תגית: מוות

חמש התזכורות / טיך נהאת האן

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי האמיתי היחיד. אין מנוס מהשלכות מעשי. מעשי הם הקרקע לרגלי.

**
The Five Remembrances / Thich Nhat Hanh

1. I am of the nature to grow old. There is no way to escape growing old.
2. I am of the nature to have ill health. There is no way to escape ill health.
3. I am of the nature to die. There is no way to escape death.
4. All that is dear to me and everyone I love are of the nature to change. There is no way to escape being separated from them.
5. My actions are my only true belongings. I cannot escape the consequences of my actions. My actions are the ground upon which I stand.

**
כעת, כשאני חווה וזוכר/ת את זה :

מה חי בי כרגע…?
מה חשוב לי עכשיו…?
לאן אני מפנה את תשומת לבי כרגע …?
עם מי ואיך אני בוחר/ת להיות היום…?
מה אני בוחר/ת לעשות כעת…?

חיים מלאים. היום.

אתמול בבוקר,
אבא אחד יצא מביתו ולא חזר.

אתמול בבוקר,
אבא אחר יצא מביתו וחזר.

**
אתמול בערב,
ילד אחד שיחק עם אבא שלו ואכל אתו ארוחת ערב.

אתמול בערב,
ילד אחר, לא.

**
היום.
עכשיו.

חיים מלאים. היום.

ט. חגגה יום הולדת עגול לפני מספר שבועות.
כזה שמעורר מחשבות ותהיות.
השבוע כשנפגשנו היא שיתפה אותי בשאלות שמלוות אותה לאחרונה:
"זהו…? זה כל מה שיש….?
זה כל הסיפור הגדול שנקרא חיים.. ?"

התשובה שלי היא שאולי.
כנראה שזה הכול.
ו"זה", זה מה שאנחנו מחליטים.
המשמעות שאנו בוחרים.
קו הוא לא יותר מאוסף של נקודות.
אולי חיים הם לא יותר מאוסף של רגעים.

**
הסדנה אתמול תוכננה להתחיל בשעה 11:00.
למעט משתתפת אחת שהקדימה בשתי דקות,
ראשוני המשתתפים התחילו לזרום בנינוחות בשעה 11:10.
בשעה 11:25 החדר היה עדיין חצי ריק,
כשחלק מהמשתתפים מדברים להם להנאתם בחוץ.
אחראית הקבוצה ביקשה שאתחיל.
יצאתי החוצה והודעתי למשתתפים שאני מתחיל עכשיו.

"אני עדיין מתלבט", אמר לי בחיוך אחד הלא-משתתפים-בינתיים, "….כדאי לי?"
"בחירה שלך, " עניתי, "רק תחליט בשניות הקרובות,
כי ברגע שאסגור את הדלת אני מבקש לא להיכנס עד ההפסקה הבאה,
כדי לא לפגוע במהלך הסדנה."

הדבר הכי קל בעולם זה להפוך אותו ואותם ל"אויבים" שלי,
לתת לשיפוטים ולפרשנויות שלי לנהל אותי ולהשפיע על כל מהלך הסדנה.

כשהתחלנו, דקה לאחר מכן, שיתפתי אותם במה שחי בתוכי כרגע.
גם כדי שיכירו וגם כדי להגביר את הנוכחות שלי.

זה עשה את העבודה ויצר את החיבור.
היתה סדנה מרגשת, מהנה, משמעותית.

לשמחתי, וגם לשמחתו (כך הוא שיתף אותי בסוף המפגש),
המתלבט בחר להיכנס. 

באותו רגע הצליח לי.
לא תמיד מצליח לי.

**
בפעם הראשונה שמגיעים ל"שבעה",
לא כל-כך יודעים איך זה יהיה.
מדמיינים את כולם בוכים ועצובים כל הזמן.
אחרי ש"צוברים ניסיון" כבר יודעים,
שלצד הכאב והעצב, פוגשים בשבעה גם צחוקים, סיפורים וכיף של ביחד.
זה חלק מהעניין.

כשח. התקשרה אלי לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא רכזת קבוצה של נפגעי פעולות טרור,
של גברים ונשים שהוריהם נרצחו בפיגועים.
"זו הסיירת של נפגעי הטרור…", היא הוסיפה,
"מה שמשותף לחברות וחברי הקבוצה,
זה שהם איבדו את שני הוריהם."

בדומה ל"שבעה" ראשונה,
לפני שפגשתי אותם לא כל-כך ידעתי איך זה יהיה.
ומעבר לכך, מה כבר יש לי לתת להם..???
הרי אני אפילו לא מתחיל להבין את מה שהם עברו ועוברים.
האם אני "יכול" לבוא אליהם עם "חומרים רגילים" של תקשורת והקשבה..??

בדומה ל"שבעה",
היו במפגש גם הרבה רגעים של צחוקים. והומור. וכיף. והתרגשות.
פגשתי אנשים "רגילים" ששואלים שאלות ורוצים ללמוד.
שחווים אתגרים "רגילים" עם הילדים, בני/בנות הזוג ובעבודה.
אנשים "רגילים" שמעסיק אותם מה שמעסיק אנשים "רגילים" אחרים.
אנשים "רגילים" שסוחבים שק מיוחד וגדול של כאב.

את רגעי המפגש הזה אני רוצה לזכור.
את הכרת התודה על הזכות להיות איתם במשך מספר שעות,
את האפשרות להעניק משהו שאולי יהיה בעל ערך עבורם ועבור המסע שלהם.
וגם לזכור, שוב ושוב ושוב, כמה אני עשיר ובר-מזל.

כנראה שבגלל "הסיפור" שלהם,
היה לי קל יותר לא לכעוס או לשפוט,
כשב 11:25 המפגש עדיין לא התחיל.

**
סבא שאול נפטר אתמול,
אחרי שבועות קשים של דעיכה, סבל וכאבים.

שמעתי עליו הרבה ולא זכיתי להכיר אותו באופן אישי.
לשמחתי, אני עובד צמוד עם נכדתו בשנים האחרונות.
סבא שאול זכה בקשר יוצא דופן עם נכדה יוצאת דופן
שזכתה בקשר יוצא דופן עם סבא יוצא דופן.
אני מאחל לעצמי שלנכדים שלי ולי,
יהיה קשר כמו שהיה לסבא שאול ולנכדה שלו.

השיחות עם ג., נכדתו של סבא שאול,
הם מהרגעים שאני רוצה לזכור השבוע:
החיים המלאים והמעברים החדים
שבין גסיסה ואו-טו-טו פרידה
לבין ארוחת "טעימות" והכנות לחתונה.
בין עצב, קושי ובכי,
לבין הכרת תודה, צחוק ושמחה.

**
השבוע, הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
מורה של אחת מבנותיי בחר לשלוח לה הודעת פרידה אישית,
תוך התייחסות לאירוע מסוים שהיא חוותה בבית-הספר לפני מספר חודשים.
כשהיא הקריאה לי את המילים שהוא כתב לה, נקוו דמעות של התרגשות בעיני.
למתנה שהוא העניק לה במילים הללו, בכמה דקות של כתיבה,
אין מחיר ויש ערך עצום.

הוא בחר לכתוב, למרות שהוא לא היה חייב.
הוא זכר, למרות שזה קרה מזמן.
הוא חשב עליה והיה לו חשוב "לסגור" כמו שצריך.

רגעים שבהם אנחנו רואים מישהו או שמישהו רואה אותנו,
הם רגעים של חיים.

**
ביום שני השבוע, פגשתי קבוצה של רופאים ואחיות, באחד מבתי החולים בארץ.
מנהל המחלקה רצה להתמקד בתקשורת שבין הצוות הרפואי לצוות הסיעודי,
בשיפור עבודת הצוות המשותפת ובהפחתת הקונפליקטים.

כשעה בתוך הסדנה, ביקש אחד הרופאים את זכות הדיבור:
"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית, הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלך לא מספקת", הוא ירה לכיווני בנוכחות כולם.

האירוע הזה והצורה שבה הוא התפתח, נכנס לרשימת הרגעים שאני רוצה לזכור.

כתבתי על כך השבוע באחד הפוסטים היומיים.

אני רוצה לזכור את המהירות והקלות שבה כמעט הפכתי את אותו רופא לאויב שלי.
אני רוצה לזכור את הנוכחות שהצלחתי להיות בה כשזה קרה.
הפעם הצלחתי… לא תמיד זה מצליח לי …
אני רוצה לזכור את החגיגה הפרטית שלי מיד לאחר הסדנה עם
צלחת חומוס, שתי פיתות, לימונדה קרה ורוח נעימה על הפנים.

חיים = אוסף של רגעים

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

היום ב 15:00
אין מילים שחייבות להיאמר.
אין פעולות שחייבות להיעשות.
אין רגשות שחייבים להיחוות.
אין סחורה שחייבים לספק.

**
היום ב 15:00 אתה לא חייב…
אתה לא חייב לדבר.
אתה לא חייב למצוא את המילים המדויקות.
אתה לא חייב לבכות.
אתה לא חייב להחזיק את עצמך.
אתה לא חייב להיות שם עבור אחרים.
אתה לא חייב כלום לאף אחד.

**
היום ב 15:00 מותר לך…
מותר לך לדבר
ומותר לך לשתוק.
מותר לך להגיד מה שאתה רוצה
ומותר לך לא לומר דבר.
מותר לך לבכות
ומותר לך לא.
מותר לך להתפרק
ומותר לך להחזיק.
מותר לך להרגיש
ומותר לך להיות מנותק.
מותר לך להיות שם עבור אחרים
ומותר לך להיות שם עם עצמך.
מותר לך לתמוך
ומותר לך להישען.
מותר לך לחבק או לתת יד
ומותר לך גם לשלב ידיים או לעמוד לבד.

**
היום ב 15:00 תרשה לעצמך…

**
למרות שיש כאלו הקוראים לה "הדרך האחרונה"
שום דבר לא באמת נגמר.
רק משתנה.
הקשר ביניכם ממשיך,
אחרת…

חיים מלאים. היום.

חמש סיבות שכדאי לעבוד בגללן:

1.להרוויח כסף שיספיק לחיים שאנו בוחרים לחיות.
2.ללמוד, לגדול ולהתפתח כבני אדם וכאנשי מקצוע.
3.לעשות משהו משמעותי ולתרום לאנשים או לעולם.
4.לעשות משהו שאוהבים.
5.להיות חלק מסביבה חברתית שרוצים ולהנות ממערכות יחסים.

**
עשרה שקרים שלא כדאי לעבוד בגללם:

1.כי אין ברירה.
2.כי חייבים.
3.כי ככה כולם עושים.
4.כי רגילים.
5.כי מכורים.
6.כי זה נוח.
7.כי מסוכן מדי לעזוב.
8.כי זו דרך טובה לברוח מהבית או המשפחה.
9.כי זו דרך מצוינת לברוח מעצמך.
10.כי מרוויחים המון כסף ותנאים שאי אפשר להשיג במקום אחר.

**
עבודה (בשכר או שלא בשכר) יכולה להיות
אסטרטגיה יעילה לחיים מלאים, מהנים ומשמעותיים,
או אסטרטגיה יעילה לקורבנות, הסרת אחריות, בריחה מהתמודדות ומוות בייסורים.

חיים מלאים. היום.

הדעות חלוקות לגבי השאלה האם יש חיים אחרי המוות.
שאלה חשובה לא פחות היא האם יש חיים לפני המוות.

**
בבדיקות פשוטות יחסית
אפשר למדוד את משקלך,
את ספירת הדם שלך,
את אחוזי השומן בגופך,
ואת ריכוז החמצן בדמך.

דברים שיותר מורכב למדוד:
כמה חיים יש בך כרגע…?
באיזו איכות…?

חיים מלאים. היום.

רק כשהתעוררתי
הבנתי שישנתי

רק כשחזרתי לחיים
הבנתי שמתתי

מעניין
איפה אני מת עכשיו
ולְמַה אני חי

חיים מלאים. היום.

קטע מתוך "המוות חשוב לחיים" מאת ד"ר אליזבת קובלר-רוס :

" במיידאנק פגשתי נערה יהודייה צעירה שנשארה שם במקום לעזוב.
לא יכולתי להבין למה.
היא איבדה את הסבים שלה, את הוריה ואת כל אחיה ואחיותיה בתא הגז שבמחנה הריכוז.
היא עצמה ניצלה מכיוון שתא הגז התמלא והם לא יכלו לדחוס לתוכו אדם נוסף.

באימתי שאלתי אותה, "מה, בשם האל, את עושה כאן?
למה את נשארת כאן במקום חסר האנושיות הזה?", והיא אמרה:
"במהלך השבועות האחרונים במחנה הריכוז נשבעתי לעצמי שאני עומדת לשרוד
רק כדי לספר לעולם על כל הזוועות של הנאצים ומחנות הריכוז.
ואז הגיע צבא השחרור.
הסתכלתי על האנשים האלה ואמרתי לעצמי :
'לא. אם אני אעשה את זה, אני לא אהיה טובה יותר מהיטלר עצמו.
כי מה זה אם לא זריעת זרעים רבים יותר של שנאה ושליליות בעולם?
אבל אם אוכל באמת להאמין שאף אחד לא מקבל יותר ממה שהוא יכול לשאת,
שאנחנו אף פעם לא לבד, שאני יכולה להכיר בטרגדיה ובסיוט של מיידאנק ולעזוב אותו מאחורי.
אם אוכל להשפיע על חיים של אדם יחיד, להרחיק אותו משליליות, משנאה, מנקמה, ממרירות
ולהפוך אותו לאדם שיכול לתת, לאהוב ולדאוג, אז יכול להיות שזה יהיה שווה את זה,
ושהגיע לי לשרוד'. "

שליליות יכולה לצמוח רק מתוך שליליות וזו תמשיך להתפתח כמו סרטן.
אבל יש לנו גם אפשרות לקבל את מה שקרה כמציאות עצובה ונוראה שעברה, שחלפה,
ושלא יכולה להשתנות וזו היתה הבחירה שלה.

היא יכלה לשנות את מה שהיא עמדה לעשות, את מה שהיא עמדה להפיק מכל מה שקרה.
וכך היא החליטה להישאר במקום הנורא הזה, עם המראות והריחות הנוראים הללו.
היא ואני הלכנו לצריפים.
היא ואני גילינו את הפרפרים.
היא ואני התחלנו לדבר כמו שתי נשים צעירות.
היא ואני התחלנו להתפלסף יחד על החיים והמוות.
והיא היתה זו שאמרה לי:
" את לא מאמינה אליזבת, שבכל אחד מאיתנו קיים היטלר? ".
היא ואני הבנו בגיל צעיר מאוד שאם אנחנו רוצים להפוך לאנשים אוהבים ומעניקים,
זה תלוי בעיקר באומץ שלנו להביט בפוטנציאל השלילי שלנו.
כי בכל אחד מאיתנו קיים גם הפוטנציאל להפוך לאמא תרזה. "

**
אין לנו שליטה על המציאות ועל מה שקורה לנו.
יש לנו שליטה על התגובות שלנו למה שקורה לנו.
יש לנו שליטה על הבחירות שלנו.

אם אותה נערה, לאחר כל מה שהיא עברה,
יכולה לוותר על שליליות, שנאה, נקמה ומרירות
ולבחור במקום זאת בדאגה, באהבה ובנתינה,
אז גם אנחנו יכולים.

**
השבוע זכיתי להנחות יומיים אינטנסיביים ומרגשים במיוחד
במסגרת בניית צוות הנהלה באחת מחברות התוכנה הידועות בארץ (ובעולם).
בדברי הפתיחה שלי ליומיים הללו שיתפתי את שבעת המנהלות והמנהלים
שנתמקד בשלושה דברים:
1. אפקטיביות העבודה שלהם.
2. מערכות היחסים והחיבור ביניהם.
3. כלים לתקשורת, להקשבה ולעבודה משותפת.

הצלחת אירוע שכזה תלויה במידה רבה מאוד בבחירות המשתתפים:
בחירה בדיבור כן ופתוח, במקום בהעמדת פנים ובמילים "ריקות".
בחירה בהתמודדות ישירה אמיצה, במקום בהתחמקות ובבריחה.
בחירה בהקשבה אמפטית ובניסיון להבין, במקום בציניות ובשיפוטיות.
בחירה בנתינת משוב חד ומכבד, במקום בחיסול חשבונות ובנקמה.
בחירה באהבה ובחיבור, במקום בשנאה ובניכור.

איכשהו, עם כל המורכבות והקושי,
"הקסם הזה" עובד שוב ושוב ושוב.
אם רק בוחרים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

השבוע התחלתי לעבוד על שני דברים משמעותיים:
האחד – איסוף וארגון הפוסטים שאני כותב לאורך השנים לספר או לספרים.
השני – יצירת ופיתוח סדנת יום חדשה של תקשורת מקרבת למנהלים.

שלוש החלטות שרירותיות:
1. "התחלתי. "
2. "לעבוד. "
3. "דברים משמעותיים."

**
החלטה שרירותית ראשונה: "התחלה".

מתי דבר מתחיל, מתי דבר מסתיים.
התחלה וסיום הן לא יותר מהחלטות שרירותיות.
בחירה לסמן את הקו במקום מסוים ולא במקם אחר.
בתרבויות מסוימות מוסכם שתחילת החיים היא רגע הלידה
וסוף החיים, "המוות", הוא רגע הפסקת הנשימה והתפקוד הפיזי.
למעשה, החיים מתחילים הרבה לפני רגע הלידה
וממשיכים הרבה אחרי רגע המוות הפיזי.
רבקה אברג'ל זכרונה לברכה נפטרה השבוע,
אך השפעתה על שמונת ילדיה ועשרות נכדיה וניניה היא אינסופית.
תשאלו את סימה.

הרעיונות לכתיבת ספר וליצירת סדנת יום ייעודית למנהלים
מלווים אותי כבר מספר שנים בתצורות שונות.
אני משחק אתם כבר יותר מעשור.
הפגישות השבוע עם טל חלוץ בנושא הספרים
ועם בת-חן שפירא בנוגע לסדנה,
הן צעדים חדשים שטרם עשיתי עד כה
ואולי אפילו שלבים חשובים בתהליך.
עם זאת, יהיה לא מדויק לקרוא להן "התחלות" של ספר או של סדנה.
לרגע שבו אנו מתחילים לעבוד במקום חדש, על נושא חדש,
או פוגשים משהו ומישהו בפעם הראשונה,
קודמים אינספור רגעים וצעדים שבזכותם הרגע הנוכחי מתקיים.
"התחלה" היא החלטה שרירותית.

"הֲרֵי כָּל הַתְחָלָה
אֵינֶנָּהּ אֶלָּא הֶמְשֵׁךְ,
וְסֵפֶר הַקּוֹרוֹת
פָּתוּחַ תָּמִיד בָּאֶמְצַע."

– מתוך "אהבה ממבט ראשון", ויסלבה שימבורסקה

**
החלטה שרירותית שניה: "עבודה".

מה נחשב ל-"עבודה" ומה נחשב ל"לא-עבודה"?
מה זה "עבודה" ומה זה "פנאי/משחק/בטלה/תחביב"?
האם מחשבה על משהו היא עבודה
או שרק עשייה "אמיתית" פיזית ומעשית?
מתי החלפת רעיונות עם מישהו נקראת עבודה
ומתי היא לא יותר מ"סתם" שיחה.

מה מכל מה שעשיתי השבוע עם טל, בת-חן ועם עצמי,
ניתן לכנות כעבודה על ספר או על סדנה ?
ומעבר לכך… מה היא בעצם העבודה שלי?

הגבול בין "עבודה" ל- "לא-עבודה" הוא שרירותי לחלוטין.
החלטה שמישהו לוקח, הגדרה שמישהו מנסח.
באותו אופן שבו הוחלט מתישהו, על ידי מישהו,
לקבוע גבולות בין מדינות, בצורה מסוימת ולא אחרת.

**
החלטה שרירותית שלישית: "משמעותי".

מה משמעותי ומה לא משמעותי?
עבור אנשים מסוימים השפעה על אדם יחיד היא משמעותית מאין כמוה
("כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו")
בעוד שעבור אחרים השפעה על אלפי אנשים אינה משמעותית מספיק.
עליית שכר של 5% יכולה להיתפש כמשמעותית מאוד עבור עובדים בארגון
וכזניחה או לא מספקת עבור עובדים שונים באותו ארגון בדיוק.
שיחה עם חבר על כוס בירה באחד הערבים (אהלן זיו…)
יכולה להיות הדבר הכי משמעותי שקרה השבוע או "סתם" מפגש חברתי נחמד.

על פי השיעור הראשון ב"קורס בניסים", לשום דבר אין משמעות.
על פי השיעור השני, המשמעות היחידה לכל דבר היא אך ורק המשמעות שאנו נותנים לו.

"התקדמות משמעותית", "תנועה קלה" או "תקיעות"
הן בסך הכול פרשנויות סובייקטיביות לחלוטין
היכולות לתאר את אותה מציאות משלוש נקודות מבט שונות.

**
התחלה, עבודה ומשמעות.
שלוש החלטות שרירותיות.
שלוש בחירות של תשומת לב.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר.

אתמול בצהריים גיליתי
שבזמן שהייתי עסוק
בשינוי שהארגון עובר,
בסדנה בקיבוץ גת,
בתכניות לסוף השבוע,
בחופש הגדול
ובמשחק שמינית הגמר,

האחיין של אסתר מהקומה
הלך לישון ולא התעורר.

חיים מלאים. יום יום.