בשבועיים האחרונים אני משחק עם הרעיון של להתחייב לעשות משהו מסוים כל יום במהלך השנה הקרובה.
כשאני כותב "משחק עם הרעיון" אני מתכוון שמצד אחד מתחשק לי ממש להתחייב לזה ושיש משהו ברעיון הזה שמרגש אותי.
מצד שני אני לא בטוח שמתחשק לי לקחת על עצמי מחוייבות רשמית במקום פשוט לעשות את זה.
מה אם מתישהו זה יימאס לי או יפסיק להרגיש לי מדויק?
האם עדיין יהיה חכם ונכון עבורי לדבוק בזה רק משום שהבטחתי לעצמי שאעשה זאת?
התחושה שלי כרגע היא כמו של גולש בים:
בעוד רגע אני תופס את הגל וגולש עליו או שאני נותן לו לחלוף ומוותר עליו.
התזמון חשוב. נדרשת החלטה פנימית ממש בקרוב.
תמיד יהיו גלים נוספים, אך הגל המסוים הזה עומד לחלוף.
או שאני הולך על המחוייבות הזו או שבעוד רגע האנרגיה תרד וכל העניין יהפוך להיות פחות רלוונטי.
ויש פה עוד עניין:
האם להכריז על המחוייבות הזו בפומבי?
מחקרים מראים שכשאנו מתחייבים ליעד או למטרה בפומבי ובנוכחות אנשים אחרים, גדל הסיכוי שנעמוד במחוייבות שלנו.
לפני מספר שנים כשהתלבטתי ביני לבין עצמי האם להתחייב לכתיבת בלוג יומי במשך שנה שלמה "קפצתי למים" בהכרזה פומבית ומרגע ששיחררתי את זה לעולם המוטיבציה שלי לעמוד בכך היתה הרבה יותר גבוהה.
(בסופו של דבר עמדתי בשנת כתיבה יומית, והמשכתי לשנתיים נוספות של כתיבה יומית ללא התחייבות מראש).
**
בשונה מהמחקרים שמראים את היתרונות שבהתחייבות פומבית,
דרק סיברס מתייחס בהרצאת הTED שלו למחקרים אחרים המחדדים את הסכנה שבהתחייבות פומבית ואת היתרון של לשמור את היעדים שלנו בדיסקרטיות לעצמנו. הנימוק שהוא מציג נשמע הגיוני:
כשאנחנו מתחייבים למשהו בפומבי אנו מקבלים הרבה עידוד, פירגונים, תשבוחות ומילים חמות.
כל זה ממלא אותנו באנרגיה ונותן לנו תחושה טובה בהתחלה, אך לאחר מכן יכולה להגיע הנפילה או השחיקה מעבודה יומיומית הרבה פחות זוהרת ומלהיבה.
עפ"י דרק עדיף לעשות את העבודה שלנו בשקט, להתקדם יום אחר יום ולהשאיר את החגיגות לשלב הסיום לאחר שנעמוד במחוייבות שלנו.
**
אז מה הכי כדאי? להתחייב או לא? בקול רם או שעדיף בשקט?
הגל המסוים הזה שלי עומד לחלוף.
השעון מתקתק.
נראה לי שאקח לעצמי עוד כמה שעות ואחליט.
אני עדיין לא בטוח אם אכריז על ההתחייבות בקול רם או שאשמור אותה לעצמי.
ואולי אפשר לשלב בין הגישות… להתחייב בפומבי מבלי לפרט מה התירגול.
**
בנושא אחר:
השבוע יצאנו לדרך עם המפגש הראשון של סדנת החזון האישי ההוליסטי.
כשלושים משתתפות ומשתתפים בחרו לקחת חלק במסע הזה, שליש מהם תוך צפייה בהקלטות ועבודה עצמית בזמנים שמתאימים להם מבלי להצטרף למפגשים הקבוצתיים.
הרגע הכי נוגע ומרגש במפגש עבורי היה כשאחד המשתתפים שיתף בעצב שעולה בו כשהוא מנסה לדמיין את חייו חמש שנים מהיום.
חמש שנים זה הרבה זמן והוא לא בטוח האם אנשים מסוימים שיקרים לו מאוד עדיין יהיו בחייו ובסביבתו כפי שהוא היה רוצה.
עבודה על חזון אישי הוליסטי מחדדת את הארעיות והענווה שלנו כמו גם את החשיבות שבלקיחת אחריות.
"יש דבר אחד שאני יכול להבטיח לך," השבתי לו לאחר ששיתף, "כל מה שתכתוב בחזון שלך יתממש במציאות. או שלא."
אם התהליך זה מסקרן ומושך אתכם, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים בנוגע לקבלת ההקלטות בעלות מוזלת.
ודבר נוסף בהקשר הזה:
אני מעוניין לתמלל את כל ההקלטות כך שלצד קבצי הוידאו והשמע יהיו גם קבצי טקסט שניתן לשלוח ולשתף.
אם מישהו/מישהי מעוניינים לקבל את ההקלטות של ארבעת מפגשי הסדנה ללא עלות ובתמורה להעלות אותם על הכתב ולתמלל אותם, אנא צרו איתי קשר במייל חוזר.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר