תגית: מחויבות

עניין, יכולת, רצון, מחויבות –
ארבעה דברים שונים שאנשים נוטים לבלבל ביניהם.

**
המון דברים מעניינים אותנו. המון עניינים מושכים את תשומת ליבנו.
הרבה מאוד דברים אנו יכולים לשנות. להרבה מאוד עניינים אנו יכולים לתרום.
הרבה דברים אנו רוצים לשנות. על הרבה עניינים אנו רוצים להשפיע.
למעט דברים, עניינים ונושאים אנו מחויבים.
מתוך מעט הדברים שאנו מחויבים להם,
מעט מאוד חשובים באמת.
אם בכלל.

**
כשעניין, יכולת ורצון פוגשים מחויבות,
אפשר להתחיל לחגוג.

בגדול.

חיים מלאים. היום.

אפשר לדבר על.
אפשר ללמוד על.
אפשר לעשות את.

אפשר לדבר על שלום,
ללמוד על שלום (יש תואר שני בגישור ויישוב סכסוכים),
או לעשות שלום.

אפשר לדבר על תקשורת מקרבת (מה היא, איך היא יכולה לעזור וכו'),
ללמוד תקשורת מקרבת (בצורות שונות וממנחים שונים),
או לעשות תקשורת מקרבת.

אפשר לדבר על יזמות,
ללמוד על יזמות,
או לעשות יזמות.

אפשר לדבר על מערכות יחסים,
ללמוד על מערכות יחסים (איך לפתח אותן, כיצד להתמודד עם קונפליקט, …)
ואפשר לעשות עבודה בתוך מערכות יחסים.

העיקרון ברור.

לדבר, ללמוד, לעשות –
שלושה דברים שונים לחלוטין.
שלוש כוונות מרכזיות שונות.

הכוונה המרכזית בלדבר היא לדבר.
אולי מפני שזה מעניין.
אולי מפני שזה חשוב ומשמעותי.
אולי מפני שאין משהו אחר לעשות כרגע.
אולי מפני שזה יותר קל ובטוח מללמוד או לעשות.

הכוונה המרכזית בללמוד היא ללמוד.
ללמוד משהו שאנו רוצים להתפתח בו.
ללמוד על משהו שאנו רוצים להבין.
ללמוד על נושא מסוים שישרת אותנו.
ללמוד מאנשים מסוימים שיכולים לסייע לנו.
ללמוד לשם הנאה, העשרה כללית, או לשם מטרה אחרת המשרתת אותנו.
לפעמים אנו רוצים ללמוד כי אנו מאמינים שזה יעזור לנו לפתור בעיה או לקדם עניין חשוב.

הכוונה המרכזית בלעשות היא לעשות.
לנסות ולהתנסות.
לגעת תוך כדי תנועה.
לעבוד ב"זה" (מה ש"זה" לא יהיה) בכדי להגיע לתוצאות או להתקדם או לייצר שינוי רצוי.
להשקיע זמן, תשומת לב ואנרגיה מעבר לדיבור או ללמידה.
להיות מוכנים לקפוץ למים או לעלות למגרש.

לפעמים אנחנו גם מדברים, גם לומדים וגם עושים.
דוגמא: תוך כדי הקמת עסק (עשייה), אנו לוקחים שיעורים בשיווק (למידה) ומשוחחים עם בעל עסק מנוסה שחונך אותנו (דיבור).
דוגמא נוספת: תוך כדי קורס (למידה), אנחנו מתרגלים שיעורי בית (עשייה) ומשתפים בחוויות שלנו (דיבור).
למרות שבשתי הדוגמאות גם מדברים, גם לומדים וגם עושים, הכוונה המרכזית בכל דוגמא שונה.

אתמול הנחיתי סדנת מבוא של תקשורת מקרבת לקבוצה של כ-30 סטודנטים
השותפים בתכנית "עתידים" – תכנית חשובה ומדהימה של צוערים לשירות המדינה.
בשלב מסוים, החל להיווצר מתח בחדר ורמת התסכול עלתה.
חלק מהמשתתפים רצו לדבר על תקשורת מקרבת.
אחרים רצו ללמוד תקשורת מקרבת, לקבל כלים ולתרגל אותם.
והיו כאלו שממש רצו לנצל את ההזדמנות ולעשות תקשורת מקרבת בקבוצה.
במקום לדבר על או ללמוד את, הם רצו לגעת בקונפליקטים ולעבוד עליהם.
(יכול להיות שהיו בחדר גם כאלו שחיכו שהסדנה תיגמר ושלא רצו לדבר, ללמוד או לעשות).
כשאנשים שונים עם כוונות שונות נפגשים יכול להיווצר מתח.
תיאום ציפיות, לפני ותוך כדי תהליך, ביחס לכוונה מרכזית יכול לסייע ביצירת בהירות.

לפעמים אנשים רוצים שמשהו יקרה, אך הם לא בשלים ללמידה או עשייה.
הרמות האנרגטיות של דיבור, למידה ועשייה שונות מאוד זו מזו.
ללמוד באמת על משהו זה להיפתח אליו,
להפנות תשומת לב ומשאבים נוספים,
להיות מוכנים להיות במקום חדש ואחר,
לתת לזה מקום בחיינו.

בעיני, ללמוד מחייב יותר מלדבר ומחייב פחות מלעשות.
לעשות זה להפשיל שרוולים.
לעשות זה לקחת סיכון.
לצאת ממרחב נוחות.
להשקיע.
לעשות משהו זה לעבוד בו.
אפשר לא להצליח, אולי אפילו להיכשל.
יש סיכוי שיצחקו עלינו או שיבקרו אותנו.
יכול להיות שנאכזב אחרים, או נאכזב את עצמנו.
בעשייה קשה לדעת איך דברים יתפתחו.
לעשות זה להתמסר.
קורס או תהליך (אינטנסיבי וארוך ככל שיהיה) על מערכות יחסים,
שבו לומדים ומתרגלים כלים שונים
"בטוח" הרבה יותר ומאתגר הרבה פחות מעבודה על מערכות יחסים בפועל.
בשטח. בבית.
בפוסט קודם שיתפתי בארבע מנטרות של טיך נהאת האן למערכות יחסים.
אפשר ללמוד אותן בדקה.
כדי ליישם אותם נדרשים חיים שלמים.
ואולי יותר מכך…

**

מספר מחשבות לסיכום:

– בכניסה לתהליך, מצב או אירוע, חידוד הכוונה המרכזית שלנו חשוב (להעביר זמן, לדבר, ללמוד או לעשות).
– ברגע נתון אנו יכולים להחזיק כוונה מרכזית אחת. כשיש גם וגם, כדאי לחדד מה יותר.
– תיאום ציפיות עם מי שאיתנו לגבי הכוונה המרכזית שלהם ושל מה שמנסים לעשות ביחד חשוב.
– מכיוון שעשייה מצריכה רמה גבוהה יחסית של מחויבות, השקעה ואנרגיה כדאי לבחור בקפידה את מקומות העשייה שלנו.
– כנ"ל לגבי למידה.
– מעבר ל"מצב-עשייה" מלווה פעמים רבות בחשש, אי-וודאות, אי-נוחות, לחץ ודופק גבוה.
– מעבר ל"מצב-עשייה" כרוך כמעט תמיד בבחירה: ללכת על זה. לקפוץ למים. להתחייב.

**
לפני כשבועיים פתחתי הרשמה לתכנית "לחשב מסלול מחדש".
לחשב מסלול מחדש מכוונת לעשייה.
פחות לדבר או ללמוד על חישוב מסלול מחדש ויותר לעבוד בלחשב מסלול מחדש.
זה לא מתאים לכל אחד.
לא עכשיו ולא בכלל.
חשוב לי לדבר באופן אישי עם כל מי ששוקל להצטרף,
כדי לוודא שאנשים מבינים למה הם נכנסים ושהם בשלים לעבודה.
וגם כדי לוודא שהתכנית מותאמת לצרכים שלהם ולמה שהם מחפשים.
כל הפרטים כאן.
כתבתי על כך גם כאן.

אם אתם בעניין צרו איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר בקרוב ונתאם שיחה קצרה.
אני מעריך שבתחילת שבוע הבא (בשאיפה כבר לפני שבועות)
הקבוצה תתמלא וההרשמה תיסגר.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"אומרים שנדרשים 21 ימים רצופים בכדי לסגל הרגל חדש.
אז אומרים.
אני מאמין שנדרשים הרבה יותר."

**
כך נפתח המסר שכתבתי בשנה שעברה,
בדיוק עשרים ואחד ימים לאחר שהתחיל אתגר הכתיבה היומית.
באותו יום, בכ"א תשרי התשע"ו,
עשרים ואחד ימי כתיבה רצופים היוו שיא חדש עבורי.

**
היום הוא היום הרצוף מספר 441 של אותו אתגר שהחל בראש השנה שעבר.
441 הוא מספר סמלי.

441 = 21X21.

עשרים ואחד מחזורים רצופים של עשרים ואחד ימי כתיבה רצופים.
יום אחר יום אחר יום אחר יום.
פשוט לעשות את זה.
בלי סיפורים.
בלי תירוצים.

**
המסר היום מוקדש לעצירה.
לחגיגה.
לפרגון עצמי.

להכרת תודה:
על הבחירה באתגר ועל העמידה בו.
על הבחירה להמשיך.
על ההתפתחות.
על ההשפעה.
על המסע.
על ההרפתקה.
על הפרגון והתגובות החמות.
על הרוח הגבית שאני מקבל.

**
441 – יום מיוחד.
441  – עוד יום.

חיים מלאים. היום.

נניח שאדם ממוצע ישן כ 6-8 שעות בלילה.
זמן הערות היומי שלו אם כך הוא כ 16-18 שעות.
לצורך הנוחות נעגל זאת ל- 1000 דקות
(שהם בעצם 16.6 שעות).
ניתן לחלק את 1000 הדקות הללו,
למאה מקטעים בני עשר דקות האחד (100X10 = 1000).

לאור החישוב, במהלך יום ממוצע,
כל אחד מאיתנו עובר בשעות הערות שלו
כמאה קטעים בני עשר דקות ביממה.
בבית, בעבודה, בנסיעות, בפקקים,
לבד, עם משפחה, עם חברים,
בטלפון, במחשב, מול הטלויזיה, בוואטסאפ,
בשירותים, במקלחת, במטבח, וכו'.
העיקרון ברור.

לצורך ההמחשה:
נסיעה בת כשלושים דקות מכילה שלושה קטעים,
פגישת עבודה בת שעה מכילה שישה קטעים,
סרט קולנוע באורך מלא מכיל 9-12 קטעים וכו'.

**
יציאה מאוטומט

דמיינו לעצמכם החלטה מודעת
שאתם לוקחים בכניסה למקטע בן עשר דקות.
משהו בסגנון "בעשר הדקות הקרובות אני… "
ההחלטה יכולה להיות למקטע הקרוב בלבד,
או לסדרת המקטעים הבאה.

לדוגמא:
בנסיעה בת שלושים דקות
ניתן לבחור לנסוע בבטחה ולהאזין לפודקאסט באורך של כחצי שעה
(החלטה אחת לשלושה מקטעים רצופים)
או לבחור לקיים שיחות טלפון עם מספר אנשים שונים
(כל אדם מהווה למעשה החלטה מודעת שונה).

דוגמא נוספת:
בפגישת עבודה בת שעה,
ניתן לבחור צורך או מטרה שבהם רוצים להתמקד
ואותם רוצים לקדם במהלך המפגש (החלטה לשישה מקטעים).
ניתן גם לחלק את הפגישה למספר מקטעים שונים
שמהם תיגזרנה החלטות תשומת לב שונות.
בפגישה שבה רמת המעורבות שלי נמוכה,
אולי אבחר להקדיש תשומת לב רבה בקטעים מסוימים
ולהתעסק בדברים שונים בקטעים אחרים.

דוגמא שלישית:
בזמן ליווי הילדים לחוג הטניס, הבלט או הכדורסל,
ניתן לקבל החלטה מודעת לנוכחות מלאה איתם
במהלך ארבעה פרקי זמן של עשר דקות
(ללא הצצות בסלולרי או שיחות טלפון).
באותו אופן, ניתן לקחת החלטה מודעת שונה,
גם היא לארבעה פרקי זמן רצופים,
לקניות בסופרמרקט, או לפגישת עבודה טלפונית.
כמובן שתמיד ניתן גם לוותר על החלטה מודעת
ולהעביר את הזמן בקפיצות תשומת לב אקראיות מכאן לשם.

**
מאה מקטעים ופארטו

על פי חוק פארטו (אפשר לקרוא עוד כאן וכאן) הידוע גם כחוק 20-80,
20% מהפעולות שלנו מייצרות 80% מהתוצאות,
20% מההחלטות שלנו הן בעלות השפעה של 80% וכו'.
בהמשך לקו זה, מתוך מאה המקטעים היומיים,
עשרים מקטעים הם כנראה בעלי חשיבות גבוהה במיוחד.
אם "מאה החלטות ביום" נשמע מאיים, מלחיץ או מציף,
למעשה עלינו לקבל רק כעשרים החלטות תשומת לב חשובות.
או פחות.
(בחירה בסרט קולנוע משובח מהווה החלטה אחת למספר מקטעים רצופים).

**

ספרינטים של תשומת לב

כתיבת הפוסט הזה ארכה מספר פרקי זמן רצופים.
היא תוצר של החלטה שקיבלתי ושל מחויבות לתשומת הלב המתאימה לפעולה המסוימת הזו.

מסר מרכזי:

מספר החלטות מצומצם יחסית,
המגיעות ממקום של בחירה מודעת,
כוונה מחודדת ומחויבות לביצוע
יכולות להשפיע על חיינו ועל חיי הסובבים אותנו
בצורה ניכרת, בפרקי זמן קצרים ובאופן יום-יומי.

* הרעיון וההשראה לפוסט הזה נולד מתוך הפוסט 100 Blocks a Day .

 

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר.

יכול להיות שבכל פעם
שאדם מחפש אתגר מתאים
גם אתגר מחפש אדם מתאים
והסיבה שמשהו עוד לא קרה
היא פשוט מפני שהם טרם נפגשו.

**
בהצלחה רבה לכל מי שבוחר או מאמץ לעצמו/לעצמה אתגר השנה.
מוזמנים לשתף את העולם ו/או אותי באתגר שלכם…
רק אם מתאים כמובן…
(יש אומרים ששיתוף פומבי מעלה משמעותית את הסיכוי להצליח…)

**
בינתיים… בהצלחה ובהנאה רבה לחן, נריה ויונית
שבחרו לעצמן התחייבות כתיבה יומית לשנה הקרובה:
– חן שקד – "בוחרת בחצי הכוס המלאה"
– נריה שפירא –  פרמקלצ'ר, חיים ולמידה.
– יונית לב – "הקשבה. ביטוי" – לעידוד ההקשבה פנימה והביטוי העצמי.

חיים מלאים. היום.

לסגור שנה.
לסיים אתגר.
לעמוד במילה שנתת.
בעיקר לעצמך.
להעז.
להשמיע קול.
לצאת לדרך.
להסכים לצעוד.
להתמסר.
לחיות.

**
את המסר האחרון באתגר אני בוחר להקדיש למספר הכרות תודה:

לסת' גודין שהיה ההשראה עבורי לאתגר הזה.
ולא רק לזה.

לטכנולוגיה שאפשרה למסרים להגיע מדי יום למאות ולאלפי אנשים
ללא תלות במקום שבו הייתי באותו רגע.
ללא תלות במקום שבו הם היו.

לאינטל, החברה שאני עובד בה, וללקוחות שאני משרת בצורה עצמאית
על כל מה שאני מקבל מכם ברמה החומרית והכלכלית (כמובן שזה לא הדבר היחיד…).
בזכותכם יש לי את החופש ואת האפשרות להשקיע זמן, אנרגיה ותשומת לב בדברים שחשובים לי
ושאינם מתורגמים בצורה ישירה לשכר או להכנסה.

לשנה המעוברת שהרחיבה את האתגר מעט
והעמידה אותו על 385 ימים רצופים.
הזדמנות לעוד קצת. למשהו מעבר.

למשפחה, לחברים ולשותפים לדרך שאתכם אני פוגש בשבילי החיים בכל יום.
השפעתכם עלי ותרומתכם לחיי עצומה.
הייתם אתי כמעט בכל פוסט שפורסם במהלך השנה הזו.

לחברים לבלוג שפרגנו, הגיבו, שיתפו, התייחסו
ונתנו משוב משמעותי ורוח גבית חשובה וממלאה.

לחברים חדשים שלא הכרתי לפני כן ושזכיתי לפגוש במהלך השנה.
בני אדם, רעיונות, תפישות, חוויות, ספרים ועוד.

לגוף שלי שהרבה בזכותו התאפשר האתגר הזה.
יום אחר יום.
שנה שלמה.
בלי מחלות. בלי השבתות. בלי הפסקות.
לא מובן מאליו.

למשאבים שעמדו לרשותי, פנימיים וחיצוניים,
שאפילו איני יודע להפריד ביניהם או לכנותם בשם.
בזכותם התאפשר לי "לעלות כל יום לאוויר" עם מסר כזה או אחר.
איכשהו נוצר חיבור למעיין יצירתי שלשמחתי קיבלתי גישה אליו.

להחלטה לצאת לדרך הזו בלי לדעת כיצד היא תתפתח, האם אצליח ואיך יהיה…
מעולם לא עשיתי משהו כזה בעבר.
ההשקעה באתגר היתה גדולה משהערכתי. וכך גם הרווח והתגמול.

**
זהו. שנה מלאה.
בכל סיום של פרק יש חגיגה ואבל.
גם כאן.
חגיגה על סיום והשלמה של אתגר. על דרך. על התפתחות.
אבל על פרידה מאתגר שהפך להיות חלק אינטגרלי מהחיים.

**
במהלך האתגר הקפדתי לכתוב בכל יום את המסר של אותו יום.
בלי לתכנן.
בלי להכין מראש.

מה יקרה מחר?
לא יודע.
נחיה ונראה.
קודם נחיה ואז נראה.

תודה על הנוכחות שלכם בחיי.
חג שמח ושנה מבורכת.

חיים מלאים. יום יום.

לְמַה את מחויבת כרגע?
את תמיד מחוייבת למשהו.
תמיד.
בכל רגע נתון.
זה יכול להשתנות מרגע לרגע, או להישאר קבוע לאורך זמן.
כך או כך, את תמיד מחויבת למשהו.

**
לְמַה אתה מחויב היום … ?
לקריירה? למשפחה? לחברים? לכסף?
לניצחון? לביטוי עצמי? להנאה? לכבוד?
לאמת? להרמוניה? לצדק? לביטחון?
לאיזון? לעמידה במילה שלך? ללמידה?

**
גם כשאתה מתחיל ומפסיק אתה מחויב.
גם כשאת לא עקבית או לא מתמידה את מחויבת.
אולי לנוחות. אולי לחופש. אולי לעצמאות.
אולי למשהו אחר…

**
אנחנו תמיד מחויבים למשהו.
האם אתם מבינים לְמַה אתם מחויבים היום…?
האם מתאים לכם להמשיך להיות מחויבים לזה…?

חיים מלאים. יום יום.

אם הבטחת – תקיימי.
אם אמרת שתעשה – תעשה.
גם היום.
גם כשקשה.
עם חשק או בלי.

**
לפעמים,
"זה מרגיש לי לא מדויק… ", או
"אני לוקח את הזמן לבדוק את זה לעומק…"
הם רק בריחה.

**
קח אחריות על מה שיוצא לך מהפה.
תהיי המילה שלך.

חיים מלאים. יום יום.

לפעמים,
הסיבה שאינך עושה את זה,
היא שאינך יודע איך.

זה לא בגלל שאינך מאמינה בזה,
או שאינך משוכנע שזה מספיק חשוב.
את מאמינה.
אתה משוכנע.

לפעמים,
הסיבה שאינך עושה את זה,
עדיין …
היא פשוט מפני שלא כל כך ברור לך איך.
איך אפשר לעשות את הדבר הזה
שאת מאמינה בו ושאתה יודע שהוא חשוב,
תוך כדי החיים.
איך אפשר לעשות אותו
לצד כל שאר הדברים החשובים לך או שאת כבר מחויבת אליהם.

לפעמים כל שנדרש בכדי שנתחיל לעשות את זה,
זה שמישהו יראה לנו איך.
שנמצא דרך פשוטה ואפשרית.
מספיק שיראו לנו את הצעד הראשון.
לא חייבים לראות את כל הדרך מראש.

**
אם גם לאחר שהראו לך את הדרך,
או את הצעד הראשון האפשרי,
אינך עושה את זה עדיין,
כנראה שהסיבה אינה (ולא היתה) שאינך יודעת איך.

כשזה חשוב לך וברורה לך הדרך או הצעד האפשרי הבא,
הסיבה היחידה שאינך עושה את זה,
היא תמיד תמיד תמיד אותה סיבה:

פ – ח – ד

כדאי לקרוא לילד בשמו.

חיים מלאים. יום יום.