמוחלט ואינו נתון לפרשנות.
יש כאלו המכנים את זה עידן הפוסט-אמת.
"אל תפריעו לסיפור טוב עם העובדות".

לעתים הבלבול נובע מחוסר בהירות פנימית ומהטיות לא מודעות שלנו,
ולפעמים הוא נובע מהטעייה מכוונת של בעלי עניין, הרוצים להשפיע על דעתנו ולעצב אותה בדרכים שונות, כגון:
אי-דיוקים, שקרים, הדגשת פרטים מסוימים והשמטת פרטים אחרים, גזלייטינג, הצפת מידע ועוד.

איך נדע מתי אנחנו ניצבים בפני אירוע "6-9" (הנתון לפרשנות סוביקטיבית) ומתי בפני "4" (עובדה מוחלטת)?
לא תמיד זה קל ופשוט.
עצם ההכרות עם שני סוגי המצבים והתהייה בפני מה אנו ניצבים חשובה.
פיתוח יכולת חשיבה עצמאית וביקורתית המושפעת פחות מבעלי העניין, וממנגונני עיצוב התודעה החזקים,
הופכת להיות חשובה יותר ויותר בתקופה הנוכחית.

יש לכולנו אחריות אישית עצומה וממש לא פשוטה:
מצד אחד (במצבי 6-9) להכיר בענווה במוגבלות התפיסה שלנו,
ולחתור להבנת האחר והשונה בסקרנות ובפתיחות, גם במקומות שבהם זה קשה לנו.
ומצד שני (במצבי 4) לחתור לחקר האמת מבלי להתבלבל, להשמיע קול ברור,
להציב גבולות נחרצים וחשובים ללא קשר למחנות, לדעות ולעמדות הפוליטיות שלנו. 

**
השקר הכי גדול שאנחנו יכולים להאמין לו הוא שמה שאנחנו עושים לא משנה.
כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים משנה.
הוא משפיע עלינו, על סביבתנו הקרובה, ועל מעגלים רחבים יותר.
לא תמיד קל להבחין בזה או ניתן למדוד את זה אבל למה שאנחנו אומרים ועושים יש השפעה.
ולכן אנחנו אחראים.
חשוב לזכור את זה.
לפעמים יהיו בעלי עניין שירצו שנחשוב אחרת.
כשאנחנו מאמינים שמה שאנחנו עושים לא משנה ושאין לו השפעה, אנחנו יותר כנועים, אדישים, חסרי אונים או מיואשים.
או שאנחנו יותר אלימים, פרועים, חוצים גבולות אדומים, כי אם זה לא משנה אפשר לעשות את זה.
אם מה שאנחנו עושים לא משנה, אז אין לנו אחריות ודברים קורים לנו או מסביבנו.
אבל מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו אחריות.
ויש לנו בחירה.
יכול להיות שאנחנו עייפים, חסרי אנרגיה, שפופים.
אולי אנחנו רוצים לנוח או לקחת הפסקה.
יש ימים כאלו.
גם בימים כאלו חשוב לזכור שמה שאנחנו עושים משנה, ושיש לנו אחריות.
ובמצבים שבהם יותר קשה לנו אפשר לעשות רק כמיטב יכולתנו, לבחור בצעד הזמין הבא. לבקש עזרה, להישען.
לפעמים מה שעוזר במצבים הללו הוא דווקא לקום ולעשות.
להתמקד במישהו או במשהו ולעשות למרות הקושי או העייפות.
לפעמים עשייה מרימה אותנו, מזרימה בנו אנרגיה.

**
560 ימים ו-59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן.

אל תתבלבלו:
מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו בחירה ויש לנו אחריות.
זה עלינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מיאמוטו מוסאשי הוא אחד הסמוראים הידועים ביותר בכל הזמנים,
ונחשב דמות איקונית רבת השפעה על התרבות היפנית.
הוא היה מומחה לוחמה בחרב שהתפרסם בזכות סגנון הלחימה הייחודי שלו וניצחונותיו הרבים.
מחברו של "ספר חמש הטבעות" העוסק באמנות לחימה, אסטרטגיה, טקטיקה ופילוסופיה.

השבוע נתקלתי בתרגום של יובל אידו טל (תודה על התרגום !!) לאחד הטקסטים של מוסאשי. 

למרות שהמילים הללו נכתבו לפני מאות שנים, בתרבות שונה מאוד מזו שלנו,
יש משהו בהן שדיבר אלי מאוד ונגע בי:

"אל לה לכוונת הלב
בעיצומו של מאבק
להיות שונה
מכוונת הלב
בחיי היומיום

בימי שלום
ובעיצומו של מאבק
על כוונת הלב להיות
אותה כוונת לב

ראה את המציאות נכוחה
וראה אותה מנקודת המבט
הרחבה ביותר שתוכל

הקפד שלא להיות מתוח מדי
הקפד שלא להיות רפוי מדי
הנח את תודעתך
בלב לבו של המאבק
מבלי לנוע ולנוד
ומבלי לאבד את שיווי המשקל שלך
הקפד על דריכות נינוחה
הנח דעתך
מבלי שדריכותך תהפוך רופסת
אף לא להרף עין

דע להוקיר
כל רגע
את הגמישות
ואת הנכונות להשתנוּת
ושמור את דעתך פתוחה

על הקטן לדעת לעומקו את לבו של הגדול
על הגדול לדעת לעומקו את לבו של הקטן
ועל שניהם גם יחד
הגדול והקטן
לשמור על יושרתם מכל משמר

הרחב דעתך
דע להכיר בחסד כחסד
כשאתה נתקל בחסד
דע להכיר בעוולה כעוולה
כשאתה נתקל בעוולה
וכשלא תתערפל עוד דעתך
לנוכח יקיריך
ולנוכח יריביך
אז תדע
לראשונה
את תמצית חוכמת המאבק"

מיאמוטו מוסאשי. יפן. מאה 16

**
חשוב לזכור שהטקסט הזה נכתב על ידי סמוראי שהקדיש את מרבית חייו ללחימה ולמאבק.
הנה דוגמא למספר משפטים מרכזיים מתוך הטקסט שנוגעים בי ומדברים אלי:

אל לה לכוונת הלב בעיצומו של מאבק להיות שונה מכוונת הלב בחיי היומיום –
בעשור האחרון כוונת הלב המרכזית שלי היא להרבות טוב ולהפחית סבל לעצמי ולסובבים אותי.
זה בא לידי ביטוי באינטראקציות מגוונות ובמעגלים השונים שבהם אני חי, עובד, מסתובב ופועל.
בעולם דו-קוטבי הבחירה היא תמיד בין להיות חזק או חלש, להילחם או להיכנע, לנקום או לחמול, טובים או רעים.
אני מאמין שהעולם הרבה יותר מורכב מזה.
עם כל האירועים, התהליכים, המשברים והמלחמות שאנחנו חווים בשנים האחרונות,
כוונת הלב שלי לא השתנתה ונשארה בעינה – להרבות טוב ולהפחית סבל, לעצמי, לעצמנו ולסובבים אותי.

ראה את המציאות נכוחה… מנקודת המבט הרחבה ביותר שתוכל – 
חשיבה חיובית ואופטימית לא מספיקה, ויותר מכך היא עלולה להיות מסוכנת.
גם ייאוש או השקפה פסימית נחרצת מסוכנים ולא משרתים.
לראות את המציאות נכוחה מתוך נקודת מבט רחבה,
זה גם להכיר במשברים, בבעיות ובקשיים, לא להקל בהם ראש ולהתמודד איתם,
וגם להכיר בהיבטים נוספים ומיטיבים שמתרחשים לצד הקשיים והמשברים.
זה לזכור בענווה שנקודת המבט שלנו מוגבלת ושאנחנו בתוך תהליכי שינוי משמעותיים ועמוקים.

הקפד שלא להיות מתוח מדי או רפוי מדי בלב לבו של המאבק –
בחודשים ובשנים האחרונות אנחנו חווים רצף אירועים אינטנסיבי במיוחד.
זו לא ריצת 100 מטר מאומצת וקצרה, אלא מרתון מתמשך שסופו לא נראה לעין בקרוב.
יכולת התמדה, שיווי משקל, ערנות ודריכות הם קריטיים בתקופה הזו.
כיון שמדובר במאמץ מתמשך, חשוב מאוד לאזן את האיכויות הללו,
וללמוד גם איך לנוח, לשמוח, להכיר תודה ולמלא מצברים, מבלי לפגוע בערנות ובדריכות.

הבנה מעמיקה של האחר, הכרה ברורה בעוולה ובחסד, שמירה על יושרה ועל דעה פתוחה –
אני מוצא בצירופים הללו שילוב רב-עוצמה ומאתגר מאוד
של חדות לא מתפשרת בנוגע לגבולות, לערכים וליושרה,
לצד פתיחות, ענווה וחתירה מתמדת למגע מקרב עם האחר והשונה.

**

עבורי, הטקסט הזה הוא גם סוג של מפה בהירה למה שאפשרי וחשוב,
וגם עידוד חשוב לדרך מתמשכת ולתירגול אינסופי.

אני מאחל לעצמי ולכולנו חיבור עמוק לכוונת לב מיטיבה,
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע קיבלתי מתנה מחבר.
הוא חזר מארה"ב עם ארבעה ספרונים שרכשתי באמאזון ושנכתבו ע"י טיך נהאת האן.
"איך לאהוב", "איך לשבת", "איך להירגע", "איך ללכת".
הם מצטרפים לספרון חמישי, "איך לריב", שכבר נמצא ברשותי.

היום אני בוחר לשתף בארבעה קטעים מתוך הספרונים הללו.
ארבעה קטעים שהקריאה בהם משפיעה עלי ומעוררת בתוכי משהו חזק, מעבר לגירוי מנטלי.

טיך נהאת האן, מורה זן וייטנאמי, נוגע רבות בנושאים הקשורים למודעות, שלווה, ריפוי, נוכחות ותקשורת.
תמצאו את זה גם בקטעים הללו.

מומלץ לקרוא את הטקסטים המקוריים באנגלית אם אתם יכולים.
בחרתי להביא גם את התרגום החופשי שלי לקטעים הללו, עבור אלו מכם המעדיפים לקרוא עברית.

אני מקווה שהקטעים הללו יעוררו בכם אדוות של שלווה, ביטחון, תקווה והתרגשות, כפי שהם מעוררים בי…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

=====
The greatest gift

"One of the greatest gift we can offer people is to embody nonattachment and nonfear.
This is a true teaching, more precious than money or material resources.
Many of us are very afraid, and this fear distorts our lives and makes us unhappy.
We cling to objects and to people like a drowning person clings to a floating log.
Practicing to realize nondiscrimination, to see the interconnectedness and impermanence of all things, and to share this wisdom with others, we are giving the gift of nonfear.
Everything is impermanent.
This moment passes.
That person walks away.
Happiness is still possible."

~ Quoted from "How to Love" / Thich Nhat Hanh

**
The War Inside

"We know that many of us don’t want to go home to ourselves.
We're afraid.
There is a lot of internal suffering and conflict that we want to avoid.
We complain that we don’t have time to live, yet we try to kill our free time by not going back to ourselves.
We escape by turning on the television or picking up a novel or a magazine; or we go out for a drive.
We run away from ourselves and we don’t attend to our body, feelings or states of mind.
We have to go home.
If we're at war with our parents, friends, society, or our church, it may be because there is a war raging within us.
An internal war facilitates other wars.
We're afraid of going home because we lack the tools or the means for self-protection.
Equipped with mindfulness, we can go home safely and not be overwhelmed by our pain, sorrow, and depression.
With some training, with the practice of mindful walking and mindful breathing, we'll be able to go home and embrace our pain and sorrow."

~ Quoted from "How to Relax" / Thich Nhat Hanh

**
Resting

"Whenever animals in the forest are wounded, they rest.
They look for a very quiet place and just stay there without moving for many days.
They know it's the best way for their body to heal.
During this time they may not even eat or drink.
The wisdom of stopping and healing is still alive in animals, but we humans beings have lost the capacity to rest."

~ Quoted from "How to Relax" / Thich Nhat Hanh

**
Notes on Walking

"When we first learned to walk, we walked just to enjoy walking.
We walked and discovered each moment as we encountered it.
We can learn to walk that way again."

~ Quoted from "How to Walk" / Thich Nhat Hanh

**
המתנה הגדולה ביותר

"אחת המתנות הגדולות ביותר שאנו יכולים להציע לאנשים, היא להטמיע בתוכנו אי-האחזות ואי-פחד.
זוהי הנחייה אמיתית, יקרה יותר מכסף או ממשאבים חומריים.
רבים מאתנו מפוחדים מאוד, והפחד הזה מעוות את חיינו ועושה אותנו אומללים.
אנו נאחזים בחפצים ובאנשים כמו אדם טובע הנאחז בבול-עץ צף.
כשאנו מתרגלים אי-מובחנות, בכדי לראות את התהוות-הגומלין והארעיות של כל הדברים, 
וכשאנו משתפים את חוכמה זו עם אחרים, אנו מעניקים את מתנת האי-פחד.
הכול ארעי.
הרגע הזה עובר.
האדם הזה ממשיך הלאה.
אושר עדיין אפשרי."

~ מתוך "איך לאהוב" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

** 
המלחמה שבפנים

"אנחנו יודעים שרבים מאתנו לא רוצים לחזור הביתה לעצמנו.
אנחנו מפחדים.
יש הרבה סבל ומאבק פנימי שאנו רוצים להימנע ממנו.
אנו מתלוננים שאין לנו זמן לחיות, אבל אנחנו מנסים להרוג את הזמן הפנוי שלנו על ידי אי-חזרה אל עצמנו.
אנחנו בורחים על ידי הפעלת הטלוויזיה, ע"י קריאת רומן או מגזין, או שאנחנו יוצאים לנסיעה כלשהי.
אנו בורחים מעצמנו ואנחנו לא מתייחסים לגופנו, לרגשותינו או למצבינו הנפשיים.
אנחנו צריכים ללכת הביתה.
אם אנחנו במלחמה עם ההורים, החברים, החברה, או הכנסייה שלנו, ייתכן שזה מפני שמלחמה מתחוללת בתוכנו.
מלחמה פנימית מובילה למלחמות אחרות.
אנחנו מפחדים לחזור הביתה כי אנו חסרים את הכלים או את האמצעים להגנה עצמית.
מצוידים במודעות, אנחנו יכולים ללכת הביתה בבטחה מבלי להיות מוצפים מהכאב, הצער והדיכאון שלנו.
בעזרת אימון, באמצעות תרגול של הליכה מודעת ונשימה מודעת, נהיה מסוגלים לחזור הביתה ולחבוק את הכאב ואת הצער שלנו."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
מנוחה

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
רשימות על הליכה

"כאשר למדנו ללכת לראשונה, הלכנו רק כדי ליהנות מהליכה.
הלכנו וגילינו כל רגע כשפגשנו בו.
אנחנו יכולים ללמוד ללכת כך שוב."

~ מתוך "איך ללכת" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

הילד ששיחק עם הילד שלי אתמול בבריכה
שונה מהילד שלי.
שונה מהילד של אבא שלי.

האבא של הילד ששיחק עם הילד שלי אתמול בבריכה
שונה מהאבא של הילד שלי.
שונה מאביו של האבא של הילד שלי.

**
החיים של הילד ששיחק עם הילד שלי אתמול בבריכה
שונים מהחיים של הילד שלי.
שונים מהחיים של הילד של אבא שלי.

החיים של האבא של הילד ששיחק עם הילד שלי אתמול בבריכה
שונים מהחיים של האבא של הילד שלי.
שונים מהחיים של אביו של האבא של הילד שלי.

**
הילד, האח, האבא, בן הזוג והלוחם שפגשתי היום בצהריים
שונה הילד, האח, האבא, בן הזוג והלוחם שבי.

שונה… אחר…
שווה.
לא פחות טוב, לא יותר טוב.
לא פחות ראוי, לא יותר ראוי.
בן אדם.

"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

חיים מלאים. יום יום.