תגית: מילים

למילים יש כוח.
הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

**
ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר –
בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת,
ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות."
….
"הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות,
ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

תודה לברנה בראון על הבהירות הזו ועל החיבור החשוב של גבולות, אחריות וחמלה.
אפשר לנשום לרווחה: לא רק שאין סתירה ביניהם, הם מעצימים ומשלימים זה את זה.

**
יהודה עמיחי כותב בשירו "זכרו והזכירו":

"..
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות"

אני אוהב את הדגש של עמיחי על לזכור ולהזכיר, במיוחד במצבים שבהם קל לשכוח.
הקריאה בשיר מעוררת בי אבל וכאב על מה שהיה (או שהיינו) ואיננו עוד,
והיא גם מעלה בי תקווה:
כשם שהאגרוף התהווה מתוך יד שהיתה פעם פתוחה,
כך יד פתוחה יכולה להתהוות מתוך אגרוף שעכשיו קפוץ.

**
בשירה "קשר" כותבת מיטל חודורקובסקי:

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים".

המילים של מיטל מזכירות לי את כוחה של חברות תומכת, של הקשבה ושל ביחד.

מתחשק לי להוסיף לשורה האחרונה בשיר מילה אחת,
שגם היא חלק חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיים מלאים.

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים והשמחים".

**
אין לי מושג למי המילים שבפוסט הזה יגיעו ואיך הן יתגלגלו בעולם.
אני מחזיק כוונה שהן תמצאנה את דרכן לאנשים המתאימים,
ושתהיה להן השפעה מיטיבה עליכם ועל סביבתכם,
כפי שהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

מוזמנות ומוזמנים להעביר את זה הלאה, לכתוב לי כמה מילים שעולות בכם,
וגם לחלוק איתי קטעים נוספים שפגשתם ושנוגעים בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם אחד בא לסוקרטס ושאל אותו: “שמעת מה אומרים על הידיד שלך?"
“לא”, ענה סוקרטס, “אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי, האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"
“אילו מסננות?”, שאל האורח.
“הראשונה, מסננת האמת – האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא אמת?"
האורח היסס: “בעצם אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר… ומהי המסננת השניה?"
“המסננת השניה”, אמר סוקרטס, “היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"
“להיפך”, אמר האורח, “זהו משהו איום ונורא. והשלישית?"
“המסננת השלישית היא מסננת הנחוץ”, המשיך סוקרטס, “האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"
אחרי הפסקה אמר האורח: “לא, אין זה נחוץ כל כך”.
“אז תשתוק!” אמר לו סוקרטס.

(מקור לא ידוע)

**
שלוש המסננות של סוקרטס מזכירות לנו לקחת אחריות על המילים שלנו.
למילים יש אנרגיה והשפעה, הן יוצרות מציאות ויכולות לשנות עולמות.
בדומה לאבן הנזרקת לאגם שקט ומייצרת גלים לכיוונים שונים, כך המילים שלנו משפיעות גם על האדם שאיתו אנו מדברים, גם על האדם שעליו אנו מדברים וגם עלינו.

בדומה לשלוש המסננות, "לשון הרע" ביהדות אינה מתייחסת רק לדברי שקר פוגעניים אלא גם לרכילות ולדיבור "מיותר" שאינו מוסיף דבר.

החשיבות של שלוש המסננות אינה רק בתשובות שהן מייצרות.
לעיתים קשה לדעת האם משהו הוא נכון, טוב ונחוץ. לא תמיד זה ברור או חד-משמעי.

חשיבותם העיקרית של שלוש המסננות היא בעצם העצירה והבדיקה.
במעבר מדיבור "אוטומטי" לדיבור מודע מתוך בחירה ובלקיחת אחריות על המילים שלנו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"… ויש את העניין הזה …
אני מבינה שהוא בעיה ושחשוב מאוד לטפל בו.
אין לי מושג עדיין איך לגשת לזה או מה לעשות עם זה."

את המילים הללו שמעתי השבוע ממנהלת שאני מלווה.
לכולנו יש ברגעים מסוימים "עניינים כאלה".
"העניין הזה" יכול להיות קשור למערכת יחסים כלשהי בחיינו,
לעבודה ולקריירה שלנו, למשהו בריאותי, כלכלי או לכל דבר אחר.

**
המילים משנות.
"עניין", "אתגר", "בעיה" ו"משבר", 
הן ארבע מילים שונות היכולות להתייחס לדבר הזה שמעסיק אותנו עכשיו.
המילים שאנו משתמשים בהן לתאר את "זה" משנות.
הן משפיעות על מה שנחשוב ונרגיש ואולי גם על איך שנגיב.

**
המילים שאנחנו משתמשים בהן לתאר את "זה",
מרמזות על הדרך שבה אנו תופסים את הדבר (המצב או האדם) שאליו אנו מתייחסים.
ל"עניין", "אתגר", "בעיה" ו"משבר", יש דחיסות שונה ומטענים אנרגטיים שונים.
המילים שאנו בוחרים להשתמש בהן מרמזות על התפיסה שלנו לגבי חומרת המצב או הדחיפות שבה יש לפעול.
איננו מגיבים למה שקורה, אנחנו מגיבים לסיפור שלנו על מה שקורה.
התפיסה שלנו (ניתן להתייחס אליה כפרשנות שלנו למה שקורה) משנה.
משנה אותנו, משנה את המצב, משנה את חיינו.

**
זה מעבר למילים.
מעבר לתפיסה שלנו, לפרשנות שנבחר ולמילים שנאמר, לעניינים יש "חיים משלהם".
בזוגיות, זה לא רק איך אנחנו תופסים את המצב. יש שם גם את בן או בת הזוג שלנו, ואנשים/עניינים נוספים שמשפיעים.
בעבודה, זה לא רק איך המנהלת תופסת את המצב. יש שם גם את העובד שעליו היא חושבת, את המנהל שלה ואת כל המערכת.
בבריאות, זה מעבר למחשבות שלי על הנושא. מאות תהליכים מסונכרנים מתרחשים בכל רגע נתון גם ללא המודעות שלי. 
המצב הכלכלי שלי מושפע לא רק מתפיסתי, אלא גם ממה שקורה מסביבי בארגון שלי, בשוק, בעולם.

**
"… ויש את העניין הזה …
אני מבינה שהוא בעיה ושחשוב מאוד לטפל בו.
אין לי מושג עדיין איך לגשת לזה או מה לעשות עם זה."

לכאורה נראה, שהמשפט הזה משדר "אימפוטנטיות" או אי-עשייה.
לא רק שאיני עושה כלום, גם אין לי מושג מה לעשות בעתיד.
למעשה, המשפט הזה מעיד על תנועה משמעותית.

הכרה במשהו היא צעד חשוב בדרך.
להכיר בכך שמשהו הוא בעיה או אתגר עבורנו, וגם שאין לנו מושג מה לעשות איתו,
שונה מלהתעלם או לא להכיר בבעיה,
ושונה גם מלהכיר בה, אבל לא להכיר בפחד, בחוסר האונים שלנו, או באי-יכולתנו להתמודד איתה כרגע.

**
עדיין

"אין לי מושג עדיין איך לגשת לזה או מה לעשות עם זה."
"אין לי את הכוחות עדיין."
"אני עדיין לא פנויה לכך."
לא הצלחתי עדיין."

עדיין היא מילה "חזקה".
היא מזכירה לנו את זמניות הדברים והמצבים ומשאירה פתח לשינוי המשך.
היא מעבירה אותנו מחשיבה סטטית ומקובעת לחשיבה דינמית גמישה.
"עדיין" מאפשרת שינוי ומזמינה התפתחות.
למרות שעכשיו אין לי מושג איך לגשת לזה, ייתכן שבעוד רגע, או שבוע יהיה לי.

**
כל סדנה שאני מנחה, כל תהליך שאני מלווה, עוסקים בשינוי.
יש כאלו המאמינים שכל אחד יכול להשתנות.
יש כאלו המאמינים שדברים מסוימים ניתן לשנות ודברים אחרים לא.
יש כאלו המאמינים שאנשים מסוימים יכולים להשתנות ואנשים אחרים לא.
בסדנה שהנחיתי בשבוע שעבר, חיכתה "לי" בחדר מתנה שמישהו השאיר.
דף מודפס ועליו המילים הבאות: ThisAbility to Change

ThisAbility בשונה מ Disability

המילה Disability מעלה קונוטציות של מוגבלות או אי-יכולת.
לעומתה, ThisAbility, מזכירה שלכל אדם, בכל מצב או רגע נתון, יש את היכולת "הזו" להשתנות.
גם לנו, כרגע, במצב הזה, יש את היכולת "הזו" להשתנות.
ייתכן שהיא שונה מהיכולת שהיינו רוצים שתהיה לנו או מזו שאנו חושבים שאמורה להיות לנו.
זה מה יש כרגע.

ל ThisAbility to Change יש השפעה מרגיעה עבורי.
בדומה ל"עדיין", המשפט לוקח אותי ממחשבה סטטית (אפשר או אי-אפשר) למחשבה דינמית.
ממחשבה דיכוטומית (יש/אין, טוב/רע, בסדר/לא-בסדר…) למחשבה הוליסטית.
ממחשבה שיפוטית ("הוא/אני אמור לעשות… והוא/אני לא…" ) למחשבה חומלת ("זה מה שביכולתו/ביכולתי כרגע..").

**
אני מקווה שהפוסט הזה משמעותי עבורכם, נוגע או מעורר תנועה.
הוא נכתב מתוך כוונה להרבות "טוב" (רוגע, בהירות, חיבור..) ולהפחית "רע" (לחץ, בלבול, ניכור..), 
ומתוך אמונה שאין לי מושג לאן הוא יגיע ואיך הוא ישפיע.

אתם מוזמנים להעביר אותו הלאה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"ילדים קטנים צרות קטנות,
ילדים גדולים צרות גדולות."

זהירות עם המשפט הזה.
ילדים הם לא צרות.
לא כשהם קטנים ולא כשהם גדולים.

אם אתה אומרים את זה בצחוק, כדאי שתפסיקו.
זו לא בדיחה.
חפשו משפט אחר.

אם אתם באמת מתכוונים לכך, בדקו את עצמכם היטב.
כנראה שאתם מתבוננים בעשירית הכוס הריקה.
בלי קשר לגיל הילדים שלכם, או למה שאתם עוברים כרגע.

**
לשים לב למחשבות שלנו.
לקחת אחריות על מה שיוצא לנו מהפה.
למילים יש כוח.
מחשבות יוצרות מציאות.

חיים מלאים. היום.

התחלה היא רק מילה.
רעיון שאינו מחובר למציאות.
ניסיון לתאר משהו כנפרד באמצעות חלוקת העולם למה שקדם לו ולמה שמגיע אחריו.

**
לעולם איננו מתחילים דבר.
לעולם איננו מסיימים דבר.
שום דבר מעולם אינו מתחיל.
שום דבר מעולם אינו מסתיים.

**
התחלה וסוף הן מילים שרירותיות שהומצאו בכדי לסייע לתאר עולם
מבעד למשקפיים מעוותים המבוססים על תפישות הנפרדות והלינאריות.

כל רגע יכול להיקבע באופן שרירותי כהתחלה או כסוף.
זוהי בסך הכול כותרת המנסה להכניס את העולם לתבניות מילוליות.
התחלה וסוף הן המצאות תפישתיות.
אף אירוע אינו התחלה, אף אירוע אינו סוף.

**
ההחלטה שלנו לגבי סוף והתחלה מייצרת דרמות ומעוררת רגשות
רק משום שאנו מאמינים שיש כאן התחלה או סוף של משהו.

הכוח החזק ביותר שניתן לתת למשהו או למישהו הוא להאמין בו.
כך זה עם אנשים.
כך זה עם רעיון.

חיים מלאים. היום.

שני פוזלים הולכים ברחוב ומתנגשים זה בזה.
"למה אתה לא מסתכל לאן שאתה הולך???" שואל הראשון בכעס.
"למה אתה לא הולך לאן שאתה מסתכל ??!!" משיב השני.

*****
האם אתה ב"מסלול התנגשות" ?
אם המחשבות, המילים והמעשים שלך לא מסונכרנים, סביר להניח שכן.

האם תשומת הלב, המח והגוף שלך (כרגע, היום, השבוע) בהלימה לדברים החשובים בחייך?
אם לא, סביר להניח שתפגשי "קיר" בקרוב.
השאלה היא רק איזה קיר, באיזו עוצמה ומה תהיה מידת הנזק.
כשזה יקרה, זה יהיה (כנראה) פחות מצחיק מבבדיחה.

(** תודה לדודי היקר י. על הבדיחה שכל פעם מצחיקה אותנו מחדש).

חיים מלאים. יום יום.

כף היד

"עשרים ושבע עצמות,
שלשים וחמשה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים,
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתב את 'מיין קמפף'
או את 'פו הדב' "

– ויסלבה שימבורסקה

*****
לחבר שלי א. יש רק ארבע אצבעות באחת מכפות ידיו.
זה לא באמת כל כך משנה.
עשרים ושבע עצמות, שלשים וחמשה שרירים,
או פחות.
איזה סיפור אתה כותב היום במו ידיך?

הלשון הינה איבר מורכב המכיל ששה עשר שרירים שונים.
איזו מציאות את יוצרת בשניה הזו עם ששה עשר השרירים הללו?

*****
אתמול השתתפתי כצופה בקורס לכמאה מנהלים יחסית מנוסים בארגון מסוים.
בשלב כלשהו התחילו לעלות שאלות והערות מהחדר.

אחד המנהלים אמר:
"אני מצפה שתסכמו (מארגני ומנחי הקורס) את כל הדברים החשובים שעולים פה כדי שהם לא ילכו לאיבוד"

מנהלת אחרת שאלה:
"מה אתם יכולים לעשות עבורנו בכדי שבאמת נצליח ליישם את הכלים שאנו לומדים כאן לאחר שנחזור למציאות האינטנסיבית היום-יומית שלנו?"

בעיני המנהל והמנהלת פספסו קטע חשוב.
העניין הוא לא המערכת, ההנהלה הראשית, מנחי הקורס או מארגניו.
העניין הוא הם עצמם.
אנחנו.
כל אחד מאיתנו.
כף יד – עשרים ושבע עצמות, שלושים וחמישה שרירים.
לשון – ששה עשר שרירים.

אנחנו יוצרים מציאות כל יום. כל רגע.
במחשבות, במילים ובמעשים שלנו
"מיין קמפף" או "פו הדב".
לבחירתנו.

חיים מלאים. יום יום.

מחשבה יוצרת מציאות.

מחשבה + רגש יוצרים מציאות יותר מהר.

מחשבה + רגש + מילים יוצרים מציאות הרבה יותר מהר.

מחשבה + רגש + מילים + אמונה יוצרים מהירות הרבה הרבה יותר מהר.

מחשבה + רגש + מילים + אמונה + פעולה יוצרים מציאות הרבה הרבה הרבה יותר מהר.

כוונה + מחשבה + רגש + מילים + אמונה + פעולה יוצרים מציאות הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מהר.

*****
אנרגיית השמש אינסופית.
זכוכית מגדלת קטנה, בזווית המתאימה, מרכזת את קרני השמש וחורכת פיסת עץ בתוך שניות.
גם אם לא מבינים איך זה קורה.

כוונה מרכזת את האנרגיה שסביבנו ויוצרת מציאות באותה מהירות.
גם אם לא מבינים איך זה קורה.

כוונה מגדירה כיוון.
כדאי לבדוק, לחדד ולדייק את הכוונה שלנו.
המחשבות, הרגשות, המילים, האמונות והפעולות ילכו אחריה.

*****
אתגר "הפוסט היומי" נולד עם שתי כוונות מרכזיות:

1. להעניק ערך משמעותי לעולם ולהשפיע על אנשים.
2. לאפשר לעצמי לצמוח, להתפתח ולהנות מהרפתקה חדשה.

האם התהליך הזה "מספק את הסחורה" ?
האם המחוייבות הזו שווה את ההשקעה?
אין לי מושג.
יכול להיות שגם לא יהיה לי.
בינתיים אני ממשיך להחזיק את שתי הכוונות הללו.

חיים מלאים. יום יום.