תגית: מוות

"יש תפיסות שונות של אוטונומיה.
אחת מהן היא אוטונומיה כפעולה חופשית –
לחיות חיים עצמאיים לחלוטין, חופשי מכפייה והגבלה.
חירות מהסוג הזה היא סיסמת קרב נפוצה.
אבל, כפי שנוכח לדעת ביל תומס בחוותו בצפון ניו יורק, זו פנטזיה –
לו ולאשתו ג'וד נולדו שני ילדים בעלי מוגבלויות קשות שיזדקקו להשגחה כל ימי חייהם.
ויום אחד, בגלל מחלה, זקנה או איזו צרה אחרת יזדקק גם הוא לעזרה.
חיינו תלויים תלות מובנית באנשים אחרים ונתונים להשפעת כוחות ונסיבות הרחק מעבר לשליטתנו.
חופש רב יותר נראה טוב מחופש מועט יותר.
אבל לאיזו מטרה?
כמות החופש שיש לך בחייך אינה מדד לערכם.
ממש כמו שביטחון הוא יעד ריק ואפילו מזיק למי שחי למענו,
כך היא בסופו של דבר גם האוטונומיה.

הפילוסוף הגדול המנוח רונלד דבורקין הבין שיש מובן אחר, משכנע יותר לאוטונומיה.
יהיו אשר יהיו המגבלות והייסורים שאנו מתמודדים אתם,
אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החירות – לכתוב את סיפור חיינו.
זו עצם המהות של בן אנוש.

כל מה שאנו מבקשים הוא שיתירו לנו לכתוב את המשך הסיפור שלנו.
הסיפור משתנה כל הזמן.
במשך חיינו אנחנו יכולים להיתקל בקשיים בלתי משוערים.
תחומי העניין שלנו ורצונותינו עשויים להשתנות.
אבל יקרה מה שיקרה, אנחנו רוצים לשמור על החירות לעצב את חיינו בדרכים שעולות בקנה אחד עם אופיינו ועם הנאמנויות שלנו."

**
"אימת החולי והזקנה אינם רק האימה מפני האבדות שהאדם נאלץ לאבד אלא גם אימת הבידוד.
כשאנשים נעשים מודעים לסופיות חייהם, הם לא מבקשים הרבה.
הם לא חותרים להשיג עוד ממון.
הם לא חותרים להשיג עוד כוח.
הם רק מבקשים שיותר להם במידת האפשר,
להמשיך לעצב את סיפור חייהם בעולם –
לבחור בחירות ולקיים קשרים עם אחרים על פי סולם העדיפויות שלהם."

**
"אני נזהר מלומר שאפשר לשלוט בסיום.
לאיש אין שליטה בעולם.
הפיזיקה, הביולוגיה והמקריות משיגים בסופו של דבר את שלהם בחיינו.
אבל העיקר הוא שאנחנו גם לא חסרי ישע.
האומץ הוא הכוח להכיר בשתי העובדות.
יש לנו מרחב לפעול, לעצב את הסיפורים שלנו,
אף שככל שהזמן חולף, גבולותיו הולכים ומצטמצמים.

כמה מסקנות מתבהרות כשאנו מבינים את זה:
שהכישלון האכזרי ביותר בדרך הטיפול בחולים ובזקנים הוא אי-ההכרה בקיומו של סדר עדיפויות מעבר לביטחון ולהארכת חיים גרידא.
שהיכולת של אדם לעצב את סיפורו חיונית לקיום חיים בעלי משמעות.
שיש לנו הזדמנות לעצב מחדש את מוסדותינו, את תרבותנו ואת שיחותינו
ולשנות ככה את האפשרויות הפתוחות לפני כל אדם בפרקים האחרונים של חייו."

**
"אם להיות בן אדם זה להיות מוגבל,
הרי תפקיד המקצועות והמוסדות הטיפוליים – ממנתחים ועד מוסדות סיעודיים –
להיות לעזר לבני אדם במאבקם עם הגבולות האלה.
לפעמים אנחנו יכולים להציע ריפוי, לפעמים רק הקלה, לפעמים אפילו לא הקלה.
אבל יהיו מה שיהיו הדברים שאנחנו יכולים להציע,
ההתערבויות שלנו, והסיכונים והקורבנות שהם מולידים,
מוצדקים רק אם הם משרתים את המטרות הגדולות יותר בחייו של אדם.
כשאנחנו שוכחים זאת, הסבל שאנחנו גורמים עלול להיות ברברי.
כשאנחנו זוכרים זאת, הטוב שאנחנו עושים יכול להיות מפעים."

**
~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה.

את הספר קראתי לראשונה בנובמבר 2018, במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מתמשך במשפחה.

מה שלפני כשנה וחצי הרגיש מאוד רלוונטי ואישי עבורי, רלוונטי בימים אלו למיליוני אנשים בארץ ובעולם.

כשקראתי את "להיות בן תמותה" הייתי במקום שונה מהמקום שאני נמצא בו כעת.

העולם כולו במקום שונה עכשיו.

ההקשר משנה ומשפיע.

אני תקווה שלצד השמירה על ביטחונם ובריאותם של היקרים לנו, נשכיל בימים אלו לשרת במעשינו את מטרותיהם החשובות ונצליח להיות אתם בנוכחות מאוזנת ומשמעותית התורמת לחייהם.

חג שמח. חיים מלאים. היום.

ג'יין גודול טוענת:
"אינך יכול/ה לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם סביבך.
מה שאת/ה עושה, עושה הבדל, ועליך להחליט איזה מין הבדל את/ה רוצה לעשות."

ברוח המילים של ג'יין, 
אני מאמין שבכל פעם שאנו פוגשים מ י ש ה ו, אנחנו משפיעים ומושפעים.
משפיעים עליו ומושפעים ממנו.
אין מפגשים ניטרליים.

ואולי זה נכון לא במפגש עם מ י ש ה ו, אלא גם במפגש עם מ ש ה ו.

במקרה שלי, מילים עושות לי את זה.
מפגש עם טקסט (מ ש ה ו כתוב) משפיע עלי.

בפוסט הנוכחי, אני בוחר לשתף אתכם במספר טקסטים.
פגשתי אותם שוב אתמול, במסגרת העבודה על הספר.
שכשאני קורא אותם (גם בפעם העשירית) הם נוגעים בי.
משנים את רמת האנרגיה שלי.
משפיעים עלי… מעוררים בי משהו…

שמונה ציטוטים…
על חיים ועל מוות,
על שינויים ומעברים,
על נוכחות, משמעות וכוונה,
על תפקידנו ומקומנו.

**

שינוי יסודי ביחסנו אל החיים

"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים,
אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.
צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור-
אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

~ ויקטור פרנקל / "האדם מחפש משמעות"

**
אני בסדר

"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ פמה צ'ודרון / "המקומות שמפחידים אותך"

**
שיעור בענווה

"אם כל החרקים ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יבוא הקץ על כל צורות החיים האחרות.
לעומת זאת, אם כל בני האדם ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יחל שגשוג עצום של כל צורות החיים האחרות."

~ ג'ונאס סאלק, ממציא חיסון הפוליו, מתוך "המקום הנכון" מאת קן רובינסון.

**
יום בעל משמעות

"אדם כמוני, נונתאיסט שהוא גם בודהיסט,
נזכר ברגע שהוא מתעורר בעקרונות של בודהה:
של טוב לב וחמלה, לאחל לאחרים משהו טוב או לפחות שסבלם יקטן.
אחר כך אני נזכר שהכול קשור, נזכר בעקרון התלות ההדדית.
ואחר כך אני קובע את המטרה היומית שלי כדי שהיום הזה יהיה משמעותי.
משמעותי פירוש הדבר לשרת ולסייע לאנשים במידת האפשר.
ואם זה לא מתאפשר, לפחות לא להזיק לאחרים.
זה יום בעל משמעות."

~ הדלאי למה / "ספר האושר – אושר מתמשך בעולם משתנה"
** 
ההכנה המושלמת

"במסורת החסידית יש תלמוד שאומר,
שעל האדם להיות מוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.
על-פי האמונה החסידית,
כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מתי.
לכן, כדי להיות מוכן ברגע המבחן, יש להיות ערני תמיד.
פירוש הדבר, שיש לגלות פתיחות למצב של אי-ידיעה, לקיום כפשוטו.
אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל הלא נודע,
כדי שבכל מצב יוכל האדם להיות נוכח במלואו ולמלא את ייעודו.
סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
הוא אינו יוצר התרחשות, הוא אי דומם בלב הפעילות.
הוא מרחב פתוח, שכל דבר יכול לנוע דרכו.
הוא חדל להיות שם-עצם והופך לפועל.
הוא הופך למהות פעולת העמידה.
סוג זה של נוכחות בחיים הוא ההכנה המושלמת למוות.
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו.
לבסוף מגיע השלב שבו משמעות ה'ביטחון' היא שאיש אינו יכול להיכנס לכלאנו,
ואנחנו נותרים מבודדים לגמרי."

~ סטפן לוין / "מי מת"

** 
אנו דומים לא מעט לסרטן

"אנו דומים לא מעט לסרטן.
בעל חיים זה גדל תוך שהוא מפתח שורה של שריונים קשים המגינים עליו, ומשיר אותם מעליו בזה אחר זה.
בכל פעם שהוא גדל ומתרחב מבפנים, הוא מוכרח להפטר מן השריון המגביל אותו.
תקופת מה הוא נותר ערום ופגיע, עד שגדל שריון חדש ומחליף את קודמו.
גם אנו חייבים להשיר מעלינו שריון מגן בעת שאנו עוברים משלב אחד בתהליך הגידול למשנהו.
גם אנו נשארים תקופת מה עירומים ופגיעים – ועם זאת תופחים וגדלים, ומסוגלים להתפשט בכוונים שלא ידענום לפנים.
הסרת השריון עשויה להימשך שנים אחדות ואף יותר.
עם זאת, בכל פעם שאנו מגיחים ונחלצים מתוך מעבר ממעברי חיינו, אנו פותחים בתקופה ארוכה ויציבה יותר,
שבה אנו יכולים לצפות לשלוות נפש מסוימת ולהחזיר לעצמנו את תחושת איזוננו."

~ גייל שיהי / "מעברים"

**
לגדל מישהו

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תוכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.

ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו."

~ דן לסרי / "הורות לחירות"

**
שני סוגים של מצבים זמניים

"1.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
בעוד דקה או שעתיים, יום, שבועיים או חודשיים, הוא יחלוף.
דברים עומדים להשתנות ולהתפתח בקרוב.
בדרך שנרצה או בדרך שלא נרצה.

2.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
יתכן שאנו נכנסים לשלב חדש בחיינו.
למצב שיהיה חלק מהמציאות שלנו בשנים הקרובות או עד יומנו האחרון.
גם זה זמני, חולף ומשתנה.
כשם שאנו זמניים, חולפים ומשתנים."

~ רוני ויינברגר / "חיים מלאים"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מרקוס אורליוס (121 – 180 לספירה) היה קיסר רומא ונחשב לאחד הפילוסופים הסטואים החשובים ביותר.
את הציטוטים הבאים ליקטתי מספרו "מחשבות לעצמי" שתורגם מיוונית ע"י אברהם ארואטי (הוצאת נהר ספרים).

**
"הנה כי כן אפשר שתצא מן החיים הללו בכל רגע, זכור זאת בכל מעשיך, דבריך ומחשבותיך."

**
"מה משמעות המוות?
אם נבחן אותו לאשורו ובניתוח תבוני נסיר ממנו את כל הבדיות שטפלו עליו,
לא יראה הוא עוד בעינינו אלא כמעשה הטבע.
אם חושש אדם ממעשה הטבע, אזי נוהג הוא כילד.
ואמנם לא זו בלבד שהמוות הינו מעשה הטבע, אלא הוא אף תורם לרווחתו."

**
"אפילו תחיה שלושת אלפים שנה, או פי עשרה מכך, 
זכור זאת כי אין איש מאבד אלא את חייו שאותם הוא חי בהווה.
ואין הוא חי אלא את אותם חיים שהוא מאבד.
הנה כי כן, בין ארוכים יהיו בין קצרים עד מאוד, נקווים החיים כולם למקום אחד.
הן ההווה שווה לכולם ולפיכך מה שחלף שווה אף הוא, ומה שאובד אפוא הינו רגע קצרצר.
לא יכול אדם לאבד את העבר ולא את העתיד, הרי כיצד יינטל ממנו מה שאינו ברשותו?"

**
"אם כן, זכור תמיד את שני העקרונות הללו:
האחד, כי מאז ומעולם כל הדברים דומים והם נעים במחזוריות,
ואין זה משנה כל עיקר אם יראה אדם את אותם הדברים במשך מאה או מאתיים שנה או במשך זמן אין-קץ.
השני, כי מי שארכו חייו למכביר כמו גם מי שקצרו ימיו עד מאוד אובדנם שווה.
הן ההווה בלבד הוא שניטל מהם, אם אכן ההווה בלבד נמצא ברשותו של אדם
ואין הוא יכול לאבד את מה שאינו ברשותו."

**
"לו אמר לך אחד האלים כי מחר תמות או לכל היותר בתוך יומיים,
אזי לא היית מקנה חשיבות גדולה להבדל שבין מחר למחרתיים,
אלא אם כן הינך פחדן מוחלט (הן כה קטן מרווח הזמן ביניהם).
כך חשוב, כי אין הבדל גדול בין תחיה עוד שנים רבות בין מחר ייתמו חייך."

**
"זכור את כל הקיים באשר הוא ומה זעיר חלקך בו.
זכור את מכלול הזמן , אשר בו נקצב לך פרק קצר החולף ביעף,
וכן את הגורל, שבו הנך מרכיב קטנטן."

**
"שער בנפשך מה רבים הרופאים שהלכו לעולמם, אחר שלעתים תכופות קימטו מצחם בעבור מטופליהם.
מה רבים האסטרולוגים – אחר שניבאו דבר מותם של אחרים, משל היה המוות בעל חשיבות יתרה.
מה רבים הפילוסופים – אחר אין ספור דיונים ארוכים על אודות מוות ואלמותיות.
מה רבים שועי הארץ – אחר שקטלו המונים.
מה רבים העריצים – אחר שבשררתם משלו בחיי אנוש בגבהות לב נוראה.
מה רבות הערים שמתו, אם יורשה לי להשתמש בביטוי זה, ואבדו כליל, כדוגמת הליקה, פומפיי, הרקלונאום ואחרות אין ספור.
המשך וחשוב על אלו שהכרת בעצמך, איש אחר רעהו.
האחד התאבל על מות פלוני ולבסוף היה שרוע בעצמו על מיטת המת.
אחר הלך אף הוא בעקבותיו – הכול בתוך זמן קצר.
הנה מסקנתנו: ראה תמיד את חיי-אנוש כבני חלוף ופחותי ערך,
אתמול לא היו אלא לחלוחית ומחר – גופה חנוטה ואפר.
על כן יש לצלוח את חלקיק הזמן הזה בהתאם לטבע ולהיפרד מן החיים בקורת רוח,
כשם שהזית, עת יבשיל, יצנח מטה והוא מברך את האדמה אשר הצמיחה אותו ומכיר טובה לעץ אשר גידלהו."

**
לקינוח, הציטוט האחרון של אורליוס מתכתב בצורה הדוקה עם פסוק ידוע מהמקורות שלנו:

"עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.
דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
מאין באת, מטפה סרוחה.
ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה.
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."

~ משנה אבות ג', פסוק א'

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"זה העניין, אתה מבין. ברגע שאתה תוחב את אצבעותיך בשאלות הגדולות, אינך יכול להפנות להן עורף".
ומהן השאלות החשובות?
"כמו שאני רואה את זה, הן עוסקות באהבה, באחריות, ברוחניות, במודעות.
ואילו הייתי בריא היום, אלה עדיין היו הנושאים שהייתי עוסק בהם.
אלה היו צריכים להיות הנושאים כל הזמן".

ניסיתי לדמיין את מורי בריא.
ניסיתי לדמיין אותו מסיר את השמיכות מעל גופו, קם מהכיסא, ושנינו יוצאים לטייל בשכונה, כמו שהיינו מטיילים בקמפוס.
פתאום הבנתי שחלפו שש עשרה שנה מאז ראיתי אותו עומד על רגליו.
שש עשרה שנה?

ואילו היה לך יום אחד של בריאות מושלמת, שאלתי, מה היית עושה?
"עשרים וארבע שעות?"
עשרים וארבע שעות.
"נראה…הייתי קם בבוקר, מתעמל, אוכל ארוחת בוקר נפלאה של לחמניות ותה,
יוצא לשחות, ואחר כך מזמין את החברים שלי לבוא לארוחת צהריים נחמדה.
הייתי מזמין אותם אחד אחד או שניים שניים כדי שנוכל לשוחח על המשפחות שלהם, על הבעיות שלהם, לדבר על המשמעות שלנו זה לזה.
ואז הייתי רוצה לצאת לטיול, בגן עם כמה עצים, לראות את הצבעים שלהם, להביט בציפורים,
לספוג את הטבע שלא ראיתי כל כך הרבה זמן.
בערב, נלך כולנו למסעדה עם פסטה נהדרת, אולי איזה ברווז – אני אוהב ברווז – ואז נרקוד כל הלילה.
אני ארקוד עם כל בני הזוג הנהדרים ביותר שיש, עד שאתמוטט.
ואז אני אלך הביתה ואישן שינה עמוקה ונהדרת".

זה הכול?
"זה הכול".

זה היה כל כך פשוט. כל כך בינוני. בעצם, התאכזבתי קצת.
חשבתי שהוא יטוס לאיטליה או יסעד עם הנשיא או ישחק על חוף היום או ינסה את כל הדברים האקזוטיים שיעלו בדעתו.
אחרי החודשים הרבים שבהם שכב שם, בלי יכולת להזיז רגל או כף רגל –
איך הוא יכול למצוא שלמות בכזה יום ממוצע?
ואז הבנתי שזהו עצם העניין. "

~ הציטוט מתוך "ימי שלישי עם מורי" מאת מיץ' אלבום, עמוד 151-152

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

דברים שלא אמורים לקרות

– אישור לטיפול מסוים לא אמור להסתיים כל 3 חודשים, כי הבירוקרטיה לחידוש האישור מתישה אותנו.
– המתנה לצילום סי.טי לחידוש האישור לא אמורה לקחת שבועות ארוכים, כי בזמן הזה הטיפול לא ניתן.
– מפענח הסי.טי. לא אמור לשכוח להעלות את תשובת הפענוח, כי זה מעכב את כל התהליך.
– אני לא אמור להתקשר מספר פעמים בשבוע כדי לבדוק מה קורה עם התשובה, כי אנשים אמורים לעשות את העבודה שלהם.
– מרגע שמגיעה תשובת הפענוח, הרופא המטפל לא אמור לעכב את זה, כי גם ככה התהליך נמשך זמן רב מדי.
– אני לא אמור להגיע פיזית לבית החולים כדי לבדוק מה קורה עם זה, אבל אני נאלץ לעשות את זה כי אחרת זה לא מתקדם.
– כשאני בודק עם הרופא (אחרי שעה של המתנה) האם אפשר לשאול שאלה קצרה, הוא לא אמור להשיב ב-"לא" מבלי להסתכל בי אפילו, אלא לתת לי יחס חם ומכבד יותר.

**
ואולי זה אחרת…?

– ואולי חשוב לחדש אישור כל 3 חודשים כיון שהוא עולה עשרות אלפי שקלים וחשוב לבדוק שהוא באמת יעיל כפי שאנו רוצים שיהיה?
– ואולי המתנה לצילום לוקחת מספר שבועות כיון שיש עומס עצום וחוסר במשאבים? וזו בעיה מורכבת וכואבת?
– ואולי מפענח הסי.טי שכח להעלות את הפענוח כי הוא אנושי? כי דברים נופלים לפעמים בין הכסאות, כמו שקורה גם לי בעבודתי?
– ואולי זה כן תפקידי להתקשר? ואולי טוב שיש לי את מספר הטלפון ושעונים שם מהר יחסית ומנסים לעזור לי?
– ואולי הרופא המטפל לא מגיב במהירות שאני רוצה, כי הוא עסוק בדברים לא פחות חשובים, או שהוא חולה, או שאולי הוא בחופש?
– ואולי הרופא המטפל פחות סבלני אלי מכפי שהייתי רוצה, כיון שהוא טרוד בעניינים אחרים ומנסה להדביק פערים?

יכול להיות…?
יש סיכוי…?

**
יש את מה שקורה,
ויש את כל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי עושה מה ועל מי אומרת מה.
על דברים שאמורים לקרות ועל דברים שלא אמורים לקרות.
על אנשים שהם בסדר ועל אנשים שהם לא בסדר.

**
בזמן שכולם עסוקים ויש הרבה דרמה
של דברים שקורים או לא קורים,
של דברים שנאמרים או לא נאמרים,
של אנשים שעושים משהו שהם לא אמורים לעשות,
או לא עושים משהו שהם אמורים לעשות,
בזמן הזה, החיים קורים.
ממשיכים.
מתהווים.
מתרחשים.
בהסכמתנו או ללא הסכמתנו.
עם המודעות שלנו או בלעדיה.

השמש זורחת ושוקעת.
הגלים שוטפים את החוף.
הטיפול משפיע או לא.
הגידול מתפשט או נסוג.

**
פחד

מחשבות על מה אנשים אמורים או לא אמורים לעשות מעוררות כעס.
כעס הוא ביטוי של פחד.

פחד שזה לא יצליח.
פחד שהטיפול יפסיק להועיל.
פחד שהמשך הטיפול לא יאושר.
פחד שהזמן שעובר יקר מדי.
פחד שכל מה שאנו עושים לא יספיק.
פחד שלא נצליח לעמוד בזה.

בינתיים אנחנו כאן.
בינתיים אנחנו מצליחים.
עד כה שרדנו 100% מימי חיינו.

אני רוצה להכיר בפחד שלי ולהיות קשוב אליו.
הוא חלק חשוב ממה שקורה עכשיו.

**
הקטע הבא מעניין:

התשובות הגיעו והן מעודדות.
המצב השתפר.
המשך הטיפול אושר.
שמחה גדולה.
הקלה.

ולמרות זאת,
הכעס עדיין כאן.
ממשיך להצטבר.
שואב אנרגיה.
לא משתחרר.

אני שם לב שיש בי עכשיו יותר כעס משמחה. 
מעניין הקטע הזה…

**
אין לי אנרגיה מיותרת

כשאני משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב,
במה אדם אחר עושה או לא עושה, אומר או לא אומר,
אני לא משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב בדברים אחרים, חשובים יותר.

ביירון קייטי (שיטת "העבודה") אומרת שיש שלושה סוגים של עניינים:
1. שלנו (דוגמא: מה חשוב לי ומה אני עושה?)
2. של אנשים אחרים (דוגמא: מה הרופא אומר או עושה?)
3. של "אלוהים" (דוגמא: האם ירד או לא ירד גשם? מה תהיה תוצאת הבדיקה?)

כשאנחנו מתעסקים בעניינים של אנשים אחרים או של אלוהים, אנחנו לא מטפלים בעניינים שלנו.
מי מטפל בעניינים שלי, בזמן שאני מתעסק בעניינים של אנשים אחרים?
כשאני משקיע אנרגייה בעניינים של אנשים אחרים, במה אני לא משקיע אנרגייה?
איזה דבר חשוב יותר עבורי לא מקבל מספיק תשומת לב?

זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
זה תמיד עניין של חיים.

**
מיקוד

כוונה מרכזית: "לעשות את מה שאפשר כדי לקדם את מה שהכי חשוב עכשיו".

רק שתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה?

**
אז מה באמת הכי חשוב עכשיו…?

לקבל תשובה…?
לקדם את העניין המסוים הזה…?
"לחנך" מישהו…?
לתמוך במישהו…?
להילחם על עקרון חשוב…?
לחזק קשר…?
לנוח…?
משהו אחר…?

**
מה שהכי חשוב עכשיו

אם מה שהכי חשוב זה לקבל תשובה או לקדם עניין כלשהו,
אז כדאי אפילו להגיע פיזית לביה"ח, או למשרד,
גם אם צריך לחכות שעתיים במסדרון או שלוש שעות על קו הטלפון,
עד שנצליח לתפוס את מי שאנו רוצים לתפוס,
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.
יותר מדברים אחרים.
גם אם זה "לא הוגן".
גם כשזה מתסכל.
גם אם דברים אחרים נפגעים בזמן שאנו עושים את זה ולא עושים אותם.
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.

ואם לעומת זאת, הדבר הכי חשוב עכשיו הוא צדק והוגנות, או לחנך מישהו, או לעשות משהו אחר,
אז כדאי להשקיע אנרגייה בקידום צדק והוגנות, או בלחנך מישהו, או בלעשות משהו אחר,
גם אם זה יעכב את קבלת התשובה או יפגע בקידום העניין.

הבחירה שלנו.
האחריות שלנו.
אפשר להפסיק לברוח.
אפשר להפסיק להאשים.

**
הפתעה 1

האהבה העצומה שקיבלת ביום ראשון היתה מרגשת ומחממת לב.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זכית בה ביושר.
מגיע לך.

לאט לאט…
תחגוג את הרגע המיוחד הזה…
תן לזה להיכנס…

**
הפתעה 2

את הבשורה שקיבלת השבוע לא ציפית לקבל.
זו בשורה "שלא אמורים" לקבל בשלב כזה.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זה מלחיץ, מציף ומטלטל.
אתה יוצא לדרך חדשה.
לאט לאט… 
קח אויר…

**
חיים מלאים הם חיים של גם וגם

בין היתר, של הפתעות מסוג 1 ושל הפתעות מסוג 2.
החיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תכניות.
החיים קורים בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על החיים.

אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה.
אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו בוחרים איך לשחק עם הקלפים שאנו מגרילים.

זמן לשתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה? 

אני מאחל לך שדברים יתפתחו בדרך המשרתת את הטוב העליון שלך ושל משפחתך.
(ואני לא לגמרי בטוח מה זה אומר או איך זה נראה…)

אני אתך…

**
"נשמקול" – הזמנה לתמיכה

"נשמקול" היא טכנולוגיה ייחודית המאפשרת תקשורת עם אנשים שכבר אינם בין החיים.
"נשמקול" הוא גם ספר שעומד לצאת בקרוב ושנכתב ע"י רמי שאול.

הפעם האחרונה שפגשתי את רמי היתה לפני כעשרים וחמש שנה בעת שירותנו הצבאי המשותף.
השבוע נחשפתי לפרויקט המרגש שלו ומייד הזמנתי לעצמי עותק.

הנה מספר מילים שרמי כותב על ספרו, "נשמקול":

"אני נרגש להציג בפניכם את ספר הביכורים שלי, 
רומן עלילתי עליו עמלתי במשך יותר משבע שנים ואשר הגעתי לסיום כתיבתו. 
הרעיון לספר ניטע בליבי לאחר לכתה הפתאומי ובטרם עת של שירה, אהובתי, אשת נעוריי ואם שלושת ילדיי. 
את החור הגדול שנפער לא יכולתי לבטא אז במילים ומעט נחמה מצאתי בהאזנה לשירים שביטאו את תחושותיי. 
הכמיהה הגדולה שליוותה אותי ולא הרפתה בכל התקופה היתה להיפגש שוב, או לפחות לשמוע את קולה ולאמר את כל מה שלא הספקתי. 
מאחר שבחיי עסקתי בפיתוח מוצרים, פינטזתי על לפתח טכנולוגיה חדשה, לה קראתי ביני לביני,
נשמקול, הטכנולוגיה שתקשר אותנו עם נשמות אהובינו בעולם הבא.
כשהבנתי שאין ביכולתי ליישם זאת (לפחות לא כרגע..), המצאתי סיפור דמיוני על גיבור שפעל אחרת,
שחיבר לעצמו את פאזל החיים בצורה מיוחדת ואשר עמל לפתח דרך שתאפשר לו חיבור אל אהובתו. 

הספר הדמיוני שרקחתי מתבסס על אירועים מצבים ומקומות שבהם ביקרנו, ועל התמודדויות שונות מחיי, 
אך על הכל הוספתי מעשיות, ערכתי שינויים ונתתי פרשנות אחרת לאירועים. 
עוד בסיפור משולבים קטעים מקוריים מיומן טיול ששירה כתבה בעצמה כשטיילנו יחד בעבר .

אודה לכם ואשמח לקבל את תמיכתכם, 
כדי שאוכל להשלים את הפקת הספר באופן איכותי ומקצועי ובהדפסה ראויה ומכובדת. 
אתם מוזמנים, לאחר הרשמה זריזה, לבחור אחת או יותר מהתשורות של קידום הספר ולקחת חלק בהוצאתו לאור של ספר זה." 

עד כה גויסו קרוב ל-20,000 ₪ שהם 55% מתקציב היעד. 

ניתן לצפות בסרטון קצר שבו רמי ובתו מספרים על הספר, וגם לתמוך בעצמכם בפרויקט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שבת ראשונה בבית

לא התראינו כבר קרוב לשבועיים…
מאז שהתגייסה בתחילת השבוע שעבר.
בעוד מספר דקות היא תיכנס.
שבת ראשונה בבית, כחיילת.
התרגשות. שמחה.
רגע שאני רוצה לחוות.
רגע שלא יחזור.
יהיו עוד שבתות בבית.
לא תהיה עוד שבת ראשונה של אחרי גיוס.

**
שבת ראשונה בלעדיו

בלילה שבין שני לשלישי זה קרה.
אחרי התמודדות ממושכת.
שבת ראשונה בלעדיו.
יהיו עוד הרבה שבתות בלעדיו.
לא תהיה עוד שבת ראשונה באמצע שבעה.

סטיבן קובי מציע בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד",
לחשוב על הסוף כבר בהתחלה.
באחד התרגילים שלו, הוא ממליץ לדמיין את ההספדים בהלוויה שלנו:
האנשים שהיינו רוצה שיספידו אותנו והדברים שהיינו רוצים שייאמרו.
זה מחדד את הגדרת ההצלחה שלנו ואת מה שחשוב לנו בחיים.

כשהקשבתי להספדים בהלוויה של אבא של גלעד השבוע, 
זה הרגיש לי כמו סיפור הצלחה.

תמונת ניצחון.

**
שבת אחרונה של 2018

המעבר בין 2018 ל 2019 חסר משמעות.
לא יותר ממוסכמה חברתית על לוח שנה.

וגם.. אחלה תירוץ להוריד הילוך. 
להסתכל אחורה.
לסכם פרק.

זמן לעצירה. 
זמן להתבוננות. 
זמן לרפלקציה.

זמן לחמש שאלות.

**
שאלה מספר 4

4. "למי ועל מה את/ה מכיר/ת תודה השנה?"

כשאנו יוצאים לאוויר העולם, איננו יודעים לכתוב.
זה לא משהו טבעי שאנו נולדים אתו.
לאחר שעות של השקעה, לימוד, הכוונה, תרגול ותיקון אנו לומדים לעשות זאת.
הכתיבה הופכת להרגל.
מיומנות מפתח המלווה אותנו לכל אורך חיינו.

אפשר ללמוד ולתרגל גם הכרת תודה.
הכרת תודה היא מיומנות חשובה לפחות כמו כתיבה.
והרבה יותר קלה ללמידה ולתרגול.
גם הכרת תודה יכולה להפוך להרגל.
למיומנות מפתח המעשירה ומעצימה את חיינו.

אני אוהב את הטקסטים של ד"ר יאיר כספי בנושא הודיה והכרת תודה.

הנה כמה מהם מתוך הספר "ניסיון":

"הודיה היא הכרעה התלויה רק בי,
להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי ולצמצם את נוכחותם של אחרים.
למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.
הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית.
לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים.
הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.
הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה.
היא נושאת עמה את יחסי העלות-תועלת הגבוהים ביותר.
אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, כדאי למצוא משהו שאפשר להגיד עליו תודה."

===
"ההודיה נמצאת בפרטים.

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן.
מציירת אותו בפרטיו ולא מוסיפה פירושים.
לא נסתפק ב'תודה על הילדים שלי'.
נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי.
תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי,
ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית."

===
"איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה,
בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת התודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו,
אין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו, ולא יוכל להתמיד.
הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.
מתחילים במתינות.
אפשר שבתחילה יהיה קושי להזכיר יותר משנים-שלושה פריטים בכל פרק של הודיה.
או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה.
בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו.
אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן.
אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.
כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות ומשמעת.
למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים.
לפנות לה זמן. 
לפחות חצי שעה בתחילה.
להיעזר ברישום.
אפשר להודות בקול.
אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון."

===
"מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד 'אבל'.
להזכיר, לצד התודה, כאבים וחסרים.
הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן בקיים.
היא מחייבת להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר."

===
"מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים.
הקרובים לעין ביותר.
שכאילו תמיד היו.
היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו.
סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים, ולנו יש די כסף לבחור מביניהם את מה שנרצה.
תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון.
שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים.
זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים.
מכונת כביסה.
מיזוג אוויר.
ענבי סוף הקיץ המתוקים.
מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוזיקה הטובה בעולם לכל מקום.
אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחיי, ומהם קיבלתי כמה מן היקרות במתנותיי."

**
האנשים הזמניים

חלק מהאנשים שאפשר וחשוב להכיר להם תודה, הם "האנשים הזמניים" בחיינו.
את הקטע הבא קיבלתי היום מבתי (שבת ראשונה בבית).
היא נחשפה אליו השבוע (כל הכבוד לצה"ל).
הוא נגע בה, וגם בי.

נכתב ע"י נועם חורב:

"כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.'
כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. 
כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. 
ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. 
וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.
אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. 
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. 
שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. 
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם. 
הם באים להעביר אותנו שיעור. 
ללמד אותנו משהו על עצמנו. 
ללחוץ לנו על איזה כפתור. 
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר. 
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה. 
לנצח איזה פחד. 
להרים אותנו מהקרשים. 
לסגור מעגל. 
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.

העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. 
זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. 
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי.
כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, 
נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. 
שנכשלנו. 
שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. 
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם – 
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, 
אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח."

===
שלוש שאלות על אנשים זמניים בחיינו:

– מי "האנשים הזמניים" החדשים שנכנסו לחיינו השנה?
– מי "האנשים הזמניים" שהיו שם לפני שהשנה החלה ושעדיין נוכחים עבורנו?
– מי "האנשים הזמניים" שהתרחקו מאתנו או שאנו התרחקנו מהם במהלך השנה?

**
זהו פוסט שבת אחרון לשנת 2018.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

תמונת ניצחון

לגדל משפחה אוהבת.
להיות מוקף בחברים קרובים.
לדעת שהשארת חותם, שנגעת באנשים, שמה שעשית משנה.
לאהוב את העשייה שלך.
להיות גאה בהישגים ובהצלחות שלך.
לקבל בחמלה את הטעויות והקשיים שלך.
להיות שלם עם הבחירות ועם הערכים שלך.
ליהנות תוך כדי תנועה מהדרך.
להמשיך הלאה כשמגיע הזמן…

**לזכרו ובהשראתו של ל.א. **

חיים מלאים. היום.

"במשך השנים הבנתי שהאושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה,
אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת.
הדוגמה שעולה לי בראש היא דווקא שיחה מאוד עצובה וקשה עם אחד מבניי.
הוא שיתף אותי בצער שלו, אפילו בהאשמה.
אני כמובן בכיתי וכאבתי את כאבו ואת הכאב שלי כאם,
אבל אז חשתי ברגע הזה משהו אחר, אמרתי לו – אני ממש מאושרת עכשיו.
הוא כמובן לא הבין איך אני אומרת שאני מאושרת כשאני מנופחת מדמעות ומבכי,
אבל כשילד בן 19 בא ויושב מולי, כשהבן שלי יכול להרגיש מספיק בטוח לפתוח את הכאב הכל כך גדול, זה רגע שהוא מאושר.
כי יחסים כאלה ופתיחות כזאת לא קיימים בין כל הורה וילד, ולכן הרגשתי את האושר.
אושר שאינו תלוי רגשות, אלא בעצם איכות הרגע שיש בה חיבור, כנות, אמת וביטחון אחד בשני.
אלה רגעים מאושרים בעיניי.
אז לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרת".

~ רונה רמון, מתוך התוכנית "שיחת נפש" בהנחיית פרופ' יורם יובל

**
"התפיסות הרוחניות מאפשרות את המשכיות החיים.
זה כמו אוטובוס שיורדים ממנו בתחנות שונות ואנחנו הנוסעים נשארים בו ושואלים את עצמנו מה עושים הלאה.
ואז בוכים על מי שירד, אבל גם ממשיכים לנסוע לאנשהו.
אני מתנהלת בשביל החיים בחוסר הידיעה על מה שמחכה לי מאחורי הפינה.
ודווקא משום כך עלי לעשות את המיטב היום ועכשיו.
התאונה עם אסף לימדה אותי יותר מכל שאין לי שליטה על האירועים של חיי.
בתור אדם שמאוד אהב להיות פריק קונטרול, למדתי לשחרר יותר.
אין לי שליטה, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות."

~ רונה רמון, מתוך ריאיון שערכה עם שרי מקובר-בליקוב במוסף "סופשבוע" של מעריב

**
הציטוטים מתוך "11 ציטוטים מעוררי השראה של רונה רמון"

חיים מלאים. היום.

גם זה יעבור

"סיפור סופי עתיק מספר על מלך שחי בארץ ים תיכונית, והיה תמיד קרוע בין שמחה לייאוש.
הדבר הקטן ביותר היה גורם לו דכדוך עמוק או מעורר בו שמחה עזה,
ושמחתו היתה הופכת בן רגע לאכזבה ולדיכאון.
בשלב מסוים התעייף המלך מעצמו ומן החיים והחל לחפש מוצא.
הוא ביקש להביא אליו איש חכם שחי בממלכתו והיה ידוע כאדם מואר.
כשהחכם הגיע אמר לו המלך:
'אני רוצה להיות כמוך.
האם אתה יכול להביא לי משהו שיביא לחיי איזון, שלווה וחוכמה?
אשלם לך כל מחיר שתבקש.'

ענה האיש החכם:
'אולי אוכל לעזור לך.
אך המחיר כה גבוה שכל ממלכתך לא תספיק.
לכן אתן לך זאת במתנה, אם תכבד אותה.'
המלך נתן את הסכמתו והאיש החכם הלך לדרכו.

כעבור כמה שבועות חזר החכם והגיש למלך קופסה מקושטת באבן ירקן.
המלך פתח את הקופסה ומצא בה טבעת זהב פשוטה, שחרוטה בה הקדשה: גם זה יעבור.
'מה פירוש הדבר?' שאל המלך.
ענה החכם: 'ענוד תמיד את הטבעת. ובכל פעם שיקרה לך משהו,
לפני שתכנה אותו טוב או רע, גע בטבעת זו וקרא את ההקדשה.
כך תהיה תמיד שרוי בשלווה.'

גם זה יעבור.
איזו עוצמה טמונה במילים האלה?
במבט שטחי נראה שאף שמילים אלה מעניקות נחמת-מה במצב קשה,
הן גם מפחיתות את ההנאה מהדברים הטובים בחיים.
'אל תהיו שמחים מדי, כי גם זה לא יימשך לנצח.'
נראה שזו משמעותן כאשר מייחסים את המילים למצב שנתפש כטוב.

המילים החרוטות בטבעת אינן אומרות שאינכם צריכים ליהנות מהחיים,
הן גם לא נועדו רק להעניק לכם נחמת-מה בתקופות של סבל.
תכליתן עמוקה יותר: לעורר את מודעותכם לכך שכל מצב הוא זמני,
שכל הצורות הן בנות-חלוף – טובות או רעות.
כאשר אתם נעשים מודעים לארעיות של כל הצורות,
היקשרותכם אליהן פוחתת, ואתם מנתקים את הזדהותכם עמן במידה מסוימת.
האי-היקשרות אינה מונעת מכם ליהנות מן הטוב שהעולם מציע.
למעשה, אתם נהנים ממנו יותר.
כאשר אתם רואים ומקבלים את טבעם החולף של כל הדברים ואת השינוי הבלתי נמנע,
אתם יכולים להתענג על הנאות החיים בזמן התרחשותן, בלי לפחד לאבד משהו או לדאוג לעתיד.
כאשר אינכם קשורים, אתם זוכים בנקודת מבט גבוהה יותר,
שממנה אתם משקיפים על האירועים בחייכם במקום להיות כלואים בהם."

~ מתוך "ארץ חדשה", מאת אקהרט טולה, עמודים 155-156.
**
תזכורת חשובה.

החיים שלנו מלאים בכל-כך הרבה דרמות, מטלות, פרויקטים ועניינים.
כעס, לחץ, עומס, דאגה, תסכול, אי-שקט ועייפות מציפים את חיינו
ומונעים מאיתנו להיות נוכחים וליהנות ממה שנמצא כאן עכשיו.
שאינו מובן מאליו.
שגם הוא יעבור.

תמיד מדהים אותי להמריא ביום מעונן משדה תעופה אפרורי,
ולפגוש לאחר מספר דקות את השמש והשמיים הכחולים שנמצאים מעבר לעננים.
גם כשאיננו יכולים לראות אותם, הם שם.
תמיד.

כך גם השמחה, השלווה והכרת התודה.
תמיד שם מבעד לענני המתח, העומס, הלחץ והדאגה.
לא תמיד נגישים עבורנו, אבל תמיד שם.

**
כשחזרתי הביתה באחד הערבים השבוע,
בני שאל אם מתחשק לי לצאת לטיול רגלי בשכונה.
באותו רגע לא היה משהו שיכולתי לרצות יותר.
עשרים דקות של נשימה ושל שוטטות משותפת באוויר הקריר.
הוא ואני.
באותו יום, למרות שהחשיך כבר ב 17:00, השמש חזרה לזרוח ב 20:00.

גם זה יעבור.

**
מטיך נהאת האן למדתי את המילים הבאות:

"הגעתי.
אני בבית.
כאן.
עכשיו."

**
אפשר לעצור מדי פעם.
גם אם רק לכמה רגעים.
להפסיק לרוץ.
להפסיק לרדוף.

לנשום…

הכול בסדר.
הכול כבר בסדר.

כמו שזה.
כמו שאני.

להצליח לראות את זה.
להצליח לחוות את זה.

להיות נוכח.
עם הכאב והקושי.
עם השמחה, הכרת התודה וההתרגשות.

**
"כעבור 15 שנים, כשהיתה כבר חוקרת, הביאה אותה החוויה הזאת לנסח היפותיזה:
הדרך שבה אנו מבקשים לבלות בה את זמננו תלויה אולי באורך הזמן שאנו חושבים שיש לנו.
כשאתה צעיר ובריא, אתה מאמין שתחיה לנצח.
אתה לא חושש מאובדן היכולות שלך.
אנשים אומרים לך 'העולם פרוש לרגליך', 'השמים הם הגבול' וכן הלאה.
אתה מוכן לדחות סיפוקים – להשקיע שנים למשל, בקניית כישורים ומשאבים למען עתיד מזהיר יותר.
אתה מבקש להתחבר לזרמים גדולים יותר של ידע ומידע.
אתה מרחיב את רשתות החברים והקשרים שלך, במקום לבלות עם אמך.
כשאופקיך נמדדים בעשרות שנים, שכמוהם כנצח לבני האדם, 
אתה משתוקק לכל הדברים שנמצאים בקצה הפירמידה של מאסלו – 
הישגים, יצירתיות ומאפיינים אחרים של מימוש עצמי.
אבל כשאופקיך מצטמצמים – כאשר העתיד שלפניך נראה סופי ולא ודאי – 
המוקד שלך עובר לכאן ועכשיו, להנאות היום-יום ולאנשים הקרובים אליך ביותר.
…
…
בכל מקרה ומקרה היו התוצאות עקיבות.
כאשר, כדברי החוקרים, 'שבריריות החיים נמצאת במרכז',
יעדיהם ומניעיהם של בני האדם בחיי היום יום משתנים לחלוטין.
הפרספקטיבה, לא הגיל, היא הגורם המכריע."

~ הציטוט מתוך "להיות בן תמותה", מאת אטול גוואנדה, עמודים 80-82

**
ארעיות.
גם זה יעבור.

אני מודע לכך שהרעיון הזה קשה לאנשים רבים ומרתיע אותם.
אותי הוא מעורר, מחדד וממלא.
אולי זו תזכורת לפרספקטיבה המתוארת למעלה.

בשנים האחרונות כתבתי כ-2000 פוסטים.
"לנהל עובד שאיננו" הוא אחד העוצמתיים שבהם עבורי.

היה ועדיין.
בכל פעם שאני חוזר לקרוא אותו.
מבחינתי הוא נכנס "בשקט" לעשירייה הראשונה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"המוות כמובן אינו כישלון.
המוות נורמלי.
המוות הוא אולי האויב, אבל הוא גם השתלשלות הדברים הטבעית.
ידעתי את האמתות האלה באופן מופשט, אבל לא ידעתי אותן באופן מוחשי –
שהן יכולות להיות אמתות לא רק לכל אדם, אלא גם לאדם הזה שמולי, לאדם הזה שאני אחראי לו."

**
"אתה נעשה רופא לצורך מה שנראה לך כסיפוק מהעבודה,
והסיפוק הזה, מתברר, הוא הסיפוק מהמיומנות.
זהו סיפוק עמוק שדומה לסיפוק שמרגיש נגר בשיפוץ ארון עתיק ושברירי
או מורה למדעים שגורם לתלמיד בכיתה ה' להבין פתאום מה הם אטומים, והבנה זו מחוללת שינוי במוחו.
הוא בא במידת-מה מעצם העזרה לאחרים.
אבל הא בא גם ממיומנות טכנית ומהיכולת לפתור בעיות קשות ומסובכות.
היכולת שלך נותנת לך תחושה איתנה של זהות.
לכן אין לך דבר מסוכן לזהותו של רופא יותר מאשר מטופל עם בעיה שאין בכוחו לפתור."

**
"אין מנוס מהטרגדיה של החיים, והיא שכולנו מזדקנים מהיום שאנו נולדים.
אדם יכול להבין את העובדה הזו ולקבלה.
המטופלים המתים והגוססים שלי אינם רודפים אותי עוד בחלומותיי.
אבל אין זה אומר שאדם יודע איך להתמודד עם מה שאין ביכולתו לתקן.
אני עובד במקצוע שהצליח בגלל יכולתו לתקן.
אם לבעיה שלך יש תקנה, אנחנו יודעים מה לעשות.
אבל אם אין לה תקנה?
העובדה שאין לנו תשובות מספקות לשאלה הזאת מטרידה וגורמת לקשיחות, לאי-אנושיות ולסבל אדיר."

~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

חיים מלאים. היום.